פסקי דין על סאמי דיב אל שעבי |

499/72 עפ     28/02/1973




עפ 499/72 סאמי דיב אל שעבי נ' מדינת ישראל




(פד"י כז (1) 579)

(פד"י כז (1) 602)


בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים

ערעור פלילי מס' 499/72


השופטים:
כבוד השופט ברנזון
כבוד השופט ויתקון

כבוד השופט עציוני

המערער:
סאמי דיב אל שעבי


ע"י ב"כ עו"ד כ' קאסם

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל


ע"י ב"כ עו"ד ע' רובין
, סגן בכיר לפרקליט המדינה


ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, חיפה
(השופט ד' בכור)
, מיום 29.9.72, ב-תי"פ 175/72, לפיו הורשע המערער בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 2 לחוק לתיקון דיני העונשין (עבירות מרמה, סחיטה ועושק), תשכ"ג-1963, התחזות כאחר מתוך כוונה להונות, לפי סעיף 374 לפקודת החוק הפלילי, 1936, ובאיום במעשה אלימות, לפי סעיף 100 (ג) לפקודה, ונידון לשלוש שנות מאסר, וכן הופעל נגדו במצטבר מאסר-על-תנאי של שישה חדשים שהוטל עליו, ב-תי"פ 904/70, בבית-משפט השלום, חיפה, והוארך בתיק 4914/71, בבית-משפט השלום, עכו.


פסק-דין

השופט ברנזון
:
המערער עשה מעשה חמור ושפל מאין כמוהו בתחום יחסי אנוש. על שפת הים הוא הכיר בחורה יהודיה כבת 16 שנה. אף שהוא דרוזי, תושב שפרעם, נשוי ואב לשני ילדים, הציג עצמו בפני
ה כיהודי והם החלו לצאת יחד. גם בפני
הורי הבחורה ובני משפחתה הציג עצמו כיהודי בשל אבי מזרחי, רווק, עולה מעירק וגר בכפר-אתא. במשך הזמן הוא נתחבב על הבחורה ורכש את לבה והבטיח לה לשאתה לאשה בגמר לימודי השנה. על-סמך הבטחת הנישואין היא התמסרה לו ובמשך מספר חדשים קיימו יחסי מין והבחורה הרתה לו.

המערער עשה כל מיני דברים ותעלולים כדי להוכיח את "יהדותו": הוא השתתף בסדר פסח בבית הורי הבחורה כשהוא חובש כיפה וקורא מתוך ספר ההגדה. הוא נוכח בביקור אבלים לרגל מות הסבתא של הבחורה, חבש כיפה והשתתף במניין. הוא בדה מלבו סיפור על מות אמו והזמין את המשפחה להשתתף בהלוויה בכפר-אתא. כשבאו למקום לא מצאו לא אותו ולא לוויה, וכשמצאוהו לאחר חיפוש בסביבה התנצל שההלוויה היתה כבר והם טעו בשעה שנקבעה. את שבעת ימי "אבלו" ישבו בבית הבחורה. כן סיפר, כי אחיו נהרג בתאונת דרכים, הופיע כשהוא חבוש כיפה ומגדל זקן כאבל, אמר שישב "שבעה" אצל אחותו בנתניה וביקש שבזמן האבל לא ידברו אתו בקשר לנישואין. בקיצור, הוא עשה הכל כדי להיראות כיהודי, והבחורה ובני משפחתה האמינו לו וקיבלוהו כיהודי, האכילוהו והלינוהו מספר פעמים בביתם וראוהו כבן משפחה מיוחל.

המערער דחה בכל מיני תירוצים והמצאות את מועד הנישואין. כאשר גברו חשדות ההורים. אסרו על הבת להמשיך ולהיפגש עמו ואף לדבר אתו בטלפון. לבסוף, באחד הימים, כאשר המערער ביקר בבית הורי הבחורה, הוא נדרש בתוקף על-ידי קרוב משפחה להראות את תעודת הזהות שלו. כשניסה, כדרכו, להתחמק בטענה שהתעודה אינה אצלו ויביא אותה מחר, הוזמנה משטרה. שם גילה סוף-סוף את זהותו האמיתית, אבל הכחיש את כל השאר: שהתחזה כיהודי, שהבטיח נישואין, וכו'.

