Google

עמאד טאהא, איאד טאהא, חנאן טאהא - אבו עליא פוז, אריה חברה לביטוח בע"מ

פסקי דין על עמאד טאהא | פסקי דין על איאד טאהא | פסקי דין על חנאן טאהא | פסקי דין על אבו עליא פוז | פסקי דין על אריה חברה לביטוח |

1196/07 א     13/05/2012




א 1196/07 עמאד טאהא, איאד טאהא, חנאן טאהא נ' אבו עליא פוז, אריה חברה לביטוח בע"מ








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום בכפר סבא



13 מאי 2012

ת"א 1196-07 עמאד טאהא
ואח' נ' אבו עליא פוז
ואח'






בפני

כב' סגנית הנשיאה
רחל קרלינסקי


התובעים

1
.
עמאד טאהא

2
.
איאד טאהא

3
.
חנאן טאהא


נגד


הנתבעים

1. אבו עליא פוז
2. אריה חברה לביטוח בע"מ



פסק דין


1.
מונחת בפני
תביעת התובע 1, יליד 1993, אשר הוגשה באמצעות הוריו בהיותו קטין בעת הגשת התביעה, לפיצוי בגין תאונת דרכים אשר התרחשה לטענתו ביום 28.4.95 בכפר בדיא. להלן: "התאונה"). הילד היה קטין בן שנה וחצי במועד התאונה (מטעמי נוחות יקרא להלן:

"הילד")
. התאונה ארעה עת שהילד ירד מביתו ורכב סובארו בו נהג הנתבע 1 - נסע לאחור ופגע בו. הורי הילד תובעים אף הם בגין הפסד שכרם.


2.
הצדדים חלוקים בעיקר בשאלת האחריות ובענין גובה הנזק.

נסיבות התאונה

3.
הגרסה העובדתית לתאונה הובאה לביהמ"ש מפי הורי הילד. בהתאם לתצהירי (נסיבות ועדות ראשית) שמסר התובע 2 מיום 8.7.07 עלה כי ביום התאונה הגיע הנתבע 1 לביתו ברכב על מנת לשוחח עמו. הנתבע 1 עמד בסמוך לביתו והשניים ניהלו שיחה כשהתובע 2 נמצא בתוך הבית ומשוחח עם הנתבע 1 מבעד לחלון. בתום השיחה נסע הנתבע 1 לאחור ולפתע נשמע קול בכיו של הילד. התובע 2 ראה את הילד שוכב על הרצפה מאחורי הרכב. הנתבע 1 מיד התנצל על מעשהו ובקש לסייע בהרמת הילד ובהסעתו לבית החולים בשכם וכך היה. לאחר הביקור בבית החולים התלווה הנתבע 1 לתובע לתחנת המשטרה. הנתבע 1 הודה כי דרס את הילד ורישיונו נלקח ממנו. למחרת בקש הנתבע 1 מהתובע 2 כי יתלווה אליו לתחנת המשטרה ויביע הסכמתו להשבת רישיונו ולכך התובע 2 הסכים.

4.
בתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע 1 אישר האחרון כי ביום התאונה הגיע לבית התובעים על מנת לשוחח עם התובע 2. השיחה התנהלה כאשר הנתבע 1 יושב ברכבו על כביש עפר סמוך. במהלך השיחה הבחין הנתבע 1 בילד אשר עמד על משטח בראש גרם המדרגות המובילות לכניסה לביתו. המשטח היה גבוה כמטר מגובה פני שביל העפר. עם סיום השיחה נסע הנתבע 1 לאחור ולאחר נסיעה של כמה עשרות מטרים שמע את התובע 2 צועק והחלה מהומה. הנתבע 1 מציין כי לא ידע את שקרה ועל כן המשיך בנסיעתו למקום עבודתו. התובע 2 הגיע למקום עבודתו של הנתבע 1 וטען כי דרס את בנו. הנתבע 1 מציין כי במהלך הנסיעה לאחור חלף על בית התובעים וראה את הילד עומד בכניסה לבית אשר הינה כאמור כניסה מוגבהת ועל כן לא ייתכן כי נפגע על ידו. הנתבע 1 מעלה השערה כי הילד שיחק בראש גרם המדרגות ונפל והכל ללא זיקה לנסיעתו לאחור.

