פסקי דין על אברהם רונן | פסקי דין על יעל רונן |

1629-10/09 תוב     13/05/2012




תוב 1629-10/09 מדינת ישראל הוועדה המקומית לתכנון ובניה מודיעין מכבים רעות נ' אברהם רונן, יעל רונן








בית משפט השלום ברמלה



תו"ב 1629-10-09 מדינת ישראל נ' רונן

ואח'






בפני

שופט הישאם
אבו שחאדה



בעניין:

מדינת ישראל – הוועדה המקומית לתכנון ובניה מודיעין מכבים רעות




ע"י עו"ד יפעת בליבאום עמנואל


המאשימה



נגד



1.
אברהם
רונן
2.
יעל
רונן




ע"י עו"ד ענת מאירי


הנאשמים


הכרעת דין

עובדות כתב האישום

1.
הנאשמים הינם החוכרים, המחזיקים והמשתמשים בבית המצוי במודיעין מכבים רעות (להלן – הבית) במרחב התכנון של הוועדה המקומית מודיעין.

2.
במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה הנאשמים בנו תוספת בניה לבית בשטח של 110.5 מ"ר ללא היתר והנאשמים עושים בה שימוש עד למועד הגשת כתב האישום.

3.
הבית מצוי בשטח אשר היה בעבר בתחום הועדה המקומית מכבים רעות. בשנת 2003 אוחדו הרשויות של מכבים רעות ושל מודיעין ובאוגוסט 2004 ניתן צו של שר הפנים אשר קבע שמרחב התכנון של מכבים רעות ייבלע במרחב התכנון של הוועדה המקומית מודיעין. עם איחוד מרחב התכנון, ולפנים משורת הדין, ועל מנת להקל על איחוד הרשויות ומשיקולים מערכתיים, הוחלט לפתוח במבצע אכיפה מכבים רעות להסדרת עבירות בנייה שבוצעו לפני איחוד הרשויות.

4.
מעיון בתיק הבנייה והפיקוח של הבית התגלו עבירות בנייה בבית, אשר בוצעו על ידי הנאשמים. במסגרת מבצע האכיפה נשלחו לנאשמים, במהלך חמש השנים האחרונות, מכתבי התראה אשר הורו להם להגיע ולהסדיר את החריגות ואת עבירות הבניה. למרות מכתבי ההתראה, הנאשמים לא הסדירו את החריגות ואת עבירות הבניה, וזאת נכון למועד הגשת כתב האישום. בביקורת אשר נערכה בדירה ביום 25.5.09 על ידי מפקח בניה מטעם המאשימה נמצאו הדברים הבאים :

א.
נעשה שימוש בתוספת למגורים בשטח של כ- 72 מ"ר, ללא היתר;

ב.
נעשה שימוש בגגון באזור הכניסה לבית בשטח של כ- 10.5 מ"ר, ללא היתר;
ג.
נעשה שימוש בגגון נוסף, באזור היציאה מחדר המגורים של הבית, בשטח של כ- 30 מ"ר, ללא היתר.


(להלן – ההרחבות)

5.
בגין המתואר לעיל מיוחסת לשני הנאשמים עבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר, כאשר השימוש טעון היתר, לפי הוראות סעיפים 204 (א) ו- 208 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה – 1965 וכן תקנה 1(1) לתקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש במקרקעין הטעונים היתר) התשכ"ז – 1967.

