פסקי דין על צבי עקיבא אייזנבך | פסקי דין על אהרן משרקי | פסקי דין על משרקי ראומה |

32049-09/10 א     28/06/2012




א 32049-09/10 צבי עקיבא אייזנבך נ' אהרן משרקי , משרקי ראומה








st1\:*{behavior: }
בית המשפט המחוזי בירושלים

לפני כבוד השופט אהרן פרקש
, סגן נשיאה


אייזנבך נ' משרקי ואח'
ת"א 32049-09-10





התובע
צבי עקיבא אייזנבך
ע"י ב"כ עו"ד יעקב אמסטר ואח'



נ ג ד

הנתבעים
1.אהרן משרקי
2.משרקי ראומה
ע"י ב"כ עו"ד ירון רבינוביץ ואח'



החלטה

לפניי בקשות הדדיות של הצדדים לפסיקת הוצאות ושכר טרחת עורך דין.

אלו עיקרי העובדות וטענות הצדדים על פי כתבי הטענות שהוגשו.
1.
ביום 27.10.08 הגיש התובע תובענה בדרך של המרצת פתיחה להורות על אכיפת הסכם שנחתם בינו לבין הנתבעים ביום כא' באלול התשס"ב (29.8.02) (להלן: "ההסכם").
בכתב התביעה נאמר, כי בעת חתימת ההסכם היה התובע בעלים של דירה ברח' עמוס 16, בירושלים, בבית משותף, וכך גם הנתבעים. בין הצדדים נחתם ההסכם ועל פיו התחייבו הנתבעים, בכפוף לתנאים שפורטו בהסכם, להצמיד לתובע את זכויותיהם ברכוש המשותף, וכן להקנות לו את זכויותיהם בכל תוספות הבנייה ובכל אחוזי הבנייה. בתמורה לכך התחייב התובע לבנות 24 מ"ר תוספת לדירת הנתבעים, בנייה של 10 מ"ר של מרפסת, וכן ביצוע עבודות בנייה ושיפוץ בדירת הנתבעים, זאת בנוסף לסכום של 5,000$ שישולם לנתבעים בסיום עבודות הבנייה.
2.
התובע הוסיף וטען, כי ניהל משא ומתן וערך הסכמים שונים עם דיירים אחרים בבית המשותף לרכישת זכויותיהם ואחוזי הבנייה. על-פי טענתו, המשא ומתן בינו לנתבעים נמשך על-פני כשנתיים, ומתחת ידי הצדדים יצאו נוסחים שונים של ההסכם. הנתבעים היו הדיירים האחרונים בבניין שחתמו על הסכם עם התובע, זאת לאחר שחלפו כשישה חודשים מתום התקשרותו עם בעלי הדירות האחרות בבניין.
3.
בהמשך להסכם נחתם על-ידי הנתבעים ייפוי כוח ובו העניקו לתובע ייפוי כוח והסמיכו אותו להופיע בפני
כל רשות לצורך תיקון צו הבית המשותף, על-מנת שתוספות הבנייה ירשמו בלשכת רישום המקרקעין כדין.
