פסקי דין על מיכאל יצחק מנדלסון | פסקי דין על דניאל פלבני | פסקי דין על צ'רלס ניבורג | פסקי דין על רוזה בריט ניבורג |

36259-06/11 רעא     25/06/2012




רעא 36259-06/11 מיכאל יצחק מנדלסון נ' דניאל פלבני, צ'רלס ניבורג, רוזה בריט ניבורג




1



1

בתי המשפט

בית המשפט המחוזי בירושלים

לפני:
כב' השופט
אריה רומנוב
רע"א 36259-06-11






בעניין:
מיכאל יצחק מנדלסון




המבקש

נ ג ד




1. דניאל פלבני
2. צ'רלס ניבורג
3. רוזה בריט ניבורג




ה
משיבים


ב"כ המבקש: עו"ד ח' ראובן
ב"כ משיב 1: עו"ד י' פודים
ואח'
ב"כ משיבים 1 ו-2: עו"ד ס' רשף ואח'




פסק דין


רקע והשתלשלות העניינים עד כה
1.
בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מ' אביב) מיום 21.5.11, במסגרת ע"ר 21978-05-11 (להלן: "הבקשה").
2.
ההליכים שהתקיימו עד כה, הן אלה אשר הביאו להגשת הבקשה, והן אלה שהתקיימו לאחר מתן החלטתי בבקשה (כפי שיבואר בהמשך), ייסקרו להלן.
3.
ביום 7.12.10 הגיש המשיב בבית משפט קמא כתב תביעה בסדר דין מקוצר נגד המבקש ונגד המשיבים הפורמאליים (להלן: "המשיבים"). בכתב התביעה נטען, כי ביום 5.7.05 נתן המשיב למבקש הלוואה ע"ס 220,000$, וכי המשיבים היו ערבים לפירעונה. על פי הנטען, ההלוואה לא נפרעה על ידי המבקש, וכתוצאה מכך פעל המשיב לפירעון החוב באמצעות מימוש שתי דירות שהיו בבעלות המשיבים, אשר שימשו כבטוחות להלוואה. ואולם, כך נטען, גם לאחר מכירת הדירות נותרה יתרת חוב, אותה תבע המשיב במסגרת כתב התביעה שהגיש.
כתב התביעה הומצא למבקש ולמשיבים הפורמאליים ביום 13.12.10.
4.
הואיל ולא הוגשה בקשת רשות להתגונן מטעם המבקש והמשיבים, הגיש המשיב ביום 13.1.11 בקשה למתן

פסק דין
נגדם בהעדר הגנה.
5.
כב' רשם בית משפט השלום, א' פוני, נעתר לבקשת המשיב, וביום 15.1.11 נתן

פסק דין
בהעדר הגנה נגד המבקש והמשיבים (להלן: "פסק הדין").
6.
ביום 27.1.11 הגיש המבקש בקשה לביטול פסק הדין, אשר נתמכה בתצהיר מטעמו (יוער, כי באותה עת לא היה המבקש מיוצג). במסגרת הבקשה טען המבקש, כי למעשה טעות טכנית היא שהביאה לכך שלא הוגשה מטעמו בקשת רשות להתגונן במועד. לטענתו, ביום 13.1.11 הגיש "תגובה מטעם נתבע 3", ובה התייחסות לכתב התביעה שהוגש נגדו, בטעות לבית משפט השלום בתל אביב ולא לבית משפט השלום בירושלים, ותוך ציון מספר תיק שגוי. משנוכח לדעת כי טעה, הגיע ביום 16.1.11 לבית משפט השלום בירושלים על מנת להגיש את התגובה הנ"ל לתיק הנכון. ואולם, נמסר לו על ידי מזכירות בית המשפט, כי יום קודם לכן, היינו, ביום 15.1.11, ניתן נגדו

