פסקי דין על עו"ד חיים סופרין | פסקי דין על הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל-אביב-יפו

6/72 עלח     20/05/1973




עלח 6/72 עו"ד חיים סופרין נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל-אביב-יפו




(פד"י כז (2) 125)

בבית המשפט העליון

ערעורי לשכת עורכי-הדין מס' 6/72, 4/72
השופטים: כבוד השופט לנדוי

כבוד השופט ברנזון

כבוד השופט ח' כהן
המערער: חיים סופרין
, עו"ד
ע"י ב"כ עו"ד י' הגלר
נ ג ד

המשיב: הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל-אביב-יפו
– על"ע 6/72
ע"י ב"כ עו"ד ש' סרוב
הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל-אביב-יפו
נגד

חיים סופרין
, עו"ד – על"ע 4/72
ערעורים על פסק-דינו של בית-הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי-הדין (ש' שלף, עו"ד, אב-בית-דין, מ' קריצמן, עו"ד, ב' שפירא, עו"ד, חברים), מיום 1.2.72, בתיק בד"א 12/70-10, לפיו נדחה בחלקו ערעורו של המערער על פסק-דינו של בית-הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי-הדין מיום 31.3.70, בתיק בד"מ 41/65, בו הורשע בעבירות לפי סעיפים 53 ו-61 (1), ו-61 (3) לחוק לשכת עורכי-הדין תשכ"א-1961, והוטל עליו עונש השעיה של תשעה חדשים, והוחלט לפרסם את פסק-הדין וגזר-הדין בציון שמו של המערער; בית-הדין הארצי ביטל את החלטה על פרסום השם כאמור.
פסק דין
השופט ח' כהן
: זהו ערעור על פסק-דינו של בית-הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי-הדין. בית-הדין מורכב היה, כנהוג, משלושה עורכי-דין, ואת טענותיהם של בעלי-הדין שמע בהרכבו המלא. ואולם על פסק-הדין המונח לפנינו חתומים רק שניים מהם בלבד, וכתוב בו לאמור:

"פסק-דין זה ניתן בהסכמת כל השופטים פה אחד.
"טיוטת פסק-הדין הוחזרה לבית-הדין המשמעתי ללא חתימתו של עורך-הדין שלף ז"ל. עקב פטירתו של עורך-הדן שלף פסק-דין זה ינתן בהעדר חתימתו."

פסק-הדין נושא תאריך 1.2.72, ואין מחלוקת בין בעלי-הדין שהמנוח שלף ז"ל לא נפטר לבית עולמו אלא כעבור ששה שבועות לאחר תאריך זה.

בנסיבות אלה טוען מר הגלר שמה שמתיימר להיות פסק-דין של בית-הדין המשמעתי הארצי – אפס הוא, ומן הדין וההכרח להחזיר עניין זה לבית-דין משמעתי ארצי בהרכב אחר לדיון מחדש.

לכאורה ראויה טענה זו להישמע, ואולי אף לקבוע גורלו של ערעור זה, אם אמנם מצוות החוק היא שבית-דין משמעתי בכלל, ובית-דין משמעתי ארצי בפרט, יהא מורכב משלושה, ושפסקי-דיניהם ייחתמו בידי כולם. אילו היתה זו מצוות החוק, כי אז נוטה הייתי לדעה שהסכמת המנוח בעל-פה לתוצאת הערעור כפי שסוכמה בין השופטים, לא היתה מספקת ללא חתימתו על פסק-הדין, ולו מן הסיבה בלבד כי בנוהג שבעולם-השיפוט ניתנת הסכמה כזאת בידיעה שהזכות שמורה לחזור ממנה כל עוד לא נחתם פסק-הדין.

