פסקי דין על עוזי מזרחי | פסקי דין על ישראל קול | פסקי דין על שרה קול |

1080/09 תאמ     31/05/2012




תאמ 1080/09 עוזי מזרחי נ' ישראל קול, שרה קול








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום בבית שמש



תא"מ 1080-09 מזרחי נ' קול ואח'






בפני

כב' השופטת
חגית מאק-קלמנוביץ

התובע
עוזי מזרחי
ע"י ב"כ עו"ד שמעון ביטון


נגד

הנתבעים
1.ישראל קול
2.שרה קול
ע"י ב"כ עו"ד חנוך רובין




פסק דין


העובדות וגדר המחלוקת
1.
זוהי תביעה לתשלום פיצוי מוסכם בגין איחור בפינוי נכס.
התובע רכש מהנתבעת 2 ומאביה מר אורן קול חנות ברח' האתרוג 23 בבית שמש בהסכם מכר מיום 14.1.08 (נספח א' לתצהיר התובע. להלן: הסכם המכר; ההסכם). הנתבע 1 הוא בעלה של הנתבעת 2, ואין חולק על כך שהיה הרוח החיה בהתקשרות בין הצדדים ובאירועים שלאחיה, כפי שיפורט להלן. זאת על אף שבאופן פורמלי החנות לא היתה רשומה על שמו.
2.
בסעיף 1.7 להסכם המכר נקבע כי המוכרים ימסרו לקונה את החזקה הבלעדית בחנות כשהיא חופשית מכל זכות שכירות, חזקה, חוב וזכות אחרת של צד שלישי לא יאוחר מיום 15.9.08. בסעיף 3.7 לחוזה נקבע כי בגין כל חודש של איחור במסירה ישלמו המוכרים לקונה סכום של 800 דולר כפיצוי מוסכם וידוע מראש ללא הוכחת נזק.
3.
ביום 6.3.08, למעלה מחודש וחצי לאחר חתימת ההסכם, חתמו התובע והנתבע הצדדים על מסמך הנושא כותרת "כתב הצהרה וכתב התחייבות מיום 6.3.08" (נספח ב' לתצהיר התובע. להלן: כתב ההתחייבות), לפיו כל איחור בפינוי הנכס יזכה את התובע בפיצוי מוסכם בסכום של 100 דולר ליום.
4.
החנות שימשה למעשה במשך שנים רבות כבית כנסת שמתפלליו התאגדו בעמותת "הדר יעקב" (להלן: בית הכנסת). בית הכנסת התקשר בחוזה שכירות עם הנתבעים, ושילם דמי שכירות נמוכים.
לאחר חתימת הסכם המכר פנה הנתבע 1 (להלן: הנתבע) אל בית הכנסת ואל העומדים בראש העמותה והודיע להם שעליהם לפנות את בית הכנסת. אנשי בית הכנסת טענו כי יש להם אופציה מאת הנתבע להימצא במקום במשך שנה וחצי נוספות, וכי לא יפנו את בית הכנסת מוקדם יותר.
5.
התקיים דיון בוררות בפני
כב' הרב יעקב יוסף. תוכנה המדוייק של הבוררות, זהות הנוכחים בה ויתר פרטי הבוררות שנויים במחלוקת ויידונו להלן. מכל מקום, כב' הרב הוציא ביום יג' באב תשס"ח החלטה בה נקבע שעמותת הדר יעקב יכולה להמשיך ולשכור את המבנה שבו שוכן בית הכנסת עד 2010, באותו מחיר ששולם עד היום.
בפועל פונתה החנות ביום 15.3.10.
6.
התביעה שבפני
הוגשה בתחילה כתביעת פינוי, אולם סעד זה התייתר ונותרה תביעה לתשלום הפיצוי על האיחור במסירת החנות.
השאלות הטעונות הכרעה הן:
האם היתה אופציה, האם הנתבע ידע על קיומה של אופציה ומה המשמעות המשפטית הנובעת מהתשובות לשאלות אלו.
האם התובע הסכים לבוררות, האם נכח בבוררות והאם הוא מחוייב לה.
בנוסף עומדת שאלת הסכום שעל הנתבעים לשלם, אם יחוייבו.
7.
התובע טוען כי הנתבע פעל בכוונת מכוון, בערמה, כאשר חתם על הסכם המכירה וכתב ההתחייבות, כשהוא מודע לכך שקיימת אופציה נוגדת לטובת בית הכנסת והוא לא יוכל לעמוד בהתחייבותו לפינוי. לטענת ב"כ התובע הנתבע הביא את הסכסוך להכרעת סמכות רבנית מתוך תקווה שהדבר יפעיל לחץ על התובע, אך לא כך היה. הוא הוסף וטען כי הרב לא פסק מאומה באשר להתחייבות הנתבע כלפי התובע, כיון שעניין זה לא הובא בפני
