פסקי דין על גילי הלר | פסקי דין על ציון כהן | פסקי דין על בנק לאומי למשכנתאות בע''מ | פסקי דין על רונאל הלר ואח' |

7189/09 עא     06/06/2012




עא 7189/09 גילי הלר נ' ציון כהן, בנק לאומי למשכנתאות בע''מ, רונאל הלר ואח'




פסק-דין בתיק ע"א 7189/09



בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים


ע"א 7189/09



לפני:

כבוד המשנה לנשיא (בדימוס)
א' ריבלין


כבוד השופט נ' הנדל


כבוד השופט ע' פוגלמן


המערערת:
גילי הלר



נ


ג


ד



המשיבים:

1. ציון כהן



2. בנק לאומי למשכנתאות בע''מ



3. רונאל הלר


4. נאמן עו"ד ברוך חכים


ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו מיום 07.06.2009 בת"א 1710/05 (כב' השופטת
צ' ברון
)


בשם המערערת:
עו"ד אריה צדוק


בשם המשיב 1:
עו"ד דורון רם
; עו"ד דורית דורון

בשם המשיב 2:
עו"ד יוכי כדור-פז

בשם המשיב 4:
בעצמו



פסק-דין

השופט נ' הנדל
:

1.
המערערת הגישה תביעה לפסק-דין הצהרתי לפיו היא הבעלים של מחצית הנכס ברחוב הגבורה היהודית 14 בראשון לציון (להלן: "
הבית
"), כי ההסכם למכירת הבית בין משיב 1 וְמשיב 3 – שהיה בעלה – בטל ככל שהוא נוגע לזכויותיה בבית, וכי מחצית מהמשכנתא שהייתה על הבית עובר להסכם המכר תרבוץ על זכויותיה בו. כן ביקשה המערערת לחייב את משיב 1 בתשלום פיצויים בגין הטרדתה והפחדתה. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו שניתן בת"א 1710/05 ביום 07.06.09 (כב' השופטת
צ' ברון
) נדחתה תביעתה. מכאן הערעור המונח לפנינו.

העובדות הצריכות לעניין:

2.
משיב 3 והמערערת היו נשואים והתגוררו יחדיו בבית מושא התביעה. תחילתו של ערעור זה בהלוואה שלווה משיב 3 (להלן: "
הלר
") ממשיב 1 (להלן: "
כהן
") בעקבות קשיים כלכליים וחובות אליהם נקלע. הכספים שהולוו עוגנו בהסכם הלוואה בין השניים מיום 08.01.04, לו הייתה צד גם המערערת. להבטחת ההלוואה ניתנו לכהן שטרי ביטחון חתומים בידי הלר והמערערת ונרשמה הערת אזהרה על הבית לטובת כהן. על פי ההסכם, היה והלר לא יעמוד בהחזרי ההלוואה, יוכל כהן לנקוט הליכים למכירת הבית. עם החמרת מצבו הכלכלי של הלר בהמשך, הוא נזקק לכספים נוספים ולכן חתם עם כהן על הסכם מכר של הבית מיום 26.08.04. על הסכם המכר מתנוססת גם חתימתה של המערערת – אשר לטענתה זויפה על-ידי הלר, בעלה באותה עת. בסמוך לכך נחתם הסכם שכירות לפיו הלר והמערערת ימשיכו להתגורר בבית כשנתיים לאחר המכירה בתמורה לתשלום דמי שכירות. הסכם השכירות נושא את חתימתה של המערערת. זמן מה לאחר מכן, הגיע כהן לבית לפגוש במערערת, אז אישרה בפני
ו כי היא יודעת שהבית עתיד להימכר לו. לטענתה אישור זה ניתן בעקבות איומים מצד בעלה הלר תוך הבטחה שהבית איננו אמור להימכר בפועל וכי אם לא תעשה כן - "לא יהיה אבא לילדינו". בתאריך 17.10.04 נקראה המערערת על-ידי הלר להגיע למשרדי חברת סלקום, שם נתבקשה לחתום על כתב המחאת זכויות לטובת סלקום, אליה יימחו הכספים שיתקבלו מכהן בגין מכירת הבית. רק בפגישה זו לדבריה, נודע למערערת מפי הלר על קשייו הכלכליים ועל העסקה למכירת הבית – שלטענתה נערכה למראית עין כלפי הבנק. לאחר שהמחאות שנתן הלר לכהן לכיסוי ההלוואות החלו לחזור, כהן מימש את זכותו בהסכם והעביר את הזכויות בבית על שמו באמצעות המסמכים שניתנו לו על-ידי הלר, כאשר הוא פורע את חוב המשכנתא של בני הזוג. לצורך מימון רכישת הבית, כהן מכר את דירתו ולקח הלוואה ממשיב 2 – בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (להלן:
הבנק
). כבטוחה להלוואה משכן כהן את זכויותיו בבית לטובת הבנק.


