פסקי דין על עאמר נוג'ידאת | פסקי דין על אליאס חורי

1988/06 א     15/05/2012




א 1988/06 עאמר נוג'ידאת נ' אליאס חורי








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום בטבריה



ת"א 1988-06 נוג'ידאת נ' חורי






בפני

כב' השופטת
אילונה אריאלי


התובע

עאמר נוג'ידאת
ע"י ב"כ עו"ד רוני נוג'ידאת


נגד


הנתבע

אליאס חורי
ע"י ב"כ עו"ד רביע סלימאן




פסק דין


מבוא
זוהי תביעה לפיצוי התובע על נזקי גוף שארעו לו, לטענתו, בעת שעבד אצל הנתבע מס' 1 בעבודות בניין.

הנתבע מכחיש את האירוע הנטען וטוען כי התובע מעולם לא נפגע ולא קרתה לו תאונה בעת שעבד אצלו והוא איננו אחראי כלל לנזקי הגוף להם טוען התובע.

בדיון שהתקיים בפני
כב' השופטת נסים שי ביום 15.2.2010, הסכימו הצדדים כי שאלת החבות תוכרע תחילה.

טענות התובע
התובע, יליד שנת 1967, טוען בכתב התביעה כי ביום 18.1.2004, בעת שעבד בעבודות בניין ותפסנות אצל הנתבע, שהינו קבלן העוסק, בין היתר, בעבודות בניין ושיפוצים, נחתך התובע באצבע 2 ו-3 ביד ימין, כאשר השתמש בדיסק חשמלי לחיתוך הברזל, וכתוצאה מכך נגרמו לו נזקי גוף קשים ובמיוחד באצבעות יד ימין.

המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה וועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה כי נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 7%.

לטענת התובע, הנתבע הפר חובות חקוקות שנועדו להגן עליו או על אנשים מסוגו – סעיפים 37 ו- 49 לפקודת הבטיחות בעבודה והתקנות על פיה.

התובע טוען כי חובת הראיה שלא היתה התרשלות מצד הנתבע, חלה על הנתבע וזאת משני טעמים:

ראשית – מכח הכלל של "הדבר מעיד על עצמו", הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן "פקודת הנזיקין"), הואיל והתובע איננו יודע ואין באפשרותו לדעת את הנסיבות הממשיות לאירוע התאונה, והואיל והנזק נגרם ע"י נכס מסוכן (הדיסק החשמלי) שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו ו/או שהיה בבעלותו או בהחזקתו הבלעדית ו/או בשליטת מי מטעמו, ואירוע התאונה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שננקטה זהירות זו.

שנית – על פי סעיף 38 לפקודת הנזיקין, הואיל והנזק נגרם על ידי "דבר מסוכן" שהנתבע היה בעלו או הממונה עליו, ומשכך, על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדיסק החשמלי התרשלות שיחוב עליה.

עוד טוען התובע בכתב התביעה, כי התאונה ארעה כתוצאה מרשלנותו הבלעדית או המכרעת של הנתבע או מי מטעמו, אשר התבטאה בין היתר בכך שסיפק לתובע מקום וכלי עבודה מסוכנים שלא עמדו בכלי הבטיחות הנדרשים, לא הזהיר את התובע או עובדים אחרים אודות הסכנות הטמונות בדיסק, לא דאג לאמצעי בטיחות מתאימים ומספקים למניעת החבלה או הקטנתה ולא דאג לאמצעי מיגון אשר סביר שהיו מונעים את התאונה או גורמים להקטנת הנזק, לא דאג לפיקוח נאות או מספיק בנסיבות המקרה, לא הדריך את התובע כלל או במידה מספקת כיצד להשתמש בדיסק, עשה מעשים שמעביד או מפקח סביר לא היה עושה באתן נסיבות ולא נקט באמצעים הנאותים למניעת הסיכון.