בהתאם לייפוי הכוח נערך ונחתם על-ידי התובע ביום 5.8.04 תקנון מוסכם של הבית המשותף על פי המוסכם בינו לבין הנתבעים והדיירים האחרים בבניין. בהמשך, ביום 13.1.05, אושר התקנון לרישום על-ידי מפקח בכיר על רישום המקרקעין בירושלים. ביום 29.1.06 הוגשה על-ידי התובע תוכנית לוועדה המקומית לתכנון ובנייה לאשר את תוספות הבנייה להן התחייב בהסכמיו עם הדיירים ועם הנתבעים.
4.
ביום 3.6.08 שלח ב"כ הנתבעים לתובע הודעה על ביטול ההסכם, בה נטען, בין היתר, כי התובע ניצל את תמימותם וחוסר הידע של הנתבעים והחתימם על הסכם בעל תנאים גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, בין היתר בכך שהתחייב לשלם לנתבעים 5,000$ על אף שהשווי האמיתי מסתכם במאות אלפי דולרים; כי התובע לא קבע מועד לביצוע התחייבויותיו, וחלפו למעלה משש שנים וטרם ביצע את התחייבויותיו, וכי השמטת המועדים הייתה מכוונת ומטרתה להימנע מביצוע התחייבויותיו כלפי הנתבעים
וכי כעת בוחר הוא להפר את התחייבויותיו בניגוד לאמור בהסכם;
כי התובע הטעה את הנתבעים וחתם על ההסכם בשעה שלא היה כלל הבעלים בנכס, שכן מכר את זכויותיו בנכס לאחר; כי המרפסת והמחסן המתוכננים אינם חוקיים ומנוגדים להיתרי הבנייה במקום; כי הבנייה שעל התובע לבנות על-פי התחייבויותיו הינה במקום שטחים מבונים ומרפסות בנויות שיש להרוס ואינה ניתנת לביצוע; התובע מפר את התחייבויותיו לבנות 24 מ"ר ובונה רק 12 מ"ר; וכי לא הוסכם בין הצדדים על בניית מחסנים וחניות בקומת המרתף, כפי שהתובע מתעתד לבנות.
5.
ביום 29.7.08 התקבל אצל ב"כ התובע הודעה מב"כ הנתבעים לפיה הודעת הביטול הקודמת עומדת על-כנה.
6
ביום 3.8.08 הודיע התובע לנתבעים כי הוא עומד על ביצוע ההסכם, וכי הימנעות הנתבעים מלהשלים את העסקה הינה בגדר הפרה יסודית של ההסכם.
7.
במקביל להודעות ששלחו הנתבעים לתובע, הוגשה על ידם התנגדות לוועדה המקומית לתכנון ובנייה לתוכנית אותה הגיש התובע וזאת מנימוקים שונים.
התנגדות הנתבעים נדחתה ביום 23.7.08 והומלץ בפני
הוועדה המחוזית על מתן תוקף לתוכנית. הנתבעים הגישו ערר על החלטת הוועדה המקומית, אשר אף הוא נדחה.
8.
טענתו המרכזית של התובע בכתב התביעה הייתה, כי הנתבעים הפרו הפרה יסודית את ההסכם וכי יש להורות על אכיפתו.

