פסקי דין על תהילה אדרי | פסקי דין על אמירה רביד | פסקי דין על "מנורה"חב' לביטוח | פסקי דין על רלו דוד ואח' |

624/07 א     23/05/2012




א 624/07 תהילה אדרי נ' אמירה רביד, "מנורה"חב' לביטוח בע"מ, רלו דוד ואח'








בית משפט השלום באשדוד



ת"א 624-07 אדרי נ' רביד ואח'







בפני

כב' השופט הבכיר חיים חדש


תובעים

תהילה אדרי
(קטינה)
באמצעות הוריה ואפוטרופסיה הטבעיים – ה"ה אדרי מירב וברוך
ע"י ב"כ עוה"ד יעקב עוז ואח'


נגד


נתבעים

1.אמירה רביד
2."מנורה"חב' לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד מ.ברנד ואח'

3.רלו דוד
4.חברת מטיילי אשדוד
5.הכשרת היישוב חברה לביטוח
ע"י ב"כ עוה"ד אבי דויטש ואח'



החלטה


א.
מבוא

1.
עניינה של החלטה זו, היא הכרעה בשאלה מי מן הנתבעים אחראי וחב בפיצויה של התובעת, קטינה ילידת שנת 1994, בגין תאונת הדרכים מיום 29.9.2005 (להלן: "התאונה") נשוא התובענה:
מבטחת רכב הסעות התלמידים (להלן גם: "רכב ההסעות" או
"האוטובוס") ממנו ירדה הקטינה עובר לתאונה, או מבטחת מכוניתה של הנתבעת מס' 1 (להלן גם: "המכונית"), אשר פגעה בתובעת (לטענתה במשפט - בתיקה), לאחר שירדה מן האוטובוס והחלה לחצות את הכביש לכיוון ביתה -
והפילה אותה על הכביש.

1.1
התאונה אירעה, לאחר שרכב ההסעות עצר מול ביתה של הקטינה; הקטינה ירדה ממנו, דרך הדלת הקדמית, והחלה לחצות את הכביש מלפניו, כשהוא עדיין במצב עצירה.

1.2
כאשר הגיחה מחלקו הקדמי של האוטובוס, לכיוון הכביש, נפגעה הקטינה מן המכונית,
שעקפה את האוטובוס.

2.
מלכתחילה הוגשה התביעה רק כנגד הנתבעות 1 ו-2 – הנהגת הפוגעת ומבטחת המכונית בה נהגה (להלן גם: "הנתבעות") , אך בהמשך, לאחר שנמסרו פרטי נהג וחברת ההסעות, הוגש כתב תביעה מתוקן – גם כנגד נהג רכב ההסעות, החברה הבעלים של רכב ההסעות ומבטחת רכב ההסעות – הנתבעים 3-5 (להלן גם: "הנתבעים").

3.
במקביל, נדונה בקשת התובעת למנות לה מומחים רפואיים בתחומי אורטופדיית ופסיכיאטריית ילדים – ובהחלטה מיום 12.5.09 מונה לקטינה מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטריה. בהמשך שונתה זהותו ומונתה לה
מומחית רפואית בתחום הפסיכיאטריה של הילד והמתבגר, הד"ר תמר מוזס (להלן גם: "המומחית").

4.
חוות הדעת הפסיכיאטרית נושאת תאריך 8.10.09 - ובמסגרתה קבעה המומחית, כי בגין התאונה נגרמו לתובעת 0% נכות.

4.1
יחד עם זאת המליצה המומחית על טיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי, בתדירות של פעם בשבוע, למשך שנה,
ובמקביל – על הדרכת הורים, בתדירות של פעם בשבועיים, גם כן למשך שנה.

5.
בהתאם להחלטה מתוקנת של בית המשפט, אמורות היו ההוכחות להתייחס הן לשאלת החבות והן לשאלת הנזק, אך בשל תקלה הוגשו תצהירי עדות ראשית רק בשאלת החבות.

6.
בנסיבות אלה, יוחדו ההוכחות רק לשאלת החבות, תוך שב"כ הנתבעים
והנתבעות הודו בכיסוי הביטוחי ובזכות התובעת
לכאורה בפיצוי.