ו להכרעה כלל. לפיכך לטענתו הנתבע הוא האחראי לעיכוב בפינוי החנות, ועליו לשלם את מלוא סכום הפיצוי המוסכם.
8.
הנתבעים טוענים כי לא ידעו על האופציה שניתנה לבית הכנסת, וכי אם הנתבע נתן לבית הכנסת אופציה שכתב ההתחייבות כלפי התובע עומד בסתירה אליה, הדבר נעשה מתוך בלבול. הם מבקשים לבטל את כתב ההתחייבות, בין כביטול חלקי של הסכם ההתקשרות, בין עקב הטעות שעמדה ביסוד ההתקשרות בהסכם או בשל הטעיה וכפיה שהתובע נקט (סעיפים 14, 15, 17 ו-19 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973. לחלופין ביקשו הנתבעים שבית המשפט יעשה שימוש בסמכותו ויפחית את סכום הפיצוי המוסכם.
האם הנתבע נתן לאנשי בית הכנסת אופציה להמשך שימוש בחנות
9.
כאמור, אנשי בית הכנסת טענו כי התובע נתן להם אופציה לעשות שימוש בחנות במשך שנה וחצי נוספות. על אף שמדובר במסמך בעל חשיבות ראשונה במעלה לבירור התביעה, המסמך לא הוצג על ידי אף אחד מהצדדים המעורבים.
10.
לתובע אין, מטבע הדברים, ידיעה ברורה בדבר קיומה של אופציה, שכן הוא לא אמור היה להיות צד להסכמה כזאת ולא היה קשור אליה לפני שרכש את החנות. הטענה בדבר קיומה של אופציה נודעה לתובע, לפי גירסתו שלא נסתרה, רק לאחר חתימת הסכם המכר.
11.
המקור העיקרי לקיומה של אופציה בכתב הוא מר יהודה אבוקסיס, מחברי ועד העמותה של בית הכנסת.
בתצהירו של אבוקסיס לא נזכרת כלל האופציה, ולא נזכר מסמך שבו נקבעה האופציה. יתרה מכך, בהקשר שבו ניתן היה לצפות שיצויין קיומה של האופציה, בתיאור הדרישה שהופנתה לבית הכנסת להתפנות מהמבנה, העד אינו טוען כלל שניתנה לבית הכנסת אופציה להמשיך ולהחזיק במקום (ראו סעיפים 6, 9 לתצהיר אבוקסיס).
12.
בחקירתו בבית המשפט טען העד כי קיים חוזה שכירות ישן שעליו חתומה הנתבעת 2, המעניק לבית הכנסת את האופציה (עמ' 9 שורה 5). בהמשך טען כי קיים חוזה אופציה וכי החוזה הוצג בבוררות בפני
כב' הרב יוסף (עמ' 9 שורות 10-22; עמ' 10 שורות 18-22).
העד אף הבהיר לשאלת בית המשפט כי האופציה ניתנה לו בחוזה, וכי את החוזה "נביא לכם" (עמ' 11 שורות 14-16). אולם בשום שלב שהוא לא הוצג חוזה האופציה או מסמך כתוב כלשהו המסדיר את זכויות בית הכנסת.
13.
גירסתו של הנתבע בשאלת קיומה של האופציה היא מבולבלת ומלאת סתירות. במקומות ובהקשרים שונים הוא טוען טענות שונות ובלתי עקביות. אביא רק מקצת מהמקרים להמחשה:
14.
גם בתצהירו של הנתבע, ישראל קול
, אין כל איזכור לקיומה של אופציה המאפשרת לבית הכנסת המשך שימוש בחנות מערב לתקופת הפינוי. במהלך עדותו של יהודה אבוקסיס התפרץ הנתבע ואמר שאין ולא היה מעולם חוזה אופציה (עמ' 9 שורה 6). בתחילת חקירתו הנגדית תיאר הנתבע כי ההתקשרות עם בית הכנסת היתה עם אנשים שונים ובעלי תפקידים שהתחלפו כל פעם. הוא נשאל מדוע צעק שלא היה חוזה, והשיב שהיתה אופציה, היה חוזה והוא הובא והראו אותו לרב בזמן הבוררות (עמ' 13 שורות 3-6). מיד לאחר מכן הסביר כי היה בלבול, לא יודעים אם היתה אופציה או לא. הנייר קיים ואף אחד לא יודע להגיד מתי נכתב ובאיזה מועד" (עמ' 13 שורות 8, 9, 13), והוסיף שהיתה התנגשות בין המסמכים (עמ' 13 שורה 18). בעמ' 14 שורה 11 העיד הנתבע כי כשהלכו לבוררות בפני