פסק דין
בהעדר הגנה, וכי עליו להגיש בקשה מלווה בתצהיר לביטול פסק הדין. לגופו של עניין טען המבקש, כי ההלוואה שניתנה לו על ידי המשיב הייתה הלוואה "חוץ בנקאית", וכי הריבית שנקבעה בה עמדה בניגוד לחוק (הסדרת הלוואות חוץ – בנקאיות, תשנ"ג – 1993 (להלן: "החוק")). עוד טען המבקש, כי בבית המשפט המחוזי בתל אביב התנהל הליך בין המשיבים לבין המשיב, במסגרתו עתרו המשיבים לקבלת הצהרה לפיה המשכנתאות שנרשמו על הדירות, אשר נמכרו על ידי המשיב במסגרת הליכי הוצאה לפועל, אינן תקפות, כמו גם הסכם ההלוואה שנערך בין המבקש למשיב. על פי הנטען, תביעת המשיבים נדחתה תחילה על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב, ואולם ערעור שהגישו המשיבים לבית המשפט העליון התקבל, והתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי להמשך הדיון. במצב דברים זה עתר המבקש לדחות את תביעת המשיב נגדו.
7.
יצוין, כי אף המשיבים הפורמאליים הגישו בקשה לביטול פסק הדין, ביום 19.1.11.
8.
בהחלטתו מיום 16.3.11 קיבל כב' הרשם את בקשת המשיבים לביטול פסק הדין, לאחר שמצא כי זו הוגשה במועד, וכי המשיבים הציגו גרסת הגנה. מנגד, דחה כב' הרשם את בקשתו של המבקש לביטול פסק הדין, באומרו את הדברים הבאים:
"לגבי הנתבע מס' 3 ולאחר שקילת טענות הצדדים נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. לגביו אין מחלוקת לגבי מועד מסירת כתב התביעה. הטענה כי הוא הגיש בקשה כלשהי לבית המשפט הלא נכון אינה יכולה לסייע לו שכן היה עליו להגיש בקשת רשות להגן נתמכת בתצהיר ולא כל בקשה אחרת. מעבר לכך, אין בפי הנתבע מס' 3 כל הגנה כנגד התביעה. טענתו בדבר ריבית דרקונית נסתרת לאור האמור בכתב התביעה. כמו כן, אין בפיו טענה כי פרע את ההלוואה לא במודע (צ"ל במועד) שנקבע בהסכם ולא בעת מימוש דירות הנתבעים 1 + 2 ולא לאחר מכן".

9.
ביום 12.5.11 הגיש המבקש לבית משפט קמא, באמצעות בא כוחו, "בקשה להארכת מועד להגשת ערעור", בה ביקש לאפשר לו להגיש ערעור על החלטת הרשם מיום 16.3.11, אף שחלף המועד לעשות כן. במסגרת בקשה זו טען המבקש, כי יש מקום לביטול פסק הדין הן "מחובת הצדק", לאור הטענה כי הגיע בַּמועד לצורך הגשת מסמך ובו מפורטות טענות הגנתו, אלא שנמסר לו במזכירות בית המשפט כי יום קודם לכן ניתן נגדו

