373/89     12/12/1995




דבע 3-186/נה משה שמעון נ' מדינת ישראל




(פד"ע כט 274)

בבית-הדין הארצי לעבודה

דב"ע נה/186-3

השופטים: כבוד הנשיא גולדברג

כבוד השופט אליאסוף

כבוד השופט מיבלום

נציגת עובדים : שמאי
נציג מעבידים : ירקוני
המערער: משה שמעון
ע"י ב"כ עו"ד מ. קליין
המשיבה: מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד א. פורגש

פסק-דין

הנשיא (גולדברג
)

1. ועדה פריטטית מחוזית, בהרכב נציג הסתדרות עובדי המדינה ונציג נציבות שירות המדינה, החליטה להעביר את המערער "לתפקיד וליחידה אחרת בשירות המדינה עד ליום 15.7.92 וזאת בתקוה כי במערכת מנהלית וחברתית חדשה ימצא את מקומו ויגביל את התנהגותו למערכת של כללים מנהליים ונורמות חברתיות מקובלות".

2. עם קבלת החלטתה האמורה של הועדה הפריטטית, הגיש המערער, ביום 28.8.1992, תובענה לבית הדין האזורי בתל אביב, ובה עתר לצוות על המשיבה "להמנע מלקיים את המלצות הועדה הפריטטית", בד בבד עם הגשת התובענה, הוגשה בקשה לסעד זמני, בה עתירה דומה, שלא לבצע את אותן החלטות עד למתן

פסק דין
בהליך העיקרי (תב"ע נב/3188-12).

בית הדין האזורי לא דן בבקשה לסעד זמני, אלא החליט, על דעת הצדדים, ש"החומר הנמצא בתיק הוא החומר המתאים לדיון בתיק העיקרי".

3. בית הדין האזורי שמע ראיות למכביר, הורה לצדדים לסכם טענותיהם בכתב, ונתן ביום 13.2.1995 את פסק דינו, בו דחה את התובענה (סגנית השופט הראשי גבריאלי ונציגי הציבור רג'ואן ומונוביץ; תב"ע נב/2290-3). 60221

על

פסק דין
זה הערעור שלפנינו.

4. בית הדין האזורי, בפסק דינו, קבע:

"2. א. בתחילת הדיון נתבקשנו ע"י ב"כ המדינה ליתן החלטה, שהדיון שבפני
נו יתמקד אך ורק בשאלת ההמלצות של הועדה הפריטטית, והאם נמצא פסול בהליכי הועדה הפריטטית, ורק אם ימצא פסול כאמור, נפתח הפתח שביה"ד יתערב בהליך, כדי לבדוק אם נתקיימו לגבי התובע כל כללי הצדק הטבעי.

ב. לאחר ששמענו את טענות ב"כ הצדדים החלטנו, כי מאחר שהצדדים לדיון בועדה הפריטטית היו ההסתדרות והמדינה, ואילו התובע לא היה צד לדיונים בה, החלטת הועדה הפריטטית איננה יכולה לחייבו.

לפיכך החלטנו שהדיון שבפני
נו לא יתמקד כלל בדיוני הועדה הפריטטית.

3. א. בפתח פסק הדין חשוב להדגיש, שהחלטת ביה"ד שלא להתבסס על דיוני הועדה הפריטטית והמלצותיה, ניתנה אך ורק בשל העובדה שהתובע לא היה צד לדיון בועדה הפריטטית, ולא משום שנוכחנו כי נעשה לתובע עוול או עיוות דין כלשהם על ידי הועדה, כטענת ב"כ התובע בסיכומיו.

זו ורק זו היתה הסיבה לכך, שהחלטנו כי החלטת הועדה הפריטטית ומסקנותיה אינם יכולים לחייב את התובע, ומשום כך אין למנוע ממנו את הפניה לביה"ד בתביעה כנגד העברתו מתפקידו.

בשום פנים ואופן אין לראות את החלטתנו כאמור, אות או סימן לכך, שביה"ד ער לעוול או לעיוות דין, שלטענת התובע הועדה הפריטטית עשתה עימו".