7.
מטעם התביעה העידו התובעת ואמה. מטעם ההגנה העידו הנהגת הפוגעת ונהג רכב ההסעות.

8.
בסיום הסכימו ב"כ הצדדים לפטור את ב"כ התובעת מהגשת סיכומים בסוגיה.


ב.
טיעוני הצדדים

1.
לטענת הנתבעות 1 ו-2, הוכח, במהלך דיון הראיות, כי נהג האוטובוס עצר באמצע הכביש; התובעת ירדה מן האוטובוס באמצע הכביש – ועסקינן, איפוא, בהתנהלות המייצרת סיכון תחבורתי חמור ביותר, במיוחד נןכח גילה הצעיר של התובעת.

2.
הנתבעות סבורות, כי הסיכון התחבורתי ריחף מעל התובעת מרגע שהחלה בשלב הירידה מרכב ההסעות ועד לפגיעתה, אשר הינה בגדר התממשות הסיכון.

2.1
על כן לטעמן – יש לראות בתובעת כמי שטרם השלימה את הירידה מן האוטובוס – ולהטיל את מלוא האחריות על הנתבעים 3-5, נהג האוטובוס, חברת ההסעות ומבטחת רכב ההסעות (להלן גם: "הנתבעים").

3.
הנתבעות סבורות, כי נוכח מבחן הסיכון, החולש – לטעמן – על חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה- 1975 (להלן גם: "חוק הפלת"ד"), תושלם ירידתו של אדם מרכב
רק לאחר שיחלוף הסיכון התחבורתי אשר נוצר ע"י הרכב בו נסע.

3.1
על כן הן סבורות, כי אין לראות באדם, כמי שהשלים את השימוש והירידה מרכב, כל עוד סיכון תחבורתי אשר נוצר ע"י הרכב , מרחף מעל ראשו.

3.2
כך, למשל – לטעמן – אדם היורד מרכב באמצע הכביש, כאשר בפעולה כאמור יוצר הרכב, בו נסע, סיכון תחבורתי של ממש, ישלים את שלב הירידה רק כאשר יצא מכלל הסיכון התחבורתי אותו יצר הרכב.

4.
בענייננו – סבורות הנתבעות – הוסעה התובעת, ילדה כבת 11 במועד התאונה, מבית הספר לביתה, על ידי האוטובוס, אך בהגיע האוטובוס ליעד, עצר האוטובוס בנתיב הנסיעה, באמצע הכביש ממש, ואף לא ניסה לחנות במפרץ החניה הסמוך.

5.
בנסיבות אלה – כך סבורות הנתבעות – יצר האוטובוס סיכון תחבורתי חמור ביותר וסיכון זה ריחף מעל ראש הקטינה
מרגע שהחלה בשלב הירידה מן האוטובוס ועד לפגיעתה בידי המכונית, שהייתה בגדר התממשות הסיכון שיצר האוטובוס, בהורידו נוסעים באמצע הכביש.

6.
לטעמן של הנתבעות, קביעה כאמור תואמת גם את כללי המדיניות הראויה, בנושא גבולות הסיכון התחבורתי, שכן הורדת נוסעים בכלל וקטינים בפרט מאוטובוס הנעצר באמצע הכביש, הינה בגדר יצירת סיכון של ממש לשלומם של הנוסעים ומהווה סיכון תחבורתי בהא הידיעה.

7.
לחילופין, טוענות הנתבעות, כי חלה בענייננו החזקה המרבה, בדבר פגיעה כתוצאה מ רכב שחנה במקום אסור לחנייה, עפ"י סעיף 1 לחוק הפלת"ד:
בענייננו – כך לטענת הנתבעות – נעצר האוטובוס באמצע הכביש, במקום חניה אסור, תוך יצירת סיכון תחבורתי הן בעצם החנייה והן בהורדת הנוסעים; בהתנהלותו הבלתי תקינה חסם הנהג את שדה הראיה של נהגי הרכבים שאחריו, קיצר את זמן התגובה של אותם נהגים – והסיכון התחבורתי אכן התממש, עם קרות התאונה.