פסק דין
בהעדר הגנה; והן לגופו של עניין, לאור טענות שהעלה נגד תוקפו של הסכם ההלוואה והריבית שנקבעה במסגרתו (כאמור לעיל). את האיחור בהגשת הערעור על החלטת כב' הרשם נימק המבקש בכך שלא היה מיוצג, ובמידע שגוי שנמסר לו על ידי עורך דין שָכֵן באשר למועד הגשת הערעור. בנסיבות אלה טען המבקש, כי מתקיים בענייננו "טעם מיוחד" להארכת המועד, כנדרש על פי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות").
10.
בהחלטתו מיום 21.5.11, מושא הבקשה שלפניי, דחה בית משפט קמא את הבקשה להארכת מועד. בית משפט קמא לא קיבל את נימוקי המבקש בכל הקשור לאי הגשת הערעור במועד, וסבר גם, כי סיכויי הערעור אינם מצדיקים היעתרות לבקשה. בהקשר זה, דחה בית משפט קמא את טענתו של המבקש לפיה הוא הגיע ביום 16.1.11 לבית המשפט לצורך הגשת טיעוני הגנתו, בנימוק שהמבקש לא צירף לבקשתו את בקשת הרשות להתגונן שנטען כי הגיש. כמו כן, בית משפט קמא דחה גם את הטענות שהעלה המבקש לגופו של עניין, באשר לתוקפו וחוקיותו של הסכם ההלוואה, מהנימוקים הבאים: ראשית, טענותיו של המבקש בהקשר זה "אינן עולות מתוך כתב התביעה"; שנית, המבקש לא סיפק הסבר מדוע לא פרע את החוב בהתאם לריבית הנכונה לטעמו; ושלישית, המבקש אינו מכחיש את ההלוואה שניתנה לו אולם לא העלה גרסה האם פרע אותה, מתי פרע אותה וכיצד. בית משפט קמא ציין עוד, כי לא מצא שהמבקש העלה נימוק חדש אשר לא עלה לפני כב' הרשם, אשר יצדיק את ביטול החלטתו.
זהו, אפוא, הרקע שהוביל להגשת הבקשה.
11.
בהחלטתי מיום 18.1.12 קבעתי, כי על
המשיב למסור את תגובתו בכתב לבקשה תוך 30 ימים.

עוד נקבע, כי בתשובה תיכלל התייחסות לאפשרות שבית-המשפט יבקש לפעול על-פי סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות, היינו, לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה, וכן לשאלה, האם ניתן במקרה כזה לראות בבקשה ובתגובה סכומים בכתב.

12.
ביום 24.1.12 הגיש המשיב את תגובתו לבקשה.
13.
ביום 2.2.12 הודיע המבקש כי אין הוא מתנגד לכך שבית המשפט יפעל בהתאם לסמכותו לפי תקנה 410 לתקנות.
14.
בהחלטתי מיום 14.2.12 (להלן: "ההחלטה") ניתנה למבקש רשות לערער והערעור התקבל. כפועל יוצא מכך קבעתי, כי החלטתו של בית משפט קמא מיום 21.5.11 – בטלה, וכי בקשתו של המבקש להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת כב' הרשם מיום 16.3.11 - מתקבלת. עוד נקבע, כי הערעור יועבר לקביעה לפני מותב מתאים בבית משפט קמא.
15.
ביום 28.2.12 הגיש המשיב בקשה לביטול ההחלטה. מבלי להיכנס לכל פרטיה, טענת המשיב הייתה, כי בהודעה שהגיש לבית המשפט ביום 31.1.12 נטען, כי התגובה שהגיש ביום 24.1.12 התייחסה רק לבקשה למתן רשות ערעור ולא לגוף הערעור. בצב דברים זה ביקש המשיב לאפשר לו לטעון לגוף הערעור בטרם מתן החלטה בבקשה.
16.
המבקש התנגד לבקשה וטען, בעיקרו של דבר, כי המשיב התייחס במסגרת תגובתו גם לטענות לגופו של עניין ולפיכך אין מקום לבטל את ההחלטה.
17.
בהחלטתי מיום 12.3.12 קבעתי, כי בנסיבות אלה, והגם שבתיק בית המשפט לא הייתה מצויה ההודעה שטען המשיב כי הגיש ביום 31.1.12 יש לבטל את ההחלטה, ככל שהיא נוגעת לקבלת הערעור שהגיש המבקש. כמו כן, אפשרתי למשיב להגיש את טיעוניו לגוף הערעור, תוך שלמבקש ניתנה זכות תשובה קצרה לטיעוני המשיב. עוד קבעתי בהחלטה זו, כי החלטת בית המשפט בערעור תינתן על יסוד טיעוני הצדדים בכתב.
18.
בהמשך לכך הגיש המשיב את טיעוניו לגוף הערעור, והמבקש השיב להם.
הגיעה אפוא השעה להכריע בערעור שלפניי.