5.
הנתבעים הסתייעו
בתצהיר חוקר בחברת "שגיא חקירות", מר אברהים מחאג'נה. על פי חקירתו שהה ברכב הנתבע 1 יחד עמו חברו של האחרון מר מוחמד עבד אל רחים סלאמה
בעת קרות התאונה וראה שהילד נפל מרום גרם המדרגות ולא נפגע מהרכב.

6.
יציין כי בהתאם להודעת ב"כ התובע מיום 31.12.09 הרי שתיק החקירה במשטרה נסגר ונגרס ולא ניתן לעיין בעדויות הצדדים שבתיק המשטרה.

הראיות

תביעה

7.
מטעם התביעה נחקר תחילה התובע 2. לדבריו היו 9 עדים לתאונה ובינהם התובעת 3, מר סאלמה, אביו, אמו ואחיו. כאשר נשאל הכיצד לא ציין בשאלון זהותם של אלו, לא נתן מענה הולם לשאלה זו, לאחר מכן הודה כי
(עמ' 15 שורה 10 לפ'):


"לא יודע מי ראה את התאונה. אני יצאתי מהדלת אחרי...ראיתי את הילד ברצפה עם כל הגוף אדום...".

עוד בהקשר זה נשאל התובע 2 כיצד השמיט מתצהירו את העובדה כי לצד הנתבע 1 ישב אדם נוסף אשר נכח למעשה באירוע התאונה והשיב (עמ' 13 שורה 23 לפ'):

"ת. כי אני לא מבין על מה אתה מדבר עכשיו. אני המום מזה...אני לא חושב שהוא יגיד שהוא לא דרס.
...
ת. לא חשבתי שיש צורך. דיברתי על זה במשטרה, אבל אין צורך, כי הנהג אומר שהוא דרס את הילד. לא חשבתי שצריך להביא עדים בשביל זה.
...
ש. אתה ידעת שיש טענה מופרכת דמיונית שבה הנתבע 1 אומר שהוא לא דרס ולא פגע בבן שלך.
ת. כן, אני ידעתי. והבנתי. אבל לא ידעתי שהוא אומר את זה".


לאחר מכן התייחס לשאלה זו פעם נוספת (עמ' 15 שורה 21 לפ'):

"ש. מה אמרת כשנשאלת מי היו כל עדי הראיה לתאונה הנטענת...תשובתך היתה אני הח"מ אבי התובע, הייתי נוכח במקום בעת התאונה, וגם הנהג הודה במשטרה שהוא דרס את התובע. משום מה לא הזכרת את אשתך שנמצאת בחוץ, ובטח לא הזכרת את אותו נוסע ברכב הפוגע לטענתך, שאתה היום אומר שאתה יודע שהוא היה עד ראיה.
ת. לא היה צורך לפי דעתי ולפי דעת עוה"ד להביא עדים אם היתה תאונה או לא היתה תאונה".

בהמשך חקירתו בעניין זה עלה כי התובע 2 ידע על טענתו המפריכה של הנתבע 1 ולמרות זאת לא התייחס לכך כלל בתצהיריו טרם שהחלו ההוכחות.

8.
התובע 2 הגיש את מוצג "
נ/1
" אשר הינו שרטוט זירת התאונה. לדבריו היו שלוש מדרגות ביציאה מהבית לכביש אשר גובהן הכולל הינו 90 ס"מ. במועד התאונה הוא שהה בביתו שהיה בהליכי בניה והציץ מבעד לחלון כאשר באותו עת התובעת 3 עמדה לצד הילד בבית הוריו הסמוך. לדבריו (עמ' 13 שורה 15 לפ'):


"ת. הוא היה אצל ההורים. הוא יצא החוצה, היה בכביש. ירד מהמדרגות כמה מטרים. ירד לכביש כמה מטרים. כל הכביש הרוחב שלו 5 מטר סה"כ".

לאחר מכן תיאר כי (עמ' 15 שורה 12 לפ'):

"ת. כשהוא חזר אחורה, שמעתי את הילד צועק, יצאתי מהדלת, ראיתי אותו ברצפה, 2 מטר קדימה מהאוטו.
ש. כששמעת את הצעקה היית בתוך הבית?
ת. בחלון. דיברתי איתו מהחלון. הוא עשה רוורס שתי שניות.
ש. עדיין היית בחלון?
ת. כן".