5. בהמשך פסק הדין ניתח בית הדין האזורי את מעשי המערער שהביאו להחלטת הועדה, ומסקנתו היתה:

"12. כאשר אנו שוקלים את האיזון הנכון שבין טובת המערכת ותקינותה, לבין הנזק שיגרם לתובע בהרחקתו ממקום העבודה, אנו סבורים שתקינות העבודה במערכת והרגעת הרוחות בה, מחייבים את המסקנה החד משמעית, שהתובע לא יוחזר למקום העבודה, כעתירתו.

אין ספק שהמעבידה היא בעלת הפריביליגה להחליט על התאמתם של העובדים למקום עבודתם, וכן להחליט אם צריך להעביר את העובדים מתפקיד לתפקיד בגלל טובת המערכת.

המעביד הוא המופקד על תיפקודה היעיל של המערכת, ומשמצא המעביד שהעובד גורם לחוסר שקט מתמיד במקום העבודה, החלטתו להרחיק את העובד ממקום העבודה ולהעביר אותו למקום אחר, הינה החלטה מוצדקת, הגונה וסבירה.

לאור כל חומר הראיות שבפני
נו, שוכנענו שהעברת התובע מתפקידו ע"י הנתבעת נעשתה בתום לב, בסבירות ובהגינות, ולפיכך דין התביעה להידחות, ואנו קובעים שהתובע לא יוחזר ליחידת הרכב הממשלתית בה עבד.

אנו ממליצים בכל פה, שלתובע תימצא עבודה המתאימה לכישוריו, ואנו מרשים לעצמנו לייעץ לתובע לחדול מעבודת 'חשיפת שחיתויות', ולהתרכז בביצוע נאות של אותו תפקיד במקום שבו יוצב לעבודה, ובכך יחסוך לעצמו הרבה 'צרות' ועוגמת נפש".

6. תחילה, למסכת העובדות, כפי שנקבעה על ידי בית הדין האזורי, וכפי שעולה מחומר הראיות:

א. המערער החל בעבודתו בשירות המדינה כרכז בכיר ופיקוח טכני במינהל הרכב הממשלתי במשרד האוצר, וזאת בחוזה מיוחד.

בחודש אוגוסט 1987 נבחר המערער במכרז, לתפקיד מפקח טכני מחוזי, ולאחר מכן קיבל כתב מינוי כ"עובד מדינה", על פי חוק שירות המדינה (מינויים), תשי"ט-1959.

ב. המערער הגיש, בחודש יוני 1987, תלונה נגד שניים מהעובדים, בגין "אי הקפדה" על חישוב כרטיסי העבודה ומסמכים שונים אחרים.

ג. המערער "הזהיר" את יתר העובדים ביחידה, כי במידה ולא יקפידו על רישום נאות של המסמכים, יתלונן אף עליהם.

ד. המערער המשיך במעקבים כלפי אותם שני עובדים.

ה. המדינה ערכה חקירה בדבר מעשיהם של אותם שני עובדים, נמצא שסרחו, הם ננזפו ופרשו מעבודתם בשירות המדינה.

ו. בחודש נובמבר 1987 הועבר המערער, בהסכמתו, לעבודה ביחידה אחרת. בסוף חודש פברואר 1989 הוא חזר ליחידתו, לאחר שהבטיח כי יחדל מהמעקבים הפרטיים שערך אחר העובדים.

ז. שנה לאחר מכן, בעקבות סכסוכים עם עובדים ביחידה, הועבר המערער, שוב בהסכמתו, לעבוד יומיים בשבוע בבאר שבע.

ח. בחודש אוגוסט 1989, הועבר המערער, בהסכמתו, לצורך "הרגעת הרוחות", לעבוד במשרד התחבורה בתל אביב, ובחודש מרץ 1990 הוא הוחזר לתפקידו במינהל הרכב.

ט. המערער הגיש מועמדות לתפקיד מפקח טכני מחוזי, ובקשתו נדחתה. טענתו, כי הוכשל מגמתית בקבלת התפקיד, נדחתה על ידי נציבות שירות המדינה.

י. העובדים ביחידה התלוננו, במהלך השנים 1990-1980, כי המערער "בלש" אחרי עובדים נוספים, ובין היתר ביצע צילומים בשעת עבודתם, "ויוצר מתח וטרור".

התנהגותו גרמה, על פי קביעת בית הדין האזורי, "לאוירת מתח וחרדה במקום העבודה, דבר שמנע קיום עבודה סדירה ותקינה ביחידה".