טענות הנתבע
הנתבע טוען, בכתב ההגנה המתוקן שהגיש, כי האירוע הוא פרי דמיונו הקודח של התובע, התובע מעולם לא נפגע ולא קרתה לו תאונה שעה שהנתבע היה מעבידו, בתקופת האירוע התובע כלל לא הועסק אצל הנתבע והוא סיים עבודתו תקופה ארוכה לפני אירוע התאונה. אין לנתבע ידיעה אודות התאונה המוכחשת על ידו, הוא לא היה אחראי לה, אין בינו לבין התובע כל קשר של עובד מעביד והמקרה לא התרחש באתר עבודה השייך לנתבע או בשטח עבודתו.

הנתבע מוסיף וטוען כי התובע עשה להטעיית המוסד לביטוח לאומי, כדי לקבל לכאורה דבר במרמה, וכי החתימה במקום המיועד לחתימת המעביד בטופס 250 המופנה לביטוח הלאומי, איננה חתימתו של הנתבע.

הנתבע טוען כי האישומים שהתובע מעלה לגבי אחריותו נטענים בעלמא, בלא שהתובע תיאר את התרחשות האירוע ופרטיו.

עוד טוען הנתבע כי הוא איננו מתרשל בעבודתו וכי כל הכלים בהם משתמשים עובדיו בעבר ובהווה, לרבות מכשיר הדיסק החשמלי, הינם תקינים ואין כל אחריות או רשלנות מצדו.

השאלות העומדות להכרעה
שתי שאלות עיקריות עומדות להכרעה ב

פסק דין
זה העוסק, כאמור, בשאלת החבות:
האחת – האם התובע אכן נפגע בזמן ובמסגרת עבודתו אצל הנתבע?
והשנייה – האם הפגיעה ארעה בשל עוולה שביצע הנתבע, ובפרט – רשלנות והפרת חובה חקוקה?

ודוק – זכות התובע לקבלת פיצוי מן הנתבע תקום אך ורק בהינתן תשובה חיובית לשתי השאלות גם יחד, משמע - לא די בכך שיוכח שהתובע נפגע במסגרת עבודתו אצל הנתבע, אלא יש להוכיח גם שהנתבע ביצע עוולה (רשלנות או הפרת חובה חקוקה) אשר גרמה לאותה פגיעה ולנזק.

להלן אדון בשאלות אלה על פי סדרן.

התובע נפגע בעת שעבד אצל הנתבע
שמיעת העדויות בתיק ועיון בכל חומר הראיות ובטענות הצדדים, הביאוני למסקנה כי התובע הוכיח, במידת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי, כי הוא אכן נפגע כנטען על ידו ביום 18.1.2004, בעת שהשתמש במכשיר דיסק חשמלי במסגרת עבודתו אצל הנתבע בעבודות בניין.

ראשית, מהראיות שהוגשו לבית המשפט עולה כי כבר ביום התאונה התובע דיווח על כך שהוא נפגע באותו יום בזמן עבודתו עם דיסק. בתעודת חדר המיון מיום האירוע - 18.1.2004, צוין בפרק התלונות והממצאים:
"נחתך באצבעות 2-3 יד ימין מדיסק בזמן עבודה".

בגיליון חדר מיום מיום 7.2.2004 שוב צוינו פרטים אלה וכך גם בסיכום האשפוז מיום 17.2.2004.

בתעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה, מיום 20.2.2004, צוין אף שמו של הנתבע כמעבידו של התובע וכן צויין: "תאריך הפגיעה: 18.1.2004 שעת הפגיעה: 16:00 תאור התאונה: תוך כדי עבודה לדבריו נחתך על ידי דיסק באצבע 2-3"

גם בהודעה על פגיעה בעבודה מיום 3.3.2004 ציין התובע:

"שם המעסיק: ח'ורי את ח'ורי
תפקיד התובע במקום העבודה: עובד בניין
תאור הפגיעה: קיבל מכה בדיסק ונפגעו שתי אצבעותיו
מסירת הודעה למעביד על הפגיעה: באותו יום
למי נמסרה ההודעה: למנהל
פרטי שכר ב-4 החודשים שקדמו להפסקת העבודה: מצ"ב תלושי שכר המעביד סרב לחתום המעביד חתם על טופס 250 אך סרב לשים חותמת"

דיווחיו של התובע, אפוא, החל מיום התאונה ואילך, היו עקביים וקוהרנטיים, כאשר הוא חזר בהם על גרסתו ולפיה הוא נפצע ביום 18.1.2004 בעת שעבד בעבודות בניין אצל הנתבע וכאשר השתמש במכשיר דיסק.

התובע העיד בבית המשפט וחזר על גרסתו האמורה, כפי שהועלתה גם בתצהיר העדות הראשית שהגיש. נתתי אמון מלא בעדותו של התובע. התרשמתי כי מדובר באדם מן היישוב, איש משפחה ופועל בניין קשה יום, אדם שאיננו מתחכם ואיננו מתמצא ברזי המשפט, אשר העיד על הדברים שארעו כהוויתם. עדותו של התובע היתה עדות מהימנה, העדפתי אותה באופן מובהק על פני עדות הנתבע והעדים מטעמו והתרשמתי כי אין מדובר בהאשמות שווא אותן החליט התובע לטפול על הנתבע, אלא באירוע שאכן התרחש כפי שטוען התובע.

מן העדויות עלה, עובדה שאיננה במחלוקת, כי התובע עבד אצל הנתבע בשנים שקדמו לתאונה. התובע הציג תלושי שכר מחודשים אפריל-יולי בשנת 2000 (ת/1), שם צוין הנתבע כמעבידו של התובע וכן צוין מועד תחילת העבודה – 1.4.2000. הנתבע אמנם טען תחילה בעדותו כי התובע עבד אצלו רק בשנת 2003 (עמ' 24 שורות 1-4 לפרוטוקול), וכשהוצגו לו התלושים משנת 2000 השיב באופן מתחכם: "מ- 2000? ב-2003 הוא עבד אצלי. אנחנו מתקדמים לתביעה שהוא תבע אותי" (עמ' 24 שורה 9 לפרוטוקול), אך בסופו של דבר חזר בו ואישר: "... אני מתקן את התשובה שאמרתי קודם הוא לא עבד אצלי רק ב-2003 אלא עד 2003" (עמ' 24 שורות 12-13 לפרוטוקול), אך באותה נשימה העיד שאיננו יודע אם התובע עבד אצלו בשנים 2001-2002 (עמ' 24 שורות 14-16 לפרוטוקול).

מעדותו של התובע עלה, כי התובע עבד באופן כללי בצורה לא סדירה ובעבודות מזדמנות, לעיתים אצל מספר מעסיקים בו זמנית, כאשר גם אצל הנתבע הוא עבד בצורה לא סדירה ולתקופות קצובות של מס' חודשים בכל פעם, בהתאם לצורכי העבודה של הנתבע. כך העיד התובע בעמ' 17 שורות 18-19 לפרוטוקול (וראה גם עמ' 19 שורות 11-18 ועמ' 20 שורות 14-17 לפרוטוקול):

"ש:כמה זמן עבדת עם הנתבע
ת: הרבה, הייתי עובד עוזב אותו וחוזר אליו, תקופה עובד חודשיים שלוש, אחר כך עוזב מקום אחר ואחר כך חוזר אליו"

ובעמ' 18 שורות 5-14 לפרוטוקול:

ש: ביום שבאמת היה לך את האירוע היה לך תלוש משכורת
ת: לא. בתקופה הזאת הייתי חדש אצלו.
ש: מה זה חדש?
ת: אני הייתי גומר, עוזב וחוזר אליו, הוא היה זקוק לי, הוא היה בן בית אצלנו
ש: ביום שקיבלת את המכה לא היה לך תלוש משכורת
ת: הוא לא נתן לי, לא הספיק לתת לי, אני עובד חודשיים והוא הולך לרואה חשבון ומביא לי
ש: חודש לפני האירוע הזה קיבלת תלוש משכורת
ת: לפני זה היה לי תלושים ממנו
ש: זאת אותה תקופה שהיתה לך תאונה, לא היה לך תלוש משכורת
ת: בתקופה הזאת לא היה לי תלוש. הוא צריך לתת לי. הוא חייב לתת לי".