הרב ידעו שאנשי בית הכנסת מחזיקים באופציה מסויימת, אך לא ראו את המכתב פיזית, והודה כי הן הוא והן התובע לא ראו מסמך כתוב בעניין זה לפני הפניה לבורר (עמ' 14 שורות 12-15).
בתשובה לשאלות בית המשפט הבהיר הנתבע כי ההתקשרות עם בית הכנסת נעשתה לפני למעלה מ-10 שנים, היא נעשתה במסמך מאולתר ללא עורכי דין, ולו עצמו אין העתק של אותו מסמך (עמ' 15). עוד הבהיר כי על גבי המסמך שהוצג לו מופיעה אופציה, אולם הוא אינו יודע אם חתם כשעל המסמך הופיעה המילה אופציה או לפני אותה שורה. כשנשאל במפורש אם הדבר הוצא ממנו במרמה השיב שאינו יודע, וכי כך אמר גם בבוררות (עמ' 15 שורות 14-17).
15.
אכן, על פי הידוע אודות ישיבת הבוררות, הנתבע העלה כבר שם את טענותיו: לתצהיר התובע צורפו תמלילים משיחות שונות בין המעורבים, כולל תמליל המתיימר להיות תמליל של ישיבת הבוררות, נספח ו' לתצהיר התובע. הנתבעים לא חלקו על התמליל ועל תכנו, ועל כן אני מקבלת אותו כראיה. זאת על אף שלא הוכח מי הקליט את הישיבה, מי ערך את התמליל, האם התמליל מלא ושלם ואם לא אלו קטעים הוצאו ממנו, ועוד.
עוד אציין בשולי הדברים כי עצם העובדה שקיימת הקלטה של ישיבת הבוררות מעוררת שאלות שונות במישור האתי, שכן ספק אם הנוכחים וכב' הרב היו מודעים לכך שהשיחה מוקלטת. כאשר מדובר בישיבת בוררות בפני
רב בורר, ניתן למצוא טעם לפגם בהקלטת הישיבה, אם אכן נעשה הדבר ללא רשות וללא ידיעת הנוכחים. אולם מאחר שגם נושא זה לא הועלה על ידי הנתבעים, לא ארחיב לגביו.
16.
לגופו של עניין, בתמליל ישיבת הבוררות, בעמוד הראשון, דקה 18:00, הנתבע טוען כי החתימה על המסמך המוצג היא חתימתו, אך המסמך לא כלל את השורה האחרונה. בהמשך הבוררות הבהיר הנתבע כי חוזי השכירות נעשו רק על מנת להציגם למחלקת הארנונה בעיריה (שכן בית הכנסת הוא ששילם את הוצאות המבנה), ולא היתה בין הצדדים התקשרות בכתב מלבד לצורך זה (עמ' 4 לתמליל ישיבת הבוררות).
17.
הטענה שלפיה הנתבע היה מודע לקיומה של האופציה לטובת בית הכנסת מעוררת קושי במישור נוסף: אין כל היגיון בכך שהנתבע חתם על כתב ההתחייבות שבו התחייב לשלם פיצוי מוסכם גבוה מאד עבור איחור בפינוי הנכס, אם היה מודע לכך שקיימת אופציה לטובת בית הכנסת. זאת במיוחד כאשר מדובר בנכס המושכר על ידו בסכום נמוך שאינו מניב רווחים גבוהים, וכאשר מדובר בתוספת מאוחרת להסכם המכירה של הנכס, שלא היה תנאי לעצם ההתקשרות בעיסקת המכירה, ושלנתבע לא היה נגרם כל נזק אילו סירב לחתום עליו.
18.
תמיהה זו מקבלת חיזוק בתמליל השיחה בין התובע לנתבע, נספח ח' לתצהיר התובע. הנתבע מצוטט באותו תמליל מתבטא באופן נחרץ וברור לגבי העובדה שאין כלל אופציה לטובת בית הכנסת. הוא משתמש בביטויים כגון "אין להם כלום", "אמרתי לו תגיד מתי אני חתמתי לך על אופציה יה חתיכת סתום, אמרתי שבע שנים יש לך הסכם בכלל?""אתה ב-15/9 עף
תפתח כנפיים ואתה עף משם עם האופציה שלך תיקח אותה תעשה איתה מה שאתה רוצה..."
בסיום העמוד הראשון לתמליל זה הנתבע מביע את הסכמתו לכך שהתובע יוציא בשמו מכתב דרישה לפינוי לבית הכנסת, ובסיום השיחה הוא אומר שהכל סגור פיקס, "אם לא תבוא אלי אני אשלם מה אתה רוצה לפיד אני אשים לו בבית אני אקח לו את הבית שלו".
19.