תיאור ההליכים בתיק

6.
בדיון שהתקיים ביום 23.5.2010, עת שהנאשמים לא היו מיוצגים, הנאשמים טענו שהינם מודים בעובדות כתב האישום, אך כופרים באשמה. בדיון שהתקיים ב- 2.1.2011 הנאשמים היו מיוצגים וטענו מפי באת כוחם שהינם מודים בעובדות כתב האישום, אך אין להטיל עליהם אחריות פלילית. הנאשמים טענו כי בשנת 1992 הונפק היתר שמתיר את הבנייה שבוצעה והם פעלו לפיו. כמו כן, גם אם הטענה שקיים היתר משנת 1992 תידחה, הנאשמים טוענים כי שהו במשך תקופה ממושכת בחו"ל בשליחות של המדינה וההתראות שנשלחו אליהם במסגרת "מבצע אכיפה" לא הגיעו לידיהם והבקשה להיתר שהוגשה על ידם לא טופלה על ידי הגורמים המוסמכים. הנאשמים טענו שעומדת להם טענה של הגנה מן הצדק מאחר וכתב האישום הוגש בניגוד לעקרונות של צדק והגינות משפטית. הנאשמים ביקשו שהתיק ייקבע להוכחות על מנת לאפשר בירור מעמיק של טענתם בדבר הגנה מן הצדק.

7.
מטעם המאשימה העיד המפקח על הבניה ולאחריו העיד הנאשם. בעקבות עדות הנאשם, המאשימה ביקשה להביא ראיות הזמה, ונשמעו מטעמה שני עדי הזמה. בתגובה הנאשם הביא גם עד מטעמו. הצדדים ביקשו לסכם בכתב וסיכמו ביניהם כי הנאשמים יסכמו ראשונים, המאשימה תגיש סיכומי תשובה והנאשמים יוכלו להגיש תגובה לתשובה.

פרשת התביעה

8.
המפקח על הבניה העובד בשרות המאשימה, מר אילן אסרף (להלן – אסרף), העיד כי ב- 10.8.1992 ניתן היתר קיבוצי המקבץ בתוכו מספר מגרשים מאותו סוג כמו המגרש שעליו שוכן ביתם של הנאשמים (ת/1, להלן - ההיתר הקיבוצי). ההיתר הקיבוצי התיר הרחבה של הבתים שהיו מצויים על המגרשים שפורטו בהיתר וביניהם הבית המקורי של הנאשמים, לפני ההרחבה שביצעו (להלן - הבית המקורי). הבית המקורי הוא הבית שעמד על המגרש בעת שנרכש על ידי הנאשמים, וללא ההרחבות שבוצעו לאחר מכן ואשר כתב האישום מוגש בגינן. ההיתר הקיבוצי פקע בחלוף שלוש שנים ממועד הוצאתו וזכויות הבניה שהיו מפורטות בו לא מומשו. ב- 25.5.09 ביצע ביקורת בבית ומצא שנוספו לבית המקורי ההרחבות שפורטו לעיל, וזאת ללא היתר כדין (פרוט' עמ' 7 ש' 19 – עמ' 8 ש' 9).

9.
אסרף הוסיף כי הנאשמים הגישו בקשה לקבלת היתר בשנת 2001, להערכתו לפני תחילת הבניה בפועל, בנוגע להרחבות, אך הבקשה לא קודמה. בקשה נוספת הוגשה ביום 21.3.2005 וגם בקשה זו לא קודמה ולא ניתן לגביה היתר. ב- 18.7.2005 המבקשים הגישו בקשה שלישית להיתר והיא אושרה וניתן לגביה היתר ב- 15.9.2010 (פרוט' עמ' 9 ש' 26 – עמ' 10 ש' 10). לכתובת הבית נשלחו התראות ביום 10.2.2005, 7.3.2007 ו- 5.2.2008 (ת/2 – ת/4) (להלן – ההתראות) ואשר לפיהן יש לדאוג להכשרת ההרחבות על מנת למנוע נקיטה בהליך פלילי. כמו כן, ב- 12.8.2008 נשלח זימון לנאשמים למסירת גרסה (ת/5) (פרוט' עמ' 9 ש' 8 – 22). אסרף אישר שההתראות לא הוצאו על ידו אך מבירור שערך מצא כי ההתראות נשלחו בדואר רשום.

