פסקי דין על עתמאן אבראהים אבו יונס | פסקי דין על ו-5 אח' | פסקי דין על אבראהים מחמוד מחמד זבידאת | פסקי דין על ו- 2 אח' |

505/64 עא     16/12/1965




עא 505/64 עתמאן אבראהים אבו יונס,ו-5 אח' נ' אבראהים מחמוד מחמד זבידאת, ו- 2 אח'




(פד"ע י"א (144)

(פד"י יט(4) 169)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים



ערעור אזרחי מס' 505/64


השופטים:
כבוד מ"מ הנשיא (זילברג)
כבוד השופט כהן
כבוד השופט הלוי


המערערים:
עתמאן אבראהים אבו יונס
,ו-5 אח'
המערערים טענו לעצמם


נ
ג
ד

המשיבים:
אבראהים מחמוד מחמד זבידאת
, ו- 2 אח'

המשיב מס' 1 טען לעצמו

לא הוגשו טענות מטעם המשיבים מס' 2 (פקיד הסדר קרקעות, חיפה)

ו- מס' 3 (רושם הקרקעות, חיפה)



ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, חיפה (
השופט ש' דרורי
), מיום 15.11.64, ב-תי"א 503/64, לפיו נדחתה תביעת המערערים למתן פסק-דין המצהיר כי למערערים זכויות בעלים לגבי מחצית החלקה 17 בגוש 19310, כפר סח'נין.


פסק-דין




מ"מ הנשיא (זילברג)

:
הערעור שלפנינו הוא ערעור קרקעות.

2.
הפרטים, כפי שנקבעו על-ידי בית-המשפט, הם אלה:


(א)
חלקת האדמה הנדונה היא החלקה 17 בגוש 19310, שנרשמה בלוח הזכויות בשם הנתבע הראשון (להלן- הנתבע). חלקה זו הוותה קודם לכן חלק מחלקה 37 בגוש 19332. לאחר מכן- לא ידוע לנו אימתי- הופרדה החלקה-האם לשתי חלקות: האחת, בעלת שטח של 14.031 דונם, נקראה בשם חלקה 19 בגוש 19332, והשניה, בעלת שטח של 1,234 דונם, קורא עליה חלקה 17 בגוש 19310. לשם מניעת טעויות והחלפות ב"שמות יתרו" מרובים אלה, נציין את החלקה הגדולה בשם חלקה 19 ואת החלקה הקטנה בשם חלקה 17.






(ב)
הליכי ההסדר לגבי החלקה 17 נסתיימו בשנת 1960, לפי לוח הזכויות שנתפרסם ב- 30.9.60, ובו היא נרשמה בשמו של הנתבע אבראהים מחמוד מחמד זבידאת
. באותו זמן, כך נראה הדבר, נסתיימו גם הליכי ההסדר של החלקה 19, והיא נרשמה
בחלקים בלתי מסויימים
(משעא) , מחציתה על שם התובעים ומחציתה על שם הנתבע (כיורש אביו המנוח).


(ג)
משנודע לתובע הראשון (שהינו בא-כוח כל שאר התובעים) כי החלקה 17 עומדת להרשם כולה בשם הנתבע, הוא פנה למשרד הפקיד המסדר בטענו כי חלקה זו, כחברתה החלקה 19, שייכת לתובעים ולנתבע גם יחד; הפקיד אמר לו, כי יחכה עד לפרסום לוח הזכויות, ואז הוא יוכל להגיש את השגותיו. דבר זה מוכח גם מן ההערות שנרשמו, על-ידי רשם התביעות מר חנוכה, הן בתיק החלקה 19 והן בתיק החלקה 17: "לשלוח הודעה לעתמאן אבראהים אבו יונס
(התובע הראשון) להקראת לוח הזכויות" (ראה פרוטוקול, ע' 3). ההודעה בתיק החלקה 19 כתובה ועומדת עד עצם היום הזה, ההודעה בתיק החלקה 17 נמצאה מחוקה; סיבת המחיקה לא נתבררה כפי שהעיד העד משה אוחנה, מבקר התביעות בלשכת הסדר הקרקעות בחיפה. השופט המלומד מסביר את הדבר באמרו כי

"סיבת הדבר נעוצה בכך כי לגבי חלקה 17 ניתן כבר פסק-דין הקובע כיצד תירשם החלקה, וכך לא נראה היה לפקיד של משרד הסדר הקרקעות כי יש טעם במשלוח הודעה לתובעים על פרסום לוח הזכויות".