לכאורה עולה מעדותו כי צפה לעבר הנתבע 1 מבעד לחלון וודאי היה צריך לראות את התאונה ואולם העיד במפתיע כי לא ראה את התאונה בעיניו (עמ' 16 שורה 20 לפ'):

"ש. אתה ראית את רגע הפגיעה בעיניים שלך.
ת. לא. בעיניים שלי לא ראיתי.
...
ש. ...תסכים איתי, שאתה לא ראית גם כן את התאונה. כששמעת צעקה, ואז ראית אותו מאחורי הרכב עם דם.
ת. יצאתי מהבית.
...
ת. ראיתי את הילד שוכב על הרצפה.
ש. ראית לפני שיצאת או כשיצאת?
ת. כשיצאתי.
ש. מה היה המרחק בין התובע לבין הרכב כשראית אותו?
ת. שני מטר-מטר וחצי, לא מדדתי, אבל מאוד קרוב".

ושוב חזר על נסיבות התאונה כפי שידועות לו (עמ' 17 שורה 14 לפ'):

"ת. ...הוא בא אליי, דיבר איתי על עבודת בניה של הבית שלו...דיברתי איתו קצת, חזר אחורה. כשצעק הילד, חזרתי, ראיתי את הילד שוכב לפני הרכב, הוא חזר אחורה, ועם כל הסימנים של האדמה.
ש. למה בתצהיר שלך בסעיף 3 אתה אומר: שמצאת שהוא שוכב על הרצפה אחרי הרכב, לא לפני?
ת. זה אותו דבר. אם אתה רוצה לדעת שהוא חזר אחורה?
בזמן שהוא חוזר אחורה, לפני הרכב זה אחורה. הרכב היה פה ואחרי הרכב היה הילד. אבל אם הקדימה של הרכב, אז הילד היה לפני הרכב. זו התשובה".

גם בהסבר חוזר של נסיבות התאונה לא הובהרו הנתונים העובדתיים דים.
התובע 2 נשאל לגבי הנסיבות שהתרחשו מיד לאחר התאונה (עמ' 18 שורה 9 לפ'):

"ש. מה יש לך לומר שהנתבע 1 אומר שאתה בכלל נסעת למקום עבודתו, ורק אז אמרת לו שכביכול הוא פגע בבן שלך?
ת. לא בכלל לא יכול להגיד את זה, כי אי אפשר. הוא לקח אותי לבי"ח מיד. הילד היה באיבוד הכרה, ולא נושם בכלל...".

בהקשר זה בקש התובע 2 להתייחס למסמך שהוגש על ידו בנספחי תצהירו אשר כותרתו "סיכום מחלה" שהופק על ידי בית החולים "תל השומר" ביום 3.6.95 ובו מצוין "לא איבד הכרה" ביחס לתאונה אך לא נתן תשובה המניחה את הדעת גם לשאלה זו.

9.
לאחר מכן הועלה להעיד התובע 1 כבר בן 17 במועד עדותו. הוא הודה כי אינו זוכר דבר מהתאונה בהיותו בן כשנתיים בעת התרחשותה וכי במהלך הנסיעה לביהמ"ש לקראת דיון ההוכחות שוחח עם אביו על נסיבות התאונה. ברי כי עדות זו אינה יכולה לסייע בחקר האמת בתיק זה.

10.
גם התובעת 3, אם הילה הודתה למעשה כי
לא ראתה בעיניה את התרחשות התאונה וכי התוודעה למתרחש עת ששמעה את צעקת התובע 2 (עמ' 25 שורה 13 לפ') לדבריה:

"ת. אני שמעתי את הקול של בעלי, והוא אמר דרסו אותו דרסו אותו, הוא לקח אותו בידיים ורץ. הוא זה שלקח אותו באוטו לבי"ח.
...
באוטו של מי שדרס".