ביני לביני, התגרשו הלר והמערערת. לימים התברר כי הלר מעל בכספי לקוחותיו ולווה כספים בשוק האפור ועל רקע זה הוא מרצה כיום עונש מאסר. כהן פנה למערערת, שנותרה להתגורר בבית עם ילדיה, לקבל את דמי השכירות. כאשר המערערת התנגדה, הלה הגיש נגדה תביעה לסילוק יד מהבית לבית המשפט השלום בראשון לציון (ת"א 306-05). במקביל, הגישה המערערת תביעה למתן פסק-דין הצהרתי לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כי היא הבעלים במחצית הבית היות שהסכם המכר כלפיה בטל. התביעה נדחתה כאמור. בית המשפט השלום נתן פסיקתא חלקית להחזיר החזקה במחצית הבית שהיה של הלר לידי כהן, והצדדים הגיעו להסכמה כי ההליכים יעוכבו עד להכרעה בערעור דנא ובכפוף לה, וכי אם הערעור ידחה המערערת תפנה את הבית בתוך 30 ימים מהמצאת פסק הדין.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

3.
לצורך בחינת תוקפו של הסכם מכר הבית כלפי חלקה של המערערת, בית המשפט המחוזי נדרש להכריע בשתי שאלות. האחת, האם המערערת הייתה מודעת ואישרה את הסכם המכר של הבית. שהרי אם לא – הוא אינו מחייב אותה. השנייה, האם כוונת הצדדים הייתה לערוך הסכם מכר אמיתי או למראית עין בלבד. כהן והמערערת הציגו גרסאות מנוגדות באשר לידיעתה של המערערת על הסכם המכר. המערערת טענה שלא ידעה על הסכם המכר עד לפגישה במשרדי סלקום. ההוכחה מצויה בכך שחתימתה על מסמכי המכר זויפה, ולהוכחת טענתה הגישה המערערת כתימוכין חוות דעת גרפולוגית. היא טענה כי נאלצה לאשר בפני
כהן את הסכם המכר רק כי הייתה נתונה לאיומים מצד הלר בהתאבדות ש"אחרת לא יהיה אבא לילדינו". לעומת זאת, כהן גרס כי הלר היה שלוחה של המערערת בעסקת המכר, ושהיא אשררה בהתנהגותה את הסכמתה לעסקה בדיעבד בצמתים רבים בסמוך לעריכת ההסכם: כאשר הכירה בקיום העסקה בפני
כהן בפגישתם בביתה; קיבלה בשאט נפש את הביקור להערכת שווי הבית של השמאים מטעם הבנק לצורך מתן הלוואה לכהן; לא הסבירה הכיצד סולקה המשכנתא שרבצה על ביתם; המערערת חתמה על כתב המחאת הזכויות לחברת סלקום שציין את הסכם המכר, ועוד.