10.
כמו כן, אסרף הבהיר שלאחר איחוד הרשויות של מכבים רעות ומודיעין הוחלט על ידי המאשימה לנקוט ב- "מבצע אכיפה". המשמעות של "מבצע אכיפה" היא שתינתן הזדמנות לתושבי מכבים רעות שביצעו בניה ללא היתר בשטח שבבעלותם או בחזקתם, לפני איחוד הרשויות, להכשיר את הבניה מבלי לנקוט כנגדם בהליכים פליליים. לתושבים ניתנה אורכה של מספר שנים להכשיר את הבניה. מי שיצליח לקבל היתר לא יינקטו כנגדו הליכים פליליים ולעומת זאת מי שלא יצליח להוציא היתר יועמד לדין בגין בניה לא חוקית או שימוש ללא היתר בשטחים שנבנו שלא כדין (פרוט' עמ' 13 ש' 20 – עמ' 14 ש' 4).

11.
מטעם המאשימה העידה גם הגב' ענת וייס (להלן – וייס) אשר עובדת בעיריית מודיעין כרכזת אכיפה. גם וייס עמדה על מהותו של "מבצע אכיפה" שבו נקטה המאשימה ואשר לפיו לתושב נשלחות שלוש התראות בטרם נקיטה בהליכים פליליים בגין בניה לא חוקית. לאחר שלוש התראות נשלח לנאשם זימון למסירת גרסה. ככל שהתושב ידאג לקבלת היתר, במסגרת האורכות שיינתנו לו, אזי, לא יועמד לדין בגין הבניה הלא חוקית שביצע.
ואם לא יצליח לקבל היתר, אזי, יועמד לדין. וייס התייחסה לתכתובות אי-מייל שהתנהלו בינה לבין הנאשם 1, בתקופה שהנאשמים שהו בחו"ל (ת/7 ו- נ/10) ואשר בהם הבהירה לו כי במידה והבניה לא תוסדר ולא יתקבל היתר, הענין יועבר לטיפול המחלקה המשפטית ויינקטו הליכים פליליים כנגדו וכנגד הנאשמת 2. כמו כן, וייס היתה בקשר גם עם השוכרים של הבית במהלך שהותם של הנאשמים בחו"ל (פרוט' עמ' 25 ש' 10 – 32, עמ' 28 ש'
4 – 30, עמ' 30 ש' 6 – 8). כמו כן, מאחר והנאשמים לא קיבלו היתר ניתנה להם אורכה נוספת (ת/10) וגם זה לא הועיל ולכן לא היה מנוס מהעברת התיק של הנאשמים ללשכה המשפטית (עמ' 33 ש' 27 – 31).

12.
השוכרת של הבית הגב' רוני אידל (להלן – אידל) העידה מטעם המאשימה והבהירה כי שכרה את הבית מהנאשם 1 בשנים 2004 עד 2008. במהלך חודש פברואר 2008 קיבלה מכתב התראה מהמאשימה ובתגובה שלחה מכתב לעיריה (ת/9) והעבירה את מכתב ההתראה לאיש הקשר של הנאשמים בישראל מר ארז כאוי (להלן – כאוי), אשר היה אחראי על ביצוע תיקונים שונים בדירה ולסייע בידיה כשוכרת בתקופת היעדרותו של הנאשם 1 מישראל (פרוט' עמ' 34 ש' 24 – עמ' 35 ש' 15). כמו כן, הודיעה באי-מייל גם לנאשם 1 על ההתראה שהגיעה (ת/11) (פרוט' עמ' 36 ש' 1 – 10).

