פסקי דין על מרים קליין | פסקי דין על המוסד לביטוח לאומי

4469/01 בל     01/08/2004




בל 4469/01 מרים קליין נ' המוסד לביטוח לאומי




1
בתי הדין לעבודה
בל 004469/01
בית הדין האזורי לעבודה בת"א-יפו
01/08/2004

כב' השופטת מיכל לויט

בפני
:

מרים קליין

בעניין:
התובעת
עו"ד לידור-פישר

ע"י ב"כ
נ ג ד
המוסד לביטוח לאומי
הנתבע
עו"ד שור

ע"י ב"כ

פסק דין
- חלקי

1. תביעתה של התובעת מיום 6.11.00 לתשלום דמי פגיעה בגין אוטם בשריר הלב שאירע לה ביום 10.12.97 נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי
מן הטעם שלא אירעה לו, לדעת פקידת התביעות, תאונת עבודה כהגדרתה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה - 1995 (להלן:"החוק").

לעמדת המוסד, לא אירע לתובעת אירוע תאונתי כלשהו ביום 10.12.97, אין קשר סיבתי בין עבודתה של התובעת לבין מצב ליבה ולחילופין, השפעת העבודה על מצב ליבה, אפילו אם היתה כזו, פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים, לרבות מצבה הקונסטיטוציונלי.
על כך הוגשה התביעה לבית הדין.

2. התובעת, ילידת 1949, עובדת עיריית נתניה מאז 1983 כפקידת שומה, מנהלת מדור ביקורות חוץ.
3. התובעת העידה בתצהיר עדותה הראשית כי במסגרת תפקידה עסקה בחיוב עסקים בתשלומי ארנונה, דהיינו קביעת גובה תשלום הארנונה מבתי המסחר, על פי ובהתאם למדידות שנערכו בשטח על ידי מודדים מטעם חברה חיצונית.

התובעת פירטה כי בשבוע הראשון של חודש 12/97, פנה אליה מר איציק שחם, שהיה חוקר מטעם העירייה, וביקש ממנה להכין חומר על מנת לבוא ולהעיד בבית המשפט בקשר לסכסוך בין "בית רמז", מבנה מסחרי בנתניה, לצד אחר.

התובעת סירבה לבקשתו של מר שחם להעיד בביהמ"ש והסבירה לו כי הנושא בגינו הוגשה התביעה אינו בתחום תפקידה או סמכותה וכי אין ביכולתה לעזור. למרות זאת, פנה מר שחם לעורך דין אשר טיפל בתיק מטעם אחד הצדדים ודרש ממנו לפנות לתובעת להעיד בבית משפט.

בימים שלאחר מכן, עורך הדין פנה טלפונית אל התובעת והחל לשכנע אותה להעיד במשפט. זאת, למרות שהתובעת הסבירה לו כי ענייני התיק הנדון בבית המשפט אינם ידועים לה ואף אינם מובנים לה. התובעת הסבירה לעורך הדין כי הסכסוך נסב בעניינים אשר כלל לא היו בתחום ידיעתה המקצועית וסמכותה ונגעו לעניינם של מחלקות אחרות ודרגים בכירים ממנה בעיריית נתניה.
ביום 9.12.97 התובעת עבדה במשרד עד השעה 19:00. במהלך היום פנה אליה עורך הדין בדרישה כי תכין את החומר לקראת עדותה בדיון שהיה אמור להתקיים ביום א' ה-13.12.97. מאחר והביעה התנגדותה, התקשר אליה עורך הדין מספר רב של פעמים באותו יום. לעדותה, ככל שהלכו והתרבו שיחות הטלפון מצד עורך הדין היא הביעה חשש ופחד מפני העדות. אופן ניהול שיחות הטלפון והדברים שהושמעו במהלכם מצד עורך הדין גרמו לתובעת, לעדותה, לתחושת חרדה ולחץ פיזי ונפשי רב.