המערער הואשם והורשע בשלוש עבירות: קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות בניגוד לסעיף 2 לחוק לתיקון דיני העונשין (עבירות מרמה, סחיטה ועושק), תשכ"ג-1963; התחזות כאחר מתוך כוונה להונות בניגוד לסעיף 374 לפקודת החוק הפלילי, 1936; איום במעשה אלימות בניגוד לסעיף 100 (ג) לפקודה. הוא נידון לשלוש שנות מאסר תוך הפעלת מאסר-על-תנאי של שישה חדשים באופן מצטבר.

הערעור הוא הן על ההרשעה והן על חומרת העונש. נדון בערעור מן הקל אל הכבד.

איום במעשה אלימות:
האיום קשור בשיחת טלפון שהמערער קיים עם אחותה הצעירה של המתלוננת כאשר נאסר עליה על-ידי הוריה לשוחח אתו בטלפון. הוא צלצל בזה אחר זה מספר פעמים וביקש לדבר עם המתלוננת והאחות שניגשה כל פעם לטלפון סירבה לקרוא לאחותה. אז אמר לה המערער, שאם לא תמלא אחר בקשתו להעביר את השיחה לאחות, הוא יהרוג אותה.

טוען מר קאסם, כי דברים אלה נאמרו בעידנא דריתחא בתגובה על אי-מילוי בקשתו לדבר עם הבחורה, ואין לקבלם ברצינות כאיום של ממש. איננו מקבלים את הטענה. על השיחה שהתנהלה בין המערער והאחות העידה היא לאמור:

"בשלב מסויים הורי אסרו על אחותי להיפגש אתו. והוא צלצל ואני עניתי בטלפון ואמרתי לו שאחותי איננה בבית. הוא התחיל לכעוס עלי ולקלל אותה. אני אמרתי לו שאם הוא כנה שיבוא ונשב במשפחה ונדבר על העניין והוא התחיל לאיים עלי ואמר שלא אתערב בעניינים אחרת יהרוג אותי. אמרתי לו שאינני מפחדת ואז הוא אמר שאם לא יעשה זאת בעצמו יעשה על-ידי אחר....... אני אמנם פחדתי מדברי הנאשם אבל זה לא היה כל כך רציני."

פרטי שיחה זו מראים שזו לא היתה פליטת פה בעלמא בשעת רוגז וכעס, או סתם צורת דיבור כזאת, אלא איום ממשי חוזר ונשנה. המבחן לקיומו של איום הוא מידת ההשפעה שיכולה להיות לדברים על אדם רגיל, ולא לפי הרגשתו הסובייקטיבית של האדם אליו נאמרו הדברים, כפי שנפסק ב-
ע"א 38/61, משה בן דוד יצחק נגד היועץ המשפטי לממשלה וערעור שכנגד; פד"י, כרך טז, ע' 514
בעקבות
ע"פ 237/53, אדם כהן נגד היועץ המשפטי לממשלה וערעור שכנגד: פד"י, כרך ח, ע' 295; פי"ם, כרך טו, ע' 32.
לדעתנו, דברים כה רציניים, ברורים ומפורשים, מפי אדם מאוכזב כאשר נמנע ממנו להגיע לקשר עם בחורה הנזקקת לו ביחסי מין – לא יכול להיות ספק שהם עשויים להטיל מורא בלבו של כל אדם רגיל השומע אותם.

התחזות כאחר:

סעיף 374 לפקודת החוק הפלילי, 1936, אומר:

"כל אדם שמתוך כוונה להונות אדם אחר מציג את עצמו בשקר כאיש אחר, חי או מת, ייאשם בעוון."

מר קאסם העלה בפני
נו את הטענה, שאין אדם עובר עבירה זו אלא אם הוא מתחזה כאדם אחר מסויים, פלוני אלמוני, קיים או מי שהיה קיים ונפטר לעולמו, ולא די בכך שהוא מציג עצמו בשם בדוי שאין יודעים אם אדם כזה קיים או היה אי-פעם קיים.