התבטאותו של הנתבע בשיחות אלו, ויותר מכך עצם הסכמתו לחתום באופן וולנטרי על כתב ההתחייבות, מצביעים על כך שהנתבע היה משוכנע לחלוטין שאין לבית הכנסת אופציה. רק בישיבת הבוררות, כשהוצג בפני
ו מסמך שלא היה זכור לו, שינה הנתבע את דעתו, לאחר שהוצג לו מסמך כלשהו שאמינותו אינה ברורה, ובהמשך הציג עמדה משתנה ובלתי אחידה.
20.
באשר לאמינותו של מסמך האופציה יש להביא בחשבון עובדה נוספת: נוסף על כך שאיש מהמעורבים לא הציג את המסמך בבית המשפט, הרי גם תכנו המדוייק של אותו מסמך או חוזה אופציה אינו ידוע כלל. כל שנאמר הוא שלבית הכנסת ניתנה אופציה להמשיך להחזיק בחנות שנה וחצי. שאלות כגון באיזה תאריך ניתנה האופציה, ממתי יש למנות את אותן שנה וחצי, לכמה זמן עומדת האופציה בתוקף, באילו תנאים, האם ניתן לבטלה בהודעה מוקדמת, בתשלום פיצוי וכיוצ"ב, שאלות אלו ודומותיהן לא נדונו כלל ולא הוצג לגביהן מידע כלשהו.
21.
בנסיבות אלו, נוכח חוסר העקביות בעדויות העדים שטענו לקיומה של האופציה (אבוקסיס והנתבע), התבטאויותיו של הנתבע בשיחות המתומללות שקדמו להגשת התביעה, חוסר ההיגיון והאבסורד שבחתימת כתב ההתחייבות אם אכן קיימת אופציה, ולמעלה מכל אלו, ההימנעות מהצגת המסמך עצמו, לא נותר אלא לקבוע כי לא הוכח קיומה של אופציה, בכתב או בעל פה.
22.
המסקנה העובדתית העולה מכל האמור לעיל היא שלא הוכח קיומו של מסמך אופציה ולא הוכח כי הנתבע אכן נתן לאנשי בית הכנסת אופציה כלשהי. לא כל שכן שלא הוכח תכנה של אותה אופציה.
אולם מבחינה משפטית, אין במסקנה זו כדי להסיר אחריות מהנתבעים, שכן הם התחייבו כלפי התובע, בחוזה המכר ובכתב ההתחייבות, לפינוי החנות במועד. החובה להתנגד לטענת האופציה של בית הכנסת ולהביא לפינויו היתה מוטלת על הנתבעים. בנסיבות אלו, ככל שהדבר נוגע לשאלת הפינוי בלבד, הייתי קובעת כי הנתבעים לא עמדו בחובתם החוזית לפנות במועד את הנכס הנמכר. אולם במקרה זה לאחר חתימת החוזה והעלאת הטענות עלה בין הצדדים נושא הבוררות. אני סבורה שהבוררות התקיימה בין כל הצדדים המעורבים והיא חלה ומחייבת על כל הצדדים לה, כולל התובע, כפי שאפרט להלן. בבוררות נקבע כי פינוי החנות ייעשה בשנת 2010, ומטעם זה אין לחייב את הנתבעים בתשלום הפיצויים.
הבוררות
23.
אין מחלוקת בין הצדדים בנוגע לעובדה שלנוכח חילוקי הדעות בין כל המעורבים, ודרישת אנשי בית הכנסת לאפשר להם להמשיך לפעול בחנות, התקיימה פגישה אצל כב' הרב יעקב יוסף בניסיון להביא לסיום הסכסוך. התובע אינו מכחיש את קיומה של הבוררות אולם הוא טוען שמדובר בהליך בין בית הכנסת לבין הנתבע, שהוא עצמו לא היה מחוייב לו.
24.
אין בפני
תיעוד מוסמך ורשמי של ישיבת הבוררות עצמה, מלבד תמלילים שנערכו על ידי התובע וצורפו לתצהירו. בתמלילים אלו מתועדות דקות ארוכות של שיחה, מצויין בהם זמן של 30:30 דקות, ולאחר ציון זמן זה ההקלטה ממשיכה עוד כהנה וכהנה. חזקה על התובע שלא פעל בניגוד לחוק ולא הטמין מכשיר להאזנת סתר בישיבת בוררות בפני
רב נכבד. במקומות שונים בתמליל אף מובאים דברים שנאמרו מפיו, והתייחסות של הנוכחים אליו. על כן ניתן לקבוע כי התובע נכח בבוררות במשך זמן רב, על פי התמליל נראה שלכל הפחות קרוב לשעה.
25.
מספר ימים לאחר ישיבת הבוררות רשם כב' הרב מסמך הנושא כותרת החלטה, ותאריך יג' מנא (מנחם אב- ח.מ.ק) תשס"ח. המסמך נושא ארבעה סעיפים.