ואולם יגעתי ולא מצאתי בחוק לשכת עורכי-הדין, תשכ"א-1961, כל הוראה כי בית-דין משמעתי (מחוזי או ארצי) יהא מורכב משלושה, או משלושה לפחות. לפי סעיף 6 לחוק נמנים בתי-דין אלה על "מוסדות הלשכה", ולפי סעיף 109 רשאית המועצה הארצית של הלשכה, באישור שר המשפטים, להתקין כללים גם בדבר הרכבם של מוסדות הלשכה. הותקנו כללי לשכת עורכי-הדין (סדרי הדין בבתי-הדין המשמעתיים), תשכ"ב-1962, וגם בהם לא מצינו הוראה המחייבת הרכב של שלושה, או של לא פחות משלושה, אם בבית-דין משמעתי מחוזי ואם בבית-דין משמעתי ארצי. סעיף 14 לכללים אלה מסמיך את "יושב-ראש בית-הדין וסגניו" לקבוע "את חברי בית-הדין שידונו" בעניין פלוני, אך היושב-ראש וסגיו לא הוגבלו במספר החברים שמהם ירכיבו בית-הדין. אם מותר ללמוד דבר מנקיטת לשון הרבים – ולאור הוראת סעיף 2 לפקודת הפרשנות מסופקני כי אמנם מותר הוא – לאמור שאין הם מוסמכים להושיב דן יחיד, על-כל-פנים אין שום דבר בהוראה זו המונעת בעדם מלהרכיב בית-דין של שניים.

בא-כוח הלשכה תומך יתדותיו בסעיף 76 לכללים האמורים, אשר – לאחר תיקונו בשנת תשכ"ט-1969 – קובע לאמור:

"נבצר מחבר בית-הדין להשתתף בדיון יתקיים הדיון בפני
שני חברי בית-הדין הנותרים; סעיף זה יחול גם אם התחיל הדיון בפני
שלושה ונבצר מאחד החברים להמשיך בו."

מכאן, לטענתו, רמז להרכב בית-הדין משלושה – אבל גם הוראה מפורשת שאם נבצר מאחד מהם להשתתף בדיון, שני הנותרים כשירים לדון בלעדיו; ומה שיאה לדיון נאה לפסק-הדין.

ואמנם מדבר סעיף זה במפורש, ולא רק ברמז, בבית-דין של שלושה: אך אין בו כדי לקבוע כלל שאין בית-דין אלא בשלושה; יש בו רק כדי לקבוע שמקום שבית-הדין הוא של שלושה, שניים מהם כשירים לדון, אם נבצר מן השלישי להשתתף בדיון. אבל לענייננו העיקר הוא שה"דיון" כמשמעותו בסעיף זה, לאו פסיקת-הדין וחתימת הפסק במשמע: פסיקת-הדין אינה באה אלא לאחר גמר וסיום ה"דיון" (ראה פרק שני, סימן ג' – להבדיל מסימן ד' – לכללים); וגם לגבי "הדיון" נאמר שיכול הוא להתקיים בפני
שניים מחברי בית-הדין, אין זאת אלא משום שהשניים יוכלו למסור לחברם השלישי את אשר עיניהם ראו ואזניהם שמעו, ולא על-מנת שבית-דין של שלושה ייהפך לבית-דין של שניים.

סעיף 38 לכללים האמורים קובע כי "הכרעת הדין תיחתם בידי חברי בית-הדין", ולפי סעיף 43 גם "גזר-הדין ייחתם בידי חברי בית-הדין" – משמע בידי כל חברי בית-הדין ולא רק בידי מקצתם. זהו הדין. לבית-הדין המשמעתי המחוזי; ומשום מה – אולי משום טעות סופר בלבד - אין זה הדין לבית-הדין המשמעתי הארצי, שלגביו קובע סעיף 67 לכללים האמורים, לאמור: "פסק-הדין ייחתם בידי חבר בית-הדין" – "חבר" בלשון יחיד, ואין נפקא מינה אם בית-הדין מורכב משניים, שלושה או יותר. בדקתי את קבצי התקנות, שמא אמצא "תיקון טעות" המראה שהדפיסו בטעות "חבר" במקום "חברי" – ולא מצאתי; ובאדיבותו של משרד המשפטים נבדק עבורי המקור של הכללים, הנושא חתימת השר, וגם שם כתוב "חבר בית-הדין" בלשון יחיד. (שאלתי את עצמי אם לא מן הראוי שנקרא כאן "חבר" בחי'ת סגולה, אבל נוכח פני לשון הרבים שבכללים 38 ו-43 הנ"ל הגעתי למסקנה שלילית.)