יא. נציג הסתדרות הפקידים, אליו פנו העובדים, קיים אסיפת עובדים, בעקבותיה דרש את העברתו של המערער מהיחידה. לאחר שהוא לא נענה לפנייה, הוכרז על ידי מועצת פועלי תל אביב סכסוך עבודה בנושא זה, שבעקבותיו קוימה ישיבת הועדה הפריטטית, אשר החליטה את שהחליטה (ר' פיסקה 1 לעיל).

עד כאן מסכת העובדות וקביעות בית הדין האזורי.

7. בטרם נתייחס לטענות המערער לגופן - נתייחס לשתי טענות מקדמיות שהועלו על ידיו, אף כי הוא עצמו לא התייחס אליהן ככאלה.

א. טענתו הראשונה של המערער היתה, כי "דין פס"ד להיבטל ראשית בגין הזמן הרב שחלף מסיום גביית העדויות (22.7.93) ועד למתן פס"ד (13.2.95). לאחר חלוף תקפה כה ארוכה ובלתי סבירה, וכפי שעולה מפסה"ד עצמו, כב' ביה"ד קמא כבר לא זכר את פרטי העדויות, אמינותם של האנשים שהופיעו בפני
ו, וכך יצא שביה"ד קמא התעלם לחלוטין ממרבית העדים שעמדו על דוכן העדים ועדויותיהם והמוצגים שהוגשו לא מוצאים ביטוי כלל בגוף פסק הדין".

ב. יש להצטער על הזמן הרב שחלף מאז הוגשו הסיכומים האחרונים (14.10.1993), ועד ליום מתן פסק הדין (13.2.1995), מה עוד שמדובר בתביעה שענינה העברת עובד מתפקידו.

ערים אנו לעומס הרב המוטל על בתי הדין האזוריים, ועל הלחץ והמעמסה המוטלת על השופטים עקב כך, אך אין באלה להצדיק את האיחור במתן פסק הדין.

ג. התוצאה של האיחור במתן פסק הדין אינה ביטולו.

הלכה פסוקה היא, כי איחור במתן פסק הדין אינו מחייב את ביטולו באופן אוטומטי, אולם ערכאת הערעור תהיה מוכנה להתערב בקביעות עובדתיות יותר מהמקובל (דב"ע מז/9-2 ש.א.ש. - אדמונד, פד"ע יט 119, 123):

"הכלל במקרה של סחבת במתן

פסק דין
הוא, כי אם פסק הדין של הערכאה הראשונה אינו מבוסס בעיקר על מהימנות העדים, לא יוחזר המשפט לערכאה הראשונה ובית דין זה יכריע, ואף יהיה מוכן להתערב בקביעת העובדות יותר מהמקובל".

על כלל זה חזר בית הדין פעמים רבות (ראה, לדוגמא, דב"ע מט/121-3 רשות הנמלים בישראל - יהושע גרינברג פד"ע כא 380; דב"ע נה/115-3 שמעון שלוסמן - "צים" בע"מ (טרם פורסם)).

גישה זו מקובלת גם על בית המשפט העליון (ראה: ע"א 373/89 מסרי (שהין) נ' ח'לף ואח' פ"ד מה(1), 729; 741-742; ע"א 188/89 עזאיזה נ' המועצה המקומית כפר דבוריה פ"ד מז(1) 661, 664-665; ע"א 45/90 עבאדה נ' עבאדה פ"ד מח (2), 81, ועוד).

גם במקרה שלפנינו, לאור ההלכות שיצאו מבית דין זה ומבית המשפט העליון, אין מקום לבטל את פסק הדין.

8. טענתו השניה של המערער, שלא הועלתה בכתב הערעור אלא בעיקרי הטיעון, היא:

"8. המערער יטען שפסק הדין של ביה"ד קמא בטל מעיקרו. פס"ד אמנם חתום ע"י שלושת חברי מושב [כך במקור] ביה"ד אך ככל שנודע למערער הוא נערך ונכתב אך ורק ע"י השופטת ונציגי הציבור הוסיפו את חתימותיהם כעבור שבוע מכתיבת פסה"ד.

בדבר זה יש בכדי לפגוע באמינות המערכת המשפטית בעיני הציבור דבר שהינו יסודי וחיוני לקיים אי תלות ושלטון החוק (אין לשופט לא חרב ולא ארנק אלא את אמון הציבור...)".