9.
הליך של גישור אותו החלו הצדדים לא עלה יפה, למרבה הצער.
ביום 14.9.10 הועברה התובענה מהליך של המרצת פתיחה להליך של תובענה רגילה, בהסכמת הצדדים. התובע הגיש כתב תביעה מתוקן אשר בו שב על עיקרי הדברים שנאמרו בהמרצת פתיחה, והנתבעים הגישו כתב הגנה.

10.
בכתב ההגנה שהגישו הנתבעים, נטען, בין היתר, כי התובע התחייב להוסיף לדירתם 24 מ"ר וכן התחייב להוסיף מרפסת בגודל של 12 מ"ר, כמו כן התחייב לבנות לנתבעים חדר אמבטיה ושירותים, פינת אוכל, פינת כביסה ועוד, וזאת בנוסף לפיצוי בגין הפרשי הבנייה בסך 5,000$.
11.
מוסיפים הנתבעים וטוענים, כי התובע ידע כי לא יוכל להשיג את האישורים המתאימים לבנייה כפי שהתחייב בהסכם עמם ולפיכך אין מנוס מלהסיק כי היה בכוונתו לבנות את התוספות באופן בלתי חוקי, ולו ידעו הנתבעים כי הבנייה המובטחת להם אינה חוקית, לא היו מתקשרים עם התובע בהסכם. עוד נטען, כי בניית התוספות באופן המנוגד להיתרים הקיימים במקום תגרום לליקויי בניה רבים וחמורים, אשר ישללו מהנתבעים את האפשרות לעשות שימוש סביר בנכס.
זאת ועוד טוענים הנתבעים, כי אף כיום, כשהתובע טוען כי קיבל אישור לתוספת של כ – 22 מ"ר, הרי שעדיין חסרים, לכל הפחות, 14 מ"ר, שלא ניתן לבנותם כדין, ולפיכך קיימת הודאת בעל דין שלפיה אינו יכול להשלים את אשר התחייב לו. כן טוענים הנתבעים, כי האישור שקיבל התובע לבניית תוספת של 22 מ"ר כוללת בחובה שטחים מבונים של הנתבעים, שכבר בנויים בחלקה, ובפועל תוספת הבנייה שהותרה לתובע הינה 9.2 מ"ר בלבד, במקום כ – 36 מ"ר שאותם הבטיח לנתבעים.
12.
הוסיפו הנתבעים וטענו בכתב ההגנה, כי ההסכם שחתמו עליו הוא בעל תנאים גרועים במידה קיצונית מן המקובל, כאשר התובע קיבל מאת הנתבעים את כל אחוזי הבנייה השייכים להם בנכס, ששווים נמדד לכל הפחות במאות אלפי שקלים, ואילו הוא התחייב לתת לנתבעים בתמורה, סכום של 5,000$ ולבצע עבודות נוספות. מדובר בפער של מאות אלפי שקלים אשר התובע התכוון להרוויח על חשבון הנתבעים עם חתימתם על ההסכם.
13.
עוד נטען, כי בהסכם חסרה המסוימות הנדרשת כתנאי יסודי ואלמנטרי באשר למועד היעד לביצוע התחייבויותיו של התובע. בעת הגשת כתב ההגנה חלפו למעלה משמונה שנים ממועד החתימה על ההסכם, והתובע טרם ביצע את התחייבויות.
הנתבעים מפנים גם לאמור בסעיף ז' להסכם ולפיו אם לא יתאפשר לתובע לבנות לנתבעים, אזי ההסכם מבוטל.

14.
יצוין, כי ביום 2.1.11 הגישו הנתבעים בקשה למתן צו מניעה זמני, האוסר על התובע לבצע עבודות בנייה בבניין. לאחר שהתובע והדיירים האחרים בבניין שצורפו כמשיבים לבקשה הגישו תשובתם והתקיים דיון בבקשה, הודיע ב"כ הנתבעים, על-פי המלצת בית המשפט, כי הינו חוזר בו מהבקשה למתן צו מניעה זמני, והצו הזמני שניתן ביום 3.1.11 במעמד צד אחד בוטל. הנתבעים חויבו בהוצאות המשיבים הנזכרים.

15.
אחר כל זאת הגישו הצדדים את ראיותיהם בדרך של הגשת תצהירי עדות ראשית של הצדדים עצמם ושל עדים נוספים, כמו גם חוות-דעת מטעמם. לאחר שהמומחה מטעם התובע, האדריכל מר אלי רכס, סיים להיחקר על חוות דעתו, הודיע ב"כ התובע כי לאור העובדה כי מירב הבנייה בבניין הסתיימה, משלא ניתן צו מניעה זמני, ולאור טענתו של ב"כ הנתבעים כי אין לו אפשרות לבטל את ההסכם כיוון שהוא כבר בוצע,
כי אז אינו רואה שום צורך להמשיך לנהל את התביעה, ומבקש הוא למחוק את התביעה, ואולם עומד הוא על פסיקת הוצאות לטובתו. גם ב"כ הנתבעים הודיע כי אף הוא יעמוד על פסיקת הוצאות לטובתם.
16.
בסיום הדיון באותו יום ניתן

פסק דין
ונקבע כי על-יסוד הודעת ב"כ התובע, נמחקת
התובענה. לבקשת ב"כ הצדדים הוגשו סיכומים קצרים בכתב לעניין ההוצאות המבוקשות על-ידי כל צד.

17.
הצדדים הגישו סיכומיהם, כפי שנקבע, כאשר הנתבעים מבקשים לפסוק לטובתם בגין חיובים והוצאות סך של 77,895 ₪, על-פי פירוט שצירפו לסיכומיהם, ואילו התובע מבקש לפסוק הוצאות בסך כולל של 96,081.58 ₪ על-פי פירוט שצורף לסיכומים מטעמו.
אלו עיקרי טענותיהם.

