פסקי דין על חיים אברון | פסקי דין על דוד בלקין

537/63 תיק     19/11/1963




תיק 537/63 חיים אברון נ' דוד בלקין




(פד"י יט(4) 146)

בבית המשפט העליון
המרצה מס' 537/63
השופטים: כבוד השופט לנדוי

כבוד השופט ברנזון

כבוד השופט כהן
המבקש: חיים אברון

ע"י ב"כ עו"ד י' שפרן
נ ג ד

המשיב: דוד בלקין

ע"י ב"כ עו"ד ח' פאל
בקשה למתן רשות לערער, שנדונה כערעור, על החלטת בית-המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו (השופט י' לם), מיום 27.10.63, ב-המ' 6084/63 (תי"א 2529/63), לפיה נדחתה בקשת המבקש לבטל החלטת הרשם מיום 17.10.63, הדוחה את בקשתו לבטל צו-עיכוב יציאתו מהארץ.
פסק-דין

הננו רואים את הבקשה הזאת למתן רשות לערער כערעור עצמו. הערעור הוא על החלטה של בית-המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו, בה נדחתה בקשת המערער לפנינו לבטל החלטה של הרשם, שלפיה עוכבה יציאתו של המערער מן הארץ, לפי בקשת המשיב שלפנינו.

ב- 29.7.63 ניתן פסק-דין נגד המערער לזכות המשיב על סך 7,577 ל"י, ריבית והוצאות. המערער עדיין חייב למשיב כמעט את כל חוב פסק-הדין. המשיב הגיש לרשם את בקשתו על יסוד תקנה 301א של תקנות הפרוצידורה האזרחית, 1938. בתצהיר, בו נתמכה הבקשה, נאמר שלפי מיטב ידיעתו של המשיב עומד המערער לעזוב את הארץ ואף קנה כרטיסי נסיעה, ושעל-ידי עזיבת המערער יושם ביצוע פסק-הדין לאל. בחקירתו בעל-פה הוסיף המשיב ואמר כי לא ידוע לו לכמה זמן עומד המערער לצאת את הארץ. המערער מצדו הצהיר בתצהירו הנגדי, שאינו עומד לצאת מן הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת, ועל כך גם עמד בחקירתו בפני
הרשם. בא-כוחו הוסיף והסביר לפנינו שכרגע אין בדעת מרשו לצאת מן הארץ בכלל, אלא מקצועו כאמרגן מחייב מדי פעם את נסיעתו לחוץ-לארץ לתקופות קצרות.
טעמו של הרשם למתן החלטת העיכוב היה שבידי המשיב פסק-דין הנמצא בהוצאה-לפועל. טעם זה בודאי לא הספיק למתן הצו בהתאם לתקנה 301א, הדורשת הוכחה להנחת דעתו של בית-המשפט או הרשם כי הנתבע (או הנשפט לחובתו) עומד לצאת מן הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת דוקא. ייתכן שנוסח זה מכביד על הנושה יתר על המידה, כי הרי יציאתו של החייב מן הארץ, ואף לתקופה קצרה, יש בה בדרך כלל משום השהיה של סילוק חוב פסק-הדין, הצריך להיות מסולק מיד עם הינתן פסק-הדין. אך זהו לשון הכתוב, ואין לנו אלא לבצעו.

אף אין לנו ספק שהמלה "כאמור" בסוף תקנה 301א(א) פירושה שכל התנאים הנזכרים ברישה של אותה תקנה צריכים להתקיים גם כשבקשת העיכוב מוגשת אחרי מתן פסק-הדין.

השופט המלומד מצא טעם אחר לאישור החלטת הרשם, והוא, כי בתצהיר של המשיב נאמר שהמערער עומד לעזוב את הארץ "וברי כי מי שעוזב את הארץ עוזב לצמיתות". הפירוש הדווקני הזה של המלה "לעזוב", ההולם אולי דבר חקיקה, אינו נראה לנו לגבי תצהיר של בעל-דין. אין לתפוש את בעל-הדין על דיבורו זה, כאשר מכל מקום מבהירה עדותו בעל-פה למה הוא התכוון בנוסח המופיע בתצהירו.

נכון הדבר שכוונותיו של המערער- אם בדעתו לצאת את הארץ בכלל, ואם כן, לכמה זמן- ידועות לו יותר מאשר ליריבו, אבל אין זה פוטר את מי שמבקש את צו-העיכוב להביא הוכחה כלשהי לכאורה לא רק שהחייב עומד לצאת את הארץ, אלא גם לכך שהוא עומד לעזוב לצמיתות או לתקופה ממושכת. הוכחה כזאת לא הייתה בפני
הרשם, ועל כן לא היה מקום לאישור צו-העיכוב.

לפיכך אנו מקבלים את הערעור ומבטלים את החלטותיהם של הרשם ושל השופט המלומד ומבטלים את צו-עיכוב היציאה מן הארץ, שניתן נגד המערער. רשמנו לפנינו את התחייבותו של בא-כוח המערער , שמרשו לא ייצא מן הארץ, כל עוד תלויה ועומדת נגדו החקירה לבירור יכלתו הכספית, לפני יושב-ראש ההוצאה-לפועל.

כל צד ישא בהוצאותיו בערעור זה.

ניתן היום, ג' בכסלו תשכ"ד (19.11.1963).








תיק בית המשפט העליון 537/63 חיים אברון נ' דוד בלקין, [ פ"ד: יט 4 146 ] (פורסם ב-ֽ 19/11/1963)