8.
על כן סבורות הנתבעות, כי מתקיים קשר סיבתי – עובדתי ומשפטי – בין ירידתה של התובעת באמצע הכביש, לבין התאונה וברור – לטעמן – כי פגיעתה של התובעת אירעה כתוצאה מהתממשות הסיכון התחבורתי.

9.
לטעמם של הנתבעים 3-5, אין מחלוקת כי ברגע קרות התאונה לא היה מגע בין התובעת לבין האוטובוס ו/או בין האוטובוס לבין המכונית הפוגעת ולמעשה השאלה הדורשת הכרעה היא: האם הייתה התובעת בגדר "משתמשת ברכב" בעת התאונה – והתשובה על כך היא שלילית.

10.
לטעמם של הנתבעים, אין נסיבות התאונה מקיימות את הגדרת השימוש ברכב מנועי, בכל הנוגע לאוטובוס, שכן הפסיקה, בבואה לפרש את האמור בחוק, קבעה, כי שלב הירידה מן הרכב אמנם איננו מסתיים בהכרח כאשר היורד מוציא את גופו מן הרכב, אלא בשלב מאוחר יותר של הירידה, לעתים אף בתחילת צעדיו להתרחק מן הרכב, אך זאת
כל עוד ובתנאי שתנופת הירידה ופעילותה היו גורם ממשי בנפילה, שעה שהיא טרם הושלמה לגמרי וכל עוד לא הצליח היורד להחזיר לעצמו את השליטה המלאה בגופו,מחוץ לרכב, כשסיים לרדת ממנו.

11.
עוד טוענים הנתבעים, כי הפסיקה קבעה, שאין להרחיב את הקשר בין הנוסע לבין הרכב בו נסע מעבר להכרחי הנדרש וכדי שהימצאות נוסע מחוץ לרכב לא תשלול את המשך השימוש בו, עליה להיות "קשורה בטבורה" לשימוש מוכר ברכב .

12.
לטעמם של הנתבעים, נפגעה התובעת לאחר שהשלימה את ירידתה מן האוטובוס, רכשה עמידה יציבה מחוץ לרכב ואף החלה ללכת לכיוון ביתה, תוך שהיא מדלגת על הערוגה, עושה סיבוב סביב הקצה הימני קדמי של האוטובוס, ומתחילה לחצות את הכביש.

13.
לטעמם של הנתבעים, לא היה כל מגע או קשר ישיר בין התובעת לבין רכב ההסעות, ואף לא הייתה כל זיקה אליו, שכן התובעת לא התכוונה לחזור ולהיכנס לאוטובוס, אלא עשתה דרכה לכיוון ביתה.

13.1
על כן, הימצאותה של התובעת מחוץ לרכב ההסעות, לא הייתה קשורה לשימוש מוכר ברכב, ועל כן איננה
בגדר "משתמשת" ברכב ההסעות ואין קשר בין התאונה לבינו.

14.
הנתבעים מדגישים, כי אין עסקינן באוטובוס
ציבורי, כי אם ברכב הסעות המוריד תלמידים ליד בתיהם – ולא ניתן לצפות, כי ליד ביתו של כל תלמיד תהיה תחנת אוטובוס, או מקום מסודר להורדת נוסעים.

15.
לטעמם של הנתבעים, העובדה שנהג האוטובוס עצר אותו שלא בתחנת אוטובוס מוסדרת, איננה רלבנטית בתביעה עפ"י חוק הפלת"ד ועל כל פנים ברי מן הראיות, כי התאונה אירעה עקב התפרצותה של התובעת לכביש (הודעת נהגת המכונית במשטרה) ו/או חוסר זהירותה של נהגת המכונית, הנתבעת מס' 1.

16.
לטעמם של הנתבעים, לא חנה רכב ההסעות במקום אסור לחנייה, תוך שהוא יוצר סיכון תחבורתי, וזאת מן הטעם כי אין מדובר בחנייה, אלא בעצירה לצורך הורדת התובעת – והן מן הטעם שבמקרה זה, דווקא עקיפת האוטובוס ע"י הנתבעת מס' 1 היא שיצרה סיכון תחבורתי, תחת להמתין מס' שניות.