וכן (עמ' 26 שורה 25 לפ'):



"ת. ...אבל הוא ילד קטן, הוא יצא מהר מהבית, וזה מה שקרה.
ש. מה הוא רץ לכביש?
ת. ראיתי, שמעתי שמתי שקרתה התאונה עצמה, ואביו צעק, ולקח אותו באוטו.
...
ת. ראיתי שאבא שלו לקח אותו בידיים, צעק וקילל ולקח אותו לבי"ח.
ש. כשאת פעם ראשונה ראית משהו שקשור לתאונה, ראית את האבא מרים את הילד?
ת. כן, הוא צעק גם לנהג שיקח אותו מהר, עכשיו, הוא החזיק אותו על הידיים".

עוד עלה מדבריה כי גיס? הסיע אותה לבית החולים מיד לאחר התאונה, אולם למצער, התביעה לא מצאה לנכון להגיש תצהיר מטעם גיס התובעת 3 אשר יתמוך בגרסתה או לכל הפחות יבהיר מה ידוע לו על נסיבות התאונה – או לכל הפחות על שאירע לפניה או אחריה.

הגנה

11.
על פי עדות הנתבע 1 היה עמו ברכב מר סאלמה בעת התאונה. משהתעכב התובע 2 להגיע לעבודה בביתו הגיע יחד עם מר סאלמה לביתו של הראשון שעמד ליד טרקטור והודיעם כי
כאשר יסיים את עבודתו יבוא לנתבע 1. האחרון שב לרכבו ולאחר שהסתובב ונסע החל התובע 2 לצעק כי הילד נפגע. לדברי הנתבע 1, לא ניכר היה על גופו של הילד כי נחבל ובכל זאת נעתר לבקשת התובע 2 לפנותו לבדיקה רפואית אצל רופא מקומי בכפר. הרופא לא אבחן פגיעה משמעותית אולם הפנה את התובע 2 לצילומים ליתר בטחון. הנתבע 1 התלווה אליהם לבי"ח בשכם והצילומים היו תקינים. בבית החולים נדרשו הצדדים לדווח על התאונה למשטרה והוא הסכים להתלוות אליהם. לדבריו (עמ' 32 שורה 9 לפ'):




"ש. אחרי שגמרת לדבר איתו, רצית לחזור.
ת. כן.
ש. איך חוזרים?
ת. עשיתי רוורס, ויצאתי מהכביש הזה.
ש. אמרו שפגעת בילד. איפה הילד הזה?
ת. אני לא ראיתי ילד בכלל.
ת. אתה היית שם ברכב שלך. צעקו ואמרו שפגעת בילד, נכון?
ת. כן.
ש. אתה לא התעניינת אם זה בצד ימין, שמאל או אחורה?
ת. כשיצאתי, אחרי שהייתי בנתיב ההוא, הוא צעק כשהייתי – אני מסמן במרקר – איפה שהיתה הצעקה..".

עוד הסביר (עמ' 33 שורה 4 לפ'):

"כשדיברתי עם אבא שלו באוטו, כשהייתי פה, כשחזרתי רוורס, לא הרגשתי שפגעתי בילד, ולא היתה פגיעה בילד. הסתכלתי על המדרגות, על הקטע שבמדרגות בבית ממול, ראיתי ילד קטן. לא בבית של ההורים איפה שהם גרים. אלא בית אחר ממול הבית איפה שאדון איאד בונה".

מדבריו בהמשך עולה כי אינו בטוח שהילד אשר ראה על המדרגות הוא אכן הילד (עמ' 33 שורה 12 לפ'):

"ש....ואחרי שהביאו את הילד לרכב שלך, לא זיהית אם זה אותו הילד?
ת. לא זיהיתי".

הנתבע 1 הסביר כי ניאות להתלוות אל התובע 2 למשטרה על מנת לא להיחשד כמי שפגע בילד וניסה לברוח מאחריות ועל מנת שתישמע גרסתו – דהיינו – הכחיש את אחריותו להתרחשות התאונה חרף שהתלווה לתחנת המשטרה. עוד הכחיש כי רישיונו נלקח והושב לו רק לאחר שהתובע 2 בקש כך .

12.
מר מחאג'נה לא זכר בחקירתו כי חקר את מר סאלמה לאור חלוף הזמן של 15 שנה, ואולם מנגד נתן תצהירו המתייחס לחקירה רק מספר שנים לאחר מכן. כמו כן העיד כי אינו זוכר את מי חקר תחילה – האם את הנתבע 1 או שמא את מר סאלמה. לדבריו זכר כי שאל על נסיבות התאונה ומר סאלמה השיב כי הנתבע 1 לא פגע בילד.