בסעיף א' להחלטת הבורר הוגדרו צדדי המחלוקת. הוא נפתח במילים "בדין ודברים שבין עמותת 'הדר יעקב' בראשות יהודה אבוקסיס...." ונמנים בו גם שמותיהם של שני הנתבעים וכן של התובע.

סעיף ב' מציין כי "הנ"ל קיבלו עליהם את הח"מ כבורר יחיד (בי' מנא תשס"ח). אני סבורה שמדובר בנוסח ברור וחד משמעי ולפיו כל הצדדים ששמותיהם צויינו בסעיף הראשון קיבלו עליהם את הרב כבורר יחיד. מכאן ברור שההסכמה לבוררות והחלטת הבורר חלה גם על התובע, ששמו מופיע, כאמור, בין הצדדים.
סעיף ג' להחלטה כולל את ההחלטה האופרטיבית, ולפיה תוכל עמותת הדר יעקב להמשיך ולשכור את המבנה עד 2010 באותו מחיר ששולם עד עתה.
26.
מאחר שעל פי ההסכם היה על בית הכנסת לפנות את החנות עוד בשנת 2008, ברור שהחלטת הבורר מתייחסת, מבחינת תכנה, גם לתקופה שבה התובע יהיה בעליה של החנות, כך שהיא חלה גם על התובע.
אחת הטענות שהועלו על ידי התובע היא שהבוררות נועדה להכריע במחלוקת שבין בית הכנסת לבין הנתבע. אולם העובדה שהחלטת הבורר מתייחסת, כאמור, לתקופה שלאחר השלמת החוזה, שבה היה הנכס בבעלותו של התובע, מעידה על כך שהבוררות הכריעה גם בשאלות הקשורות לתובע.
27.
התובע טען כי

