פסקי דין על יובל שלום ללוש | פסקי דין על יפה אפריאט

38796-12/11 תק     06/05/2012




תק 38796-12/11 יובל שלום ללוש נ' יפה אפריאט








בית משפט לתביעות קטנות בראשון לציון



ת"ק 38796-12-11 ללוש נ' אפריאט






בפני

כב' השופטת
הלית סילש


תובע

יובל שלום ללוש


נגד


נתבעת

יפה אפריאט




פסק דין


לפני תביעה במסגרתה עותר התובע כי בית המשפט יורה לנתבעת לפצותו בגין נזקים שנגרמו לו עקב אי השבתו של שיק על סך של 80 ₪ , אשר התמורה בגינו הועברה לידי הנתבעת.

בכתב התביעה טען התובע כי ביום 3.1.1995 נמסר לנתבעת שיק על סך של 80 ₪ בגין רכישת מוצר קוסמטי. שיק זה לא כובד על ידי הבנק ומספר ימים לאחר מכן שולמה תמורתו במזומן לידי הנתבעת.
על אף הבטחות חוזרות ונשנות של הנתבעת להשבת השיק, הוא לא הושב לידי התובע אלא סוחר לצד שלישי. כפועל יוצא, נפתחו כנגד התובע, הליכים בלשכת ההוצאה לפועל לרבות על דרך של נקיטת צעדים מבצעיים עד כי התובע נאלץ, בסופו של יום, לשלם סך של למעלה מ- 3,600 ₪ לצורך סיום ההליכים וסגירת תיק ההוצאה לפועל.
התובע עתר לפיצוי בהיקף של 8,380 ₪ אשר משקף את התשלום דנן כמו גם הוצאות ועגמת נפש אשר לשיטתו נגרמו לו, עקב מעשי ומחדלי הנתבעת.

בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי נאמר לתובע כי השיק סוחר לצד שלישי וכי עליו לפנות אליו לצורך ההשבה. עוד
נטען כי ממילא לא נגרמו לתובע, כמי שהינו בעל חובות מרובים בהוצאה לפועל, נזקים כלשהם. מעל כל אלו, טענה הנתבעת כי התביעה שבפני
התיישנה ועל כן יש להורות על דחייתה.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ונתתי דעתי לטענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להדחות מחמת התיישנות. טעמיי להלן.

הנתבעת טענה טענות שונות באשר למועד ידיעת התובע דבר ניהולם של הליכי ההוצאה לפועל. עם זאת, די בעדותו של התובע בעצמו בפני
על מנת להביאני למסקנה כי התביעה אכן התיישנה.

לכתב התביעה צירף התובע את אישורה של הנתבעת אשר נושא תאריך של ה- 5.1.1995 ממנו עולה במפורש כי השיק לא נותר בידיה של הנתבעת, אלא הועבר לצד שלישי, ד"ר עזריה , ובהמשך מצא דרכו לעורך דין.
מתוך שכך, ידע התובע בפועל, עוד בשנת 1995 כי השיק הועבר לגבייה לעורך דין.
התובע לא נקט בצעד כלשהו כנגד הנתבעת , באותה עת על אף שעמדה לו עילת תביעה כנגדה.

מעדותו של התובע עלה כי בעקבות עיקול שהוטל בחשבונו בין השנים 2001 ל- 2002, פנה לבא כוח הזוכה בתיק ההוצאה לפועל והגיע עמו להסדר תשלומים, ואף שילם סכום כלשהו בגין אותו חוב.
גם באותה עת, בחר התובע שלא לפתוח בהליכים כנגד הנתבעת.

למעשה ההליך שבפני
נפתח רק בחודש דצמבר 2011.

מחשבונית התשלום שצורפה על ידי התובע לכתב התביעה עולה כי תיק ההוצאה לפועל נפתח בשנת 1996.

עילת תביעתו של התובעת נוצרה עוד בשנת 1995, עת שלא הושב לו השיק.
גם ככל שתתקבל טענת התובע על פיה, הובטח לו, שוב ושוב, על ידי הנתבעת, כי השיק יושב, התגבשה מחדש עילת התביעה, שעה שנפתחו הליכי ההוצאה לפועל, ולתובע נודע על כך.

לכל המאוחר, גם לגישת התובע, נודע לו על ניהול ההליכים כנגדו בשנת 2001 או 2002, כפי עדותו בדיון בפני
.
משהתגבשה עילת התביעה בשנת 2002 (אפילו בסופה), התיישנה התביעה שבע שנים לאחר מכן, דהיינו בסוף שנת 2009.