טענה זו של המערער אין בה ממש. חזקה על בית הדין האזורי שהמותב קיים התייעצות, בה קבע את תוצאות ההליך, ובעקבות זאת נכתב פסק הדין על ידי אב בית הדין. נציגי הציבור, לאחר שעיינו בו והסכימו לתוכנו, חתמו עליו.

דרך זו של כתיבת

פסק דין
נהוגה בכל מערכת שיפוטית בה יושב בדין יותר משופט אחד; אחד השופטים כותב את חוות דעתו, והאחרים, לאחר שמעיינים בה, מסכימים לתוכנה, מסתייגים ממנה או מוסיפים, בהסכמה, משלהם. דברים אלה, בהכרח, אינם נעשים באותו היום, בו הוכנה חוות דעתו של השופט שכתב את חוות הדעת הראשונה.

9. כאן המקום להתייחס לקביעת בית הדין האזורי ש"מאחר שהצדדים לדיון בועדה הפריטטית היו ההסתדרות והמדינה, ואילו התובע [המערער] לא היה צד לדיונים בה, החלטת הועדה הפריטטית אינה יכולה לחייבו" (פיסקה 4 לעיל).

א. מושכל ראשון ביחסי עבודה קיבוציים, הוא שוועדה פריטטית, מעצם טבעה, מורכבת מנציגי הצדדים להסכם הקיבוצי ואין העובד, כפרט, צד לה (דב"ע לא/29-3 עירית תל אביב יפו - מיכאל סער ואח' פד"ע ג 160, 164). כך הדבר בסקטור הציבורי, וכך הדבר בסקטור הפרטי.

ב. העובד, שעניינו נדון בועדה, הוא "'צד מעוניין בדיונים', ובתור שכזה יש לו - מכוח עיקרי הצדק הטבעי - אינטרס שהוא רשאי לייצגו, לטעון לו ולהגן עליו" (דב"ע לו/33-3 פרץ וינשטיין - אל על בע"מ פד"ע ח 44, 55).

ג. הוועדות הפריטטיות הן יציר כפיהם של הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים, ובתור שכאלה - משקלן רב, ובית הדין, אשר לו הפיקוח השיפוטי על פעולתן, יתן להחלטותיהן נפקות מלאה, כל עוד מילאו אחר כללי הצדק הטבעי ולא חרגו מהסמכות שהוקנתה להן בהסכם שהקימן (דב"ע מה/30-3 אליה צביאל - הוטל קוסמופוליטן בע"מ ואח' פד"ע י"ז 225, 230).

ד. בענייננו, הופיע המערער בפני
הוועדה הפריטטית, היה מיוצג על ידי עורך דין, חקר עדים, וטען טענותיו; משהופיע המערער בפני
הוועדה וטען טענותיו, מנוע הוא מלכפור במסקנותיה (דב"ע לא/3-2 סבינה הירש - 'רקפת' מפעלי פתוח בע"מ פד"ע ג' 60, 62; דב"ע לז/11-2 שלמה מינץ - עירית רמת גן פד"ע ט 32, 38; דב"ע מה/30-3 הנ"ל, בעמ' 232).

שעה שנציג מועצת פועלי תל אביב התנגד להופעתו של המערער בוועדה, עמד בא כוחו על כך שיינתן לו להיות נוכח, ולהעלות טענותיו. חלופית טען לחוסר סמכותה של הוועדה. הוועדה החליטה, ובדין, כי יש לה סמכות לדון בנושא, וכי זכותו של המערער להופיע בפני
ה ולהיות מיוצג בדיוניה.

בבית הדין האזורי לא כפר בא כוח המערער בסמכות הוועדה; כל אשר טען היה, כי "התובע לא היה צד בדיוני הועדה הפריטטית, לדיונים היו צדדים, ההסתדרות והמדינה. ההסתדרות לא ייצגה את התובע ולא היתה אמורה לייצג את התובע" (פ' 10, (6-4)).

ה. בית הדין החליט, כאמור, לא התייחס להחלטת הוועדה הפריטטית.

ו. משקבע בית הדין האזורי, "שלא נעשה לתובע עוול או עיוות דין כלשהם על ידי הועדה", הרי שטעה במסקנתו ש"החלטת הועדה הפריטטית ומסקנותיה אינם יכולים לחייב את התובע".