טענה זו לא נכללה בנימוקי הערעור, ומר רובין, שייצג בפני
נו את המדינה, לא ראה עצמו מסוגל מיניה וביה לתת לה תשובה מקיפה והולמת. אבל הוא לא ביקש דחיה כדי שיוכל להשיב עליה ביתר פרטות ולמדנות. כיון שאנו מצויים בתחום הפלילי ואשמתו או חפותו של אדם בעבירה פלונית היא גם בעלת חשיבות ציבורית, לא ראינו את עצמנו פטורים מלהיזקק לטענה. בראש ובראשונה תהיה החלטתנו מבוססת על הנוסח הכתוב, כפי שכללי הפרשנות המקובלים מחייבים, ובמקום השני נראה אם היא עולה בקנה אחד עם המקורות המשפטיים והפסיקה עד כמה שהם מצויים.

הכתוב הוא: "אדם המציג את עצמו בקשר כאדם אחר, חי או מת". המילים "חי או מת" נותנות תוקף רב לדעה שעניין לנו עם אדם מסויים שהינו קיים במציאות או שהיה ואיננו עוד. לא נאמר: "המציג עצמו בשקר כאדם אחר, קיים או לא קיים". לו נאמר כך, ייתכן שמספיק היה שהייצוג יהיה בשם בדוי של אדם שלא היה ולא נברא, או שלא ידוע אם היה ונברא. כשהכתוב מדבר באדם חי או מת, מתקבל על הדעת שהמתחזה מתכוון לבוא במקום אדם מסויים, פלוני אלמוני, שהיה אי-פעם או שהוא כיום בחיים.

בספר החוקים שלנו ישנו מספר מקרים שבהם עובר אדם עבירה אם הוא מתחזה לאו דוקא כאיש מסויים, אלא כבעל מקצוע פלוני או כשייך
לקבוצת אנשים מיוחדת. במקרים אלה ההתחזות כשלעצמה אף שאיננה לאיש מסויים, היא עבירה, ואין צורך בהוכחת היסוד הנוסף של כוונה להונות. הנה מספר דוגמאות: התחזות כעורך-דין לפי סעיף 97 לחוק לשכת עורכי-הדין, תשכ"א-1961; התחזות כמתעסק ברפואה לפי סעיף 3 (1) לפקודת המתעסקים ברפואה, 1947; התחזות כרואה-חשבון לפי סעיף 6(ב) לחוק רואי-חשבון, תשט"ו-1955; התחזות כחייל כמשמעותו בחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955 (כלומר, אדם הנמנה עם הכוחות הסדירים או עם כוחות המילואים של צבא-ההגנה לישראל), לפי סעיף 518 לחוק. ואולם בעבירה הכללית שאנו דנים בה כאן, היסוד הנדרש הוא התחזות כאדם אחר: לא סתם אדם, ולא אדם בדוי, ולא אדם הנמנה על חוג או חבר אנשים, אלא אדם "חי או מת". פירוש הדבר, אדם שאתה יכול להצביע עליו באצבע ולומר: "זהו", אף שאיננו עוד בחיים.

הפסיקה האנגלית, במדיה שניתן להגיע אליה והיא דלה למדי וישנה נושנה, מאשרת את הדעה הזאת. המקור העיקרי שממנו שאבתי הוא ספרו של רסל על החוק הפלילי, הוצאה 12, כרך 2, פרק 79. חלק ניכר מפסקי-הדין שהמחבר המלומד מסתמך עליהם מצויים באוספים עתיקים שאינם תחת ידינו. אבל בכל המקרים שהוא מביא חיפשתי ולא מצאתי מקרה של אדם שהורשע בעבירת התחזות לפי המשפט המקובל ולא העמיד פנים שהוא אדם מסויים, פלוני אלמוני. רוב העניינים שהוא מביא מתייחסים לעבירות מיוחדות של התחזות שנקבעו בחוק החרות, אך גם מהם אפשר ללמוד משהו לגבי החוק שלנו. לדוגמה: בעמוד 1305 הוא מביא את המקרה
האנונימי,
anonymous. in c.b.: (1720), 1 stra. 384; 93 e.r. 582; see russell on crime, 12th ed., vol. 2, ch. 79, p. 1305
, המעניין
משנת 1720,
שהתייחס לחוק שעשה עבירה, בין השאר, מתן ערובה "בשמו של אדם אחר". המעשה מסופר בקיצור נמרץ ב-
93 e.r. 582, [5]
תחת הכותרת: בדיית ערבות, סיבה לעמוד הקלון:

“two people put in bail in feigned names, and because there were no such persons, they could not be prosecuted for personating bail on the statute…. so the court ordered them and the attorney to be set in the pillory, which was done accordingly”.

("שני אנשים הגישו ערובה בשמות בדויים, ומכיון שלא היו אנשים כאלה אי-אפשר היה להאשימם לפי החוק בהתיימרות למתן ערובה. אשר-על-כן הורה בית-המשפט שהם ועורך-הדין שלהם יושמו בסד-הקלון, והדבר נעשה בהתאם לכך."

באותו כיוון מצביעה גם ההגדרה של "התחזות כוזבת" המובאת ב-
corpus juris secundum
, כרך 35, ע' 791, ע' 791, לפיה העבירה הזאת מורכבת מהעמדת פנים, ללא זכות חוקית, להיות
אדם מסויים
(ההדגשה שלי) במטרה לרמות אחר. כמו-כן, מההגדרה המפורטת יותר המובאת שם, ברור בתכלית כי אין עבירה אלא אם אדם מציג עצמו כאדם אחר על-מנת לזכות במשהו השייך
לאותו אדם
(שוב ההדגשה שלי) או להטיל עליו הוצאה או אחריות כלשהי. משמע, שצריך להיות במציאות אדם מסויים שמתראים כמוהו.

פירוש אחר, יותר רחב, למושג "אדם אחר" יביא לידי כך שבכל מקרה שאדם מציג עצמו בצורה לא נכונה או נותן פרט לא נכון על עצמו על-מנת להונות את הזולת, הוא עובר עבירה זאת, והדבר אינו מתקבל על הדעת. הרי יסוד אחר של העבירה הוא הכוונה להונות אדם אחר על-ידי ההתחזות. כוונה זו יש לה בדרך כלל משמעות מעשית כלפי קרבן ההונאה, כאשר המתחזה מציג את עצמו בדמותו של אדם מסויים, ידוע ומוכר. מה שאין כן בדרך כלל כשהוא מציג עצמו בשם בדוי שאינו אומר ולא כלום לקרבן ההונאה.

במקרה שלפנינו התוצאה שהגענו אליה אינה מניחה את הדעת. העמדת הפנים של המערער כרווק יהודי היה די בה כדי שתפעל את פעולתה ותביא לתוצאה קשה ומזיקה. אך זהו עניין למחוקק לענות בו ומוטב שיתן את דעתו עליו.

על-כל-פנים, גם לו חשבנו שיש מקום לספק בפירוש הסעיף, גם אז היינו צריכים לזכות את המערער מעבירה זו. ספק בפרשנות הוראת חוק פלילי פועל לטובת הנאשם והוא זכאי ליהנות ממנו.

קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות:

כאן עיקר הטענה הוא שחוק המרמה, סחיטה ועושק הוא חוק של עבירות נגד הרכוש ואינו חל על מעשים בשטח המוסר. קיום יחסי מין מחוץ לנישואין כשלעצמם, כשהם נעשים בין אנשים מבוגרים בהסכמה הדדית, אינו מעשה פלילי. במיוחד, אין לראות בהשגת מגע מיני "קבלת דבר במרמה" במובן החוק הזה. מאחר ולא הובאה לפניו כל אסמכתה בעניין זה, השאיר השופט המלומד בבית-המשפט המחוזי בצריך עיון את השאלה הזאת. מאידך, מאחר והמערער קיבל טובת הנאה חמרית בזה שלן ואכל בבית המשפחה, הרי שזה כשלעצמו הספיק כדי להרשיעו בעבירה הנדונה.