הנתבע לא ידע להשיב בעדותו מיהם העובדים שעבדו אצלו במועד הרלוונטי לתביעה - שנת 2004. בניגוד לתצהירו, שם הצהיר כי באותה תקופה השותפות העסיקה את העובדים לורנס ח'ורי, סאמר ח'ורי (אחי הנתבע), ולואי ח'ורי (בן דודו וגיסו של הנתבע), הרי שבבית המשפט העיד כי אולי העסיק באותה שנה גם "אחד דרוזי, אחד מוסלמי, אחד נוצרי" (עמ' 25 שורה 31 לפרוטוקול), ובהמשך העיד כי איננו זוכר האם בשנת 2004 עבדו אצלו עובדים נוספים מעבר לאותם שלושה בני משפחה שצויינו על ידו בתצהירו, ומיהם. כך העיד הנתבע בעמ' 26 שורות 6-12 ו- 21-23 לפרוטוקול:

"ש: אתה אומר שבשנת 2004 אתה לא זוכר מי עבד אצלך, חוץ מאלה
ת: נכון. אלה שהוצאתי את התלושים שלהם. אם אתה רוצה לשאול שאלה בשנת 2004 אני אענה לך לא עכשיו, אני אביא את כל התלושים ואענה לך כמו שצריך ונדון עוד פעם".

גם העד מטעם הנתבע, אחיו חורי סאמר, לא ידע להשיב כמה עובדים עבדו אצל הנתבע בשנת 2004 (עמ' 33 שורות 23-24 לפרוטוקול), ולגבי עבודת התובע העיד תחילה כי הוא עבד בבניין אחד בשמשית ב- 2002 (עמ' 32 שורות 19-20 לפרוטוקול), אך לאחר מכן תיקן והעיד כי התובע עבד עמם "בשנת 2002-2003, משהו כזה" (עמ' 34 שורה 4 לפרוטוקול), עדות שאיננה מתיישבת עם תלושי השכר (ת1) מהם עולה כי התובע עבד אצל הנתבע כבר בשנת 2000.

העד הנוסף מטעם הנתבע – בן דודו וגיסו לואי חורי, העיד באופן שלא עורר אמון, כי הוא איננו זוכר
את העובדות הרלוונטיות לשנת 2004, חוץ מחודש ינואר באותה שנה (מועד התאונה, 7 שנים לפני מועד העדות בבית המשפט), שכן אז לטענתו רכש טלפון סלולארי (עמ' 37 שורות 12-17 לפרוטוקול).

העד עווד חורי (שותפו של הנתבע) העיד, בניגוד לעדות הנתבע, כי בשנתיים שבין 2003-2005 השותפות העסיקה 3 עובדים בלבד – סאמר, לואי ולורנס חורי (עמ' 43 שורות 3-6 לפרוטוקול).
משמיעת העדויות, כמפורט לעיל, שוכנעתי כי יש להעדיף את עדות התובע, שכאמור היתה עדות מהימנה מעדות הנתבע ועדיו, ולפיה הוא עבד אצל הנתבע במשך השנים, ולכל הפחות החל משנת 2000, וזאת באופן מזדמן ולא סדיר, על פי צרכי הנתבע, כאשר אחד מאותם פרקי זמן בהם עבד התובע אצל הנתבע החל כחודשיים לפני אירוע התאונה ונמשך עד למועד האירוע.