פרשת ההגנה

13.
הנאשם טען כי עבד בשרות המדינה בתפקידים שונים שבמסגרתם נאלץ לשהות תקופות ממושכת בחו"ל בשליחות המדינה (נ/4). את הבית רכש בשנת 1997 ומיד לאחר מכן נסע לחו"ל (פרוט' עמ' 16 ש' 29 – 30). את ההרחבות ביצע בשנת 2001 בעודו שוהה בחו"ל ושכר את שירותיו של אדם שיפקח על הבניה ואשר מצידו שכר את שירותיו של קבלן שיבצע את עבודות הבניה (פרוט' עמ' 17 ש' 1 – 7). כמו כן, במהלך שנת 2001 פנה למנהל מקרקעי ישראל לצורך הוצאת היתר והלה איבדו את הבקשה שהוגשה, דבר שעיכב את תהליך קבלת ההיתר.
(פרוט' עמ' 17 ש' 10 – 18). וכך עברו להן השנים ובמרץ 2005 הגיש בקשה לקבלת היתר ופנה אישית למשרדי העיריה ומסר להם כתובת של תיבת דואר למשלוח דברי דואר במהלך שהותו בחו"ל (פרוט' עמ' 17 ש' 22 – 31). הנאשם 1 טען שקיבל רק את ההתראה שנשלחה בשנת 2008 (ת/4) והגיעה לידי השוכרים בדירה ולכן מיד לאחר מכן יצר קשר טלפוני עם וייס ואסרף שהבטיחו לו שתינתן לו אורכה, ואכן ניתנה אורכה עד 10.9.2009 (נ/6). הנאשם הגיע לישראל רק באוגוסט 2009 ומיד לאחר מכן החל לטפל בהליך קבלת ההיתר (פרוט' עמ' 18 ש' 4 - 21). ההיתר בסופו של דבר ניתן ב- 15.9.2010 (נ/12). כמו כן, נאשמת 2 בחרה שלא להעיד והנאשם 1 הבהיר שמדובר במי שעלתה לישראל בשנת 1986 ושהתה חלק ניכר מהשנים שלאחר מכן מחוץ לישראל בשל עבודתו של הנאשם 1 וכי הטיפול בעניינים הנוגעים לבני הזוג למול רשויות מנהליות בישראל
בוצעו על ידו.


14.
מטעם הנאשם העיד כאוי ואשר מסר שהינו חבר ילדות של הנאשם וביצע בהתנדבות וללא שכר עבור הנאשם 1 מטלות שונות שנוגעות לטיפול בענייניו האישיים של הנאשם 1 בישראל לרבות מגע עם השוכרים של הבית. כאוי הבהיר שלא החזיק ביפוי כוח מטעם הנאשם וכי מעשיו עבור הנאשם 1 נעשו מתוך מניע חברי גרידא. השוכרת אידל פנתה אליו לגבי התראה שקיבלה מהעירייה והוא דאג לעדכן את נאשם 1 (פרוט' עמ' 40 ש' 1 – 13). כמו כן, הוא לא טיפל כלל בהליך הוצאת ההיתר להרחבות ואת וייס לא הכיר (עמ' 41 ש' 1 – 12, עמ' 40 ש' 20 – 23, עמ' 42 ש' 19)

טענות ההגנה של הנאשמים

15.
להלן תמצית טענותיהם של הנאשמים :

א.
הנאשם 1 סבר בטעות שההיתר הקיבוצי משנת 1992 הינו כללי ובלתי מוגבל בזמן. מדובר בטעות במצב דברים המעניקה לו הגנה לפי סעיף 34יח לחוק העונשין התשל"ז – 1977 ;
ב.
הנאשם 1 סבר בטעות שאם באישורים שקיבל ממנהל מקרקעי ישראל
רשום שיש לו זכויות בניה עד 136 מ"ר, הדבר מהווה היתר בניה כדין, ולכן אין צורך לפנות לרשויות התכנון ;
ג.
שומה היה על העיריה לדאוג ליידע אותו על מבצע האכיפה מבעוד מועד וזאת לתיבת הדואר שמסר להם ככתובת למשלוח דואר במהלך תקופת שהותו בחו"ל ואשר נרשמה על כריכה של הבקשה שהגיש לקבלת היתר משנת 2005 (נ/2) ;
ד.
"מבצע אכיפה" לא הוחל עליו בצורה שוויונית כפי שהוחל על שאר תושבי מכבים רעות שביצעו עבירות בניה ולא הועמדו לדין, מאחר וההתראות שנשלחו לפני שנת 2008 לא הגיעו לידיו ולכן לא היה סיפק בידו, בהיותו שוהה בחו"ל בשליחות, לדאוג לקידום ההליכים לקבלת היתר
;
ה.
הנאשם לא זכה לקבל שימוע בפני
המאשימה בטרם שהוגש כנגדו כתב אישום;
ו.
טענותיו בסעיפים (ג) עד (ה) לעיל מקימים לנאשמים טענה
של הגנה מן הצדק, מאחר וכתב האישום הוגש בניגוד לעקרונות של צדק והגינות, ולכן דין כתב האישום להתבטל.