אך הסבר זה אינו מניח את הדעת, כי פסק-הדין שאליו מתכוון השופט, הוא פסק-הדין שצורף כנספח לסיכום טענות המשיב, מתייחס לא לסכסוך (לגבי חלקה 17) שבין הנתבע והתובעים, אלא לסכסוך שהיה קיים בין הנתבע
ואנשים אחרים
(סעיד אבארהים יאסין עינאיים ומופלח אבראהים יאסין עינאיים), וממילא לא יכול היה לשמש נימוק למחיקת ההערה הנ"ל.


(ד)
לוח הזכויות פורסם כאמור ביום 30.9.60, אך הודעה על כך, למרות הבטחת מר חנוכה, לא נשלחה לתובעים, על כל פנים לא לגבי החלקה 17.


(ה)
ביום 9.4.64 פנו התובעים לבית-המשפט המחוזי, וביקשו מתן פסק-דין הצהרתי הקובע כי התובעים הם בעלים, בשיעור של מחצית, בחלקה 17 הנ"ל. מבחינת תכנה הענינית התביעה היא לביטול הרישום, או החלטת הרישום, של החלקה בלוח הזכויות, בשל הטעות שנפלה בהחלטה לפי טענתם, והיא הוגשה מחוץ לזמן הקבוע בסעיף 33(4) של פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין), כפי שתוקן בשנת תש"ך. אף-על-פי-כן, החליט השופט המלומד להיזקק לה מכיון שהאמין לתובעים, כי הם לא קיבלו כל הודעה על ההחלטה שניתנה לגבי החלקה 17 הנ"ל.

3.
השופט המלומד, לאחר גביית עדויות שונות, דחה את התביעה באמרו כי רישום החלקה 17 בשמו של הנתבע- "לאחר ככלות הכל"- כדין נעשה, ועל כך מערערים המערערים לפנינו.

4.
נראה לי כי נוכח החומר שהיה בפני
השופט המלומד בעת דונו בתביעה הנ"ל, לא יכול היה, עם כל הכבוד, להגיע למסקנה שהגיע.


לכשנתבונן לנוסחו של פסק-הדין ונשווה זה עם זה הקטעים השונים שבו, ניווכח לדעת כי השופט המלומד לא קבע עמדה ברורה משלו כלפי השאלה אם התובעים, בתבעם את מחצית חלקה 19, התכוונו לחלקה-האם
לפני
הפירוד, או לחלקה 19 כפי שהיתה
לאחר
הפירוד, היינו שטח חלקה 19 מינוס שטחה של חלקה 17. כי לאחר שהשופט המלומד, בקטע השלישי של ע' 2, אומר כי התובעים לא תבעו כלל את חלקה 17, הוא ממשיך ואומר, בקטע האחרון של אותו עמוד:

"אולם השאלה היא האם זכאים התובעים למחצית שטח החלקה הנדונה לפי טענתם?"

והכוונה היא למחצית השטח של חלקה 17. אילו קבע השופט המלומד בוודאות שהתובעים לא תבעו את החלקה 17, כי אז לא היה כל מקום לשמוע מחדש את טענותיהם ביחס לחלקה זו, ודבר זה היה משמש יסוד יחיד ומספיק לדחיית התביעה.


אלא מאי, ועל יסוד מה הוא דחה את התביעה?- הוא דחה אותה, כפי שמסביר בע' 2- 3 של פסק-הדין, על יסוד עדותם של טאהא אחמד
קסאם וסאלימן דאוד סלאמה.