כאשר פנה אליה בסיומו של אותו יום מר איציק שחם שוב באותו העניין, בקשה ממנו התובעת כי יעזוב אותה במנוחה וציינה בפני
ו כי כואבת לה יד שמאל וכי היא אינה חשה בטוב. לזכרונה, גם בקשה מחברתה לחדר, איבגניה איאולין, כדור אופטלגין כדי לשכח את הכאבים שחשה בכתב שמאל.

במהלך אותו היום ציינה התובעת גם בפני
המנהל הממונה עליה כי עניין העדות בבית משפט גורם לה לתחושת מתח ולחץ מרובים וכן הסבירה לו כי משך כל 16 שנות עבודתה בעירייה מעולם לא נדרשה לתת עדות והסבירה לו כי היא חוששת מן המעמד, במיוחד נוכח העובדה שלא הבינה את מהות הסכסוך בין הצדדים, כל שכן את הנושא הספציפי בעניינו נדרשה להעיד. למרות זאת, הורה המנהל לתובעת ללכת לדיון "ולקחת זאת בקלות".
בסוף יום העבודה עזבה התובעת לביתה בתחושת לחץ גדול, תשישות, חולשה וכאבים עמומים בזרוע השמאלית ובגב. בשעת ערב מאוחרת חשה התובעת כאבים עזים בגב מלווים בזיעה קרה ופונתה באמבולנס לחדר מיום בביה"ח לניאדו. בחדר המיון נבדקה ואובחן כי היא סובלת מאוטם שריר הלב.

התובעת ציינה בתצהירה כי משך כל 16 שנות עבודתה בעיריית נתניה, מעולם לא חשה מתח ולחץ עקב העבודה כמו שחשה ביום בו אירע האירוע החריג. נהפוך הוא, התובעת עבדה בעירייה שנים ארוכות, אהבה את הקשר עם האנשים, את סוג תפקידה והשתדלה לבצעו על הצד הטוב ביותר. הדרישה להעיד בבית המשפט נפלה עליה כ"רעם ביום בהיר", במיוחד נוכח העובדה שתפקידים מסוג זה בוצעו בדרך השגרה על ידי הממונים עליה ועל ידי בכירים ממנה.

4. תאונת עבודה מוגדרת בסעיף 79 לחוק, לגבי עובד, כתאונה שאירעה "תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו".

בבואו לקבוע באילו מקרים תחשבנה מחלות לב כ"תאונת עבודה", נזקק בית הדין למבחנים בהם הוא נעזר לגבי כל תאונת עבודה אחרת: קיומו של "אירוע" תאונתי.
העובדה המקובלת בעולם הרפואה היא שלהוציא מקרים נדירים ביותר, אוטם שריר הלב אינו פוקד אלא מי שמקנן בקרבו, באורח סמוי או גלוי, תהליך תחלואתי המהווה בסיס ורקע לבוא האוטם. את המקום הראשון במחלות אלה תופסת טרשת העורקים בכלל וטרשת העורקים הכליליים בפרט.
בעיני הרופא מהווה האוטם אחד השלבים, מהחריפים שבהם, בהתפתחות המחלה והופעתו צפויה במועד זה או אחר, בכל שעות היום והלילה, בכל מצב, בעת פעולה, מנוחה ואף שינה.

עם זאת ידוע, על סמך מחקרים רבים, שאירוע חריג יכול לגרום או לתרום לבואו של אוטם. הכוונה למאמץ פיזי בלתי רגיל ומתח נפשי (התרגזות או התרגשות) יוצא דופן (unusual strain or stress).
(דב"ע מו/139-0 יצחק נ' המוסד, פד"ע יח 315; בג"ץ 1063/91 פפו נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מה (4) 267; ע"א 300/97 יהודה חסון נ' שמשון חברה לביטוח, לא פורסם)