הסברה שההיתר הקיבוצי הוא היתר בניה בלתי מוגבל בזמן

16.
הסברה של הנאשם כי ההיתר הקיבוצי הוא היתר בניה בלתי מוגבל בזמן, נעדרת כל יסוד. ההיתר הקיבוצי ניתן בשנת 1992. תקנה 20(ב) לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) התש"ל – 1970 קובעת שתוקפו של היתר הוא עד שלוש שנים מיום הוצאתו, אולם מוסד תכנון רשאי מטעמים מיוחדים שיירשמו לתת היתר לתקופה של 5 שנים. כמו כן בגוף ההיתר הקיבוצי (ת/1) נרשמו במפורש המילים הבאות "היתר זה יפקע 3 שנים מיום נתינתו".
במילים אחרות, ההיתר הקיבוצי פג תוקפו עוד בשנת 1995. הנאשמים רכשו את הבית רק בשנת 1997, היינו כשנתיים לאחר פקיעת התוקף של ההיתר. חזקה על הנאשמים שבטרם רכשו את הבית, בדקו את המצב התכנוני של הבית (כגון קיומן של זכויות בניה, האפשרות לממשן וכן שאלת קיומו או היעדר קיומו של היתר), דבר שמטבע הדברים משפיע על מחיר הרכישה.

17.
טענת הנאשמים בדבר "טעות במצב דברים" לפי סעיף 34יח לחוק העונשין תשל"ז – 1977, כי טעו לחשוב שקיים היתר בתוקף בעוד שבפועל לא היה היתר, דינה להידחות. על מנת שהנאשמים יוכלו להיזקק לטענה בדבר "טעות במצב דברים" עליהם להוכיח את יסודות הטענה היינו "בדמותם מצב דברים שאינו קיים", היינו בחושבם "בכנות" שאכן קיים היתר. בפסיקה נקבע כי מי שהיה מודע לקיומה של נסיבה, או חשד בקיומה ונטל באופן מודע סיכון שהיא מתקיימת, לא יוכל להיחשב כמי שטעה טעות כנה לגביה (ע"פ 3314/06 אייזנקוט נ' מדינת ישראל, פורסם ב- "נבו", פסקה 30 לפסק דינו של כבוד השופט מלצר ; ע"פ 635/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם ב- "נבו", פסקה 9 לפסק דינו של כבוד השופט הנדל). הנטל להוכיח את "כנות" הטעות הוא על הטוען טענה זו. הנאשם 1 לא הוכיח את "כנות" טעותו. נהפוך הוא, נסיבות המקרה שבפני
מתיישבים יותר עם האפשרות שנאשם 1 היה מודע לעובדה שההיתר הקיבוצי איננו בתוקף או, למצער, עצם את עיניו מהאפשרות שההיתר איננו בתוקף, מאשר עם האפשרות שלא ידע כלל כי פג תוקפו. בנסיבות מעין אלה, ברי כי הטענה בדבר "טעות במצב דברים" איננה חלה.

הסברה שהאישורים מהמנהל הם היתר בניה כדין

18.
טענה זו דינה להידחות. ברי לכל כי מינהל מקרקעי ישראל איננו גוף תכנוני. הנאשם 1
אף ידע זאת, כפי שעולה בבירור מהתנהגותו לאחר ההרחבות שביצע, עת שהגיש
בקשות לקבלת היתר בניה למוסדות התכנון הרלבנטיים ולא למנהל מקרקעי ישראל.