עיקרי טענות הצדדים


19.
במסגרת הבקשה הקדים המבקש וטען, כי הבקשה דנן היא ניסיון נוסף שלו "להתדפק על שערי בית המשפט שננעלו בפני
ו", כלשונו, בתקווה שתינתן לו רשות להתגונן מפני התביעה שהוגשה נגדו, ולהשמיע את טענותיו.
20.
לטענת המבקש, טעה בית משפט קמא משלא קיבל את הסברו לאי הגשת הערעור במועד, ובכך שקבע כי המבקש "מצוי בנוהלים של בית המשפט". זאת משום, שלטענתו, התנהלותו של המבקש מעידה על ההפך מכך.
21.
עוד טען המבקש, כי טעה בית משפט קמא משלא קיבל את טענתו, שנתמכה בתצהיר, לפיה הגיע לבית המשפט בַּמועד לצורך הגשת נימוקי הגנתו לכתב התביעה. זאת, על אף שהמבקש לא נחקר על תצהירו וזה לא נסתר. המבקש טען עוד בהקשר זה, כי בניגוד לאמור בהחלטתו של בית משפט קמא, הוא לא טען שהגיש ביום 16.1.11 בקשת רשות להתגונן, אלא טען, כי הגיע במועד זה לבית המשפט כדי להגיש מסמך ובו טיעוני הגנתו בתגובה לכתב התביעה, ואז נמסר לו כי יום קודם לכן ניתן

פסק דין
בהעדר הגנה, וכי עליו להגיש בקשה לביטולו. מסמך זה, כך נטען, צורף לבקשה לביטול פסק הדין ולערעור.

22.
המבקש הוסיף וטען, כי לגופו של עניין עומדות לו טענות הגנה מבוססות היטב, אשר עולות בצורה ברורה, כך לפי הטענה, מהאמור בכתב התביעה. לטענת המבקש, בניגוד לקביעתו של בית משפט קמא, מכתב התביעה עולה בבירור, כי הריבית שנקבעה בהסכם ההלוואה גבוהה פי ארבעה מהריבית המירבית המותרת לפי החוק. עוד טען המבקש, כי בכתב התביעה לא הופחתו סכומים ששולמו למשיב, אשר אינם שנויים במחלוקת.

23.
בסיכומיו מיום 21.3.12 טען המשיב, כי המבקש כשל פעמיים בעמידה במועדים, הן באי הגשה במועד בקשת רשות להתגונן כנגד התביעה שהגיש נגדו המשיב, והן באי הגשה במועד בקשה לביטול פסק הדין שניתן נגדו. לטענת המשיב, המבקש אינו עומד בתנאים המיוחדים שנקבעו בפסיקה לצורך היעתרות לבקשה להארכת מועד. באשר לסיכויי הגנתו של המבקש טען המשיב, כי למבקש אין כלל הגנה כנגד התובענה ולוּ בדוחק. בעניין זה טען המשיב, בעיקר, כי החוק, עליו מבסס המבקש את הטענה לפיה ההלוואה אינה חוקית, אינו חל על ההלוואה, וזאת משום שעל פי נוסח הוראות החוק, במועד נטילת ההלוואה, הלוואות העולות על 25,000 ₪ הוצאו מגדר תחולתו של החוק.

24.
המבקש השיב לטיעוני המשיב. בתשובתו שב המבקש על הטענות שהעלה במסגרת הבקשה. עוד טען המבקש, בהתייחס לטענת המשיב לפיה החוק אינו חל על ההלוואה לנוכח גובהה, כי בפסיקה הוכרה האפשרות להתערב בגובה הריבית גם כאשר סכום ההלוואה עולה על התקרה הנ"ל, והוא הפנה למקרים בהם נעשה שימוש בסמכות זו.