כידוע, אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות (ומה שעיניו רואות בחוק – בכלל זה), ומותר לנו – ואף חייבים אנחנו – לבצע את הדין ככתבו וכלשונו. מקום שהלשון של המחוקק (או מחוקק-המשנה) ברורה היא, בל לנו לחפש אחרי כוונותיו האמיתיות והנסתרות ולשנות מלשונו בדרך הפרשנות; ולא לנו הוא לקבוע אם נפלה טעות סופר או שמא הודפס מה שהודפס כתקנו. במה דברים אמורים, בהוראת חיקוק הניתנת לביצוע ככתבה וכדפוסה בלא שתסוכל או תיפגם מטרתו הכללית של החיקוק ובלא שייפגעו אינטרסים לגיטימיים של מאן דהו; מה שאין כן כשהטעות ברורה בעליל לעין כל ואי-תיקונה, אפילו בדרך של פרשנות שיפוטית, היה מביא לידי סיכול מטרתו הגלויה של המחוקק או לידי פגיעה של ממש באינטרסים שהוכרו באותו החיקוק: בכגון דא אנו מפרשים את החיקוק כך שמטרתו תושג: ut res magis valeat quam pereat (ראה, למשל, דברי השופט bowen בפרשת (curtis v. stovin; (1889), 22 q.b.d. 513, 517,.

בעניין שלפנינו ברור מתוך סעיף 66 לכללים שבית-הדין המשמעתי הארצי פוסק את הדין בהרכבו המלא; ואולם בהוראה שפסק-הדין טעון חתימה רק של אחד מחבריו, על-מנת שיהא אמון כפסק-דינו של בית-הדין, אין כדי לגרוע לא מחיובם של כל חברי בית-הדין להשתתף במעשה הפסיקה, ולא מאפיו של פסק-הדין החתום כך כפסק-דינו של בית-הדין כולו.

אשר-על-כן נראה לי שחתימות שני חברי בית-הדין המשמעתי הארצי על פסק-הדין שניתן, כאמור וכמפורש בו, בידי בית-הדין בהרכבו המלא, דיין לצאת ידי חובת החוק; ואין בעובדה שהמנוח שלף ז"ל יכול היה עוד בחייו לחתום על פסק-הדין ולא חתם, כדי לגרוע מתקפו של פסק-הדין.

לגופו של הערעור נראה היה לי שאין לנו להתערב בשיקול-דעתם של אנשי המקצוע המנוסים, חברי בית-הדין המשמעתי הארצי,שראו להקל עם המערער על-ידי איסור פרסום שמו ברבים, לאחר שכבר עברו כעשר שנים ויותר מאז עבירתו המשמעתית. ואולם מוכן אני לבטל דעתי מפני דעתם של חברי הנכבדים שישבו עמי לדין, והסבורים שטובתו של המערער חייבת להידחות מפני העניין הציבורי והעקרוני שבפרסומא דקלונא.

השופט לנדוי
: אני מסכים.

מר הגלר טען גם טענות מטענות שונות נגד הרשעות המערער. העמדנו אותו עוד בשעת הטיעון על כך שהשגותיו יסודן בקריאה בלתי-מדוייקת של פסק-הדין של בית-הדין המשמעתי המחוזי. בית-הדין המחוזי לא פסק שאשמת המערער היא בכך שלא פנה לבית-המשפט בבקשה בדרך טען-ביניים. הוא הרשיע את המערער בהתאם לקובלנה המתוקנת בעבירות על הסעיפים 61
(1) ו-53 של חוק לשכת עורכי-הדין, תשכ"א-1961, ועל סעיף 61 (3) של החוק, בזה שביחד עם עורך-דין אחר המשיך להחזיק בפקדון בסך 45,000 ל"י, בניגוד לחובת הנאמנות שהיתה מוטלת עליהם, למסור את הפקדון למי שהיה זכאי לקבלו על-פי תנאי ההפקדה. הם נהגו כך כדי להשיג תשלום שכר שתבעו לעצמם מן המתלונן פלדברג, וזאת בניגוד להוראתו המפורשת של סעיף 88 לחוק. בית-הדין הסביר שאם בשלב מסויים היו הנפקדים עדיין שרויים בספק, למי עליהם לשלם את הפקדון, היה עליהם לפנות לבית-המשפט בבקשה בדרך טען-ביניים. אבל הם לא הורשעו מפני שלא פנו לבית-המשפט אלא מפני שעיכבו את הפקדון תחת ידם במשך זמן ארוך, וגם אחרי שהוגשה נגדם תובענה להחזרתו. לא מצאנו שום פגם בהרשעת המערער וחברו למקצוע.