18.
לטענת הנתבעים, חזר בו התובע מתביעתו לאור חוסר יכולתו למלא אחר תנאי ההסכם בחלוף 10 שנים מיום שנחתם, וזאת, בין השאר, על-יסוד חוות דעת אדריכל מטעם הנתבעים, וכן עמדת היועצת המשפטית של הועדה המקומית לתכנון ובניה בירושלים. לשיטת הנתבעים, "מתיחת" ההליך עד למועד ההוכחות נעשתה על ידי התובע שמא עד למועד זה יעלה בידיו להביא ראשית ראייה ליכולתו לעמוד בקיום התחייבויותיו. עוד נטען, כי טענתו של התובע כי ניתנה הודאה של הנתבעים על חוסר יכולתם לבטל את ההסכם הינה מוטעית ומטעה. הנתבעים מפנים לנאמר בתצהירו של הנתבע, ולפיו סיכל התובע את היכולת המעשית לבטל את ההסכם ולהשיב לנתבעים את חלקם היחסי ברכוש המשותף ובזכויות הבנייה. על-פי הטענה, הנתבעים טענו כי את השטחים שהועברו לצדדי ג' לא ניתן לקבל בחזרה בשל "תקנת השוק", וכאשר השבה זו אינה אפשרית, זכאים הנתבעים להשבה בשווי כספי, והם מתעתדים אף להגיש תובענה נגד התובע בגין הנזקים שנגרמו להם, לטענתם, בעטיו של התובע.
19.
הנתבעים מפנים לפסיקה לפיה הלכה היא שנתבע שהוגשה כנגדו תביעה והיא נמחקה, יסיים את ההליך בכך שלפחות לא יפסיד כסף מכיסו. עוד נטען, כי על בית המשפט להתחשב, בין היתר, בשיקולים הבאים: העובדה כי התובע תבע סעד עתידי ותיאורטי שלא היה מקבל גם ב

