פסקי דין על צדוק מזרחי

1944/06 חעמ     11/06/2012




חעמ 1944/06 מדינת ישראל נ' צדוק מזרחי








בית משפט לעניינים מקומיים ברמת גן



חע"מ 1944-06 עיריית רמת-גן נ' מזרחי

תיק חיצוני
:
תכנון ובניה




בפני

כב' השופט
יעקב שקד


מאשימה

מדינת ישראל


נגד


נאשם

צדוק מזרחי



החלטה

1.
בפני
בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין שניתן בתיק וכן בקשה לתיקונו.

2.
הנאשם הודה והורשע בעובדות כתב האישום בתיק זה (כתב אישום מתוקן), אשר ייחס לו אי קיום של שלושה צו הריסה, שניתנו במהלך שנות התשעים, לפי כחמש עשרה שנים תמימות.

3.
ביום 2.4.12 ניתן בתיק גזר דין, במסגרתו הושתו על הנאשם שלושה עונשים: האחד, עונש מאסר על תנאי בן 6 חודשים. השני, קנס בסך 25,000 ₪ לתשלום ב-25 תשלומים. השלישי, קנס יומי בסכום נמוך בהרבה מזה שלו עתרה המאשימה, בסך 50 ₪ בלבד לכל יום בנוגע לתקופה שמיום 1.1.10 ועד גזר הדין (ובסה"כ 41,050 ₪, לפי חישוב שנערך בבקשה לעיכוב ביצוע).

4.
כעת, עותר הנאשם לתיקון גזר הדין באופן שהקנס היומי ייפרס אף הוא לתשלומים של 1,000 ש"ח לחודש, שהראשון בהם יחול עוד למעלה משנתיים (!), אחרי תום התשלומים החודשים בגין הקנס בסך 25,000 ₪.

5.
המאשימה מתנגדת לבקשה ואינה מסכימה לפריסת הקנס לתשלומים או לעיכוב ביצועו.

6.
אשר לבקשה לפריסת תשלומים

:
אומר מייד – לטעמי, משבית המשפט קם מכיסאו, אין לו עוד סמכות לתקן

פסק דין
, זולת אם מדובר בטעות סופר או קולמוס בהתאם לסעיף 81 לחוק בית המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד – 1984. בענייננו, לא מדובר בטעות מעין זו, מה גם שלא מדובר כלל בטעות, אלא בקביעה מודעת.



7.
אשר לבקשה לעיכוב ביצוע

: ככלל, בית המשפט אינו נוטה לעכב ביצועו של תשלום קנס. תשלום קנס איננו גורם, ברוב רובם של המקרים, לנזק בלתי הפיך, במובן זה שבמידת הצורך, ואם יצליחו המבקשים בערעוריהם, ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו (ע"פ 7593/08 ריטבלט נ' מדינת ישראל
(8.2.09) (סעיף 22 לפסה"ד).

ראה גם
ע"פ 1467/01

ווזווז נ' מדינת ישראל

(7.3.2001);
ע"פ 10209/03

שפיר נ' מדינת ישראל

(11.2003);
ע"פ 6421/08

אבו רויס נ' מדינת ישראל

(22.7.2008).

8.
בבקשה נטען כי "נסיבותיו האישיות, הרפואיות והכלכליות של הנאשם, חולה לב, אינן מאפשרות לו לשלם סכום כזה והתוצאה תהא שליחתו למאסר בפועל, מן הסתם, בניגוד לכוונת בית המשפט הנכבד" (סעיף 6 לבקשה).

9.
טענות עובדתיות אלה נטענו בעלמא וללא כל פירוט. לא הובאו כל מסמכים בנוגע למצבו הכלכלי או הרפואי של הנאשם, ולא הונחה תשתית ראייתית מינימלית למצבו הכלכלי של הנאשם.

10.
אין די בהעלאת טענות על דרך הסתם. יש צורך בהבאת ראיות של ממש, לרבות פירוט כל נכסיו של הנאשם, והכנסותיו החודשיות אל מול הוצאותיו.

ממילא לא ניתן לקבוע האם נכונה טענת הנאשם כי אינו יכול לשלם את הקנס היומי ו/או את הקנסות בכללותם.

זאת ועוד, עיון בפרוטוקול הדיון שבו נטענו טיעונים לעונש מגלה כי הנאשם כלל לא ביקש כי הקנס שיוטל עליו ישולם בתשלומים.

11.
גם הטענה שאי תשלום הקנס עלול לגרום למאסר בפועל, שכן כנגד הקנס היומי הושת מאסר בפועל של 120 ימים, אין בה כדי לסייע לנאשם.

