פסקי דין על שאול רפאל אורן |

386/72 עפ     18/03/1973




עפ 386/72 שאול רפאל אורן נ' מדינת ישראל




(פד"י כז (1) 682)

(פד"י כז (1) 706)


בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים

ערעור פלילי מס' 386/72


השופטים:
כבוד השופט ברנזון
כבוד השופט קיסטר
כבוד השופט עציוני

המערער:
שאול רפאל אורן


ע"י ב"כ עו"ד א' רונן

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד גב' מ' ברנשטיין
, עוזר ראשי לפרקליט המדינה


ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, באר-שבע
(השופט ה' אשכנזי),
מיום 22.6.72, ב-תי"פ 168/71, לפיו הורשע המערער בלקיחת שוחד לפי סעיפים 1 (א), 5 (א) לחוק לתיקון דיני העונשין (עבירות שוחד), תשי"ב-1952, ונידון לתשלום קנס בסך 1,500 ל"י או ארבעה חדשי מאסר תמורתו.


פסק-דין

השופט ברנזון
:
המערער היה בוחן נהיגה באגף הרישוי של משרד התחבורה. ביום 29.6.69, בשעה 10.00 בבוקר, הוא יצא לבחון שלושה אנשים, ביניהם המתלוננת שולמית ישר. הנבחן הראשון היה בחור בשם דהאן, וכשזה גמר את המבחן עזב את המכונית, אחריו נבחנה המתלוננת ואחריה הגב' אסל, ובגמר המבחן הוא החזירן אל משרדו. לבחור אמר מייד שנכשל ושלחו מעל פניו.
לנבחנת גב' אסל הודיע שעמדה בבחינה, ולמתלוננת אמר להמתין בחוץ ליד המשרד.

אחרי המתנה של כשעה וחצי נכנסה למשרד וביקשה לדעת על שום מה הוא מעכב אותה ומי תוצאת המבחן. המערער חזר אז על השאלה, שכבר נשאלה בשעת המבחן, אם הביאה את פנקס הזהות שלה. מורה הנהיגה היה אז נוכח במשרד. כיון שפנקס הזהות לא היה עם המתלוננת, היא ביקשה מהמורה שיסע על חשבונה ויביאו מאצל בעלה. אז חזר בו המערער מהדרישה, אך הורה להתלוננת להוסיף ולהמתין עד אשר יתפנה לה. בינתיים, טיפל בנבחנים אחרים. כשגמר עמהם, קרא למתלוננת ואמר לה שעליו לברר משהו הנוגע לה אצל הרב-בוחן וביקש ממנה להתלוות אליו לנסיעה לשם.

לפי סיפורה של המתלוננת, בדרכם אל הרב-בוחן במכונית, אמר לה המערער שהרשיון תלוי רק בה. "שאלתי אותו: מה זאת אומרת, מה הכוונה? אז אמר לי, שאני צריכה להרגיע את העצבים שלו
ואני אקבל את הרשיון. אמרתי לו שאני אשה נשואה ואם לכמה ילדים וחוץ מזה למדתי ושילמתי כסף בשביל זה ואינני מוכנה לקבל את הרשיון בדרך כזאת". כשהגיעו למקום נתברר כי הרב-בוחן כבר יצא, והם חזרו למשרדו של המערער. מוסיפה המתלוננת ומספרת כי בדרך בחזרה: "שוב המשיך באותו עניין. אמר שגם הוא נשוי ויש לו אשה ואינו חייב לספר את כל מה שהוא עושה לאשתו. הייתי מוכרחה להיכנס למשרד כדי לקבל את טופס הבקשה לרשיון נהיגה. אז הוא מחזיק את הטופס ביד שמאל ואת העט ביד ימין ואומר לי כן או לא. הוא ניסה להתקרב אלי, דחפתי אותו ואמרתי לו לא ויצאתי. כשאמרתי דחפתי אותו אין כוונתי שנגעתי בו אלא (העדה מציגה את התנועה) הרמתי כף ידי כאומרת עצור לעומתו. הוא כתב על הטופס שלא עברתי ואמר בפעם הבאה אני אעביר אותך".

בדרכה ממשרד המערער לתחנת האוטובוסים כדי לנסוע לביתה פגשה המתלוננת את מורה הנהיגה שלה, והוא אז נותן שיעור נהיגה לתלמיד. הוא ראה שהיא מבוהלת ושאלה מה העניינים. היא עלתה למכונית ואחרי שגמר את השיעור, סיפרה לו מה שקרה אתה. לפי עדותו של המורה, היא סיפרה לו שנכשלה בגלל זה שלא הסכימה "לתת" לבוחן, "היא אמרה לי, שהוא ביקש ממנה שתיתן לו, והיות והיא סירבה הוא הכשיל אותה", המורה יעץ לה לא לספר לאיש עד שהוא יברר את העניין והיא נסעה לביתה.