פסק דין
סופי; העובדה כי גרסת התובע בכל הנוגע להוספת השטחים לדירת הנתבעים קרסה במהלך חקירתו של האדריכל רכס; העובדה כי התובע המתין עד ישיבת ההוכחות, כאשר הוברר סופית כי אין לו אפשרות להשלים את התחייבותו; העובדה כי התובע הודיע על מחיקת התובענה עוד בטרם נחקר על תצהירו וטענות הנתבעים לא הופרכו; העובדה שהתובע עשה דין לעצמו וסגר את מעטפת דירת המגורים של הנתבעים בעוד תביעתו תלויה ועומדת; העובדה שהתובע לא ביקש למחוק את תביעתו לאחר דחיית הבקשה למתן צו מניעה; העובדה שהתובע כבר קיבל וסחר בזכויותיהם של הנתבעים במלואם; העובדה שההוצאות שהוצאו על-ידי הנתבעים היו סבירות ודרושות לשם הדיפת מלוא טענות התובע.
20.
התובע טוען, כי נאלץ להגיש את התביעה לאחר שהנתבעים עיכבו אותו במשך שנים מלקיים את התחייבויותיו על-פי ההסכם שחתם עמם והסכמים שחתם עם אחרים. אף לאחר הגשת התביעה המשיכו הנתבעים בחוסר תום לב לעכב את ההליכים ככל שניתן, כך למשל כאשר במקום למצות את ההליכים בתיק זה ובדרך של הגשת תביעה שכנגד, הגישו תביעה נפרדת באותו עניין, ואשר חלק מעילות התביעה הנפרדת הועברו לדיון בבית משפט השלום, תביעה אשר נמחקה לבסוף. כן הגישו את הבקשה לצו מניעה אשר אף היא נמחקה בסופו של יום.
21.
התובע מדגיש, כי בתצהיר עדות הראשית של התובע נאמר לראשונה, כי לא ניתן לבטל את ההסכם וכיוון שכך, הרי ההסכם שריר וקיים והתביעה לאכיפתו מתייתרת. על-פי הטענה, מסקנתו זו של התובע נבעה רק מתוך הודאת הנתבעים כאמור לעיל, ולפיכך ביקש למחוק את התביעה, אשר למעשה נכפתה עליו בלית ברירה ועשה זאת בין השאר על-מנת למזער את נזקיו ולצמצם הוצאותיו. ככל שהנתבעים היו מודים בכך קודם, היה בידי התובע לפעול בדרך זו מוקדם יותר ולמנוע בזבוז זמנם של בית המשפט והצדדים, כמו גם מאמציו ומשאביו של התובע.
22.
עוד הוסיף התובע וטען, כי משנמחקה התביעה, אזי העדות של האדריכל רכס, כמו גם תצהירי העדות משני הצדדים והודעת היועצת המשפטית של הועדה לתכנון ובניה, אינן רלבנטיות ואין ליתן להם כל משקל מבחינת סוגיית ההוצאות, זאת בניגוד לשימוש שמנסים הנתבעים לעשות בהם כעת. מוסיף התובע וטוען, כי ביקש להביע עמדתו בתחילת דיון ההוכחות, לפני העדת העדים, אולם בטרם נשמעה עמדתו נאותו הצדדים להעיד ראשונה את האדריכל רכס משום שמיהר ולבקשתו.
23.
עוד טוען התובע, כי אין מניעה מצידו לקיים את התחייבויותיו על-פי ההסכם שחתם עם הנתבעים, בהתאם לעיקרים כדין, כאשר לעניין המרפסת ניתן יהיה למקמה בצד צפון או בצד אחר על-פי הרשות שתינתן, שכן בהסכם שבין הצדדים אין כל התחייבות לבניית מרפסת בצד מזרח דווקא, כפי שטוענים הנתבעים. עוד מפנה התובע לנאמר בהסכם לעניין סוגיית המרפסת.
24.
התובע ממשיך וטוען, כי בשל מחיקת התביעה לא השלים את הבאת הראיות וההוכחות וגם לא נדרש לכך. אם וכאשר הייתה התביעה עומדת על-כנה, היה הוא ממצה את מלוא זכותו ויכולתו להצגת הראיות והעדים ולהוכיח תביעתו. משלא ניתנה לצד כלשהו הזדמנות ראויה ונאותה להפריך את הנאמר בתצהירים, כי אז אין מקום להתייחס לאמור בהם.
25.
עוד טוען התובע, כי בניגוד לטענת הנתבעים לא עשה דין לעצמו אלא לאחר שנדחתה בקשת הנתבעים למתן צו מניעה, המשיך בפעולות הבנייה, ואף הנתבעים פנו בעצמם אל התובע וביקשו ממנו להמשיך את הבנייה ולבנות את התוספת לדירתם. הנתבעים הם אלו שמנעו מהתובע לקיים את ההסכם, וגרמו לו להפסדים ונזקים כלכליים גבוהים מאוד, בין השאר עקב התחייבויותיו לצדדים שלישיים. לטענת התובע, הנתבעים פעלו נגדו בכל גזרה אפשרית – הגישו התנגדות לוועדה המקומית לתכנון ובניה אשר נדחתה, ערר לועדת הערר שנדחה, תביעה שנדונה בבית משפט השלום בירושלים ונדחתה בשל חוסר רלבנטיות, דחיית תובענה בבית משפט זה וכן הגשת בקשה לצו מניעה שנדחתה. הנתבעים לא הסתפקו בכך ובכל מקום שהתאפשר להם צרפו צדדים רבים לבקשותיהם. עוד נטען, כי הנתבעים לא הוכיחו, אף לא לכאורה, כי נפלה טעות בכריתת ההסכם, וככל שהייתה טעות שכזאת, הרי שמדובר בטעות בכדאיות העסקה, דבר המוכחש על-ידי התובע, וזו כידוע אינה מהווה עילה לביטולו. הנתבעים חתמו על ההסכם ואין להם להלין כעת באשר לחתימתם.
26.
עוד מתייחס התובע בסיכומיו להוצאות הנטענות על-ידי הנתבעים, אשר לטענתו היו מיותרים ונעשו ביוזמת הנתבעים ולפיכך אין עליו לשאת בהוצאותיהם.