דיון והכרעה

25.
לאחר עיון בטיעוני הצדדים, לא מצאתי כי יש בטיעוני המשיב כדי לשנות מהחלטתי מיום 14.2.12 ואני סבור שדין הערעור להתקבל. אחזור ואדגיש את הדברים.
26.
תקנה 528 לתקנות קובעת, כי מועד או זמן אשר נקבעו בחיקוק, רשאי בית המשפט להאריכם "מטעמים מיוחדים שיירשמו". השאלה אם כן, בענייננו, היא האם ישנם טעמים מיוחדים אשר מצדיקים מתן ארכה למבקש להגשת ערעור על החלטתו של כב' הרשם מיום 16.3.11. בית משפט קמא השיב על שאלה זו בשלילה. דעתי היא, כי ראוי היה להשיב עליה בחיוב.
27.
על פי הפסיקה, טעמים מיוחדים כאמור ייבחנו תמיד לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו. בין השיקולים עליהם יש לתת את הדעת הוזכרו השיקולים הבאים: משך האיחור; מהות הטעם שהציג המבקש להגשתו של ההליך באיחור; מידת ההסתמכות של בעל הדין שכנגד על האיחור; וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך לגביו מוגשת הבקשה להארכת מועד. נקבע, כי ככל שסיכויי ההליך לגופו חלשים או אף אפסיים, כך גם נחלשת ההצדקה מבחינת האינטרס של בעל הדין שכנגד ושל הציבור בכללותו למתן אורכה להגשתו (ראו: בש"א 5636/06 נשר נ' גפן (מיום 23.8.06)). הוא הדין גם במצב ההפוך. מקום בו סיכויי ההליך אינם קלושים, עשוי הדבר לחזק את ההצדקה להאריך את המועד.
28.
ומה בענייננו? הבקשה למתן ארכה להגשת ערעור על החלטת כב' הרשם הוגשה על ידי המבקש באיחור של כ- 30 יום. כידוע, גם איחור בן יום אחד איחור הוא, ובוודאי איחור בן כחודש ימים. המבקש נימק איחור זה בעובדה שלא היה מיוצג, ובכך שהוטעה באשר למועד הנכון להגשת ערעור. המבקש הדגיש, כי האיחור לא נבע מזלזול בהליך. את טענותיו תמך המבקש בתצהיר שצורף לבקשה.
29.
כפי שציינתי בהחלטה מיום 14.2.12, ספק בעיניי אם יש בנימוק זה, כשלעצמו, כדי לסייע למבקש. אלא שבענייננו אני סבור, כי השיקול המכריע את הכף לטובת היעתרות לבקשה להארכת מועד, נעוץ בסיכויי הערעור. כאמור לעיל, המבקש מבקש לערער על החלטתו של כב' הרשם לדחות את בקשתו לביטול פסק הדין, שניתן בהעדר הגנה. את הבקשה ביסס המבקש על שני נימוקים. האחד, נימוק פרוצדוראלי, הנוגע להגעתו של המבקש לבית המשפט ביום 16.1.11 לצורך הגשת טיעוני הגנתו ביחס לכתב התביעה. השני, חוזקם הנטען של טיעוני ההגנה לגופה של התביעה. כב' הרשם דחה נימוקים אלה. בית משפט קמא אימץ את קביעתו, אך לטעמי ראוי היה שיקבל את בקשת המבקש. אבהיר את עמדתי. ראשית, טענתו של המבקש, כי הגיש בשוגג את נימוקי הגנתו לבית משפט השלום בתל אביב נתמכת, על פניו, במסמך שצורף כנספח לבקשה לביטול פסק הדין, שכותרתו "תגובה מטעם הנתבע 3", הנושא חותמת בית משפט השלום בתל אביב מיום 13.1.11. אשר לטענה לפיה הגיע ביום 16.1.11 להגיש את המסמך הנ"ל לבית המשפט השלום בירושלים, הרי שזו נתמכת בתצהירו של המבקש, עליו לא נחקר, ונראה כי אף היא אינה בלתי סבירה. יוער, כי אמנם מסמך התגובה הנ"ל איננו בבחינת בקשה סדורה למתן רשות להתגונן, אך יש לזכור כי אותה עת לא היה המבקש מיוצג, וכי