לפיכך, המבחן הנוהג להיותו של אוטם שריר הלב "תאונת עבודה" הינו מבחן "האירוע החריג" או "המאמץ המיוחד".
(דב"ע מו/139-0 יצחק נ' המוסד, פד"ע יח 411; בג"ץ 1063/91 משה פפו נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מה (4) 267; דב"ע שן/91-0 זהר פרץ נ' המוסד, לא פורסם; עתירה לבג"ץ נדחתה; בג"ץ 1619/91 זהר פרץ נ' המוסד, פ"ד מו (3) 386; דב"ע נב/248-0 המוסד נ' דליק ווליניץ, לא פורסם; עתירה לבג"ץ נדחתה; בג"ץ 6984/93 דליק ווליניץ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מח (4) 285; בג"ץ 4690/97 המוסד נ' בית הדין הארצי לעבודה ועובדיה כרם, פ"ד נג (2) 529; עבל 318/96 איאן מיקלס נ' המוסד, פד"ע לד 385)

5. קיומו או אי קיומו של אירוע חריג נקבע על פי התשתית העובדתית וקביעה משפטית לגבי משמעותן של העובדות המוכחות (עבל 214/98 גרגורי איבניצר נ' המוסד, לא פורסם).

על בית הדין להכריע בשאלה אם ארע אירוע חריג ורק אם ימצא שאכן היה כזה, ימונה מומחה יועץ רפואי לקביעת הקשר הסיבתי בין האירוע לאוטם.
(דב"ע נז/189-0 אלי פרש נ' המוסד, פד"ע לד 61)

בית הדין בוחן את מכלול העובדות, על בסיס סוביקטיבי הנוגע למבוטח, ואת משקלם של האירועים ביום בו אירע האוטם, מול עבודתו הרגילה והשגרתית של המבוטח (עבל 205/98 יעקב קליג' נ' המוסד, לא פורסם).

6. בחקירתה הנגדית בבית הדין שבה ואיששה התובעת את האמור בתצהירה:
"ת. עבדתי כפקידת שומה בכל מה שקשור לחיובי הארנונה. אני קבעתי את גובה הארנונה, מועד תחילתה בהתאם למדידות ומטרות שימוש. התבקשתי ע"י חוקר של העירייה שבכלל לא שייך למחלקה שלנו , שחם, חוקר פרטי, לתת עדות בנושא שלא נגע לעירייה אלא שני צדדים חיצוניים התנצחו ביניהם והוא רצה לעזור להם וביקש חומר פנימי של העירייה. בשלב ראשון שאלתי את המומנה עלי אם מותר לתת את החומר הזה. באופן כללי אף פעם לא השתתפתי בעדות". (עמ' 2 לפרוטוקול. ההדגשה אינה במקור).

ועוד:
"ש. מה אמרו לך לגבי העדות?
ת. תנסי, תעשי את זה. שום דבר לא חד משמעי. החוקר לא קבע מה אני עושה במחלקה אלא אשר ציטרון או מי שמעליו.
ש. האם הפנית את החוקר לאשר ציטרון, המנהל שלך?
ת. כן. לא קבלתי הוראה חד משמעית מצטרון שאני צריכה ללכת להעיד.
ש. גם איציק שחם וגם צטרון נחקרו. שחם מכחיש שהוא בקש ממך להעיד ?
ת. שקר וכזב. עקרונית אני עזרתי לשחם בהרבה מקרים. כאן התנגדתי בצורה עקרונית כי לפי מה שהוא בקש הבנתי שהוא מעוניין לעזור למישהו חיצוני שלא מתפקידי להתערב בזה. יכול להיות שהוא חזר וביקש כי היינו ביחסים טובים , די מיודדים וזה היה מן טובה אישית אני חושבת שהייתי אמורה לעשות.
ש. דיברת עם הממונה?
ת. דברתי עם צרטון ופשוט התחמקו ולא ענו לי תשובה חד משמעית.
ש. האם קבלת זימון להופיע בבית משפט?
ת. אני חושבת שכן. אני לא חושבת שיש לי העתק. נורא כעסתי עליו ואמרתי לו שישאל אותי לפני כן, הוא אמר לי מה איכפת לך, במילא תקבלי על זה שכר. הוא חשב שהוא עושה לי טובה. הוא פשוט נתן את שמי לעורכי הדין".
(עמ' 3 לפרוטוקול. הדגשות לא במקור, מ.ל.).
וכן:
"ש. קודם אמרת שעבודתך היתה קביעת גובה ארנונה ותחילת החיוב בהתאם למדידות ומטרות שימוש. המדידות נעשו על ידי המודדים של העירייה ושל מודדים חיצוניים?
ת. לא במקרה הזה. באופן כללי חברות חיצוניות זה בעיקר פרוייקטים. פה זה היה בניין שכבר היה בנוי 3-4 שנים. למיטב זכרוני היתה שם גם קצת בניה לא חוקית, איזו עיסקה קומבנציה בין הבעלים לקבלן. זה היה יותר עניין של מחלקת הנדסה.
ש. כשהיו השגות היית שולחת מודדים שלך ולפי זה היית מחליטה? ת. כן. במקרה הזה לא היו השגות.
(עמ' 3 לפרוטוקול. ההדגשות לא במקור, מ.ל.).