בינתיים כבר היתה השעה כשתיים וחצי אחר הצהריים, וכשבאה הביתה באיחור כה רב, ביקש בעלה לדעת למה איחרה לבוא וחקר אותה עד שסיפרה גם לו מה שקרה.

הבעל לא היה מוכן לעבור בשתיקה ולמחרת היום התפנה מעבודתו ונסע עם אשתו לירושלים. שם פנו לממונה על המערער, וכשהצליחו להתקבל אצלו, סיפרו לו את סיפור המעשה. הוא לא הסתפק בדברים שבעל-פה. לפי בקשתו, העלו את הדברים על הכתב. הם לא הלכו להתלונן במשטרה, כי האשה נרתעה מלפרסם ברבים מה שקרה.

המערער הוזמן לבירור באגף הרישוי בירושלים והכחיש את סיפור המתלוננת. משום מה נשאר העניין רדום במשרד התחבורה במשך כשנה וחצי עד שהגיע למשטרה וזו החלה בחקירתה. עד אז התפטר המערער מעבודתו ואישרו לו פיצויי פיטורין. משעלתה על הפרק הפרשה עם המתלוננת עוכב תשלום הפיצויים.

איחור זה בפתיחת החקירה בפרשה על-ידי המשטרה ובהעמדת המערער לדין בעבירה של בקשת שוחד לפי סעיפים 1 (א) ו-5 (א) לחוק לתיקון דיני העונשין (עבירות שוחד), תשי"ב-1952, משמש יסוד לטענה הראשונה בערעור על הרשעתו בעבירה זו. מר רונן לא יכול היה להצביע בפני
נו במה קופח המערער בהגנתו לרגל הזמן שעבר מקרות המקרה ועד להבאתו לדין, וגם לא ידע לומר איזה ראיות נוספות יכול היה להביא להגנתו על אלה שבאו לפני בית-המשפט, לו רשויות המדינה טיפלו בדבר בזריזות הדרושה. לדעתו, עצם האיחור של שנה וחצי להתחלת חקירת המשטרה פגע בו. מכיון שלא קונן בלבו רגש אשמה, הוא לא דאג במשך כל הזמן להכין את ראיותיו ולשמור בזכרונו את פרטי המקרה.

מר רונן טרח ומצא פסק-דין אנגלי מלפני כמאה ושלושים שנה, יחיד במינו, שבו הורה
השופט ברון אלדרסון
(alderson)
לחבר המושבעים לזכות את הנאשם לרגל איחור של כשנתיים ימים בהבאת עניינו – אשמה על משכב בהמה – בפני
השופטים, כאשר בפי בא-כוח התביעה לא היה הסבר מניח את הדעת לסיבת האיחור

r. v. robins; (1844), 1 cox's c.c. 144; (1844), 4 l.t.o.s. 196
בנמקו את דעתו לזיכוי הנאשם, אמר השופט:

"אם אתה מאשים אדם בפשע למחרת היום ייתכן ויוכל להביא את משרתיו או משפחתו אשר יאמרו היכן היה ומה עשה באותו זמן; אבל אם האשמה אינה מובאת במשך שנה ולמעלה מזה, כיצד יוכל לנקות עצמו?"

הנה כי כן רואים אנו, כי הטעם לביטול האשמה היה נעוץ בפגיעה ביכלתו של הנאשם להתגונן מפניה. משפט זה אינו יכול לשמש אסמכתה או דוגמה בשבילנו מסיבה אחרת. המשפט המקובל אינו מכיר בהגבלת זמן להעמדת אדם לדין על-פי כתב-אישום, 10 הולסברי-סימונדס, ע' 340, סעיף 630. במצב זה, כאשר נראה לבית-המשפט, כי לרגל האיחור בהעמדת הנאשם בפני
שופטי השלום הוא קופח בהגנתו, הוא ראה כנראה עצמו בן-חורין להשתמש בשיקול-דעתו ולהסיר אשמה.