באשר לעבודת התובע ביום האירוע – התובע אמנם לא מסר בתצהירו פרטים מדוייקים לגבי העבודה המסויימת אותה ביצע באותו יום ומיקומה, אולם חסר זה הושלם בעדותו של התובע בבית המשפט, עת נשאל בחקירתו הנגדית בעניין והעיד כי דובר בעבודות שבוצעו בביתו הפרטי של הנתבע אותו בנה באותה עת בכפר מג'אר, כאשר באותו יום התובע עבד בעבודת תפסנות בתקרת הבית, כאשר שלד הבית כבר נבנה (עמ' 15 שורה 18 עד עמ' 16 שורה 1, עמ' 18 שורה 29 עד עמ' 19 שורה 2 לפרוטוקול).

עדות זו של התובע מקבלת חיזוק מעדות הנתבע אשר אישר בעדותו כי עד לשנים 2004-2005 הוא גר מתחת לבית הוריו ובחודש פברואר 2005 הוא עבר לביתו הפרטי, אותו הוא בנה במשך כ- 4-5 שנים, כשבשנת 2003 הסתיימה בניית שלד הבית (עמ' 29 שורות 17-30 לפרוטוקול).

ראיה משמעותית לכך שהתובע אכן נפצע ביום 18.1.2004 בעת שעבד אצל הנתבע, הינה אותו טופס 250
של המוסד לביטוח לאומי (ת/3), שם צוין שם המעביד "חורי את חורי" ושם המאשר החתום על המסמך "חורי אליאס". משמיעת העדויות שוכנעתי כי מדובר במסמך אותנטי אותו מסר הנתבע לתובע לאחר התאונה, לשם פניית התובע בעניין למוסד לביטוח לאומי:

ראשית, נתתי אמון בעדות התובע ולפיה הנתבע הוא שמסר לתובע טופס זה (עמ' 18 שורות 15-21, עמ' 20 שורה 29-עמ' 21 שורה 4 לפרוטוקול). שותפו של הנתבע, חורי עווד, אישר בעדותו שהחתימה מעל הטופס אכן דומה לחתימת הנתבע (עמ' 42 שורות 9-10 לפרוטוקול).

שנית, צויינו בטופס זה פרטים שגם לשיטתו של הנתבע לא היו ידועים באותו זמן לתובע, ובפרט – העובדה שדובר באותה עת בשותפות "חורי את חורי" שהנתבע, החתום על המסמך, הוא "שותף בעסק", תוך שצויין גם מספר ההתאגדות של אותה שותפות.

התובע העיד, עדות שלא נסתרה, כי כאשר הוא עבד אצל הנתבע הוא ידע שהנתבע הוא מעבידו, כפי שצויין גם בתלושי השכר (ת/1), והוא לא ידע על קיומה של שותפות (עמ' 18 שורות 3-4, עמ' 20 שורות 1- לפרוטוקול).

דברים אלה אושרו במפורש על ידי הנתבע, אשר אישר בעדותו כי התובע כלל לא ידע באותה עת שמדובר בשותפות, וכלשונו (בעמ' 28 שורות 3-8 לפרוטוקול):

"ש: מאיפה לתובע לדעת שאתה שותף בעסק, אם היה בכוונתו לזייף ואם המסמך הזה היה מזוייף לא היה רושם שותף בעסק, היה רושם בעל העסק וחתימה, הוא לא מכיר שיש לך שותף
ת: אתם היום עורכי דין... אני הבאתי את הפועל שיעבוד אצלי, הוא מכיר שהוא עובד אצלי ולא אצל השותפות, בגלל זה לא ידע שיש שותפות, מה שצריך הוא שהוא צריך לקבל כסף".

גם מעדותו של שותפו של הנתבע – חורי עווד, עלה כי התובע לא הכיר אותו ולא ידע כי הוא שותפו של הנתבע (עמ' 46 שורות 27-30 לפרוטוקול), שותפות שהתקיימה במשך שנתיים בלבד, החל משנת 2003 (עמ' 41 שורות 5-12 לפרוטוקול).