17.
על כן עותרים הנתבעים לדחות את התביעה כנגדם, ולחייב את הנתבעות 1 ו-2 בהוצאותיהם.


ג.
דיון והכרעה

1.
סעיף 1 לחוק הפלת"ד מגדיר את השימוש ברכב מנועי, כדלהלן:
"שימוש ברכב מנועי" –נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו , ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד".

2.
המבחן השולט כיום בפסיקה, הוא המבחן התחבורתי, נוסח, בין היתר, באחד מפסקי הדין המנחים בנושא: רע"א 5738/97,תעבורה, מיכלי מלט בע"מ ואח'
נ. הסנה חברה לביטוח בע"מ ואח'
, פד"י נג(4) 145, 165:
"...אין המגע הפיזי תנאי הכרחי או בלעדי לקיומו של מושג השימוש. כל עוד השימוש באותו רכב נמצא בתחום הסיכון המכוסה בחוק, על פי תכליתו, הוא הסיכון התחבורתי, והימצאות האדם מחוץ לרכב "קשורה בטבורה" לשימוש בו, דינו שיוכר כ"שימוש ברכב מנועי".




3.

בספרו של כב' השופט אליעזר ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים, מהדורה רביעית,בעמ' 268-269, קובע המחבר, בין היתר, כי עפ"י מבחן הסיכון (התחבורתי), כאשר פגיעתו של הנפגע "קשורה בטבורה" לשימוש שעשה הוא ברכב, כגון: מעידה על מדרגות הרכב ונפילה, יפנה הנפגע את תביעתו לנהג האוטובוס "אפילו היה מעורב בפגיעתו גם רכב שנזדמן למקום",
אלא אם כן נתקיים ריחוק של זמן ומקום בעת הפגיעה, בין הירידה מן הרכב לבין הפציעה (ת.א (ב"ש)296/92, בן משה נ. אררט, צלטנר עמ' 1257, שם נקבע, ע"י כב' השופט ריבלין, בין היתר, כי "שימוש הלוואי אינו מסתיים בהכרח עם ניתוק המגע הפיסי בין הנוסע לבין הרכב והוא מתמשך והולך כל עוד לא רכש הנוסע עמידה יציבה (י. אנגלרד 'פיצויים לנפגעי תאונות דרכים' מהדורה שניה, בהוצאת 'יהלום', עמ' 36)".

4.
כך נפסק, למשל, בת.א. 1578/89 נאסר אשקר נ. קרנית (המצוטט בסיכומי ב"כ הנתבעים):
"היורד מכלי רכב, נופל ונפגע, יבוא בגדר הנפגעים עפ"י החוק הן אם נפגע 'בשלב הראשון של הירידה', הן אם נפגע בשלב מאוחר יותר של הירידה, בתחילת צעדיו להתרחק מן הרכב, כל עוד תנופת הירידה
או פעולתה היו גורם ממשי בנפילה, וכל עוד לא הצליח היורד להחזיר לעצמו את השליטה המלאה בגופו, מחוץ לרכב, כשסיים לרדת ממנו. במלים אחרות: שלב הירידה מן הרכב מסתיים אך כאשר רכש היורד עמידה יציבה מחוץ לרכב".

5.
יחד עם זאת, מוסיף כב' השופט ריבלין, כי "בהעדר קשר סיבתי בין השימוש ברכב לבין הנזק – במקרה בו לא נתקיים מגע פיסי בין הנפגע לבין אותו כלי רכב – אין הנפגע בא בגדר נפגעי תאונות הדרכים".

6.
כב' השופט ריבלין מפנה, בספרו הנ"ל, לשורת מבחני עזר נוספים המוצעים לבחינת קיומו של הקשר הסיבתי בין השימוש שנעשה ברכב לבין הפגיעה, מקום בו לא נתקיים מגע פיזי בין הנפגע לבין אותו כלי רכב: "מבחן הסיבה – בעטיה נמצא המשתמש באותה עת במקום שנפגע, מבחן המקום

- בו הוא נמצא בעת התאונה, ומבחן הזמן – שחלף מאז עזב את רכבו ועד הפגיעה
(ת.א (חי')1653/89, אוחנה נ. קליר,צלטנר 354(ס"ה), מפי כב' השופטת טובה שטרסברג כהן.