מבצע האכיפה, ההתראות וטענת הגנה מן הצדק

19.
הנאשם 1 מאשר כי ביצע את הבניה בשנת 2001 ואת ההיתר קיבל רק בספטמבר 2010, היינו כעבור תשע שנים לערך, שבמהלכן זכה להשכיר את ביתו וליהנות מפירות העבירה שביצע של בניה שלא כדין, בדמות דמי השכירות שקיבל עבור הבית
המורחב והמשופץ (על דמי השכירות ששולמו לנאשם 1 ראו עדותה של אידל).

20.
כאן המקום להזכיר שלושה מושכלות ראשונים, שאין בלתם, ואשר יש בהם כדי למוטט את הטענה של הגנה מן הצדק שאותה מעלים הנאשמים
:

א.
העבירה המיוחסת לנאשמים של שימוש במקרקעין בניגוד לתוכנית לפי סעיף 204 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה – 1965 היא עבירה נמשכת, אשר ניתן להגיש בגינה בכל עת כתב אישום כל עוד השימוש לא הופסק או ניתן היתר כדין לאותו שימוש חורג. בעבירה נמשכת מתאפיין הרכיב ההתנהגותי בהתמשכותו מבחינת הזמן וכל עוד העבירה לא הופסקה, מהות העבירה הנמשכת אינה מאפשרת התיישנותה (רע"פ 8986/06 סוזה נ' מדינת ישראל [פורסם ב-"נבו"] מיום 18.2.07). העבירה "ממשיכה" להתקיים כל עוד נמשך "השימוש במקרקעין".

במקרה דנן, רשויות התכנון גילו אורך רוח בלתי רגיל בטרם הגישו את כתב האישום כנגד הנאשמים בגין העבירה הנמשכת שביצעו. כתב האישום הוגש לבית המשפט רק בחודש אוקטובר 2009, בעוד שההתראה הראשונה נשלחה בחודש פברואר 2005. הטענה של הנאשמים שקיבלו את ההתראה הראשונה רק בשנת 2008, גם אם נניח שמבחינה עובדתית היא נכונה, הרי שמבחינה משפטית אין בה כדי להטיל חובות כלשהן על המאשימה. העובדה שהנאשמים שהו בחו"ל במשך מספר שנים איננה מעלה ואיננה מורידה. הנאשמים היו יכולים בנקל למנות אדם בישראל (החל מבעל מקצוע כגון מהנדס או עורך דין וכלה באיש אמון בדמות קרוב משפחה או חבר קרוב) שיטפל בצורה אינטנסיבית בהליך הוצאת ההיתר ויהיה רשאי לחתום בשמם על המסמכים הרלבנטיים. כאוי בכלל לא החזיק ביפוי כוח מהנאשמים ולא הוסמך על ידם לטפל בנושא ההיתר ובפועל גם לא טיפל. התנהלותם של הנאשמים למול רשויות התכנון, לפחות במהלך השנים שבין 2001 ו- 2008, אופיינה בעיקר בחוסר מעש מאשר בפעילות אקטיבית ורציפה לקידום הליכי התכנון. בנסיבות אלה, אין לנאשמים אלא להלין על עצמם. יתר על כן, הנאשמים אמורים לפעול באופן יזום להכשרת הבניה, ויפה שעה אחת קודם, ולא להמתין למשלוח מכתבי התראה מהמאשימה. המנגנון של "מבצע אכיפה" שאימצה המאשימה על ידי מתן אורכות לתושבים יסודו בהתנהלות של "לפנים משורת הדין" והמאשימה גילתה יד נדיבה עם הנאשמים עם האורכות שניתנו.

ב.
עבירה של שימוש במקרקעין לפי סעיף 204 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה – 1965, היא עבירה של אחריות מוחלטת (אחריות קפידה) היינו אין צורך להוכיח יסוד נפשי לביצוע העבירה (ד"נ 12/81 שפירא ואח' נ' מדינת ישראל פ"ד לו (3) 645, 658, ניתן בהרכב מורחב של חמישה שופטים). טענות ההגנה שמתיר המחוקק להעלות כנגד האחריות המוחלטת שנקבעה בסעיף 204 לחוק מצויה בסעיף 208 (ב) לחוק הקובע כי :

208 (ב).
נאשם אחד מהמפורטים בסעיף קטן (א) בעבירה לפי סעיף 204 תהא זו הגנה טובה אם יוכיח שניים אלה :

(1)
העבירה נעברה שלא בידיעתו ;
(2)
הוא נקט בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראת חוק זה והתקנות על פיו בכל הנוגע לעבודה הנדונה."