בנסיבות אלה, כאשר אין חולק שהתובע לא ידע כלל כי מדובר בשותפות, לא כל שכן את פרטיה, הרי שהאפשרות שהתובע הוא שיצר וזייף מסמך זה, על דעת עצמו, היא אפשרות בלתי מסתברת, ויש להעדיף על פניה את גרסת התובע, שכאמור נתתי בה אמון, ולפיה הנתבע הוא שמסר לתובע טופס זה לאחר התאונה, כמי שהיה מעבידו בעת אירוע התאונה.

יצויין כי נתתי אמון גם בעדות התובע, שלא נסתרה, ולפיה הנתבע הוא שהסיע את התובע ברכבו לבית החולים לאחר הפציעה (עמ' 16 שורות 7-8 ו- 30 לפרוטוקול).

לסיכום,
המסקנה העולה מניתוח העדויות והראיות הינה, שהתובע הוכיח כי הוא נפצע ביום 18.1.2004 בעת שעבד בעבודות בניין אצל הנתבע, בביתו הפרטי. מדובר אמנם בקביעה הנסמכת על עדותו היחידה של התובע, שהינו בעל דין, אולם כאמור, עדות זו, בה נתתי אמון מלא, נמצא לה סיוע באותו טופס 250 (ת/3), שנחתם ונמסר לתובע על ידי הנתבע. יתר על כן, שוכנעתי כי התובע לא נמנע מלזמן עדים רלוונטיים: הוגש מסמך רפואי המעיד על כך שבשל מחלה נפשית, לא ניתן היה לזמן למתן עדות את מי שלטענת התובע עבד עמו והיה עד לתאונה (נוג'ידאת אשרף), כאשר התובע העיד שאיננו מכיר את הפועלים הנוספים שעבדו באותו יום אצל הנתבע.





לא הוכח שהנתבע ביצע עוולה בנזיקין
התובע, כאמור, הוכיח כי פגיעתו נשוא כתב התביעה ארעה בשעה שעבד אצל הנתבע. יחד עם זאת וכפי שיפורט להלן, התובע לא עמד בתנאי השני הנדרש לשם קבלת תביעה זו, משמע – ביצוע עוולה על ידי הנתבע.

בתצהיר עדותו הראשית של התובע, לא פרט התובע דבר וחצי דבר באשר לנסיבות התאונה. כל שהצהיר התובע הוא כך:

"הנני מצהיר כי בתאריך 18.1.04 עת עבדתי אצל חורי אליאס ת.ז. 029772928 בעבודות בניין, נחבלתי ונחתכתי באצבע 2 ו- 3 ביד ימין וזאת כאשר השתמשתי בדיסק חשמלי לצורך חיתוך ברזל".

התובע לא פירט בתצהירו, ולו במילה, מה היו נסיבות התאונה? היכן עבד בדיוק? מהי העבודה אותה נדרש לבצע? האם הנתבע הוא שסיפק לו את הדיסק החשמלי? מהו אופיו המדוייק של מכשיר זה? מה היה ניסיונו הקודם של התובע בעבודה עם מכשיר זה? האם נפל פגם במכשיר עצמו ומהו? האם התאונה ארעה מסיבה הנעוצה באופן השימוש במכשיר? האם התובע קיבל מן הנתבע הוראות והדרכה ביחס לשימוש בכלי זה? האם הנתבע הזהירו ביחס לשימוש במכשיר ואם כן כיצד? מהם אמצעי הזהירות שננקטו, אם ננקטו, בכל הנוגע לשימוש במכשיר זה? האם הנתבע פיקח על עבודתו של התובע ואם כן כיצד? - בכל אלה סתם התובע ולא פירט דבר, כאשר הטענות הכלליות שהועלו בעניין זה בכתב התביעה, נותרו ללא כל כיסוי ראייתי שהוא.

