פסקי דין על התובע הצבאי | פסקי דין על מוחמד פאלח מוחמד סמור

7/04     01/06/2004




7/04 התובע הצבאי נ' מוחמד פאלח מוחמד סמור




בית המשפט הצבאי לערעורים עד"י איו"ש 7/04
באיו"ש ובאזח"ע

בפני
המשנה לנשיא: סא"ל יורם חניאל
המערער: התובע הצבאי
(באמצעות ב"כ רס"ן מוריס הירש)

נגד

המשיב: מוחמד פאלח מוחמד סמור
, ת"ז 989497649 (באמצעות ב"כ עו"ד ריאד עראדה
)

ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש הצבאי שומרון (כב' השופט רס"ן עמית פרייז)
בתיק מס' 5546/03 מיום 9.10.03
(הערעור התקבל)

תאריך הישיבה: 24 במאי 2004, ד' בסיוון התשס"ד.
פסק דין

בתאריך 9.10.03 הניחו הצדדים לפני ביהמ"ש הסדר טיעון, אשר במסגרתו ביקשו להביא לסיומו של הדיון בתיק. על יסודו של הסדר זה הודה המשיב בכל המיוחס לו בכתב האישום, הורשע וביהמ"ש גזר את עונשו ל-26 חודשי מאסר לריצוי בפועל, 30 חודשי מאסר על-תנאי וקנס כספי בסך 4,000 שקלים.
בהחלטתו נימק ביהמ"ש את המידה העונשית אשר נקבעה על ידו בזיקה היחסית אשר הייתה בין המשיב למעשה העבירה, ומידת אחריותו הישירה והעקיפה למעשה זה, ביחס לשאר המעורבים בפרשיה.
פסיקתו של בימ"ש קמא לא התיישבה עם דעתה של התביעה הצבאית, ולפיכך טעם רב מצאה בערעור על החלטתו. בטיעוניה, כיוונה היא ביקורתה הן כלפי המידה העונשית והן כנגד הנימוקים העומדים בבסיסה.
כאן המקום לציין בתמצית, כי ככל שעולה מכתב האישום המתוקן בו הודה המשיב, סייע הוא למי אשר ביקש לבצע פיגוע התאבדות, ואף העביר לו מכונית אשר הכילה כ-100 ק"ג חומר נפץ. יובהר, כי המשיב לא היה מעורב בכל שורת ההכנות אשר קדמה להוצאת הפיגוע מן הכוח אל הפועל, אלא זיקה היתה לו בהחבאת מכונית התופת במוסך בו עבד, וסיוע ישיר בהעברת 100 ק"ג חומר הנפץ לתוך מכונית התופת. עוד סייע המשיב בהעברת חומר הנפץ, משהתברר ביום הפיגוע, כי לא ניתן לבצע פיגוע זה באמצעות מכונית תופת, ועל-כן העמיד המשיב את רכבו לצורך העברת חומר הנפץ ממכונית התופת למקום אחר.
דומה, כי אין כל צורך לחזור ולהבהיר את חומרת מעשיו של המשיב, ובמציאות השוררת באזור ברור לכל בר בי רב כי רק ענישה משמעותית ומכאיבה, יהא בכוחה להבהיר כי כל מי אשר מעודד מעשים שכאלו, או נותן ידו לכך ואף איננו מונע אחרים מלבצע מעשים שכאלו , ייענש בכל חומרת הדין.
ואכן, כך סברה אף התביעה הצבאית בטיעוניה לעונש בערכאה קמא. באותה הזדמנות, חרף סמכותו של ביהמ"ש לענישה של 10 שנים, ביקשה להטיל על המשיב עונש של 5 שנות מאסר בפועל בלבד. ברם, בגישתה של התביעה הצבאית חל שינוי עם דרישתה בערעור להחמיר עם המשיב באופן קיצוני יותר, משמעותי ומכאיב, כזו המגעת אף למיצוי סמכותו של ביהמ"ש.
כבר בראשית הדברים ייאמר, כי העמדה אשר הציגה התביעה הצבאית בטיעוניה אינה ראויה, ואף יש בכך כדי להביא לתוצאות שאינן נסבלות ואף לתחושת קיפוח בקרב המשיב. עמדה בלתי עקבית יוצרת בהכרח פערים ברמת הענישה, ובוודאי שאינה עולה בקנה אחד עם הצורך להעמיד משנה ברורה לפני ביהמ"ש. יחד עם זאת, חזקה על התביעה שהיא מפעילה את שיקוליה בהתאם לנסיבות המשתנות ובהתאם לאינטרסים השונים ומשקלם היחסי. ועל כל אלו יודגש, כי כשם שביהמ"ש איננו כפוף לעסקאות טיעון, כך איננו מקבל כדבר מובן מאליו את מדיניותה של התביעה הצבאית, והוא פוסק ובוחן כל מקרה לגופו אגב שקלול כל השיקולים הצריכים לו.