6.1
כב' השופט שמואל ברלינר, בת.א.(חי') 943/91,רון אבישי נ.הפניקס חברה לביטוח בע"מ, צלטנר 1453, מבחני עזר נוספים לקביעת קיומו או ניתוקו של הקשר הסיבתי, בין השימוש שנעשה ברכב לבין התוצאה: לדוגמא ,"ככל שמרווח הזמן גדול יותר, ככל שגורמים נוספים מצטברים ומשפיעים בתהליך הגרימה הם בעלי משקל מספיק, או רבים יותר ויוצאי דופן...יגברו הסיכויים לניתוק הקשר הסיבתי".

6.2
מקצת מאבני הבוחן הללו לקוחות מתוך מבחני הסיבתיות של 'השכל הישר'

7.
עוד נקבע בפסיקה, כדי שלא להרחיב, יתר על המידה, את הקשר בין נוסע ברכב לבין הרכב, לאחר שעזב אותו, מעבר להכרחי הנדרש ועל מנת שהימצאות מחוץ לרכב תיחשב עדיין בגדר שימוש בו, עליה להיות "קשורה בטבורה" לשימוש מוכר ברכב.

8.
וכך מקבלים הדברים, למשל , ביטוי בפסק הדין ברע"א 9112/06,ביטוח חקלאי אגודה מרכזית שיתופית בע"מ ואח'
נ. המוסד לביטוח לאומי, המצוטט בסיכומי ב"כ הנתבעים:
"היום, לאחר שנחקק תיקון מס' 8 לחוק הפיצויים, ובמסגרתו נקבעה רשימה של שימושים מוכרים, ברור הדבר שעל מנת שיוכר הנפגע כ"נוהג", נדרש כי הימצאותו מחוץ לרכב קשורה בטבורה לא סתם לשימוש כי אם לשימוש מוכר".

9.
התובעת ציינה,
בסע' 3 לתצהירה ת/1, כי ירדה מרכב ההסעות מהדלת הקדמית, התחילה ללכת לצד רכב ההסעות, עד שפנתה שמאלה והחלה לחצות את הכביש לכיוון ביתה ולפתע, תוך כדי חציית הכביש, התנגשה בה המכונית שעקפה את רכב ההסעות,
פגעה בצידו השמאלי של גופה (או בתיק – כגירסת הנהגת במהלך המשפט) - והפילה אותה בעוצמה על הכביש.

10.
גירסה זו לא נסתרה במהלך חקירתה של התובעת בבית המשפט ולמעשה גם הנתבעות אינן מכחישות אותה. לטעמן, רק, עצר האוטובוס "באמצע הכביש", הוריד את התובעת – ועי"כ יצר סיכון תעבורתי, ה"ממשיך" בעצם את תהליך הירידה ממנו – עד לחלוף אותו סיכון.

11.
לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, נחה דעתי, כי הנתבע מס' 3 לא עצר את האוטובוס "באמצע הכביש". אמנם, הדברים לא היו ברורים די צרכם בתחילת חקירתה של הקטינה, אולם התבהרו בהמשך עדותה ועוד יותר – במסגרת עדותה של האם, הגב' מירב אדרי.

12.
כבר הקטינה , כאשר הוצג לה הציור נ/3, ע"י ב"כ הנתבעות, תיקנה את הציור באמרה:
"אני צריכה לתקן את הציור שלך. אני לא יכולה לדלג מן האוטובוס לערוגה בציור שלך, כי את ציירת מרחק ממש גדול. אני מתקנת באדום את מיקום האוטובוס שממנו דילגתי לערוגה...".
עמ' 22 לפרוט', ש' 37-39)

12.1
התובעת אכן
קרבה

בציור את הדופן הימנית של האוטובוס לערוגה שהיא בעצם בליטה של המדרכה לעבר הכביש.