אצלנו לא כן הדבר, חוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה-1965, קובע תקופת התיישנות של עשר שנים לעבירה שהיא פשע, והעבירה שבה הואשם המערער היא מסוג זה. לפיכך, ברור למדי כי העמדת נאשם לדין בתוך תקופת ההתיישנות, ולו באיחור, אינה יכולה, כשלעצמה, לשמש עילה לביטול האשמה. שנית, איננו רואים כיצד ובמה קופח המערער בהגנתו. טענתו, כי מחמת הזמן שעבר עד לפתיחת החקירה על-ידי המשטרה נשמטו מזכרונו פרטי המקרה, לא נתקבלה על דעתו של השופט המלומד בבית-המשפט המחוזי, ואינה מתקבלת על דעתנו. הרי התלונה הובאה לידיעתו זמן קצר לאחר המקרה והוא נקרא לבירור במשרד הראשי בירושלים. אין להעלות על הדעת שדבר האשמה לא נחרט בזכרונו ונשתמר אצלו. עובדה היא, שכל האחרים הנוגעים בפרשה: המתלוננת, בעלה, מורה הנהיגה, הנבחנת האחרת, כולם זכרו את פרטי המקרה במידה שזה נגע להם – דבר לא נשכח מהם. ולא עוד, אלא שהמערער עצמו זכר וידע להסביר את העניינים שהיו קשורים בטופס הבקשה של המתלוננת, אך כל השאר כביכול נשכח. נסיבות המקרה הן כאלה ששום עדות חיצונית שהמערער יכול היה להביא מייד לאחר המקרה לא נמנעה ממנו ואין לראות איזו פירצה נפערה בהגנתו עקב האיחור בפתיחת החקירה על-ידי המשטרה. כל הנפשות שהיה להן קשר עם המקרה נשארו בחיים והעידו במשפט, וכאמור זכרו את אשר קרה וסיפרו את אשר ידעו. העיקר – בסיס האשמה נעוץ במה שקרה בארבע עיניים, וכאן עומדות זו מול זו שתי עדויות, עדותה של המתלוננת מול עדותו של המערער, והכל תלוי באמון שבית-המשפט נותן בעדות זו או אחרת, בעניין זה דבר לא נשתנה עם עבור הזמן.

יחד עם זאת, תמימי דעים אנו עם השופט המלומד בבית-המשפט המחוזי, שאף שהמערער לא הובך בניהול הגנתו, היה רצוי לתת הסבר לאיחור במסירת העניין למשטרה ופתיחת החקירה על-ידה, אשר לכאורה קשה להבינו ולהצדיקו.

הטענה הבאה היא, כי גלולת הארגעה שהמתלוננת לקחה לפני המבחן נתנה בה את אותותיה וכנראה שהוציאה אותה משיווי משקלה עד שדימתה לשמוע צל דברים כדברים. הובאה חוות-דעת בכתב של רוקח-מומחה, אשר הסביר את פעולתה של הגלולה. בדרך כלל זוהי תרופה מרגיעה ולעתים היא מביאה להתנמנמות. בכל זאת, יש והיא מביאה גם לתגובות יוצאות דופן, כגון: התרגשות במקום רגיעה, עליה בחום הגוף, צמרמורת ובחילה. המתלוננת נחקרה בעניין זה והעידה שלא חשה שום השפעה אחרי לקיחת הגלולה, ולא-כל-שכן השפעה מיוחדת בלתי-רגילה. גם איש מן העדים האחרים שהיו עמה באותו יום, לא אמרו שהבחינו משהו בלתי-רגיל בהתנהגותה. בחוות-הדעת של המומחה אין אף רמז לכך, כי לקיחת גלולה כזאת עשויה לפגוע בכושר השיפוט או ההבחנה, או לעורר הזיות או חזיונות-שוא. בלעדי זאת, על שום מה תעלה המתלוננת בדמיונה מדוחי-שוא שלא היו ולא נאמרו?

לבסוף נטען, שאף שהעבירה היא עבירה שוחד, הרקע במקרה זה הוא מיני, ועל-כן היא בגדר עבירה מינית המצריכה סיוע לעדותה של המתלוננת, וסיוע כזה לא היה. טענה זו אנו דוחים בשתי ידיים. עבירת שוחד אינה הופכת להיות עבירה מינית רק בגלל זה שכרוכה בה הצעה או פעולה מינית המהווה אחד מיסודות העבירה. סעיף 7 לחוק לתיקון דיני העונשין (עבירות שוחד) מבטל את הצורך בעדות מסייעת במשפט על עבירת שוחד. אף אם העדות הראשית היא של שותף לעבירה. לא-כל-שכן כשזו עדות של אדם שאינו שותף לעבירה והוא רק קרבנה. מטרתה של הוראה זו תסוכל אם יוכנס בדלת האחורית הצורך בעדות מסייעת כאשר השוחד מתבטא במשהו הקשור למין. משל למה הדבר דומה? לדוגמה המובאת ב-ע"פ 76/63,
134/63, שלמה בן-חמו נגד היועץ המשפטי לממשלה; היועץ המשפטי לממשלה נגד יעקב בניה; פד"י, כרך יז, ע' 2857, 2864, 2862, בע' 2864, מול האות ו,
בדבר התפרצות בכוונה לבצע פשע, כשהפשע הוא עבירה מינית. על זה נאמר שם:

"אמת נכון הדבר, החשש של עלילות-שווא מצד המתלונן או המתלוננת קיים גם בעבירות כאלה, אבל כנגד זאת אפשר לומר, שאין אלה אך ורק מעשים בינו לבינה הנעשים בהסתר. מכל מקום, כאן גובר השיקול השני, שאין זה מן הרצוי להרחיב יתר על המידה את השטח בו שוללים דיני ראיות טכניים ומכניים מאת השופט את חופש ההערכה של העדויות."

בעניין אחרון זה ראה הדברים מובאים
בע' 2862 (שם, [1]),
מתוך פסק-הדין ב-ע"פ 158/55,
דב פיק נגד היועץ המשפטי לממשלה: פד"י, כרך י, ע' 662, 667; פי"ם, כרך כג, ע' 178
.

זאת ועוד: עבירת שוחד נעשית בדרך כלל בצנעה ללא נוכחות עדים, והשאלה לרוב מתרכזת במי להאמין. אף-על-פי-כן – ואולי דוקא משום כך – כדי לא לסכל את אפשרות ההוכחה של העבירה מחוסר עדות מסייעת, ראה המחוקק לנכון להורות שמספיקה עדות יחידה, גם כשהיא עדות של שותף לעבירה. מה לי איפוא עדות על בקשת שוחד בצורת גמילת חסד מיני ומה לי עדות על בקשת שוחד כספי או חמרי? העימות הוא בין שתי עדויות סותרות, ועל השופט להימלך בדעתו ולהחליט לאור כל נסיבות המקרה איזה מהן הוא מעדיף.

במקרה שלפנינו, לא היה לשופט המלומד כל ספק בנכונות עדותה של המתלוננת, שהיתה עקבית בסיפורה מההתחלה ועד הסוף, ולא נמצאה לנו כל סיבה לחשוב אחרת. להיפך, לו היה צורך בסיוע, הריהו מצוי בשפע, והוא משני סוגים:

(1) מכל הנבחנים באותו יום, רק המתלוננת נדרשה להמתין שעות לקבלת התשובה אם עמדה במבחן ואם לאו. זהו מעשה חריג ולא מקובל אצל הבוחנים. לא היה כל יסוד לדרישה המיותרת מהמתלוננת להציג תעודת זהות, שחזרה ונשנתה מפי המערער. גם לקיחתה במכונית אל הרב-בוחן היתה ללא צורך ענייני, כפי שנתברר לאחר-מכן, בסופו של דבר, משלא נמצא הרב-בוחן במשרדו, הודיע לה המערער על כשלונה בלי שנמלך בדעתו של הרב-בוחן. אין הסבר מתקבל על הדעת להתנהגותו של המערער, שעיכב את המתלוננת עד הסוף בתואנות שונות, אלא אם רצה להישאר אתה לבדו כשהוא פנוי מעיסוקיו ולהציע לה מה שסיפרה.

(2) המצב הנפשי שבו היתה נתונה מייד לאחר המעשה וחזותה החיצונית כפי שנראתה למורה לנהיגה – "היא נראתה לי מבוהלת.... היא עשתה רושם שכאילו באמת קרה משהו....." – הם כשלעצמם מהווים סיוע מספיק, אפילו בעבירה מינית מובהקת: ראה
ע"פ 372/62, היועץ המשפטי לממשלה נגד מרעי מחמד חמאד; פד"י, כרך טז, ע' 2893; ע"פ 99/65, 147/65, ג'מיל שררי נגד היועץ המשפטי לממשלה וערעור שכנגד; פד"י, כרך יט (2), ע' 552; ע"פ 211/65, אחמד אל-תאיה נגד מדינת ישראל
; פד"י, כרך יט (4), ע' 233
. על אחת כמה וכמה במקרה שלפנינו שהעניין המיני הוא רקע בלבד או יסוד אחד בעבירת השוחד.

הערעור נדחה.

ניתן היום, י"ד באדר ב' תשל"ג (18.3.1973).







עפ בית המשפט העליון 386/72 שאול רפאל אורן נ' מדינת ישראל, [ פ"ד: כז 1 706 ] (פורסם ב-ֽ 18/03/1973)