לטענת התובע טעו כי הסכים לבוררות משום שסבר שאין לבית הכנסת אופציה. הלוגיקה שמאחורי הטענה אינה ברורה, שכן אם ברור היה שאין לביתה כנסת אופציה, אזי מה הטעם בבוררות או בהליך כלשהו? הצורך בבוררות נולד דוקא מכיון שהצדדים נחלקו בדעותיהם והושמעו טענות שלפיהן המקום לא יפונה במועד שנקבע.
על כל פנים, גם על פי טענת התובע וההסבר שנתן בעדותו (עמ' 7), הוא הסכים לבוררות כיון שסבר שאין לבית הכנסת אופציה, אולם לא התנה בכך את הבוררות, ולא קבע שאם קיימת אופציה ההסכמה אינה תקפה. מדובר, איפוא, בשיקול אישי של התובע שבגינו הסכים לבוררות. העובדה שבדיעבד הסתבר כי השיקול מוטעה אינה שוללת את תוקף הסכמתו.
28.
הנתבע והעד אבוקסיס מסרו בתצהיריהם כי התובע הביע הסכמתו לבוררות ואף חתם על הסכמה. הנתבע הוסיף כי פנה אל מזכיר הרב בבקשה לקבל את אותו מסמך חתום, אך נענה בלך ושוב (סעיפים 25, 26 לתצהיר הנתבע). אציין כי העד יהודה אבוקסיס הובא לעדות כעד מטעם הנתבעים, אך בפועל חלקים ניכרים מעדותו לא תמכו כלל בגירסת הנתבע, ולמעשה עד זה הוא שהציב את הבסיס לטענות לגבי קיומה של האופציה, טענות אשר הזיקו לנתבע. על כן בבחינת מהימנותו של עד זה אין לראותו כעד השואף בכל מקרה לתמוך בנתבע, ויש משקל לטענתו בדבר הסכמתו של התובע לבוררות.
29.
המסקנה העולה מכל האמור לעיל היא שהתובע הסכים לקיים את הבוררות, וגם אם הסכמתו נבעה משיקולים כאלה ואחרים, היא לא הותנתה בהם. התובע נכח בבוררות, ככל הנראה חתם על כתב הסכמה לבוררות אם כי זה לא הוצג, ומכל מקום במעשיו ובהתנהגותו התובע הביע הסכמה להליך הבוררות ונטל בו חלק. מכאן ברור שהתובע מחוייב לתוצאות הליך הבוררות, ואינו רשאי לטעון כנגד קביעותה בורר בדיעבד.