גם בעדותו בבית המשפט לא פירט התובע דבר בעניין נסיבות פציעתו, למעט סברה בעלמא, שהעלה התובע כבדרך אגב ושלא נטענה קודם לכן, ולפיה (עמ' 16 שורות 10-11 לפרוטוקול):

"...הוא לקח אותי באוטו, ירד לי הרבה דם. אני לא בטוח שהדיסק היה גם בסדר, אני לא חושב שהוא היה בסדר".

סברה זו לבדה, אין בה כדי להוכיח ביצוע עוולה על ידי הנתבע.

בהעדר כל פירוט שהוא ביחס לנסיבות התאונה, אין התובע יכול לסמוך על היפוך נטל הראיה מכח הכלל של "הדבר מעיד על עצמו", הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין. סעיף זה, על פי לשונו, חל "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק...". בענייננו – לתובע ודאי קיימת ידיעה או יכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו למקרה שהביא לפציעתו, אך הוא נמנע מלפרט דבר בעניין והוא לא מסר כל גרסה עובדתית שהיא בעניין זה.

יתר על כן, בהעדר כל גרסה עובדתית מצד התובע, אין לקבוע כי "אירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה", שהינו תנאי נוסף הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין.

באותה מידה, התובע גם אינו יכול לסמוך על היפוך נטל הראיה מכח הכלל של "דברים מסוכנים", הקבוע בסעיף 38 לפקודת הנזיקין. התובע לא סיפק כל פרט לגבי אותו מכשיר דיסק חשמלי, על מנת להיווכח שאכן מדובר ב"דבר מסוכן", וכן הוא לא פירט דבר באשר לנסיבות המתייחסות לעבודתו אצל הנתבע עם מכשיר זה, כגון האם המכשיר נמסר לו על ידי הנתבע, וממילא לא הוכח שהנתבע היה בעלו של המכשיר או הממונה עליו, כדרישת סעיף 38 לפקודת הנזיקין.

משלא נמסרה כל גרסה עובדתית מצד התובע באשר לנסיבות פציעתו, הרי שלא הוכח גם שהנתבע ביצע עוולה של הפרת חובה חקוקה כלשהי, לרבות של הוראות פקודת הבטיחות בעבודה.

סיכום
התובע הוכיח כי הוא נפצע בידו ביום 18.1.2004, בעת שעבד אצל הנתבע בעבודות בניין והשתמש במכשיר דיסק חשמלי.

עובדות אלה, די היה בהן כדי שהתאונה תוכר כ"תאונת עבודה" במוסד לביטוח לאומי, כפי שאכן ארע.

יחד עם זאת, לשם קבלת תביעה בנזיקין נגד הנתבע, אין די בקביעה שמדובר בתאונת עבודה, אלא היה על התובע להוכיח כי הנתבע ביצע כלפיו עוולה.

התובע לא מסר כל גרסה עובדתית ולא הגיש כל ראיה באשר לנסיבות קרות התאונה, וממילא הוא לא הוכיח שהפציעה נגרמה בשל עוולה כלשהי שביצע הנתבע, משמע – שהנתבע התרשל בדרך כלשהי או הפר חובה חקוקה.

בהעדר כל גרסה עובדתית שהיא מצד התובע, אין מקום להעביר אל שכמו של הנתבע את הראיה שלא היתה לגבי המקרה התרשלות מצדו שיחוב עליה.

בנסיבות אלה, דין התביעה להידחות.

בנסיבות העניין, משקיבלתי כממצא עובדתי את טענת התובע כי התאונה אכן ארעה בעת שעבד אצל הנתבע, ומשכך לא היה מקום להכחשה הגורפת של האירוע מצד הנתבע, שוכנעתי כי חרף דחיית התביעה אין מקום לחיוב התובע בהוצאות.

ניתן היום,
כ"ג אייר תשע"ב, 15 מאי 2012, בהעדר הצדדים.

חתימה











א בית משפט שלום 1988/06 עאמר נוג'ידאת נ' אליאס חורי (פורסם ב-ֽ 15/05/2012)