27.
הנתבעים הגישו תשובה לסיכומים מטעם התובע, בגדרה תמהים הם על ניסיונו של התובע, לשיטתם, ליתן פירוש לפרטים בהסכם, כגון, מיקום המרפסת, במקום שונה מזה ששורטט על ידו בנספח להסכם, ועל כך שאין בסיכומי התובע התמודדות עם טענת הנתבעים כי התובע לא הוכיח הגדלת שטח דירת הנתבעים כפי שהתחייב בהסכם, ועוד.

28.
נזדמן לי בעבר לפסוק בנושא הוצאות ושכר טירחת עו"ד ואביא עיקרי הדברים שכתבתי
ב-ת"א (מחוזי י-ם) 5263/03 שיכון עובדים בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, 22.6.06):

"סוגיית הוצאות המשפט ושכר-טרחת עורך-דין (להלן: "הוצאות") מוסדרת בפרק ל"ד לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984
(להלן: "תקנות סד"א") וכן בהלכה הפסוקה.
מתקין התקנות העניק לבית המשפט (או לרשם) סמכות להחליט, בתום הדיון בכל הליך, "אם לחייב את בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות המשפט לטובת בעל דין אחר אם לאו" (תקנה 511(א) לתקנות סד"א).
על פי תקנות 511(ב) ו-(ג) לתקנות סד"א, משהחליט בית המשפט לחייב בעל דין בהוצאות, רשאי הוא לקבוע את סכום הוצאות לפי שיקול דעתו, וזאת בכפוף לאמור בתקנה 512, אשר מסדירה את סוגיית קביעת סכום ההוצאות. בהליך שהתקיים בערכאה ראשונה, על בית המשפט ליתן לבעלי הדין הזדמנות להשמיע את טענותיהם טרם יקבע את סכום ההוצאות.
תקנה 512 האמורה קובעת כך:
"קביעת סכום ההוצאות
(א) קבע בית המשפט או הרשם את סכום ההוצאות, רשאי הוא לפסוק אותו, הן לענין שכר טרחת עורך דין והן לענין הוצאות המשפט, כל אחד מהם בנפרד בסכום כולל, ובלבד שבכפוף לאמור בתקנת משנה (ב), לא יפחת סכום שכר הטרחה מן התעריף המינימלי שנקבע לענין שכר טרחת עורך דין בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי
), תשל"ז-1977 (להלן - התעריף המינימלי), זולת אם הורה בית המשפט, מטעמים מיוחדים שיירשמו, על תשלום סכום קטן מהסכום האמור.
(ב) בתיתו צו להוצאות ובקביעת שיעורן יתחשב בית המשפט או הרשם, בין השאר, בשווי הסעד השנוי במחלוקת בין בעלי הדין ובשווי הסעד שנפסק בתום הדיון, ויהא רשאי להתחשב גם בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון.
(ג) פסק בית המשפט או הרשם שכר טרחת עורך דין לפי תקנת משנה (א) ייווסף לסכום שנקבע כאמור סכום השווה למס ערך מוסף ששולם עליו, זולת אם הורה בית המשפט או הרשם הוראה אחרת; לענין תקנות אלה, דינו של סכום שהוסף כאמור כדין שכר הטרחה שנפסק".

על פי התקנות הנזכרות, פסיקת ההוצאות מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט שלפניו נדון העניין. עם זאת, הכלל הוא, שבדרך כלל, בעל דין שזכה זכאי לקבל הוצאותיו "שלא יצא שכרו בהפסדו", ורק בנסיבות מיוחדות רשאי בית המשפט להימנע מלפסוק לו הוצאות, ועליו לנמק הדבר בפסק הדין (י. זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), 540-541;
ע"א 1894/90 פלאטו שרון נ' אסולין, פ"ד מו
(4) 822, 829 (1992);
ע"א 389/65 דימנדשטיין נ' ישראל לאטין אמריקן קומפני בע"מ, פ"ד יט
(3) 391, 392 (1965)).
מקצת משיקולי בית המשפט בתיתו צו להוצאות ובקביעת שיעורן, מפורט בתקנה 512(ב) לתקנות סד"א, כדלקמן: שווי הסעד השנוי במחלוקת; שווי הסעד שנפסק בתום הדיון; והתחשבות בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון. רשימת השיקולים אינה "רשימה סגורה" (
בש"א (מחוזי י-ם) 1692/05,