לאחר שסקר את עדויות הצדדים המעורבים ועמד על מהימנותם, בית המשפט המחוזי קבע כי חומר הראיות מעלה שהמערערת הסכימה לעסקת המכר. בית משפט קמא לא דן בטענת זיוף חתימת המערערת על הסכם המכר שאף אם נכונה היא, קבע שאין בה לגרוע מתקפות ההסכם. זאת כיוון שחתימה על חוזה איננה הכרחית והתקיימו העדות חיצוניות אחרות המלמדות על גמירת דעתה של המערערת להסכם. באשר לטענת המערערת והלר כי הסכם המכר היה פיקטיבי ונועד לאפשר לכהן ליטול משכנתא מהבנק כדי להעבירה להלר, הוכרע על בסיס המסמכים הרבים שנחתמו בין הלר לכהן להשלמת המכירה שהסכם המכר היה אמיתי ונחתם בכוונה לממשו. על מסמכים אלו נמנו הסכם השכירות בין בני הזוג לכהן, ייפוי הכוח שניתן לכהן לרישום זכויותיו על הבית ומסמכים נוספים רלוונטיים לביצוע העסקה. נדחתה בנוסף טענת המערערת ביחס לפעולות ההטרדה וההפחדה על-ידי כהן. לפיכך, דחה בית המשפט את תביעת המערערת.


טענות הצדדים

4.
המחלוקת בין הצדדים בערעור דנא מצומצמת לשאלה של נפקות זיוף חתימתה של המערערת על ההסכם ביחס לתוקפו של הסכם המכר. המערערת טוענת כי טעה בית המשפט המחוזי עת הכריע שהיא ידעה על הסכם המכר מבלי להתייחס לסוגיית הזיוף. לטענתה, נקודת הזמן בה הייתה מודעת להסכם המכר היא קריטית לבחינת תוקפו של ההסכם. הצורך לזייף את חתימתה של המערערת מעיד על היעדר הסכמתה או ידיעתה בדבר עסקת המכר לפני ובעת שנערכה. היות והזיוף פוגם בהסכם והפכו בבחינת בטל מעיקרו, לא ניתן לצקת אליו הסכמה בדיעבד בהסתמך על סממנים חיצוניים. טענתה השנייה של המערערת היא כי נפלה שגגה בקביעת בית משפט קמא שעסקת המכר אינה למראית עין אלא אמיתית על בסיס מסמכים שזויפה בהם חתימת המערערת. לאמור, לא ניתן לקבוע שעסקה היא אמיתית על יסוד מסמכים שנושאים חתימה מזויפת. המערערת יוצאת בנוסף כנגד קביעת בית המשפט המחוזי שכהן לא הטריד אותה ואת ילדיה.


לגרסת כהן, התשובה לשאלת זיוף החתימה לא משנה את תוקף הסכם המכר. חתימת המערערת – אף אם זויפה – איננה חזות הכל, אלא קיימים מדדים חיצוניים אובייקטיבים המעידים שהמערערת הסכימה לעסקת המכר. בכל מקרה, המערערת מושתקת כעת מלטעון כנגדה מאחר שלא נהגה בתום לב. אף מרגע שידעה על העסקה, לא הודיעה לכהן על התנגדותה. להפך: המערערת הציגה מצג מטעה לפיו היא מאשרת את המכירה.


המערערת משיגה גם כנגד המשיב השני, הוא הבנק ממנו נטל כהן את המשכנתא לצורך עסקת המכר. זאת מפאת התרשלותו כשלא אימת מולה את הסכמתה לעסקת המכר. מנגד, הבנק סומך ידו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וגורס שאין להתערב בהכרעתו שכן הוא מבוסס על עובדות וממצאי מהימנות. לטענתו, לא התרשל כלפי המערערת. הבנק בחן שהעסקה שרירה לפי שורה של מסמכים, שאת אמיתותם ווידא מול עורך הדין שהחתים את המערערת והלר על הסכם המכר.