הנאשמים לא טענו שעומדת להם הגנה לפי סעיף 208(ב) הנ"ל, ובכל מקרה ברי שלא מתקיימים אצל הנאשמים אף אחת מהחלופות הנ"ל. העבירה של שימוש במקרקעין נעברה בידיעה מלאה, והראיה שהנאשמים הגישו שלוש בקשות לקבלת היתר, כאשר הראשונה שבהם עוד בשנת 2001. הנאשמים לא הוכיחו כי נקטו בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראות החוק בנוגע לבניה שבוצעה. בתקופת היעדרותם של הנאשמים מישראל הם לא פעלו לקידום הליכי קבלת ההיתר.

ג.
הכלל הוא שתחילה מקבלים היתר ורק לאחר מכן פועלים על פי ההיתר, וזאת בין אם מדובר בבניה על פני מקרקעין ובין אם מדובר בשימוש במקרקעין לייעוד כזה או אחר (רע"פ 2885/08 הועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב יפו נ' מוסא דכה, פורסם ב- "נבו", ניתן ביום 22.11.09, פסקאות טז' עד כ' לפסק דינו של כבוד השופט רובינשטיין; רע"פ 3591/08 נחמיאס נ' מדינת ישראל, מופיע באתר "פדאור", ניתן ביום 4.5.08). נאשם לא יכול לבצע עבירה נמשכת (בניה או שימוש אסור במקרקעין), ולאחר מכן להגיש בקשה להיתר, ובעת שחל עיכוב במשרדי רשויות התכנון בטיפול בבקשה להיתר, לטעון שהעיכוב מקים לו טענה של הגנה מן הצדק ולכן יש לבטל את ההליכים הפליליים שננקטו כנגדו. ודוק, במקרה שבפני
לא הוכח כי רשויות התכנון השתהו בטיפול בבקשה של הנאשמים לקבלת היתר. נהפוך הוא, הנאשמים הם אלה שלא קידמו את ההליכים להוצאת ההיתר, והחלו לפעול בצורה אקטיבית רק לאחר חזרתם לישראל באוגוסט 2008. מנין הימים הרלבנטי עד להגשת כתב האישום איננו מתחיל בשנת 2008, עת שנודע לנאשמים שנשלחה להם התראה, אלא בשנת 2001 עת שכבר בוצעה הבניה שלא כדין וללא היתר. טענת הנאשמים שלא נערך להם שימוע בטרם הגשת האישום גם היא אין בה ממש. הפרוצדורה של האורכות שניתנו במסגרת "מבצע אכיפה" הינה הרבה מעבר לנדרש לצורך קיום חובת השימוע. כמו כן, וייס הבהירה במפורש לנאשם 1 בעת ששוחחו והחליפו ביניהם תכתובות של דואר אלקטרוני כי במידה והבניה לא תוכשר במסגרת האורכות שניתנו, אזי, יינקטו כנגדו וכנגד נאשמת 2 הליכים פליליים.

21.
לאור כל האמור לעיל, הנני מרשיע את שני הנאשמים בעבירות של שימוש במקרקעין ללא היתר, כאשר השימוש טעון היתר, לפי הוראות סעיפים 204 (א) ו- 208 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה – 1965 וכן תקנה 1 (1) לתקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש במקרקעין הטעונים היתר) התשכ"ז – 1967.

ניתנה היום,
כא' אייר תשע"ב , 13 מאי 2012, במעמד הצדדים








תוב בית משפט שלום 1629-10/09 מדינת ישראל הוועדה המקומית לתכנון ובניה מודיעין מכבים רעות נ' אברהם רונן, יעל רונן (פורסם ב-ֽ 13/05/2012)