והנה בקראנו את דברי העדים הנ"ל, נראה לכאורה כי עדותם גוררת אחריה מסקנה הרבה יותר רחבה ממה שהסיק ממנה השופט המלומד. עדותו של העד טאהא, כפי שיוצא בעליל מתוכה, מתייחסת לכל שטחה של החלקה-האם, והוא אומר כי האדמה היתה שייכת מחציתה לסאלימן בלאד ומחציתה לנתבע. הוא הכיר אותה עוד בחיי אבי הנתבע ו-

"תמיד היתה האדמה מחולקת. תמיד היתה
המחצית
המערבית לנתבע והמחצית המזרחית לסאלימן סלאמה אשר מכר את המחצית שלו לתובעים" (פרוטוקול, ע' 5).

וסאלימן סלאמה עצמו מעיד, כי

"אדמה זו היתה שייכת לי ולאביו של הנתבע עוד לפני שלושים שנה. התחלקנו בינינו. החלק המזרחי עלה לי והחלק המערבי עלה לאביו של אבראהים (הנתבע). קבענו את הגבול וכל אחד ידע את חלקו וכל אחד החזיק ועיבד את חלקו. את החלק המזרחי שלי מכרתי לתובע הראשון ואחיו. מכרתי בשנת קום המדינה. אמרתי לתובע הראשון שאני מוכר לו את
המחצית
שלי, היא המזרחית" (פרוטוקול, ע' ג).

העולה מדברי עדים אלה הוא כי הנתבע הוא בעלים במפרוז לא רק של החלקה 17, אלא גם של כל מחצית החלקה-האם כולה (שחלקה 17 מהווה חלק פעוט ממנה). ואם כך הדבר, מתעוררת השאלה: מדוע תבעו התובעים את מחצית חלקה 18 במשעא ולא במפרוז, ומדוע לא תבע הנתבע אף הוא במפרוז שטח שהוא פי 6 בערך יותר גדול משטח החלקה 17? עמדתם של שני הצדדים כלפי אופי שותפותם באדמה הנדונה מטילה ספק רב באמיתות דברי העדים הנ"ל, ומתערער הבסיס שעליו נבנה פסק-דינו של השופט המלומד.


פרטי המקרה שלפנינו מזכירים לנו את סיפור המעשה שהוחל עליו הכלל התלמודי הידוע של "כל האומר לא לויתי- כאומר לא פרעתי דמי", כפי שנתבאר במסכת שבועות, דף מ"א, ע"ב. מעשה שם באדם שאמר לחברו תן לי את מאה הזוז שהלוי
תיך. אמר לו השני להד"ם. הלך הוא, השני, והביא עדים שהוא לווה את הזוזים ופרע אותם. אמר רבא, וכן היא הלכה, כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי! וכה אומר רש"י שם:

"כאומר לא פרעתי דמי: דכיון דלא לווה לפי דיבורו- לא פרע, והרי יש עדים שלווה; נאמנין הם על ההלוואה, ואינן נאמנין על הפרעון, דהודאת בעל דין כמאה עדים" (השווה רמב"ם, הלכות טוען ונטען, פ"ו, ה"ג; שו"ע חו"מ, סי' ע"ט, ס"א).

ואף במקרה שלפנינו כך. הנתבע תבע את מחצית החלקה 19 לא במפרוז אלא במשעא בזה הוא הכריז כאילו מראש כבלתי נכונה את העדות העתידה של עדיו במשפט כי
כל
מחציתה המערבית של החלקה-האם שייכת לו, ולו בלבד. וכיצד אפשר לסמוך על עדים אלה לגבי חלקה הפעוט של המחצית המערבית המהווה את החלקה 17?


ידעתי גם ידעתי כי הכלל התלמודי הנ"ל אינו מחייב את בתי-המשפט האזרחיים, ואילו קבע השופט המלומד כי הוא מאמין לדברי העדים טאהא וסאלימן סלאמה, על-אף הסתירה שבין דבריהם לבין גירסת הנתבע גופו- החרשתי! אבל נראה לי מתוך הרצאת הדברים על-ידי השופט המלומד, כי הוא כלל לא שם לב לסתירה הנ"ל, וכי היא לא שימשה בעיניו שיקול בהכרעת שאלת המהימנות.