דיון

5.
המוקד המשפטי הניצב בערעור זה נגזר מדרך ההכרעה של בית המשפט המחוזי. פסק הדין קמא נמנע בצורה מפורשת מבחינה ומהבעת עמדה בשאלה אם חתימת המערערת על הסכם המכר זויפה, אם לאו. על פי תפיסת בית המשפט המחוזי, אין נפקות לתשובה על שאלת הזיוף משום ש"התובעת [
המערערת
] ידעה על מכירת ביתה, הסכימה לכך ואישרה את דבר המכירה. לפיכך, גם אם הייתי קובעת כי חתימתה המופיעה על הסכם המכר מזויפת, אינני מוצאת בכך פגם הגורע מתקפותו של ההסכם" (עמ' 10 לפסק הדין). דרך הכרעה זו מאפשרת למערערת לטעון בערעור כי לא נשללה עמדתה שחתימתה זויפה, ואם יימצא שכך ההסכם בטל מבחינה משפטית בשל טעם זה. זוהי שאלה משפטית שאינה נשענת על עתירה להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו. אדרבא, היא מסתמכת על היעדרם של ממצאים ובעקבות זאת על היעדר הכרעה לגביהם.



רוצה לשאול – האם לסוגיית זיוף חתימת המערערת יש נפקות לעניין תוקפו של הסכם המכר שנחתם בין הלר וכהן. סוגיה זו רלוונטית בשני מישורים. האחד, האם זיוף החתימה מבטל מעיקרו את חוזה המכר כלפי חלקה בבית בהיותו נעדר גמירות דעתה של המערערת. השני, האם זיוף החתימה במסמכים עליהם הסתמך בית משפט קמא פוגם בקביעתו שהחוזה אמיתי. נדמה כי המסקנה במישור הראשון תספק מענה גם לשני. אבהיר דבריי בהמשך. תחילה אפנה לבחינת ההשפעה של זיוף החתימה על תוקפו של הסכם המכר כלפי המערערת.
6.
מטיעוני המערערת עולה שלשיטתה ישנה נקודת זמן קריטית אחת לבחינת התגבשותו של חוזה בו זויפה חתימת אחד הצדדים – היא מועד חתימת החוזה. לגישתה, זיוף החתימה במעמד המסוים הזה לא רק שמבהיר כי המערערת התנגדה להתקשר בהסכם ועל כן הוא לא נכרת, אלא כי הוא יוצר פגם מהותי בחוזה, שלא ניתן להכשירו באמצעות ידיעה או הסכמה מאוחרת. כאמור, בית המשפט המחוזי הכריע שהסכם המכר תקף ולא קבע באיזו נקודת זמן אישרה המערערת את ההסכם. זאת מכיוון שבין אם אישרה אותו מראש – ועל כן החתימה נעשתה בהרשאה ובהסכמה – ובין אם חתימתה זויפה, מתקיימים גילויי דעת בשלב מספיק מוקדם שבמכלול הדברים די בהם להוכיח את גמירות דעתה של המערערת לעסקת המכר.