התובעת שבה ואיששה גם את גירסתה כי לא היתה ברגיל מכינה חוות דעת בעניין גובה הארנונה, אלא הממונה עליה, מר צטרון:
"ש. את היית מכינה חוות דעת לצטרון בעניין גובה הארנונה?
ת. כמעט ולא. הוא היה מכין לבד. הייתי מוציאה לו את התיק."
(עמ' 3 לפרוטוקול).

התובעת אישרה אמנם בעדותה כי היתה מסוגלת לתת חוות דעת בתחום בו עסקה:
"ש. אם היו מבקשים ממך חוות דעת במחלקה או אזרח שפנה אלייך את היית יכולה להכין חוות דעת?
ת. כן .
ש. וגם היית נותנת חוות דעת?
ת. כן. בתחום שלי."
(עמ' 4 לפרוטוקול), אך הבהירה היטב בעדותה מדוע במקרה זה היתה "לחוצה" מהדרישה להכין חוות דעת:
" ש. את נדרשת להכין את חוות הדעת בערך שבועיים לפני שהיית צריכה להגיש אותה?
ת. אני אמרתי שאני לא מוכנה לתת עדות. כנראה שהוא אמר שאני יכולה להוציא חומר על הנושא. עד היום אני לא יודעת.
ש. האם זה נכון שהתבקשת להכין חוות דעת שבועיים לפני הגשתה?
ת. כעת אינני זוכרת. אם אמרתי את זה לחוקר המוסד, כנראה שזה נכון.
ש.ת. אני חושבת שעוה"ד התקשר וכשאמרתי לו שאני לא רוצה לבוא להעיד, הוא אמר לי להכין תעודת עובד ציבור.
ש. הוא פנה אליך בכתב להכנת ת. עובד ציבור?
ת. אני שלחתי לו מכתב ובעקבות זה הוא כנראה התקשר אלי. אולי יש לי את זה בבית.
ש. למה לא הפנת אותו לצטרין?
ת. כי ציטרון פשוט התעלם. הוא נפנף אותי. גם הממונה מעליו, שלמה שפיר, אפילו לא ענה לי.
ש. אם הממונה שלך לא אמר לך לעשות את חוות הדעת?
ת. הוא לא אמר לי לא לפה ולא לשם.
ש. את אמרת מי שקובע מה את עושה בעבודה זה ציטרון?
ת. נכון.
ש. ואם צטרון לא אמר לך להכין את זה, למה את צריכה לחשוש ממשהו?
ת. אני לא משאירה דברים באויר. עוה"ד צלצל אלי כל רגע. הוא הציק לי. את השבועיים אני לא זוכרת. את היום האחרון אני זוכרת. כבר לא רציתי לענות לטלפון . אחרים ענו במקומי. "נו הכנת כבר", זה היה הנוסח של הפניות.
ש. למה לא הפנית אותו לצטרון?
ת. אני לא זוכרת.
ש. הוא בדרך כלל זה שהופיע בבית המשפט?
ת. נכון. לא רציתי להפריע לצטרון. אני סוג שאני עושה דברים לבד. אני שתדלת לא להלחיץ אחרים. חשבתי שאני אסתדר.
ש. אם ראית שאת לא מסתדרת, יכולת להגיש דחיית מועד?
ת. אני מבינה בדברים האלה? חוסר נסיון.
ש. העו"ד נתן לך הזמנה?
ת. לא. מספיק שהציקו לי. אני מבינה בזה? מה שאומרים אני מקבלת את זה כדבר שצריך לעשות אותו. אני לא מחכה למכתב.
ש.ת. במשך השבועיים, לא היו כל הזמן טלפונים. ככל שהתקרב המועד, אז הוא הציק יותר."
(ההדגשות לא במקור, מ.ל.).