ת.א. 6541/04
מזרחי נ' חסיד, לא פורסם, החלטתו של כב' השופט מ. דרורי מיום 2.5.06). ישנם גורמים נוספים המשפיעים על קביעת שכר טרחה והוצאות כגון: אופי התביעה ומידת מורכבותה; היקף העבודה שהושקעה על ידי בעלי הדין בהליך ושכר הטרחה ששולם או שבעל דין התחייב לשלמו (
ע"א 9535/04
סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", תק-על 2005(2) 3166 (2005); להרחבה בעניין השיקולים לקביעת סכום ההוצאות ראה גם החלטתו המפורטת של רשם בית המשפט העליון, י. מרזל, מיום 30.6.05, בבג"צ 891/05
תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסמכת למתן רישיונות יבוא – משרד התעשיה והמסחר, תק-על 2005(2) 4087 (2005)). כמו כן, רשאי בית המשפט להטיל הוצאות על בעל דין אשר האריך את הדיון שלא לצורך, על ידי טענות סרק או בכל דרך אחרת (תקנה 514 לתקנות סד"א).
בפרשת קעדאן (
בג"צ 8060/03
קעדאן נ' מינהל מקרקעי ישראל, טרם פורסם, החלטה מיום 26.4.06) נאלצו העותרים לפתוח בהליך של עתירה נוספת (להלן: "העתירה השניה"), לצורך ביצועו של פסק הדין שניתן לטובתם כשלוש שנים וחצי קודם לכן (
בג"צ 6698/95 קעדאן נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נד
(1) 258 (2000)). כשנתיים ושלושה חודשים לאחר הגשת העתירה השניה, ולמעלה מחמש שנים וחצי מאז ניתן פסק הדין לטובתם, קיימו המשיבים את פסק הדין. נוכח קבלת הסעד המבוקש, ביקשו העותרים למחוק את העתירה השניה ולחייב את המשיבים 1 ו-2 בהוצאות העתירה. בהחלטה מנומקת, יישם כב' הרשם י. מרזל את הכללים להכרעה בשאלת חיוב המשיבים בהוצאות העותרים אשר נקבעו בהחלטה המנחה ב
בג"צ 842/93 אל נסארסה נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מח
(4) 217, 219 (1994), לפיהם יש לבחון שורה של נסיבות, וביניהן: האם
היה צידוק בהגשת העתירה; האם לא פנה העותר בעתירה מוקדמת; האם לא היה שיהוי בהגשת העתירה; והאם עצם הגשת העתירה היא שהניעה את המשיב לחזור בו מהחלטה קודמת שלו ולהעניק את הסעד שהתבקש (ראה גם:
בג"צ 1512/98
חרבוש נ' שר הפנים, תק
-על 2001(3) 2213 (2001)).
דומה, כי ניתן ללמוד גזירה שווה מכללים אלו, אשר נקבעו בעניין עתירות שהוגשו לבית המשפט הגבוה לצדק, וליישמם גם בתובענות הנידונות בבתי המשפט האזרחיים."