לדעתנו, אין מקום לשום ספק כי הבאת אשה להתמסרות, והסיפוק המיני והנפשי שהאיש שואב ממנה, הם בגדר קבלת "טובת הנאה" במובן החוק. המילה "טובה" מבוארת במילון בן יהודה כ"מה שטוב לאדם", והמילה "הנאה" מבוארת כ"מה שגורם לאדם שיהנה, שיהיה לו נחת רוח, עונג". מיזוג שתי המשמעויות במילה אחת של "טובת-הנאה", פירושו גרימת תענוג כמעשה טובה, מעין גמילת חסד. או שוב כביאורו של בן-יהודה: "הכרת טובה בעד ההנאה שעשה". זוהי מילה בעלת משמעות רחבה ביותר, והיא כוללת כל דבר הגורם הנאה לאדם או נותן לו סיפוק גופני או נפשי.

מר רובין הפנה את תשומת לבנו לפסק-הדין החדיש של בית-משפט זה ב-ע"פ 538/71,
קרפ נגד מדינת ישראל
, יצחק קרפ נגד מדינת ישראל
; פד"י, כרך כו (2), ע' 234
. באותו עניין הורשע המערער בקבלת שוחד, אך אפשר להקיש ממנו לענייננו בקשר למשמעות המושג "טובת הנאה". בסעיף 4 לחוק לתיקון דיני העונשין (עבירות שוחד), תשי"ב-1952, נאמר, שאין נפקא מינה בשוחד אם היה כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת. אמירה זו אינה שונה בהרבה מן ההגדרה של "דבר" בחוק המרמה. בשניהם מצוי המושג של "טובת הנאה" וביחס לעבירת השוחד נקבע כי שירותים שקיבל המערער שם משתי נשים, אחת שזימנה לו את השניה לשם קיום יחסי מין וקיום היחסים עמם מהווים גמילת טובה הנאה במובן אותו חוק. והוא הדין כאן בנוגע ליחסי המין שהמערער קיים עם הבחורה.

מר קאסם גם זימן לידינו תצלום מפסק-דין של בית-המשפט העליון במדינת אוהיו, ארצות-הברית, בפרשת,
scott v. state (no. 17626): (1923), n.e. 19; 107 ohio st. 475;


בו הוחלט כי מתן חסדיה של אשה לגבר הוא בבחינת "דבר-ערך" לעניין של שוחד. בית-המשפט הדגיש כי מה שקובע הוא שהדבר המבוקש על-ידי הנאשם רצוי לו ונחשב בעיניו. הוא אינו צריך להיות דוקא דבר שהכל חושקים בו. על אחת כמה וכמה, כאשר הדבר המבוקש על-ידי הנאשם, כמו במקרה שלפנינו, לא רק חשוב ורצוי לו, אלא שהוא מן הדברים שבדרך כלל הבריות נזקקים ונכספים לו. אין לזה כל חשיבות, כפי שביק שמר קאסם לטעון, כי ביחסי מין שניהם נותנים זה לזה, והאשה אינה נותנת יותר לגבר מאשר הגבר נותן לאשה. לא זה המבחן. המבחן הוא אם המערער קיבל את אשר ביקש להשיג, ואם אגב נתינה גם הנותן נהנה, אין בכך כלום.