התובעת אף הבהירה בעדותה מה היה השוני בין "ההצקה" בעניין תעודת עובד הציבור לבין טיפולה השגרתי והשוטף בפונים אליה, לרבות פונים "בעייתיים":
"ש. האם לא קרה שהיו לך לקוחות "קרציתיים"?
ת. תמיד. ויצאו עם חיוך.
ש. ז"א שאת רגילה לאנשים מציקנים וחלק מהעבודה שלך לטפל במציקנים?
ת. כן.
ש. אז מה היה מיוחד במציקן הזה?
ת. המיוחד היה שזה הלחיץ אותי וזה תחום שלא היתה לי תשובה ואני לא יודעת מה לענות לו ושאני עוד צריכה ללכת הביתה ולדעת איך "לאכול " את הדבר הזה. לא היה לי מושג מה הוא רוצה. לא לוקחת על עצמי פרוייקט שאני יודעת שאני לא מסוגלת לבצע אותו.

לשאלות בית המשפט: מה היה שונה או חדש?
ת. לא ידעתי מה העו"ד רוצה. זה היה תחום של הנדסה , על אחוזי בניה, זמני בניה.
ש. המשימה הוגדרה באופן ברור?
ת. לא.
ש. מי הגדיר את המשימה?
ת. בחלקו שחם ובחלקו העו"ד. אני צריכה לראות את המכתב שכתבתי לעוה"ד.
ש. איך זה הוגדר טלפונית או בכתב?
ת. בע"פ. בשיחת טלפון.
ש. כשפנית לצטרון ואמרת לו שאת לא רוצה ללכת לבית משפט ,מה הוא ענה לך?
ת. הוא ענה לי מתוך הרגל שלו כי הוא רגיל ללכת בשבילו זה כלום והוא אמר לי שאלך ואראה בכך חוויה או התנסות.
ש. היתה לך תחושה שהחברים במחלקה לא רצו להתעסק בזה?
ת. מפורשות, כן. גם כשהלכתי לשלמה שפיר, הוא אפילו לא ענה. באיזה שהוא שלב שקלתי לתת מכתב כתוב לממונים שלי אבל לא הגעתי לזה. על מכתב מקבלים תשובה. על פנייה בע"פ לא מקבלים.
לשאלות בית הדין: מדוע לא הגעת לזה?
ת. לא היה לי זמן. כי הייתי בטוחה שבאיזה שהוא שלב אני אצליח להתחמק מזה ולא ללכת להעיד. שירדו ממני. גם להכין חוות דעת חשבתי שאני אצליח להתחמק. בגלל זה גם לא ניסיתי להתחיל להכין חומר. יום רביעי גמרתי את הפרוייקט אז חשבתי שחמישי או שישי אני אקח חומר הביתה ובכל זאת אצליח לעשות כי ראיתי שלא מוותרים. הוא הציק נון סטופ. אז אמרתי אני אעשה ז'סטה ואני אתאמץ , אבל זה היה בכל זאת יותר מדי.
ש. באיזה יום היה האירוע?
ת. רביעי בלילה.