הכלל במשפט פלילי הוא שאדם שהורשע ונגזר עליו מאסר, יחל בריצוי עונשו מייד לאחר פסק הדין, והחריג הוא עיכוב ביצוע (ראה ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל
פ"ד נד(2) 241, 259). נפסק כי יש להביא בחשבון את האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של המאסר עוד טרם בירור הערעור, אך יש להקפיד כי מימוש אינטרס זה אינו פוגע בנידון ובזכויותיו במידה העולה על הנדרש (ראה פרשת שוורץ, עמ' 276 – 277).

איני סבור כי מבחנים אלה חלים כאשר מדובר במאסר חלף קנס.

בכל מקרה, כאמור, לא הוכח ע"י הנאשם כי אינו יכול לשלם את הקנס היומי ולכן אין לדון במבחנים החלים על עיכוב ביצוע מאסר.




12.
בסיפת הדברים ראוי להפנות לדברים שנכתבו ברע"פ 2809/05

טסה נ' מדינת ישראל

:

"אף לעיצומם של דברים: במישור הנורמטיבי, המדובר בעבירות חמורות ביותר בתחום התכנון והבניה, שבתי המשפט מצווים לתת יד למאבק בהן - שטחים גדולים ביותר של בניה ללא היתר, שטחים גדולים ביותר של שימוש חורג ואי קיום צו בית משפט לאורך שנים. במשנה תוקף – למרבה הצער – מהדהדים גם כיום, בנסיבות הישראליות, דבריו של השופט (כתארו אז) שמגר בע"פ 578/78
מדינת ישראל
נ' עיסה, פ"ד לו
(1) 723, 725-724, בדבר "... התוצאות הקשות הנובעות מריבויין של העבירות נגד חוקי התכנון והבניה... , לאור התנאים השוררים אצלנו צדק בית משפט השלום בקבעו כי לגבי עבירה כגון זו יש לפעול באופן החלטי על-ידי הטלת עונש מאסר לריצוי בפועל, כדי שכוונת ההקפדה על קיומם של איסורי החוק תהיה אמינה, וכדי שסלחנות יתר לא תתפרש, כפי שקורה לא אחת, כהשלמה עם קיומה של תופעה פסולה". ראו גם
ע"פ 9178/85 הועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מזרחי נ' אבו נימר, פ"ד מא
(4) 29, 31 (השופט – כתארו אז – אלון): "לצערנו, הפכו עבירות נגד חוקי התכנון והבניה לחזון נפרץ, ורבים גם טובים איש הישר בעיניו יבנה. זוהי פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק, המזולזל לעין השמש, ואין איש שם אל לב לאזהרות הגורמים המוסמכים ולפסקי הדין של בתי המשפט". למרבה הצער, אף שחלפו עשרות שנים, הדברים לא השתפרו, ואדרבה, הפקרות שהיא בחינת מכת מדינה פשתה והלכה. ראו לענין זה דברי השופט (כתארו אז) חשין ברע"פ 4357/01
סבן נ' הועדה המקומית "אונו", פ"ד נו
(3) 49, 59: "אכן כן, תופעת הבניה הבלתי חוקית הפכה מכת-מדינה – ברבות השנים צירפה עצמה מכה זו... לעשר המכות"; בא כוח המדינה הפנה לדו"ח ועדת החקירה הממלכתית לבטיחות מבנים (ועדת זיילר) 223-221, באשר להתפשטות הנגע של עבריינות בניה, עד שבית המשפט כמעט נדרש "להתנצל" על הענשתו. ואולם, אין בתי המשפט צריכים להתנצל על מלחמה בנגע, שכיסה את הארץ, לעתים עד כדי כלימה; אדרבה ואדרבה, כל הלוחם, הרי זה מבורך".









13.
גזר הדין ניתן על רקע הפסיקה הנוהגת בעבירות של תכנון ובניה, כפי שהוזכר לעיל, קל וחומר אי קיום צוים שיפוטיים, שלושה במספר, זמן כה רב, תוך זלזול בהוראות החוק. בשקלול הקנסות (והעונשים האחרים) שהוטלו על הנאשם, שהסתכמו בכ – 66,000 ₪ לערך, הוחלט כי חלק הארי ישולם מיידית ואילו היתרה תשולם לשיעורין.

14.
סיכומו של דבר – הבקשה נדחית.



ניתנה היום, כ"א סיון תשע"ב, 11 יוני 2012, בהעדר הצדדים.








חעמ בית משפט לעניינים מקומיים 1944/06 מדינת ישראל נ' צדוק מזרחי (פורסם ב-ֽ 11/06/2012)