פסקי דין על יהודה ו-רחל דהאן ו-עזבון המנוח מכלוף (חיים) דהאן | פסקי דין על רנולט (רוני) פרנסיס | פסקי דין על ו- 4 אח' |

372/65 עא     20/12/1965




עא 372/65 יהודה ו-רחל דהאן ו-עזבון המנוח מכלוף (חיים) דהאן נ' רנולט (רוני) פרנסיס, ו- 4 אח'




(פד"ע י"א (144)

(פד"י יט(4) 192)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים



ערעור אזרחי מס' 372/65


השופטים:
כבוד השופט לנדוי
כבוד השופט כהן
כבוד השופט קיסטר


המערערים:
יהודה ו-רחל דהאן ו-עזבון המנוח מכלוף (חיים) דהאן
ע"י ב"כ עו"ד י' מרש


נ
ג
ד

המשיבים:
רנולט (רוני) פרנסיס
, ו- 4 אח'

ע"י ב"כ עו"ד י' מצא


ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, באר-שבע (
השופטת מ' שמיר
),מיום 6.7.65, ב-תי"א 2246/64, לפיו נדחתה תביעת המערערים מס' 1 ו-מס' 2 לתשלום פיצויי נזיקין בגין מות בנם בתאונת דרכים, לאחר שנפגע על-ידי מכונית הנהוגה בידי המשיב מס' 1, והמשיבים חוייבו לשלם למערער מס' 3 סך 2,928 ל"י בלבד.


פסק-דין




השופט לנדוי

: זהו ערעור של ההורים ושל העזבון של בחור בן 17 שנפגע על-ידי מכונית פרטית שהיתה נהוגה בידי המשיב הראשון, ומת כתוצאה מן החבלות שנחבל. התאונה קרתה בכביש באר-שבע. לכביש שני מסלולים וביניהם מפרידה שדרת שיחים. רוחב המסלול, בו קרתה התאונה, 9.10 מטרים. המנוח עמד לחצות את הכביש מאי שבין שדרת השיחים והספיק להתקדם כשניים עד שניים וחצי מטרים אל תוך המסלול, מצדו השמאלי של כיוון התקדמותה של מכונית המשיב. הסימון של מעבר החציה היה שחוק, אבל ברור היה שמקום זה משמש למעבר הולכי רגל דרך האי שבשדרת השיחים. השעה היתה שעת חושך ומזג-האויר היה גשום. בהגיעו אל מעבר החציה היה המשיב בתהליך של עקיפת מכונית אחרת (טנדר) שנסעה בחלקו הימני של אותו מסלול. אותה מכונית נסעה במהירות של 30 קילומטר לשעה וכדי לעקוף אותה היה על המשיב לנסוע במהירות גדולה יותר. לפי דבריו אל בוחן המשטרה הוא נסע במהירות של 50- 45 קילומטר לשעה, בנסיבות אלה מצאה השופטת המלומדת בבית-המשפט המחוזי שהמשיב התרשל בנהיגת מכוניתו, ועל כך אין ערעור לפנינו, אך יש לפנינו ערעור על כך שהשופטת ייחסה למנוח רשלנות תורמת בשיעור של 20%. לדעתי יש יסוד לערעור זה.


כפי שמציינת השופטת בפסק-דינה, חובת ההוכחה של הרשלנות התורמת היתה על המשיבים. והנה, היא מוסיפה הערה זאת לקביעתה שגם המנוח התרשל:

"גם קיימת אפשרות שהנער בכלל לא ראה את המכונית של הנתבע לפני שעקפה את הטנדר, בהיותה מוסתרת על-ידי הטנדר."


אם כזאת היתה דעתה של השופטת המלומדת, הרי שמסקנתה אינה עקבית, כי די היה באפשרות הזאת כדי לקבוע שהמשיבים לא יצאו חובתם.


ולעצם הענין, המשיב לא נתן עדות, ואף לא היתה שום עדות פוזיטיבית אחרת בפני
בית-המשפט המחוזי שהצביעה על רשלנותו של המנוח. הוא היה רשאי להניח שבאותו מקום, המיועד למעבר הולכי רגל, לא תעקוף מכוניתו של המשיב את המכונית השניה, ושהמשיב יתן לו באותו מקום את זכות הדרך ויאפשר לו לחצות את הכביש בבטחה.


לפיכך יש, לדעתי, לבטל את מימצאו זה של בית-המשפט המחוזי ולהטיל את האחריות כולה על המשיבים (המשיבות מס' 2 עד מס' 5 הן חברות הביטוח שביטחו את המשיב הראשון נגד סיכוני צד שלישי).


ביתר נימוקי הערעור לא מצאתי ממש. מר מרש, בא-כוח המערערים, טען נגד החלטת
השופטת שלא לפסוק למערערים שום דמי-נזק עקב אבדן תמיכה כספית שהיו יכולים לקבל מאת המנוח, אילו נשאר בחיים. אך היה יסוד מספיק לכך בחומר הראיות. המנוח היה אמנם בחור חסון, אך הוא פיגר בשכלו ולא הוכח שמן ההשתכרויות הארעיות שלו כעוזר בסבלות הביא חלק כלשהו הביתה לתמיכת הוריו, ולא כל שכן שתמך בהוריו ביותר ממה שהיתה עולה כלכלתו. אין אני מסכים לטענת מר מרש שהעדויות מגלות רק מצב חולף שנוצר עקב אישפוז אמו של המנוח בבית-חולים, אלא הגורמים, עליהם העידה קצינת המבחן, הם גורמי קבע.