המסגרת הנורמטיבית המכתיבה את התנאים להתגבשות חוזה תקף דורשת הסכמתם של שני הצדדים – המציע והמקבל – להתקשר בו. ההסכמה להתקשר ביחסים משפטיים באה לידי ביטוי ב"גמירת דעתו" של כל צד לחוזה (סעיפים 2 וְ5 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973; להלן: "
חוק החוזים"
). כידוע, גמירת דעת נלמדת בעיקר על פי מצגיה החיצוניים, כגון דברי הצדדים, התנהגותם, וגם ביצוע החוזה או חלקו (ע"א 571/79
דירות מקסים בע"מ נ' דינה ג'רבי
לז(1) 589 להלן: עניין
דירות מקסים
).
אלה מעידים על קיומה של גמירת דעת הדדית. אכן, חתימתו של צד על חוזה מבטאת בבירור את גמירת דעתו להתקשר בחוזה. אך החתימה היא בעלת משקל ראייתי בלבד ואינה תנאי קונסטיטוטיבי ביצירתו (ע"א 649/73
יצחק קפולסקי נ' גני גולן בע"מ
, כח(2) 291; ע"א 158/77
רבינאי נ' מן שקד בע"מ
פ"ד ל"ג (2) 281). לצד זאת נדגיש כי אין משמעות היעדרה של החתימה על החוזה כהיעדר גמירת דעת, אלא כי יש לבחון ראיות חלופיות.
במקרה לפנינו, כך נהג בית משפט קמא. נקבע על סמך עדויות הצדדים והראיות שהובאו לפניו שהמערערת אישרה את הסכם המכר. דהיינו, כי התקיימה במערערת גמירות הדעת. כך על סמך התנהגותה בפני
כהן בבית, כך כאשר חתמה על מסמך המחאת הזכויות לסלקום שציין מפורשות את ההסכם, כשניאותה לקבל ביצוע חלקי של החוזה על-ידי כהן שפרע את המשכנתא שרבצה על הבית, והן בפעולות נוספות. הנה כי כן, נקבע שאף לולא חתמה המערערת על הסכם המכר, הסכמתה כלפיו מעוגנת במצגים חיצוניים (וראו סעיף 6(א) לחוק החוזים בדבר קיבול דרך התנהגות;
השוו, הגם שהצדדים לא התייחסו לכך, לעניין
דירות מקסים
בעמ' 600

בדבר
תוקף עסקת מכר מקרקעין לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 חרף היעדר חתימה על הסכם בכתב, וגם ע"א 692/86
יעקב בוטקובסקי ושות' נ' אליהו גת
פ"ד מד (1) 57, 66).


בכך לא די. חתימתה של המערערת מתנוססת על ההסכם. לטענתה החתימה איננה פרי ידיה. על רקע זה, עודנה מתעוררת השאלה האם לקיומה של חתימה מזויפת של צד לחוזה – אם אכן היא כזו – יש משמעות שונה מהיעדר חתימה על חוזה, והאם היא מכריעה את תוקף החוזה. אומרת המערערת כי זיוף החתימה שולל את האפשרות שאדם התכוון להתקשר בחוזה בעת שנחתם ומשכך דינו שלא נכרת חוזה תקף. טענה זו איננה משכנעת בעיני. דעתי היא שאף אם נניח שחתימתה זויפה, אין בכך להוביל למסקנה שונה מזו של בית המשפט המחוזי.


ראשית, ייתכן שהמערערת נתנה להלר הרשאה לבצע בשמה את עסקת המכר. שנית והעיקר, אף אם לא הרשתה, העובדה שהחתימה לא ביטאה הסכמה במועד שנחתמה איננה מאיינת את תוקף ההסכם.
אכן, בהיעדר קביעת ממצא על ידי בית המשפט המחוזי ביחס לשאלה האם המערערת חתמה על החוזה או אישרה לבעלה לחתום בשמה, המועד המדויק בו הסכימה לחוזה יכול היה להתקיים בהמשך. ברם, קביעה עובדתית לפיה נקודת הזמן לבחינת ההסכמה תיערך במועד מאוחר יותר איננה מעלה או מורידה לגבי תוקפו של ההסכם כלפי המערערת בנסיבות תיק זה. זאת אף אם תתקבל טענת המערערת בדבר זיוף חתימתה. על פי הממצאים העובדתיים שכן נקבעו על-ידי בית משפט קמא המערערת הייתה מודעת להסכם בשלב מוקדם דיו כדי שהתנהגותה תקשור אותה אליו. ודוק, אין דרישה לסימולטניות זמנית בקיבול על-ידי המערערת ועל-ידי הלר. התביעה מושא הערעור הוגשה על-ידי המערערת ומכאן שהשאלה באיזו מידה ההסכם מחייב אותה תיבחן מנקודת מבטה ועל פי התנהגותה היא.