ולגופו של עניין,
השיקול המרכזי אשר יש להביא בחשבון בסוגיה שלפני הוא האינטרס הציבורי. עניין לנו בתופעה חדשה יחסית, בלתי נסבלת אשר יש להתמודד עמה בכל המישורים ובכל העוצמה. קלות הראש אשר פעמים מייחסים הצדדים לעבריינים שכאלו, הלגיטימיות אשר הם מקבלים, חמורה היא והאינטרס הציבורי דורש כי יתייחסו לכך בהתאם.
כבר קבענו בשורה ארוכה של פסקי דין כי פיגועים שכאלו אינם ככל מעשה פשע אחר. מעשה פשע זה דורש, כאמור, התייחסות מיוחדת אף אם בסופו של דבר לא יצא המעשה אל הפועל, אף אם בסופו של דבר לא הביא לכל נזק ואף אם בסופו של דבר לא שירת מעשה זה את רצון עושהו.
מי אשר סייע לעוברי עבירה אלו ואף העביר לשימושם 100 ק"ג חומר נפץ, עונש של 26 חודשי מאסר אינו חמור כלל ועיקר, אין הוא עולה בקנה אחד עם המידה העונשית הראויה לו והוא רחוק מלמצות עמו את הדין. העברת חומרי נפץ מיד ליד חמורה היא כשלעצמה עד מאוד וכבר הרחבנו על כך את היריעה בהזדמנויות שונות. פעולות ההכנה, הסיכון הרב, החשאיות והמידור אשר מאפיינים את הנקשרים לעבירה זו, משמיטים באחת את הטענות הנוגעות לכך כי לא ידעו לאיזה צורך מכוון חומר הנפץ, מה שימוש ייעשה בו מקבלו, או כי עשו את מה שעשו מתוך חוסר ברירה, אילוץ ואף הכרח. ומשטענה הסנגוריה מקצת מטענות אלו, לא היה לי אלא לדחותן על הסף בלא התייחסות מיוחדת.
עתה, טוען המשיב כי נשוי הוא, בעל משפחה, אף עבודתו תלויה בו, והוא מבקש להתחשב בשיקולים אלו כדי להקל עמו. דומני, כי דווקא נסיבות אלו מכבידות מאוד עם מצבו של המשיב והן מחייבות התייחסות. מה טעם ראה המשיב כבעל משפחה אשר התמזל מזלו וזכה בפרנסה בכבוד, לערב עצמו במעשים חמורים שכאלו, ואם לא עמד על דעתו, דומני כי אין לו להלין, אלא על עצמו.
חרף חומרת המעשים, ביקשו הצדדים ללמוד את המידה העונשית הראויה למערער מגזירה שווה לעונשם של שותפיו. לצורך כך הצביעו הצדדים על מספר מעגלי זיקה למעשה עברייני זה, כשבמרכזו הפעילים הבכירים, ואילו המשיב במעגל הזיקה המרוחק יותר לנוכח חלקו ומידת אחריותו. הגם כי שותף אני לגזירה שווה זו ופעמים יש לברך על כך מעצם היותה משרתת את מידת הצדק ואת מטרת הענישה, אין אני יכול להסכים לחריגה שמצאתי בעונשים שנגזרו על שותפי המשיב, ועל כן אין אני שלם עם גזירה שווה זו במאת האחוזים.
על כן, ולנוכח כל האמור לעיל, החלטתי בסופו של דבר, אף אם רציתי לעשות כן מלכתחילה, כי לא אמצה את הדין עם המשיב אלא כדי התערבות מתונה ממה שחשבתי מלכתחילה. אני מבטל את פסיקתו של בימ"ש קמא, ותחת עונש המאסר אשר גזר לו בימ"ש קמא, אני גוזר למשיב דנן את העונשים הבאים:
5 שנים לריצוי בפועל, אשר מניינן מיום מעצרו. בנוסף לכך, אני גוזר למשיב 30 חודשי מאסר על-תנאי. מאסר זה לא יהא על המשיב לרצות, אלא אם כן יעבור עבירה דומה לעבירה בה הורשע במהלך 5 השנים הסמוכות לשחרורו.

ניתן היום, 1 ביוני 2004, י"ב בסיוון התשס"ד, בהעדר הצדדים.
המזכירות תעביר העתק החלטה זו לידי הצדדים.
_________________
משנה לנשיא
רשמת: גה
עד"י איו"ש 7/04
____________________________________________________________________
4








בית דין צבאי 7/04 התובע הצבאי נ' מוחמד פאלח מוחמד סמור (פורסם ב-ֽ 01/06/2004)