13.
אמה של התובעת, הגב' מירב אדרי, שהייתה עדה לתאונה, הסבירה את הטופוגרפיה של המקום ואת נסיבות התאונה, בעמ' 24 לפרוט' , ש' 31-33:
"אני יכולה לצייר לך ולהסביר בדיוק כי אני הייתי עדה וראיתי את כל התאונה. זה סוף של מפרצון, היא יורדת לכביש ועולה על מדרכה שהיא כמו גינה כזו שהייתה חייבת לרדת לשם כדי לחצות את הכביש. לכל בית יש מקום לחנות את הרכב ויש גם מפרצון שיוצא החוצה."

14.
בהמשך הבהירה הגב' אדרי (עמ' 25 לפרוט', ש' 10-12:
"הוא לא נעמד באמצע הכביש, הוא עצר צמוד למדרכה הבולטת, סוג של מפרצון. לכן הילדה הייתה חייבת לרדת לכביש, לעלות למדרכה ואז לעבור. היה שם חול.הוא לא עצר באמצע הכביש, מה פתאום."

15.
כאשר הוטח באם, כי בתה אמרה שאפשר להגיד שהוא עצר באמצע הכביש, הבהירה האם:
"...את הדבר הזה אני זוכרת.אולי זה נראה כאילו הוא חנה באמצע כביש, כי זה לא כביש גדול. אולי היא התכוונה לכך שהוא היה באמצע, אבל זה כביש צר" (עמ' 25, ש' 13-17).

16.
גם נהג רכב ההסעות, הנתבע מס' 3, סיפר, כי לא עצר "באמצע הכביש", אלא ליד המדרכה – שבאותו מקום עדיין לא היתה סלולה, אולם מהווה כעין לשון הבולטת לכביש.

17.
מן התמונות שהוגשו במהלך הדיון- וביחוד מתמונה נ/5, רואים, כי בין בליטות המדרכה, נוצרים אמנם מיפרצונים, אולם מדובר במפרצי חניה לרכבים והם חונים בהם במאונך למדרכה. מכל מקום, אין מדובר בתחנות הורדה של אוטובוס וספק אם הם מתאימים לכניסת אוטובוסים.

18.
גם התובעת, גם הנתבעת מס' 1 וגם הנתבע מס' 3 העידו, כי ברחוב לא היו כלל מעברי חציה, כך שגם לא היה מקום מיועד לחציית הולכי רגל את הכביש.

19.
התמונה המתקבלת היא, איפוא, שנהג
רכב ההסעות, שהסיע תלמידים לבתיהם,
עצר אותו סמוך למדרכה, מול ביתה של התובעת; התובעת ירדה מן האוטובוס לכביש – ועלתה על משטח המדרכה הבלתי סלולה (בהמשך נבנתה שם הערוגה הנראית בתמונה מוצג נ/2); אח"כ הקיפה את האוטובוס מלפנים – והגיחה לכביש בפתאומיות, כדי לחצות אותו בדרכה הביתה.

20.
לא ניתן לומר כי הנתבע מס' 3 עצר את האוטובוס "באמצע הכביש" – ובנדון זה העדפתי את עדותו ואת עדות אמה של התובעת, שאין לה כל עניין בשאלה על מי מחב' הביטוח
תשא בנזקי בתה, על עדותה של הנתבעת מס' 1.

21.
על כן, לא יצרה עצירת האוטובוס סיכון תחבורתי שהתממש לכאורה בתאונה;
הסיכון נוצר דווקא כתוצאה מנהיגתה הרשלנית של הנתבעת מס' 1, אשר אמורה הייתה להבין , כי רכב הסעות הנעצר לפניה, יכול שנעצר ע"מ להוריד נוסעים ולצפות שחלקם ינסה לחצות את הכביש – וראוי היה להמתין מס' שניות עד להמשך הנסיעה ולא לעקוף את רכב ההסעות, תוך נטילת סיכון רב לפגוע בהולכי רגל המתקדמים בחזית האוטובוס ואינם נראים על ידה. ואכן הנתבעת מס' 1 הופתעה מהופעתה של התובעת הקטינה, שהגיחה מלפני האוטובוס – ופגעה בה.