לבסוף העיד מר סאלמה אשר נדרש לנסיבות התאונה (עמ' 46 שורה 19 לפ'):

"הלכנו לאיאד טאהא
, התובע 2, בשביל שיבוא לעבוד עם הטרקטור...לא היה לו זמן..עברנו בשביל שהגענו אליו בערך 40-50 מטר, שביל עפר. לא היה לו זמן, חזרנו חזרה. הבן שלו היה עומד במרפסת בגובה של מטר וחצי בלי מעקה, אחרי שעברנו את המרפסת בחזרה באיזה 10 מטר, הבן שלו נפל מהמרפסת והתגלגל לכביש העפר. לקחנו את הילד לטיפול בבי"ח. איאד אמר לפאוז שהוא דרס את הבן שלו, פאוז אמר שהוא לא נדרס. הוא אמר שהילד לא נדרס, אבל על כל מקרה ניקח אותו לבי"ח...".
לדבריו, הנתבע 1 הסתכל אמנם לאחור כששילב להילוך אחורי ואולם הוא הסתכל קדימה וראה את הילד עומד על המרפסת וראה אותו נופל. מיד כשראה שהילד נפל בקש לעצור את הרכב והוא הראשון שהרים את הילד והבחין כי הוא שרוט. גם הוא העיד כי רופא הכפר לא אבחן דבר אבל אמר שעדיף לקחת את הילד לבית חולים.

דיון

13.
לסיכום מסכת הראיות ניתן לקבע כי לא התבהרה תמונה עובדתית מוכחת באשר לנסיבות התאונה. למעשה אף אחד מי מעדי התביעה לא היה עד ראייה לתאונה מלבד כמובן הילד אשר היה כבן פחות משנתיים והעיד כי אינו זוכר דבר. אף אם נבקש "לחלץ" את נסיבות התאונה מתוך ראיות נסיבתיות הרי שגם אלו מעלות קושי.
זאת ועוד, התובעים נמנעו מהצגת כל הראיות שהיו או יכלו להיות בשליטתם. כמו כן נמנע התובע 2 מלציין בגרסתו הראשונית דבר זהות עדי הראיה לתאונה. לדבריו, לא סבר כי קיימת מחלוקת לגבי אחריות הנתבע 1 ותמהני על כך שהרי זהו לב לבה של המחלוקת. גם אם סבר כך תחילה הרי שוודאי לאחר הגשת הראיות הבין כי המצב שונה ואולם לא טרח להגיש תצהירים של כל עדי הראיה למעט התובעת 3 אשר התברר כי לא ראתה את התאונה כלל. דברים אלו נכונים גם לגבי אי זימונו של גיס התובעת 3.
כלל ידוע הוא, כי כאשר נמנע בעל דין מהבאת ראיות שיש בהן כדי לתמוך בגירסתו – יזקף הדבר לחובתו , וכפי שנאמר ב בעניין זה
ע"א 548/78 שרון נ' לוי פ"ד לה(1) 736, 760):

"כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הדבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו".

בנוסף, מצאתי חוסר עקביות בגרסתו של התובע 2. כך לדוגמא טען בתצהירו כי מצא את הילד כשהוא שוכב מאחורי הרכב ולאחר מכן בחקירתו הנגדית העלה אפשרות כי הילד שכב דווקא לפני הרכב. גם באשר לתיאור התאונה על פיה הרכב "עלה" על הילד הסביר כי הדבר נעשה שלא באמצעות הגלגלים. התובע הנ"ל ניסה להסביר את הסתירות אולם לא מצאתי כי עשה כן. כמו כן ציין בתצהירו כי נסע ישירות עם הילד לבית החולים בשכם כשהוא מחוסר הכרה. כך גם העידה התובעת 3. ואולם, מעיון בסיכומי התובעים עולה כי שינו גרסתם ו"הסכימו" לגרסת ההגנה לפיה בקרו קודם לכן אצל רופא מקומי בכפר מגוריהם
וכן ראינו כי במסמכי בית החולים תל השומר צוין מפורשות כי לא היה איבוד הכרה בניגוד לנטען.