נקודת הזמן לבחינת התקיימות הסכמת צדדים לחוזה איננה בהכרח במועד כריתת החוזה – או במועד חתימתו בידי חלק מהצדדים – אלא, וכאן הדגש, במועד יצירת אינטרס ההסתמכות של הצד השני (דניאל פרידמן, נילי כהן,
חוזים

153
(כרך א' 1991)). אפילו נלך בדרכה של המערערת לפיה זיוף החתימה משמעותו היא כי אין כוונה להתקשר בחוזה, השלכה זו איננה חד-כיוונית. צד לחוזה יכול לשנות את דעתו ולהביא זאת לידי ביטוי חיצוני (למשל, מן הצד השני של המטבע, על פי סעיף 10 לחוק החוזים, בעוד שנכרת חוזה עם מסירת הודעת הקיבול למציע, המקבל רשאי לחזור בו כל עוד לא נודע על הקיבול למציע מאחר שאינו מסתמך עליו; והשוו: פרידמן וכהן, בעמ' 152). באופן דומה, יכול שולח לאשר בדיעבד את פעולות שלוחו שהתבצעו ללא הרשאתו, אף אם מראש לא הסכים לאותן פעולות (סעיף 6(א) לחוק השליחות, התשכ"ה-1965). במצבים אלו, בחינת הסכמת הצדדים תיערך לאו דווקא בזמן החתימה על החוזה כי אם בעת היווצרות אינטרס ההסתמכות על רקע נסיבות המקרה. ואצלנו – במועד בו המערערת אישרה בפני
כהן את הסכם המכר והלה הסתמך על כך. אז, לכל המאוחר, התגבש חוזה מחייב בין המערערת לכהן וכבר אין בטענת הזיוף של חתימת המערערת על ההסכם כדי להכריע את תוקפו. ודוק, בית המשפט המחוזי דחה את גרסת המערערת לפיה היא אישרה את המכירה לפני כהן בצל איומי בעלה הלר. פסק הדין נתן אמון בהלר שלא שוחח עם המערערת טרם הגעתו של כהן לבית. ביקורו של כהן לא תואם מראש – לא מול המערערת ולא מול הלר.


לפיכך, משקבע בית המשפט המחוזי כי קיימים מצגים חיצוניים המעידים על הסכמת המערערת להסכם המכר, והיות שאין בזיוף לבטל את תוקפו, אין צורך להידרש לבחינה עובדתית לגופה האם זויפה חתימת המערערת, אם לאו.


כמובן, ניתן לעלות קומה לרמה יותר מופשטת ובמסגרתה לתת את הדעת לאפשרות של שלילת חוזה שלידתו בזיוף, תהא התנהגות האדם ששמו זויף ביחס לחוזה אשר תהא. גישה כזו ניתן להצדיק כעניין של מדיניות על מנת ליתן ביטוי לחומרת הפגם שמרוקן את החוזה מעצם קיומו. יצוין כי במשפט האנגלי קיימת תפיסה התומכת בעמדת המערערת, לפיה לא ניתן לאשר בדיעבד הסכם שבו מעשים בלתי חוקיים, ובכללם זיוף
(
greenwood v. martins bank ltd [1933] ac 51;
brook v. hook [1871] lr 89 ex

;
bedford insurance co. ltd. v. instituto de resseguros do brasil [1985] q.b 966
). אך זאת בשונה מהגישה האמריקאית המותירה לאשר זיוף חתימה בדיעבד (וראו:
common wealth insurance systems inc. v. kersten,
40 cal.app.3d 1014 (1974)
;
r
akestraw v. rodrigues, 8 cal.3d 67 (1972)