החלטת הבורר קבעה כי מועד הפינוי של החנות צריך להיות בשנת 2010, והחנות אכן פונתה בחודש מרץ 2010. בכך פעלו הצדדים בהתאם לקביעת הבורר, ואין לתובע עילת תביעה בגין איחור בפינוי.
סכום התביעה ופיצול סעדים
30.
אני סבורה שהתובע לא הוכיח עילת תביעה נגד הנתבע והוא אינו זכאי לפיצוי כלשהו בגין איחור בפינוי החנות. למעלה מן הצורך אתייחס לשאלת סכום התביעה:
התביעה הוגשה כאשר הסכום הנתבע עומד על 38,340 ₪. לטענת התובע סכום זה היה הסכום שהיה זכאי לקבל בגין האיחור בתשלום במועד הגשת התביעה. בשל העיכוב הנמשך בפינוי, הלך סכום הפיצוי וגדל.
31.
ב"כ התובע הגיש בקשה לפיצול סעדים, וביקש לאפשר לו לתבוע את יתרת החוב שנוצרה לטענתו בגין הפיצוי המוסכם. בנוסף ביקש רשות לתבוע בנפרד בגין ליקויים פיזיים שהתגלו בחנות לאחר פינויה.
32.
בהחלטה מיום 17.3.11 קבעתי כי התובע רשאי להגיש תביעה נפרדת בשל הנזקים שהתגלו במושכר ואינו נדרש לרשות לכך. באשר לבקשה לפיצול סעדים דחיתי את הבקשה לפיצוי מאחר שאין מדובר בסעדים שונים אלא בתביעה של אותו סעד, פיצוי כספי על איחור בפינוי, בשני הליכים שונים.

החלטה זו עומדת בעינה, ואוסיף עליה עוד:
33.
הסעד שהתבקש בבקשה לפיצול סעדים היה למעשה הגשת תובענה נוספת בגין אותה עילת תביעה, שבה יתבקש אותו סעד, ולא פיצול סעדים.
מקובל לאפשר הגדלת סכום התביעה כאשר מדובר בנזק מצטבר שעדיין לא התגבש. זאת במיוחד כאשר כתב התביעה הוגש עוד לפני הפינוי, כך שסכום הנזק הסופי לא היה ידוע. אם התובע היה מעוניין בכך, היה עליו להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה בסמוך לאחר שהתגבש הנזק, ומכל מקום לפני שמיעת ההוכחות. בשלב שלאחר שמיעת הראיות בתיק, כשהנתבעים לא התגוננו מפני תביעה בסכום גדול פי כמה וכמה מזו שהוגשה, לא ניתן להיעתר לבקשה.
34.
זאת ועוד: בתחילת דיון ההוכחות עלה נושא סכום התביעה. בעמ' 2 ניתנה החלטה בה קבעתי כי בשלב זה סכום התביעה הוא כפי שנתבע בכתב התביעה המקורי ובהתאם לו שולמה האגרה. ב"כ התובע לא ביקש באותו שלב של טרום שמיעת ההוכחות לתקן את כתב התביעה או לאפשר לו פיצול סעדים. זאת על אף שההחלטה עשתה שימוש במילים "בשלב זה סכום התביעה הוא כפי שנתבע בכתב התביעה...", כך שנותר בה פתח לשינוי.
35.
יתר על כן: בהחלטה ציינתי, כאמור, כי סכום האגרה ששולם היה בהתאם לסכום המקורי של כתב התביעה. מיד לאחר שניתנה ההחלטה עלה נושא האגרה התובע נדרש לשלם ושילם את המחצית השניה של האגרה לפני שמיעת ההוכחות. אם התובע היה מעוניין לתקן את סכום התביעה, היה עליו לעשות כך לפני תחילת ההוכחות, כאשר עלו לדיון הנושאים של פיצול סעדים, סכום התביעה לעומת סכום הפיצוי הנטען, האגרה ששולמה בהתאם לסכום התביעה וכדומה. לאחר שהתובע נמנע מלהעלות את הבקשה באותו שלב, ולמעשה גם לאחר ההוכחות לא ביקש לתקן את סכום התביעה אלא להגיש תביעה חדשה בגין אותו סעד ממש, אין לאפשר לו הגשת תביעה חדשה בגין אותו סעד עצמו.
36.
לאור כל האמור התביעה נדחית.
התובע ישא בהוצאות הנתבע ושכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪ שישולמו תוך 30 יום, וישאו הצמדה וריבית כדין מהיום עד תשלומם בפועל.

ניתן היום,
י' בסיון תשע"ב, 31 במאי 2012, בהעדר הצדדים.








תאמ בית משפט שלום 1080/09 עוזי מזרחי נ' ישראל קול, שרה קול (פורסם ב-ֽ 31/05/2012)