נוכח העובדה כי הדיון בפני
התקיים במסגרת תביעה בבית המשפט לתביעות קטנות אני מוצאת להדגיש בפני
הצדדים כי התיישנות היא מכשיר דיוני. ככזה, אין היא סותרת את שאלת קיומה של עילת התביעה, אלא מקימה מעין מחסום בפני
תביעתה בפועל.
(בעניין זה ראה לדוגמא ע"א 506/82 זונטג ואח' נ' עזבון המנוח מנדלסון דוד ואח' פ"דמ(3) 113).

שאלת דחייתה של תביעה מחמת התיישנות, נבחנת על ידי בית המשפט בצמצום רב ובמסגרת
ע"א 9431/03 אילן אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים ואח' (טרם פורסם), פסקה כבוד השופטת פרוקצ'יה :
"מהכרה בזכות הגישה של האדם לערכאות המשפט כזכות חוקתית, נגזר העיקרון כי שערי בית המשפט לא יינעלו בפני
מי שמבקש סעד מרשות שיפוטית, אלא מטעמים כבדי משקל".


ובהמשך :
" על הזכות החוקתית הקנויה לפנות לערכאות, מולידה על פי טיבה, נטייה להצר את תחום הפרשנות של ההתיישנות".

נקודת המוצא הינה שאין לחסום את דרכו של בעל דין בשערי בית המשפט, אלא במקרים חריגים. מאידך, יש לאזן מטרה ורצון אלו, אל מול ההבנה שיש להגביל את תקופת ה"חשיפה" של כל אחד מבעלי הדין לתביעות, בין היתר מתוך מטרה ליצור וודאות מסחרית וכלכלית.
במקרה שבפני
ידע התובע על ניהולם של הליכי הוצאה לפועל כנגדו במשך שנים ארוכות ולא עשה דבר, הגם שהוא מחזיק בידו התחייבות מפורשת של הנתבעת.

העובדה כי הנתבעת חזרה והבטיחה הבטחות, בהן לא עמדה, אינה יכולה לעמוד לתובע כהגנה, עד עולם, בפני
טענת התיישנות.

מהמסמך אשר צירף התובעת לכתב התביעה עולה כי אכן הנתבעת, לכל הפחות בשנת 1995 (הוא תאריך המסמך) הבטיחה כי תפעל להשבת השיק.
בנוסף, אין חולק כי הנתבעת קיבלה את תמורת השיק, ומכאן שהייתה אמורה להשיב לידי התובע.

אני מוצאת להדגיש כי איני מתעלמת מן הכשלים אשר נפלו בדרך התנהלותה של הנתבעת.
מצאתי את טענות הנתבעת על פיהן היה על התובע לפנות לצדדים שלישיים לצורך קבלת השיק בחזרה, כבלתי סבירות. מקום בו שולמה לנתבעת תמורה בגין המוצר, וזאת חלף השיק שניתן בתחילה, היה על הנתבעת לוודא השבת השיק.
זאת ועוד, שאלת קיומם או העדרם של חובות אחרים של התובע , אינה רלוונטית לתיק שבפני
, ואינה גורעת מזכותו של התובע לקבלת השיק בחזרה או לחילופין מזכותו להיפרע מן הנתבעת בגין נזקים שמקורם באי השבת אותו שיק.
עם זאת, השאלה המונחת בפני
הינה האם, כיום
יכול התובע לעתור לקבלת סעד מבית המשפט בגין האירועים נשוא התביעה. אני מוצאת כי התשובה לכך הינה שלילית, וזאת אף מבלי להידרש לשאלת חובת הקטנת הנזק והוכחת שיעור הנזק אותו גרמה הנתבעת בפועל.

נוכח מסקנתי זו, אני מורה בזאת על דחיית התביעה.
לא מצאתי מקום, בנסיבותיו של תיק זה שבפני
,
לעשות צו להוצאות.
המזכירות תשלח את העתק פסק הדין לצדדים באמצעות הדואר.
ניתן היום,
יד' אייר תשע"ב, 06 מאי 2012, בהעדר הצדדים.







תק בית משפט לתביעות קטנות 38796-12/11 יובל שלום ללוש נ' יפה אפריאט (פורסם ב-ֽ 06/05/2012)