21.1
למעלה מן הדרוש אעיר, כי גם אם היה במקום מפרץ חניה עם תחנת אוטובוס
להורדה, והאוטובוס היה נכנס לתוכו, ההבדל היחיד היה, שהנתבעת מס' 1 הייתה פוגעת בקטינה במסלול הימני של הרחוב, שכן, בסיטואציה כזו, לא הייתה לה כל אינדיקציה לעצור.

22.
התאונה אירעה לאחר שהתובעת
השלימה
ירידתה מן האוטובוס , ייצבה את עצמה כיאות, דילגה בין הכביש למדרכה, הקיפה את האוטובוס מחלקו הקדמי – ואז ניסתה לחצות את הכביש לעבר ביתה שממול.

23.
התובעת – כך עולה מחומר הראיות – לא התכוונה לחזור לאוטובוס וברור כי הימצאותה במקום שנפגעה, על הכביש, איננה "קשורה בטבורה" לשימוש מוכר ברכב. על כן גם לא הייתה עוד בגדר "משתמשת" ברכב ההסעות.

24.
בנסיבות אלה, עפ"י כל המבחנים שצוינו לעיל – מבחן הסיכון התחבורתי, מבחן הזמן, מבחן המקום ומבחן סיבת הימצאותה של התובעת במקום שנפגעה, על הכביש, לא נותר עוד כל קשר סיבתי – עובדתי או משפטי -
בין השימוש שעשתה ברכב ההסעות כדי להגיע הביתה, לבין התאונה ואם היה קשר שכזה, נסיבות המקרה מלמדות כי הקשר הסיבתי והעובדתי נותק ע"י נהיגתה של הנתבעת מס' 1.

25.
הנתבעת מס' 1, לאחר שהוטח בפני
ה כי במשטרה הודתה בפגיעה בילדה ולא בתיקה, הודתה בפה מלא: "אני מודה שעקפתי את האוטובוס, אני מודה שהילדה נפגעה, אני שיחזרתי לאט לאט את הדברים ונזכרתי שאני פגעתי בתיק שהיה תלוי על כתף שמאל והיא נפלה על פלג גופה הימני..." (עמ' 30 לפרוט', ש' 29-31).

25.1
כאשר הוצגה לה חקירתה במשטרה, ציינה הנתבעת מס' 1:
"אני רוצה לקרוא. עוד לפני שאני קוראת, אני אומרת שזה היה יום לפני ואני הייתי נסערת. יכול להיות שבפרטים מסוימים לא דייקתי" (שם, ש' 39-40)

26.
לגבי הטענה החלופית של הנתבעות, כי מדובר בפגיעה עקב רכב שחנה בחניה אסורה, ראוי להדגיש, כי היא איננה רלבנטית, שכן האוטובוס לא חנה במקום, אלא עצר לצורך הורדת נוסעים.

27.
הנני קובע, איפוא, כי האחריות לתאונת הדרכים מוטלת על הנתבעות 1 ו-2.

28.
התביעה כנגד הנתבעים 3-5 – נדחית.

29.
הנתבעות 1 ו-2
תשלמנה לנתבעים 3-5 הוצאות לרבות שכ"ט עו"ד, בסך של 15,000 ₪.

30.
בשלב זה לא חייבתי את הנתבעות בהוצאות התובעת.

31.
העוזרת המשפטית תקבע את התיק לישיבת קדם משפט נוספת, שעד אליה יוגשו, ע"י הצדדים שנותרו, תחשיבי נזק לתיק: ב"כ התובעת – עד 30 יום לפני מועד הדיון שייקבע וב"כ הנתבעות – עד 15 יום לאחר מכן.


ניתנה היום,
ב' סיון תשע"ב, 23 מאי 2012, בהעדר הצדדים.





חיים חדש
, שופט בכיר









א בית משפט שלום 624/07 תהילה אדרי נ' אמירה רביד, "מנורה"חב' לביטוח בע"מ, רלו דוד ואח' (פורסם ב-ֽ 23/05/2012)