מר מרש השיג גם על כך שלא נפסק לעזבון שום סכום כפיצוי על כאב וסבל של המנוח, אלא נפסק רק סכום של שלושת אלפים לירות בעד קיצור תוחלת החיים. גם בכך אינני רואה יסוד להתערב. המנוח איבד את הכרתו מיד או כמעט מיד עם הפגיעה שנפגע על-ידי המכונית והוא נפטר עוד באותו ערב, ולא הובאה כל הוכחה לכך, שבינתיים עוד חזרה הכרתו אליו. אינני יודע על שום אסמכתה לפסיקת פיצויים על כאב וסבל בנסיבות כאלה. סכום של שלושת אלפים לירות לקיצור תוחלת החיים נראה לי מתאים, בהתחשב עם מדיניותם של בתי-המשפט שלא לפסוק סכומים גדולים מדי לפי ראש נזק זה.



השופט כהן

:
תמיד דעים אני עם חברי הנכבד, השופט לנדוי
, בכל הנוגע לענין הרשלנות התורמת, ואין לי מה להוסיף על נימוקיו לקבלת הערעור בנקודה זו.





לעומת זאת נראה לי שהדין עם המערער גם בתרעומתו על השופטת המלומדת שלא פסקה לעזבון פיצויים על כאבו וסבלו של המנוח לפני מותו. מר מרש לא הביא לפנינו שום אסמכתה, וגם כמוני כמו חברי הנכבד, אינני יודע אסמכתה מפורשת (אם כי לא היה סיפק בידי לחקור בדבר), על פסיקת פיצויים בשל כאב וסבל כשהנפגע מת מפצעו ויש רגליים להניח שמעת שנפצע ועד שנפח את נשמתו לא היה בכרה.


אם אמנם אסמכתה כזאת אינה קיימת, כי אז הגיע לדעתי הזמן להקים אותה. חסדי שמים הם אם פצוע, בתאונת דרכים או בכלל, אשר נפצע פצעי מוות, מאבד את הכרתו עד לשעת מותו: אבל חסד הוא אשר ניתן לנפצע, ואין הוא חסד אשר ניתן או אשר מן הדין להינתן לפוצע. מבחינת המזיק, אין נפקא מינה אם הפצוע איבד את הכרתו ועל-ידי כך נמנע מאתו לסבול כאבים, או אם לא איבד הכרתו וסבל כאבים: בין כה וכה נפגעה בריאותו קשות, כאן על-ידי פצע וכאב, וכאן על-ידי אבדן הכרתו ותחושת הכאב. זכאי אדם לפיצוי כשנפצע, לא רק בשל הכאב שהוא מרגיש אותו, אלא גם בשל אבדן התחושה המאפשרת לו להרגיש אותו. גם חוסר הכרה מחלה ופגע הוא אשר הסובל ממנו זכאי לפיצוי. לא בכדי מבדילים בכגון דא, בלשון השגורה בפי בתי-המשפט, בין כאב מכאן ובין סבל מכאן; וייתכן גם ייתכן סבל אשר אין בו משום כאב.


ברם, לא שוכנעתי כל עיקר שהמנוח דנא לא סבל גם כאבים לפני מותו. אמנם לא הובאה עדות רפואית בדבר נסיבות מותו, והטעם לכך הוא שבא-כוח הנתבעים הודה עוד בשלב מוקדם של המשפט שמותו של המנוח נגרם כתוצאה מתאונת הדרכים. אבל יש עדות שהנער קיבל מכה חזקה מן המכונית של המשיב מס' 1 ושהועף על-ידיה עד לאבן השפה של ערוגת הפרחים; ולפחות שקולה האפשרות שהוא איבד את הכרתו מיד עם פגיעת המכונית בו כנגד האפשרות שלא איבד את הכרתו עד שראשו לא נתקל באבן השפה- ואלה הם דברים שמטבע הדברים אין להוכיחם לאחר המעשה.


יהא דבר זה כאשר יהא, לדעתי זכאי העזבון לפיצויים לא רק על קיצור תוחלת חייו של המנוח, כי אם גם על סבלו לפני מותו, וכשלעצמי הייתי מקבל את הערעור גם מנקודה זו ופוסק לו פיצויים נוספים בהתאם.



השופט קיסטר

:
אני מסכים לדברי היושב-ראש המכובד, השופט לנדוי
.


אשר לדעתו של חברי המכובד, השופט כהן
, מסכים אני כי ייתכן שיש מקום לבדוק מחדש את הגישה בדבר סבל של אדם שההכרה ניטלה ממנו, אך במקרה דנא אין יסוד בראיות המקרה כדי לקבוע פיצויים בעד פריט זה, ואין כאן מקום לסטות מן הפסיקה שלא הכירה בפריט נוסף כזה.


על יסוד האמור הוחלט, ברוב דעות, לקבל את הערעור בחלקו, באופן שבמקום החיוב בסך 2,928 ל"י בצירוף ריבית, יחוייבו המשיבים לשלם למערערים סך 3,660 ל"י, בצירוף ריבית בשיעור של 11% לשנה מיום 11.11.1964, ואגרות הערעור באופן יחסי לסכום הקרן הנפסק להם בזה. כן יתווסף להוצאות המשפט (להבדיל משכר-טרחת עורך-דין), שנפסקו למערערים בבית-המשפט המחוזי, סך אגרות התביעה, המתייחס לתוספת הקרן הנפסקת בזה.


ניתן היום, כ"ו בכסלו תשכ"ו (20.12.1965).








עא בית המשפט העליון 372/65 יהודה ו-רחל דהאן ו-עזבון המנוח מכלוף (חיים) דהאן נ' רנולט (רוני) פרנסיס, ו- 4 אח', [ פ"ד: יט 4 192 ] (פורסם ב-ֽ 20/12/1965)