ז. דין הערעור להידחות, כפי שיובהר להלן, גם שלא מטעמיו של בית הדין האזורי. זאת - תוך אימוץ מסקנות הוועדה הפריטטית, שדיוניה היו תקינים, היה פעלה במסגרת סמכויותיה, והמערער, נשוא דיוניה, הוזמן והיה נוכח (בעצמו ועל ידי פרקליטו) בכל ישיבותיה, חקר עדים, הביא עד, וטען את טענותיו לפניה, וזאת לאור האמור בפרשת צביאל, כפי שהובאה לעיל (וראה לעניין זה מ' גולדברג
: "פסיקת בית הדין לעבודה על פי עקרונות המשפט המנהלי", ספר לנדוי, כרך ב', 699, 731).

10. גם אם נלך לשיטתו של בית הדין האזורי, דינו של הערעור - להידחות.

א. המערער תוקף את קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי.

עברנו על חומר הראיות בקפידה, ולא מצאנו עובדה אחת מאלה שנקבעו על ידי בית הדין האזורי שאינה מעוגנת בו. העובדה שבית הדין האזורי העדיף את עדויות עדי המשיבה ולא את גירסת המערער, אינה עילה להתערבותה של ערכאת הערעור.

ב. מוסיף ומסתמך המערער בטיעונו על שני חוקי היסוד החדשים, וביחוד על ההוראות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בהן מוגנת זכותו של אדם לכבוד ולשמירה על קניינו, וכן מפנה המערער לחוק יסוד: חופש העיסוק. ובלשון המערער:

"עפ"י חוקי יסוד שנחקקו לאחרונה (חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, התשנ"ב, וחוק יסוד חופש העיסוק, התשנ"ד) היה מקום להגן על כבודו ועל קניינו של המערער וביה"ד התעלם מכך!

חוק יסוד כבוד האדם וחירותו מגן על זכויות היסוד של האדם - בס' 2 מוגנת זכותו לכבודו ובס' 3 נקבעה שמירה על קניינו של האדם.

ס' 11 לחוק קובע:

"כל רשות מרשויות השלטון חייבת לכבד את הזכויות שלפי חוק יסוד זה".

ס' 8 לחוק קובע שפגיעה בזכויות תהיה אך ורק כחוק.

בחוק יסוד חופש העיסוק - נקבעו הוראות מקבילות. ס' 5 קובע שכל רשות מרשויות השלטון חייבת לכבד את חופש העיסוק וס' 4 קובע שפגיעה כנ"ל תהיה אך ורק בחוק.

ולענייננו - כבודו של התובע, פרנסתו, עיסוקו וקניינו נרמסו ונפגעו פגיעה אנושה. רשויות השלטון - תחת להגן על כבודו של התובע ועל קניינו (יש מקום לפרש את מושג הקניין בחוק היסוד בצורה רחבה - ראה למשל הקדמת כב' השופט ש. לוין למהדורה השביעית של "סדר הדין האזרחי" - ד"ר זוסמן) מצאו לנכון לפגוע פגיעה אנושה ובלתי מתקבלת על הדעת במערער וזאת בניגוד מוחלט להוראות לרוח חוק היסוד הנ"ל.

המערער יטען שבימים טרופים אלו כששרים וח"כים נחקרים במשטרה, בכירים בהסתדרות הכללית מואשמים בהאשמות קשות וראשי מפלגות עומדים למשפט פלילי, אך כל הנ"ל ממשיכים למלא את מקומם ו'להנהיג' את העם, בעוד שהמערער נשלח הביתה בגין חשיפת שחיתויות, אין למערער כל תקווה אלא התקווה שביה"ד יחזיר את כבודו האבוד, את מקור פרנסתו ואת השלווה המשפחתית שנרמסה ע"י מניפולציות שאין למערער שליטה עליהם".

ג. למותר לציין, כי המשיבה כופרת מכל וכל בטענות המערער, ותומכת בפסק דינו של בית הדין האזורי, ובטעמיו.

11. נפתח בחופש העיסוק.