במסגרת תגובה זו פורטו טיעוני הגנתו של המבקש ביחס לתביעה. שנית, וזה העיקר, אני סבור כי טענות ההגנה שמעלה המבקש ביחס לכתב התביעה ראויות להתברר, וראוי לו למבקש שיהיה לו יומו, חרף מחדליו הדיוניים. הטענה המרכזית היא, שהריבית המשתמעת שנקבעה בהסכם ההלוואה גבוהה בצורה משמעותית מהריבית המירבית המותרת על פי החוק. כאמור, טיעון זה לא התקבל על ידי כב' הרשם ועל ידי בית משפט קמא, בנימוק שהדבר אינו עולה מכתב התביעה. ואולם, מהחומר שהובא לפניי עולה, לכאורה, כי הטענה אותה מעלה המבקש אינה מופרכת, ובכל מקרה היא מצריכה עיון וליבון של ממש. עיון בכתב התביעה (סעיפים 15 ו-16) מעלה את הפרטים הבאים: המשיב נתן למבקש הלוואה ע"ס 220,000$ לתקופה של 26 חודשים. בסיומה של תקופה זו, היה על המבקש להחזיר למשיב סך (נומינאלי) של כ- 403,000$. מדובר, אם כן, בריבית בסכום של כ- 183,000$, המהווה כ-83% מסכום הקרן. המבקש טען בהקשר זה (בסעיף 11.2 לבקשה) כי: "חישוב אריטמתי פשוט מעמיד הריבית על הלוואה זו בריבית שנתית העולה על 50% בעוד הריבית השנתית להלוואות חוץ בנקאיות, מותרת על פי חוק במועד הרלוונטי נעה בין 8.82% ל- 19.41% כפי שהוכח בפני
כב' בית משפט קמא באמצעות נתוני בנק ישראל שצורפו כנספח ג' רבתי לערעור". המשיב טען מנגד, כי לנוכח מועד עריכת הסכם ההלוואה, הוראות החוק כלל אינן חלות עליה. המבקש השיב לטיעון זה והפנה לפסיקה על פיה, כך נטען, התערבו בתי המשפט בגובה הריבית במקרים בהם נקבעה ריבית חריגה במיוחד, וזאת גם כאשר סכום ההלוואה עלה על התקרה שנקבעה בחוק. בנסיבות אלה דומה, כי לא ניתן לומר שאין ממש בטענותיו של המבקש, והדבר מצדיק את בירורן. הלכה למעשה, עד כה לא התקיים דיון של ממש בטענת המבקש בדבר אי–חוקיותה של הריבית שסוכמה, ואני סבור, כי ראוי שהדבר ייעשה.
30.
שיקול נוסף אותו יש להביא בחשבון הוא אינטרס ההסתמכות של המשיב. בענייננו, דומה כי שיקול זה אינו משמעותי. ראשית, בתגובתו לבקשת המבקש לא העלה המשיב טענה הנוגעת לפגיעה באינטרס ההסתמכות שלו. שנית, כאמור לעיל, הסכסוך שבענייננו אינו פשוט, הוא מערב כמה צדדים. כזכור, בצד דחיית בקשת הרשות להתגונן שהגיש המבקש, נעתר כב' הרשם לבקשה דומה אותה הגישו המשיבים. במצב דברים זה, נראה שלא ניתן לומר שנפגע אינטרס ההסתמכות של המשיב, בוודאי לא באופן המצדיק אי היעתרות לבקשה.

סוף דבר

31.
הערעור מתקבל. החלטתו של בית משפט קמא מיום 21.5.11 – בטלה. בקשתו של המבקש להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת כב' הרשם מיום 16.3.11 - מתקבלת. הערעור יועבר לקביעה לפני מותב מתאים בבית משפט קמא.
32.
המשיב יישא בהוצאות המבקש בסך 3,500 ₪.
ככל שהמבקש הפקיד ערבון יש להשיבו למבקש באמצעות בא כוחו, אלא אם כן יש מניעה לעשות זאת מכוח הליך שננקט.

ניתנה היום, ה' בתמוז תשע"ב, 25 ביוני 2012, בהעדר הצדדים.













רעא בית משפט מחוזי 36259-06/11 מיכאל יצחק מנדלסון נ' דניאל פלבני, צ'רלס ניבורג, רוזה בריט ניבורג (פורסם ב-ֽ 25/06/2012)