גם העובדה הנזכרת בפיסקה 2(ג) לעיל, מטה, לפחות לכאורה, את הכף לטובת התובעים.


אגב: השופט המלומד כותב בסוף פסק-דינו: "יהא צורך לחזור ולדון בחלקה 19 ולחלקה מחדש בהתאם לאמור בזה וכו'". סתם השופט המלומד ולא פירש, כיצד אפשר יהיה לדון בחלוקה מחדש של חלקה 19 לאחר ששני הצדדים, כפי שקבע בע' 2 של פסק-הדין, תבעו כל אחד
מחצית
בלתי מסויימת בחלקה זו. הווה אומר: העיוות שנעשה-
אם
נעשה- הוא מעוות לא יוכל לתקון.


על כן נראה לי, כי יש לבטל את פסק-דינו של השופט המלומד ולהחזיר אליו את הדין על-מנת שיגבה את העדות שתוגש לו על-ידי בעלי-הדין ביחס לשיעור בעלותם, ואופי בעלותם, בשטח החלקה 17, ישקול את העדות לאור ההערות דלעיל, ויחתוך את הדין.



השופט הלוי

:

לדעתי "הסתממו טענותיו" של המשיב, שטען לבעלות בלעדית בחלקה 17, על-ידי כך שקודם לכן תבע את מחצית הבעלות בחלקה 19 וזכה בה בלוח הזכויות.


כולי עלמא לא פליגי כי מעיקרא לא היו קיימות שתי חלקות נבדלות, מס' 19 (בת 14,031 דונם) ומס' 17 (בת 1,234 דונם), אלא חלקה אחת כוללת (מס' 37), שהיתה שייכת לשני הצדדים (למערערים ולמשיב)
בחלקים שווים
. שנוי במחלוקת הוא אם הבעלות היתה משותפת (משעא) או אם החלקה נחלקה בפועל בין הצדדים (מפרוז) לשטחים שווים.
לפי טענת המשיב נחלקה החלקה בפועל, באופן שלמערערים שייך החלק המזרחי ולמשיב החלק המערבי של החלקה 37, כל חלק בשטח של 7,6325 דונם, וחלקו הנפרד של המשיב כולל את החלקה 17 כולה וחלק (6,3985 דונם) מהחלקה 19.


אם כן הדבר, למה תבע המשיב את מחצית החלקה 19 בבעלות משותפת עם המערערים? לפי טענת המשיב במשפט זה אין לו בעלות משותפת בחלקה 19, ולא עוד אלא שחלקו הנפרד בחלקה 19 אינו מגיע לכדי מחצית שטחה.


אין זאת אלא שעל-ידי תביעת מחצית החלקה 19 בבעלות משותפת עם המערערים, תביעה שהמשיב
זכה בה
בלוח הזכויות, הוא "מנע את עצמו" מלהעלות את הטענה כי החלקה 37, הכוללת את החלקות 17 ו- 19, נחלקה בינו לבין המערערים וכי החלקה 17 היא בבעלותו הבלעדית.


לפיכך הייתי מציע לקבל את הערעור, לבטל את פסק-הדין ולהורות לתקן את לוח הזכויות על-ידי רישום החלקה 17, גוש 19310, על שם המערערים והמשיב בחלקים שווים.



השופט כהן

:
אני מסכים.


לפיכך הוחלט, ברוב דעות, לקבל את הערעור, לפי הנוסח האמור בפסק-דינו של השופט הלוי
. המשיב ישלם למערערים את אגרת הערעור בצירוף סכום כולל של 200 ל"י כהוצאות.


ניתן היום, כ"ב בכסלו תשכ"ו (16.12.1965).








עא בית המשפט העליון 505/64 עתמאן אבראהים אבו יונס,ו-5 אח' נ' אבראהים מחמוד מחמד זבידאת, ו- 2 אח', [ פ"ד: יט 4 169 ] (פורסם ב-ֽ 16/12/1965)