אין ממש בטענת המערער כי חוק יסוד זה מעניק לו זכות לעבוד בעבודה בה בחר. על טענה אפשרית שכזאת נכתב:

"האם הזכות של אזרח או תושב 'לעסוק בכל עיסוק' יוצרת בד בבד חובה כלפי אדם כלשהו להעסיקו בעיסוק שבו הוא רוצה לעסוק... נראה כי התשובות לשאלות אלו הן בשלילה, באשר על פי מגמותיו ותכליתו לא נועד חוק יסוד: חופש העיסוק להתערב בתחום יצירת יחסי העבודה שבין עובד למעביד" (ע' אליאסוף
: "חוק יסוד: חופש העיסוק" משפט וממשל ב', 173, 179-180).

על משמעותו של חוק יסוד זה כותב פרופ' א' ברק, בספרו פרשנות במשפט, כרך שלישי "פרשנות חוקתית", בפיסקה שכותרתה "חופש העיסוק אינו הזכות להיות מועסק" (בעמ' 597):

"חופש העיסוק גם אינו הזכות שלא להיות מפוטר מעבודה: קביעות בעבודה אינה נגזרת מחופש העיסוק, אלא מחופש החוזים. חופש העיסוק הוא החופש להעסיק או לא להעסיק".

דברים אלה, המקובלים עלינו, שומטים את הקרקע מטענותיו של המבקש בדבר זכות שקמה לו מכח חוק יסוד: חופש העיסוק.

זאת ועוד: אין מדובר בעניינו בפיטורים - אלא בהעברה מתפקיד לתפקיד. משאין לעובד, מכוח אותו חוק יסוד, הזכות שלא להיות מפוטר מהעבודה, בוודאי שאין החוק מעניק לו זכות שלא להיות מועבר לתפקיד אחר, כל עוד ההעברה בוצעה כדין.

12. ומכאן לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

חוק זה בא להגן על כבודו של המערער, אך לא פחות מכך על כבודם של חבריו לעבודה. הוסף לכך את העובדה, שהוכרה במשפטנו, שכל זכות יסוד אינה מוחלטת, אלא היא יחסית וניתן להגבילה; בענייננו - בשל הצורך להגן על כבוד חבריו לעבודה של המערער. במקרה שכזה - יש לערוך את האיזון הראוי.

נחזור ונדגיש כי בענייננו אין מדובר בפיטורים (ומכאן שאין מקום לטענה שפרנסתו ועיסוקו של המערער נפגעו, כפי שטען (ראה פיסקה 10 (2) לעיל)).

הן הוועדה הפריטטית והן בית הדין האזורי מצאו ש"האיזון הנכון שבין טובת המערכת ותקינותה, לבין הנזק שיגרם לתובע בהרחקתו ממקום העבודה... מחייבים את המסקנה החד משמעית שהתובע לא יחזור למקום העבודה" (פיסקה 5 לעיל).

עיון במסכת העובדות, בטענותיהם של העובדים ביחידה בה הועסק המערער, טענות שאומצו הן על ידי ארגון העובדים והן על ידי המעביד, ונמצאו מבוססות על ידי הועדה הפריטטית, מביא למסקנה כי רשאית המשיבה להעביר את המערער למקום עבודה אחר בשירות המדינה.

13. ככלל, "למעביד הפררוגטיבה לנהל את מפעלו של הצד הטוב והמועיל ביותר לפי הבנתו ושיפוטו - פררוגטיבה זו מעניקה למעביד סמכויות שונות כגון... להעביר עובד מתפקיד לתפקיד" (דב"ע לה/1-3 עירית רמת גן - ליבו מרצל פד"ע ו 337, 343; ר' גם דב"ע נד/71-3, מרגלית אילת - שירות התעסוקה, פד"ע כ"ז, 169, 177).

ובמקום אחר:

"השאלה, אם בכוחו של מעביד, בהתקיים תנאים מסוימים, להעביר עובד מתפקיד לתפקיד, אינה חדשה ואינה מחייבת חידוש הלכות; הנושא נדון בשורה של פסקי דין של בית דין זה וההלכות קבועות בפסיקתו... בעניננו - עצם הזכאות להעביר מתפקיד לתפקיד כלל לא היתה שנויה במחלוקת" (דב"ע מד/7-3 יצחק גיא - עירית תל אביב יפו פד"ע טו, 409, 415).