29.
דברים אלו יפים גם לענייננו. כעולה מעיון בכתב התביעה, התובענה הוגשה על-ידי התובע כיוון שהנתבעים שיגרו אליו שני מכתבים ובו הודיעו לו על ביטול ההסכם, ואלמלא מכתבים אלה היה ממשיך בהליכים לקבלת היתר בנייה על-פי התחייבויותיו בהסכם עם הנתבעים ועם הדיירים האחרים בבניין. אכן, יכולה להישאל השאלה מדוע לא נכלל בהסכם מועד לסיום ביצוע התחייבויותיו של התובע, כפי שהיה ניתן לצפות, אולם על כך יכולים הנתבעים להלין רק על עצמם. לא ניתן לקבל את הטענה, כי הנתבעים לא ידעו על מה חותמים הם בשעה שהחליפו עם התובע מספר נוסחים של ההסכם, ובשעה שהיו כנראה מבין האחרונים בדיירי הבניין שחתמו עם התובע על ההסכם.
30.
עיון בכתב ההגנה מעלה, כי אחת הטענות המרכזיות שהובילו את הנתבעים להודיע על ביטול ההסכם, היא אי כדאיות בעסקה, והדברים אף נאמרו מפורשות במכתב הביטול, עילה שכידוע אינה מזכה בביטול ההסכם (סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973). לא למותר לציין, כפי שציין גם התובע, כי הנתבעים הגישו התנגדות לוועדה המקומית לתכנון ובניה, בניגוד לייפוי הכוח שנתנו בידיו של התובע, ומשנדחתה התנגדותם אף הגישו ערר על כך, שאף הוא נדחה. הליכים אלו דרשו פרק זמן, מטבע הדברים, ודומה כי היה בהם כדי לעכב את התובע מלהמשיך בהליכים לקבלת היתר הבנייה. כך מחד גיסא. מאידך גיסא, משהתברר לנתבעים כי הוצאת היתר הבנייה על-ידי התובע נמשכת על-פני מספר שנים, וכאשר להבנתם לא יכול היה התובע למלא אחר התחייבויותיו במלואם על-פי ההסכם, סברו כי הדרך היחידה הפתוחה בפני
הם היא הודעה על ביטול ההסכם, אף כי נימוק זה היה נימוק בודד מבין שלל הנימוקים שנתנו במסגרת הודעתם על ביטול ההסכם. יוזכר, כי הנתבעים לא שלחו לתובע התראה שקדמה להודעה על ביטול ההסכם. כן נראה, כי הנתבעים יכלו לנקוט כלפי התובע בדרך אחרת, שלא בדרך הודעה על ביטול ההסכם, לו סברו, כטענתם, כי ההסכם בטל לאור האמור בסעיף ז' להסכם.
31.
בנוסף לכל זאת, יש ליתן משקל לכך שהתובע קיבל למעשה את הסעד לו עתר, שהרי ההסכם בין הצדדים לא בוטל, כגישת הנתבעים, והתובע לקראת סיום עבודות הבנייה בבניין על פי ההסכם, אם לא סיימם עד כה. כן יש לזקוף לזכות התובע כי ביקש למחוק את תביעתו ביוזמתו, וכי עשה זאת לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית מטעם הנתבעים, ובטרם נחקרו הנתבע על הדברים שכתב שם, כאשר נאמר בתצהיר הנתבע, כי התובע סיכל "את היכולת המעשית לבטל את ההסכם במקרה של הפרה מצידו..." (בסעיף 14). דברים אלו לא נאמרו בכתב ההגנה. אם כי יש לתמוה מדוע לא העלה התובע את טיעונו המרכזי בסמוך לאחר הגשת
התצהירים מטעם הנתבעים והמתין עד לאחר סיום עדותו של האדריכל מטעמו. במצב דברים זה ובמכלול השיקולים לא ראיתי לפסוק לתובע את מלוא מבוקשו.

32.
לאחר שנתתי את דעתי לטענות ב"כ הצדדים ועיינתי בפירוט הסכומים שציינו בסיכומיהם, ובשים לב למכלול השיקולים שנמנו גם בפסיקה שהובאה לעיל, הנני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע הוצאות משפט בסך של 20,000 ₪, באשר סכום זה הינו נכון להיום. בנוסף יישאו הנתבעים בשכר טירחת עו"ד של התובע, על הצד הנמוך בהתחשב בכך שההליך לא נוהל במלואו, בסך של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

המזכירות תשלח העתקים לבאי כוח הצדדים.
ניתנה היום, ח' תמוז תשע"ב, 28 יוני 2012, בהעדר הצדדים.










א בית משפט מחוזי 32049-09/10 צבי עקיבא אייזנבך נ' אהרן משרקי , משרקי ראומה (פורסם ב-ֽ 28/06/2012)