מר קאסם חלק גם על קיום המרמה והנסיבות המחמירות במקרה זה. לטענתו, לא הוכח כי העלמת זהותו האמיתית של המערער היא אשר הניעה את המתלוננת לבוא עמו ביחסים מיניים וכי לא היתה עושה זאת אילו ידעה את זהותו האמיתית, והרי חובת ההוכחה בעניין זה היא על התביעה. אין בידנו לקבל את הטענה. "מרמה" היא "טענה עובדתית.... הנטענת בכתב, בעל-פה או בהתנהגות, אשר הטוען אותה יודע שאינה אמת, או שאינו מאמין שהיא אמת; ו"לרמות" פירושה "להביא אדם על-ידי מרמה לידי מעשה או מחדל". על עצם המרמה שבהתנהגותו של המערער כיהודי ובהציגו עצמו כרווק ומבטיח נישואין לבחורה צעירה, שקיבלה את דבריו ברצינות גמורה, אין צורך להרבות בדברים. אכן, מחובתה של התביעה הכללית להוכיח את הקשר הסיבתי שבין המרמה ותוצאותיה. אבל קשר זה ניתן להסיקו מן העובדות המוכחות, ויש והוא "צץ ועולה מעצם הנסיבות והתנהגות הצדדים"
(ע"פ 240/66, מחמוד מצארוה נגד מדינת ישראל
; פד"י, כרך כ (4), ע' 39
).

במקרה שלפנינו, הקשר הסיבתי בין המרמה ותוצאותיה ברור בתכלית. לא רק התחזותו של המערער למה שאיננו, אלא הבטחותיו הכוזבות החוזרות ונשנות לשאת את הבחורה לאשה הן שהניעוה להקריב את בתוליה ולקיים אתו יחסי מין. הנה מה שאמרה המתלוננת בעדותה:

"כשנה אחרי שהכרתיו הוא הציע לי לשכב אתו ואמר כי בלאו הכי אנחנו עומדים להתחתן. בערב אחד יצאנו מהצגת תיאטרון..... ולאחר ההצגה נכנסנו לגן-האם בכרמל וזה היה בסביבות השעה 11 בלילה. שם ניסה לשכנע אותי לקיים יחסים ולשכב אתו ואני לא הסכמתי..... הנאשם ניסה לשכנע אותי ואמר שאנו נתחתן בעוד ארבעה חדשים וכי אין זה משנה אם נתחיל ביחסים מיניים כעת. לבסוף באותו ערב בגן-האם קיימנו יחסים מיניים יחד. לפני מקרה זה אני לא שכבתי עם שום גבר והנאשם היה הראשון והייתי בתולה. אני האמנתי לנאשם שבעוד כמה חדשים נתחתן."

אשר לנסיבות המחמירות, הן ממש מזדקרות לעין ואפשר לומר שהן מנקרות את העיניים. בלשונו של השופט המלומד בפסק-דינו:

"הנאשם הציג את עצמו כיהודי וכרווק ושיחק במשך תקופה ממושכת משחק מכוער ושפל כפי שתואר לעיל ובעדויות והמציא מדי פעם סיפורי בדים ככל שעלה בדמיונו הפורה וניצל את המצב כדי להמשיך בקיום מגע מיני עם המתלוננת...... בשלב מסויים התעוררה השאלה של ביצוע הפלה והנאשם המשיך להטעות את המתלוננת אשר לא המשיכה לבקר אצל הרופא כפי שהעיד הרופא, ואחת מתוצאות התנהגות הנאשם תהיה שהמתלוננת תלד ילד בלתי-חוקי מחוץ לנישואין, לאב דרוזי ואם יהודיה, וכולנו יודעים מה עצוב ועלוב גורלם של ילדים כאלה בעולמנו זה."

התוצאה היא, שאנו מאשרים את ההרשעה בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ובאיום ומזכים את המערער מעבירת ההתחזות כאחר. אך אין בכך כדי להשפיע על העונש. לאור הנסיבות כפי שתוארו לעיל, העונש של שלוש שנות מאסר אינו חמור כלל. והזיכוי מעבירת ההתחזות כאחר אינו משנה את המצב מבחינה מעשית. מעשה זה אינו אלא רקע שעליו התרחשה עלילת המרמה, והיא העיקר כאן. אשר-על-כן אנו מחליטים לדחות את הערעור על חומרת העונש.

ניתן היום, כ"ו באדר א' תשל"ג (28.2.1973).









עפ בית המשפט העליון 499/72 סאמי דיב אל שעבי נ' מדינת ישראל, [ פ"ד: כז 1 602 ] (פורסם ב-ֽ 28/02/1973)