;

hillyer v. deutsche bank nat. trust co., cal.app.2d (2011)
; וכן ראו:

ucc

§ 3-405
;

alvin c. harrell, impact of revised ucc articles 3 and 4 on forgery and alteration scenarios, 51 cons. fin. l.q. rep
. 232 (1997)
).
כך או כך, וכפי שצוין בעניין
גרנט
(ע"א 632/87
הרצל גרנט נ' שלמה מרדכי
, מה (1) 544, 555) גם לפי הגישה האנגלית, אם הצד שזויפה חתימתו מקיים מצג המניע אחר לפעול בהסתמך על חתימתו, לא יכול הוא להישען על עילה זו. בעניין
גרנט
הסתייע בית המשפט העליון בעיקרון המניעות. לאמור: הצד ששמו זויף בהסכם אך בהתנהגותו הסכים לקבל את החוזה, מנוע מלטעון נגד תוקפו של החוזה. די בכך כדי לאשר את מסקנת בית המשפט המחוזי בענייננו.


אף כאן דעתי היא שמשיקולי מניעות המערערת מושתקת מלטעון שזיוף חתימתה מקעקע את תוקף הסכם המכר. המערערת הציגה מצג עובדתי בפני
כהן לפיו היא מודעת ומאשרת את הסכם המכר. היה ביכולתה לצפות שכהן יפעל בהסתמך על מצב זה, שכן העידה שביקורו נועד להכיר את מוכרי הבית. אכן כהן הסתמך על המצג: נטל משכנתא להשלמת הרכישה, שילם להלר ולמערערת את התשלומים בגין הבית, והעביר את זכויות הבית על שמו. גם לאחר שנודע למערערת, ביום 17.04.09 לגרסתה, אודות הסכם המכר, לא העמידה את כהן על התנגדותה אליו. זאת לא עשתה עד אשר כהן תבע את פינוי הבית. במצב דברים זה, חל על המערערת דין ההשתק מחמת מצג, שיש הרואים בו כפן של עיקרון תום הלב, המונע ממנה כעת לכפור בהסכמה שהציגה כלפי כהן ושעליה הסתמך (
רעא 4928/92

יחזקאל עזרא

נ' המועצה המקומית תל-מונד
פ"ד מז(5) 94, 101;
מנחם מאוטנר "'יוצרי סיכונים' ו'נקלעי סיכונים' – הגנתו של המסתמך על מצג הזולת בחקיקה האזרחית החדשה"

משפטים
ט"ז, 92, 113 (1986)
).
זאת במיוחד כאשר מעורב בענייננו צד ג' – הוא הבנק – אשר אליו לא פנתה המערערת בכל דרך, ובכל שלב, כדי ליידע שההסכם אינו על דעתה (והשוו: פסק הדין האמריקאי בעניין
hillyer

שהובא לעיל בו הוענק משקל לכך שהאדם שחתימתו זויפה לא הודיע לנאמן ההלוואה על כך). יובהר כי מודל עיוני נוסף שיכול לקשור את המערערת להסכם המכר הוא שגם אם הזיוף מלמד שהיא אינה צד להסכם המכר הראשון ולא ניתן "לרפא" את החסר, הרי שבהתנהגותה על ידי מעשה ומחדל נוצר הסכם חדש על דעתה, הגם שתנאיו מופיעים בהסכם בכתב. הסכם זה לא ניתן להורות על ביטולו אלא אם כן הוכח אחד מיסודות הפגם בחוזה. אמנם המערערת העלתה טענה של מעין-כפייה על-ידי הלר להסכים לחוזה באמצעות איומיו, אך הטענה נדחתה כאמור מבחינה עובדתית, ואין מקום להתערב בממצא זה.