המשך ח.ח.:
ש. כשהלכת ביום רביעי הביתה, הלכת בידיעה שאת צריכה להכין תעודת עובד ציבור ליום ראשון?
ת. כן. עוד לא היה לי מושג מה אני צריכה לעשות."
(עמ' 8-4 לפרוטוקול. ההדגשות לא במקור, מ.ל.).

7. בחקירתה שללה התובעת כי לחציה נבעו כתוצאה ממחסור בכח אדם (שהיה מצב נתון באותו הזמן), או מסיבות אישיות:
"ש. אצלכם היתה במחלקה אז מצוקת כח אדם באותה תקופה ונדרשת לעבוד שעות נוספות?
ת. בהתאם לרצוני. לפי הצורך.
ש. עם צטרין לא היית מסוכסכת?
ת. לא . גם עם שחם לא.
ש. צטרין העריך את עבודתך והוא היה זה שהיה מפקח על עבודתך?
ת. זה. הוא הממונה עלי.
ש. ציטרין אומר שאת היית פונה אלי מידי פעם בגלל לחץ של עבודה ומצוקת כח אדם?
ת. כן.
ש. הוא מספר שהוא ניסה לגייס כח אדם ולא הצליח?
ת. כן. היתה לי פקידה זמנית . הוא ניסה ומסתדרים עם מה שיש. במקום לעבוד לסירוגין ברביעי אחה"צ, אז עובדים כל יום רביעי.
ש. בעבודתך יש מצב שיש לחץ עבודה לעמוד בלוח זמנים?
ת. כן. במיוחד באותה תקופה, כי המודדים החיצוניים הגישו דוחות ובאותו יום קבעתי עם מודדת לעבור על דו"ח כספי שהם היו אמורים להגיש לעירייה על עבודה שהם עשו.
ש. אשר מציין בחקירתו שבאותה תקופה ב-97 עקב בעיות אישיות וכספיות?
ת. כספיות, תמיד היו, לא משהו חריג. אישיות , ממש לא.
ש. על סמך מה הוא אמר זאת?
ת. אני לא יודעת. אולי אני סוג של "קוטר" שאני כל הזמן מקטרת. בעלי באותה תקופה שעבד ביהלומים עשה הסבה למשהו אחר.
ש. היה חשש לגבי הצלחה.
ת. זה לא היה דבר כ"כ משמעותי. לא רעבתי ללחם."
(עמ' 4 לפרוטוקול).

8. את עדותה של התובעת איששה גם העדה מטעמה, הגב' יבגניה איאולין, הן בתצהירה והן בחקירתה הנגדית:
"ת. כן. לפעמים חצי יום אני בשטח וחצי יום אני במשרד. בדרך כלל התובעת היא מקבלת הרבה קהל ואנשים לפעמים באים עצבנים ומיד שמתחילים לדבר איתה הבן אדם נעשה רגוע. באותו יום שחם כמה פעמים בא אליה, אנחנו יושבות שולחן מול שולחן אז שמתי לב שהוא נכנס אליה הרבה פעמים.
ש. במשך השבועיים האלה, הוא נכנס הרבה יותר מבעבר?
ת. לא. הוא נכנס פעם בשבוע, פעם בשבועיים, אבל באותו יום הוא נכנס כמה פעמים. אני שמתי לב שהיא בלחץ.
ש. לא היו ימים שהוא נכנס אליה כמה פעמים ביום בעבר.
ת. היו. בדרך כלל הוא נכנס ומבקש משהו והיא נותנת. אבל באותו יום הוא כמה פעמים נכנס והיא נכנסה ללחץ.
ש. אזרחים באים לעירייה ונכנסים הרבה פעמים, מה היה כ"כ מרגיז?
ת. בדרך כלל, לא. אנשים נכנסים עצבנים והיא נותנת שרות 100%.
ש. שחם, נכנס עצבני?
ת. לא. הוא לא היה עצבני.
...
ש. את יודעת שאם הדרישה של שחם היתה כמה ימים קודם או שבוע , שבועים קודם?
ת. אני לא זוכרת כי אני לא תמיד במשרד. בדרך כלל היא פותרת את הבעיות בסבלנות.
ש. באותה תקופה היה עומס עבודה על התובעת.
ת. כן.
ש. אולי בגלל העומס היא היתה מתוחה?
ת. זה אני לא יכולה להגיד. יש לפעמים ימים עמוסים, גם אנשים וגם עבודה. הטריד אותה מה שהוא ביקש.
...
ש.ת. היא לא ספרה לי על בעיות אישיות סמוך לאירוע. היום התחיל רגיל ומה שהיה לא רגיל, ששחם התחיל להכנס ולבקש כמה פעמים.
ש. מה היא אמרה לשחם?
ת. אני לא זוכרת מה היא ענתה לו. היא לא אמרה לא דברים כמו "לחפף" , זה לא מתאים לה. אולי עוד רגע או עוד כמה ימים.
ש. היא אמרה לשחם משהו כמו "לא רוצה לעשות את זה"?
ת. זה אני לא שמעתי."
(עמ' 8-9 לפרוטוקול. ההדגשות לא במקור, מ.ל.).