וכך גם בית המשפט העליון:

"ייאמר מיד, כי ככל שבעקרונות המדובר אין איש חולק עליהם. עקרונית, אין לעובד או למשרת בשירות בתי הסוהר זכות מוקנית להיות מועסק דווקא בתפקיד לפי בחירתו או לפי ראות עיניו, אלא אם נקבע הדבר בדין או בהתנאה חוזית מיוחדת. כך במישור האזרחי וכך גם במישור הציבורי. בנסיבות רגילות, שיבוצו של העובד לתפקיד מסוים נתון לשיקול דעתו של המעביד או של הממונה בהתאם לצרכים, להתאמה ולשיקולים כיוצא באלה. ככלל, אין כופים עובד על מעביד (ע"א 413/68 קניג נ' קופת חולים פ"ד כג (1) 627 וגם לא את העסקתו בתפקיד מסוים דווקא;" (בג"צ 651/86 שמעון מלכה נ' שר המשטרה פ"ד מ (4), 645, 655).

אלא מאי - בכל אחד מאותם פסקי דין נקבע כי "הכל, כמובן, בכפוף למגבלות המסייגות סמכויות אלה, מכח חוק, הסכם קיבוצי או חוזה אינדיוידואלי" (דב"ע לה/1-3 הנ"ל), ואת הפרורגטיבה של המעביד, במובן "כוח" "יש להפעיל משיקולים רלבנטיים, ועת מדובר בעובד-מעביד - ב"תום לב" וב"הגינות" (דב"ע מד/7-3 הנ"ל, בעמ' 416), ובבוא המעביד לעשות כן (להעביר עובד מתפקיד לתפקיד) "עליו להפעיל זכות זו בתום לב ובהגינות" (בג"צ 651/86 הנ"ל, בעמ' 656).

14. עצם הגשת התלונות על ידי המערער נגד שניים מהעובדים לא היוותה הגורם להעברתו מתפקידו. נהפוך הוא, הוא התבקש להביא ראיות לטענותיו, ומעשה כן - נבדקו תלונותיו לגופן, ומשנמצאו נכונות - הוסקו מסקנות נגד הנלווים (ובכך שונה ענינו תכלית השינוי מזה שנדון בבג"צ 651/86 הנ"ל).

המסקנה אליה הגיעו במשותף המעביד והסתדרות עובדי המדינה, ולאחר שניתנו למערער זכויות "שימוע" וטיעון נאותים, היתה מבוססת על התנהגותו רבת השנים של המערער במקום העבודה וכלפי חבריו לעבודה, שהביאה להעברתו מתפקידו בהסכמה לפרקי זמן, ורק משאלה לא הועילו, התגלגלו הדברים עד להחלטת הוועדה הפריטטית וביצועה על ידי המשיבה.

15. יובהר ויודגש. עובד, ויהיה מקום עבודתו אשר יהיה, לא רק שהוא רשאי לדווח על מעשה שחיתות או פגיעה בטוהר המידות במקום עבודתו, אלא מן הראוי שיעשה כן. החוק מגן מפני התנכלות לעובד כזה (חוק מבקר המדינה, התשי"ח-1958 [נוסח משולב] סעיף 45ג), והוא זכאי, במקרים הראויים, אף לתעודת הוקרה בגין מעשהו (חוק לעידוד טוהר המידות בשירות הציבור, התשנ"ב-1992).

עובד, שהיה עד למעשה או מחדל הפוגעים בטוהר המידות, או שיש לו חשד סביר שמעשה שכזה בוצע, ידווח על כך לממונים עליו ביחידתו, למבקר הפנימי או לקצין הבטחון.

אולם, אין החוק, הסדר הטוב ויחסי עבודה תקינים מעמידים עובד בחזקת בלש, הבולש אחרי חבריו לעבודה, מציק להם ומאיים עליהם, עד כדי שיבושה של העבודה ויחסי העבודה.

16. סוף דבר - הערעור נדחה.

השופט מיבלום
אני מסכים לכל אשר נאמר על ידי כב' הנשיא בפסק דינו.

אבקש להוסיף דברים בהקשר לטענות הנוגעות לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו.

זכותו של אדם כי כבודו יוגן - היא זכות יסוד במשפטנו, והיא קיימת כחלק מהותי מתפיסות היסוד האנושיות והחברתיות שלנו. התגבשותה לא היתה מותנית בחקיקתו של חוק היסוד הנ"ל.