הלשכה הגישה מצדה ערעור על קולת העונש שנגזר על המערער: בבית-הדין המחוזי הוטל עליו עונש השעיה של 9 חדשים, וכן הוחלט על פרסום פסק-הדין וגזר-הדין בציון שמו של המערער. בית-הדין הארצי אישר את עונש ההשעיה, אך ביטל את ההחלטה על פרסום שמו של המערער. להנמקת השינוי של החלטת בית-הדין המחוזי אומר בית-הדין הארצי:

"אילו המדובר היה במעילה בפקדון, לא היינו מהססים להחמיר בענשו. ברם, לא בכך הואשם ולא בכך הורשע. כפי שקבע בית-הדין דלמטה, כוונת המערערים היתה להבטיח תשלום שכר-טרחה שלטענתם הגיע להם מאת מר פלדברג, ולמטרה זו נזקקו לדרכים פסולות."

אינני רואה בזה נימוק מספיק להתערבותו של בית-הדין הארצי בהחלטת בית-הדין המחוזי. כפי שהעיר בית-הדין המחוזי:

"המדובר הוא באחד מהשטחים הרגישים ביותר שבתחום עבודתו של עורך-דין, דהיינו קבלת פקדון והטיפול בו. זוהי אחת מאמות המידה העיקריות שעל-פיהן נמדדים ישרו והגינותו של כל עורך-דין בנפרד ושל המקצוע בכללו."

עיכוב כספים שנמסרו לעורך-דין בנאמנות, כדי להפעיל לחץ על לקוח שזה ישלם לעורך-דין שכר שהלה תובע לעצמו – יש בו לא רק הפרת חובת הנאמנות, אלא גם הפרה של הוראת חוק מפורשת, ושאלה של סמנטיקה גרידא היא אם נכנה לא רק גניבה של ממש של הכספים אלא גם התנהגות כזאת בשם מעילה באמון.

למערער היתה הרשעה קודמת בדיון משמעתי שבעטיה הוטל עליו עונש השעיה לחמש שנים. מר הגלר טען שהמערער חולני, אבל תעודת רופא לא הוגשה לנו. אינני רואה שום טעם אחר להקל עמו, אחרי שנכשל שוב בעבירה חמורה. לא אציע להאריך את תקופת ההשעיה, אבל לדעתי חייבת הוראתו של בית-הדין המחוזי על פרסום שמו של המערער לעמוד בעינה, לא רק לשם ענישה ראויה של המערער אלא לשם הרתעת אחרים. מאות עורכי-דין חדשים מתווספים לשורות המקצוע מדי שנה, ועצם הריבוי ה"טבעי" הזה מביא עמו סכנות לרמת האתיקה המקצועית. מן ההכרח שיהיה ברור כי הפוגע בשמו הטוב של המקצוע צפוי לא רק לדיון משמעתי בדלתיים סגורות אלא שהוא מסתכן גם בהוקעת שמו ברבים. ואשר לאריכות היתרה שבו לקו הדיונים המשמעתיים גם בעניין זה כמו באחרים לפניו, אני מניח שהלשכה שוקדת על כך שחבריה העוסקים באמונה ובהתנדבות בתפקיד החשוב של ביעור הרע מקרב המקצוע יגבירו את מאמציהם ליעול השיפוט המשמעתי גם מבחינה חיונית זו. אבל נראה אנחנו באריכות הדיון עילה להקלת העונש, אך נעודד נסיונות של אובסטרוקציה מצד נאשמים למען הארכה נוספת של הדיונים. לעניין הצורך להרתיע אחרים בוודאי אין חשיבות לעבור הזמן הרב מתחילת הדיון במקרה דנן.

על-פי האמור ממילא אין יסוד לערעור המערער על מידת העונש.

השופט ברנזון
: אני מסכים.

הוחלט לדחות את ערעורו של עורך-הדין בתיק על"א 6/72, והוחלט לקבל ערעור הוועד המחוזי בתיק על"א 4/72 בזה שפסק-הדין וגזר-הדין יפורסמו בציון שמו של עורך-הדין המשיב בתיק זה.

ניתן היום, י"ח באייר תשל"ג (20.5.1973).








עלח בית המשפט העליון 6/72 עו"ד חיים סופרין נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל-אביב-יפו, [ פ"ד: כז 2 125 ] (פורסם ב-ֽ 20/05/1973)