14.
אמנם גם בעדויות ההגנה מצאתי קשיים רבים ביחס לקוהרנטיות הגרסה. כך לדוגמא תמוה בעיני הכיצד במסגרת תצהירו ציין הנתבע 1 כי לאחר התאונה המשיך לנסוע והגיע למקום עבודתו כאשר התובע 2 הגיע למקום עבודתו בחלוף דקות ספורות ואילו במסגרת חקירתו הנגדית ציין כי התלווה לתובעים 1-2 לרופא הכפר מיד לאחר התאונה
וכך גם העיד אף מר סלאמה. עוד תמוה הכיצד לא ציין במסגרת תצהירו כי מר סאלמה ישב עמו ברכב בעת התאונה וכי הדבר עלה רק בשלב מאוחר יותר ובייחוד תמוה הכיצד טוען כי הילד נפל מגרם המדרגות כאשר העיד כי לא בהכרח זיהה אותו. כמו כן בעדות החוקר לא היה כדי לתרום לבירור העובדות. מר מחג'אנה לא זכר פרטים רבים ביחס לחקירה – אשר התנהלה זמן רב טרם שערך תצהירו בעניין - ואין בעדותו כדי לחזק גרסה זו או אחרת.
למעשה רק עד ההגנה - מר סאלמה העיד כי ראה בעיניו את התאונה והעיד בבירור כי הילד נפל מגרם המדרגות ולא נפגע מרכבו של הנתבע 1. יש לציין כי נראה שמר סאלמה הינו עד אובייקטיבי ואין סיבה על פניו לראותו כמצדד לכתחילה בצד זה או אחר.

15.
אכן רב הנסתר על הנגלה לענין נסיבות התאונה. ואולם, יסוד הוא בשיטת המשפט כי "המוציא מחברו עליו הראיה" וכי נטל ההוכחה מוטל על כתפי התובעים. יפים דברי בית המשפט העליון בפסק הדין שניתן במסגרת
ע"א 8385/09, המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע

(פורסם בנבו, 9.5.11) (פסקה 23):

"בהליך האזרחי...יש להבחין בין נטל השכנוע לבין חובת הראיה. נטל השכנוע מגלם את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו, כאשר אי עמידה בנטל זה יוביל לדחיית טענותיו...כמו כן, הכלל הבסיסי הוא כי "המוציא מחברו - עליו הראיה", ולכן נושא התובע בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של תביעתו, ועל מנת לזכות בה עליו להטות את מאזן ההסתברויות לטובתו על ידי הרמת נטל הוכחת התביעה בשיעור העולה על 50%. יחד עם זאת, אם מעלה הנתבע טענות הגנה מצידו, עליו לשאת בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיהם העובדתיים של טענות אלה, ובמקרה שבו ראיות הצדדים ורמת הוודאות של שתי גרסאות סותרות שמעלים התובע והנתבע הינן שקולות, יפעל הספק לחובת התובע...".

האמור לעיל מעיד על בעייתיות בכל אחת מהגרסאות העובדתיות ולא שוכנעתי לגמרי בנכונותה של אחת מהן. אף המסמכים אשר הוגשו לתמיכת שתי הגרסאות לא סייעו בדבר באופן משמעותי.

16.
איני סבורה כי בנסיבות אלו הוכיחה התביעה את נסיבות התרחשות התאונה כתאונת דרכים ולא הוכחה זיקתו של הנתבע 1 בהכרח להתרחשותה במאזן ההסתברויות הנדרש. לא נראה כי הוכח, בהתאם לנטלי ההוכחה במשפט האזרחי כי הנתבע 1 הוא שפגע בתובע 1 וגרם לנזקיו. ברי כי בנסיבות אלו אין לדון בשאלת קיומו של נזק.

לסיכום


17.

לאור האמור, התביעה נדחית.
התובעים ישלמו לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 3,500 ₪ תוך 30 יום מהיום.


ניתן היום,
כ"א אייר תשע"ב, 13 מאי 2012, בהעדר הצדדים.











א בית משפט שלום 1196/07 עמאד טאהא, איאד טאהא, חנאן טאהא נ' אבו עליא פוז, אריה חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 13/05/2012)














מידע

© 2024 Informer.co.il    אינפורמר       צור קשר       תקנון       חיפוש אנשים