חוק היסוד גיבש הזכות בהוראה סטטוטורית, הגדירה וקבע הסדרים שנועדו להגן עליה - ע"א 5942/92 פלוני נ' אלמוני ואח' פ"ד מ"ח (3) 837, 843.

בפסק הדין הנ"ל הוסיף הנשיא (דאז) שמגר ואמר הדברים האלה, היפים לעניננו:

"כבוד האדם, ככל זכות, חייב להיבחן תוך הקפדה על ההתחשבות בזכויותיהם של אחרים. כאשר הזכויות של פרטים מתנגשות זו בזו. על בית המשפט לנסות ולערוך איזון ביניהן ולשקול, זו לעומת זו, את מידת הפגיעה של הפעלת כל אחת מן הזכויות בזכויותיהם של אחרים: לפי האמרה הידועה, זכותו של פלוני להניף ידו לצדדים מסתיימת במקום שבו מתחיל אפו של אדם אחר".

באיזון הזה, שעל בית הדין לעשות, יש ליתן משקל ניכר לתום ליבו של העובד.

עקרון תום הלב זוכה למקום הולך ומתרחב, הראוי לו, במשפטנו (ר' ג' פרוקצ'יה - "תחולת עקרון תום הלב בשיטה המשפטית הישראלית" - הפרקליט ל"ט 291).

בתי הדין לעבודה נתנו למונח "תום לב" פירוש מרחיב, והעקרון "הפך ליסוד מוצק בפרשנות וביישום הסכמים קיבוציים וחוזי עבודה אינדבידואליים" מ. גולדברג
"תום לב בחוזה עבודה" ספר בר-ניב (רמות 1987) 139; 150). וזאת משום שיחסי העבודה דורשים לא רק תום לב, אלא הגינות, החורגת מעבר לחובת תום הלב [ר' ק' ורדי "תום לב ביחסי העבודה" שנתון משפט העבודה כ' (1991) 105].

בבואה לתאר את דרישות ומאפייני תום הלב אומרת פרופ' ג' שלו בסיפרה "דיני חוזים" (מהדורה שניה), בהסתמך על ע"א 701/79 שוחט נ' לוביאניקן פ"ד ל"ו (2) 113; 120, כי "מבחן תום הלב הוא מבחן אוביקטיבי של התחשבות סבירה ומקובלת בזולת" (עמ' 52).

לאור הראיות שהובאו לפני בית הדין האזורי, ברי כי דרכו של המערער חרגה מתום לב. באורח בלתי מוסבר, תאותו של המערער למצוא דופי בחבריו לעבודה, היתה רבה.

השלכות דרכו זו של המערער מצאו ביטויין בעדויות שנשמעו בבית הדין קמא.

אחת מחברותיו של המערער לעבודה אמרה בעדותה:

"אני יודעת שמה שקורה עם התובע במשרד, זה דבר לא טבעי, יש אוירה של גיהנום במשרד" (העדה גב' ארמה - עמ' 54 שורות 15-14).

ומר ירדני - נציג הסתדרות עובדי המדינה במרחב ת"א והמרכז - העיד:

"מצאתי עובדים נפחדים, מבוהלים, מצאתי אווירה עכורה, וזה מה שהביא לכך שאכריז על סכסוך עבודה" (עמ' 47, שורות 12-11).

מציאות זו במקום העבודה היתה, בדין, שיקול מכריע בהחלטה להעביר המערער לתפקיד אחר ביחידה אחרת (לאחר שלמערער ניתנה זכות שימוע).

על זכותו זו של המעביד לשנות מקום עבודתו של עובד ראה דיון דב"ע נב/15-3 אליהו שבילי - מדינת ישראל
, משרד הבטחון פד"ע כ"ד 311; 315 והאסמכתאות המוזכרות בו (כולל ספרות מקצועית).

החלטה זו, להעביר המערער ליחידה אחרת - עומדת בקריטריונים הנזכרים בהלכה הפסיקתית של בית דין זה.

לאור כל אלה - הנני מצטרף לדעתו ולמסקנתו של כב' הנשיא.

ס י כ ו ם

לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה.

המערער ישלם למשיבה הוצאות בסך 3,500 ש"ח.

ניתן היום, 12.12.1995









דבע בית הדין הארצי לעבודה 3-186/נה משה שמעון נ' מדינת ישראל, [ פד"ע: כט 274 ] (פורסם ב-ֽ 12/12/1995)