6.
המסקנה המשפטית העולה מן האמור היא שאין לשאלת הזיוף לכאורה נפקות על תוקף ההסכם מחמת פגם בהסכמת המערערת. מסקנה זו רלוונטית גם לשאלה השנייה בדבר השפעת זיוף חתימת המערערת על מסמכים אחרים העומדים ביסוד קביעת בית משפט קמא שהסכם המכר הוא אמיתי. כדי לבחון האם חוזה אמיתי הוא או למראית עין יש לבחון האם כוונת הצדדים להתקשר בחוזה היא אמיתית או רק מוצהרת, כפי שזו עולה ממכלול הראיות הרלוונטיות (
ע"א 623/85

משה סלהוב

נ' גליה
,
חברה קבלנית לבניין ופיתוח בע"מ
פ"ד מג(2) 214, 218
). כאמור זיוף חתימת המערערת על הסכם המכר אינו פוגם בתוקפו בהינתן ראיות אחרות המעידות על גמירת דעתה של המערערת. בהתאם, זיוף חתימתה על המסמכים הנלווים עליהם הסתמך בית המשפט בקובעו שההסכם אינו פיקטיבי אינו פוגם בהם כל עוד כוונתה האמיתית העולה מראיות אחרות, משתקפת גם בתוכן המסמכים. ואכן, בהתבסס על עדויות הצדדים וביצוע ההסכם נקבע שהמסמכים הנלווים כגון הסכם השכירות משקפים את כוונתם האמיתית של הצדדים, לרבות המערערת, להתקשר בהסכם המכר ולממש את המכירה. על כן, אין בזיוף חתימת המערערת על המסמכים כדי לפגום בהכרעת בית המשפט שההסכם אמיתי.

8.
אחרון יש להתייחס להסתייגות המערערת מפסק דינו של בית משפט קמא שלא קבע ממצא משפטי בדבר מחדליו של הבנק. על פי טיעון זה, היה על הבנק לאמת את הסכמתה טרם אישור המשכנתא לכהן. גם בהקשר זה לא נפלה בעיני כל טעות משפטית. משנקבע שהסכם המכר אמיתי ותקף, ניתן מענה לשאלות המתעוררות בתביעת המערערת. שאלת מחדלו של הבנק לוודא את הסכמת המערערת לחוזה המכר איננה נדרשת להכרעה לצורך מתן הסעד שהתבקש על-ידי המערערת – לאמור, סעד הצהרתי בדבר בטלות הסכם המכר, כי מחצית הבית בבעלותה, ושהמשכנתא הקודמת רובצת על הבית. ממילא חובת הבנק לאמת את חתימת המוכרים – כן או לא, אינה מורידה או מעלה בבחינת שאלות תחומות אלו. בחינה כזו חורגת מערעור זה. הלכה היא שבית המשפט אינו מעניק לתובע סעד שלא נתבקש לתיתו (ע"א 9137/07
אנה אוסיפובה נ' מנחם גלעד קלישטיין
(
30.12.2008))
. על כן, לא היה מקום לדון בהתרשלות הבנק. יתרה מכך, לא ברורה טענת המערערת כי היה על הבנק ליידע אותה בעניין עסקת המכר, הואיל וגם כאשר נודע למערערת דבר העסקה שנרקמה ללא הסכמתה לשיטתה, לא עשתה דבר כדי לבטלה או להכחיש את הסכמתה.

9.
נוכח כל האמור, הייתי מציע לחבריי לדחות את הערעור. המערערת תישא בהוצאות משיבים 1 ו2 בסך 15,000 ש"ח לכל אחד מהם.




ש ו פ ט


המשנה לנשיא (בדימוס) א' ריבלין

:


אני מסכים.



ה מ ש נ ה
ל נ ש י א (בדימוס)



השופט ע' פוגלמן

:


אני מסכים.



ש ו פ ט



הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל
.





ניתן היום, ט"ז סיוון התשע"ב (6.6.2012).



ה מ ש נ ה
ל נ ש י א (בדימוס)
ש ו פ ט
ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

09071890_z12.doc
מא
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il








עא בית המשפט העליון 7189/09 גילי הלר נ' ציון כהן, בנק לאומי למשכנתאות בע''מ, רונאל הלר ואח' (פורסם ב-ֽ 06/06/2012)