ועוד:
"ש. את הבנת את הנושא שבקשו מהתובעת להכין עדות או חוות דעת?
ת. לא. לא נכנסתי לזה.
ש. את יושבת עם מרים בחדר ובאותו יום את לא זוכרת את השיחות, אלא את התגובות?
ת. אני ראיתי איך היא מרגישה. התחילו לה כאבים ונתתי לה תרופה נגד כאבים. לא זוכרת מה. היו טלפונים וקהל והיא היתה ממש בלחץ. מהקהל היא אף פעם לא היתה בלחץ. באותו יום שחם נכנס ובקש ממנה משהו שהיא ספרה שהוא בקש ממנה להעיד בבית משפט."
(עמ' 10 לפרוטוקול. ההדגשות לא במקור, מ.ל.).

9. בסיכום המחלה (נ/3) נרשם מפי התובעת שאחרי ארוחה קלה הרגישה כאבים בחזה. לא צויין דבר האירוע החריג בעבודה.

לעניין משקלה של האנמנזה נפסק:
"כאשר אין לתובע עדות ממשית בכל הקשור לאירוע התאונתי שהוא טוען לו, יפנה בית הדין לשאר העדויות והראיות שהובאו בפני
ו על מנת ללמוד מהם אם אכן קרתה לתובע תאונה בעבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי. אחד הסימנים לקרות התאונה הוא אנמנזה. בהוכחת האירוע יש לייחס משקל רב לאנמנזה, רישומי בית החולים, מתוך ידיעה, שהיא פרי ניסיון, שרישומים אלה מהימנם ומדוייקים שכן יש להניח כי אדם הפונה לטיפול רפואי ימסור את העובדות הנכונות על מנת לזכות בטיפול נכון." (דב"ע נו/0-559 אקטע שלומי נ. המל"ל (לא פורסם); דב"ע מב/0-160 אבו ערב עלי נ. המל"ל,פד"ע טו 281, דב"ע מט/0-93 המל"ל נ. הירשהורן ,פד"ע כ' 349).

אלא שההלכה בענין משקלה של האנמנזה אינה מאיינת ראיות אחרות המוכחות בפני
בית הדין, אלא משמשת כאחת העדויות והראיות, מתוך המכלול הכולל של הראיות שבפני
בית הדין.
(עב"ל 176/99 גרץ דניאל נ' המוסד, עבודה ארצי כרך לג(83), 32).

הנובע מכך שאין, ובכל תנאי, ליתן לאנמנזה משקל מכריע ומוחלט לדחיית תביעה כל אימת שלא מזכיר מבוטח-תובע במפורט ובמדויק, בהיותו בבית החולים, את אירועי העבודה.

כך סברתי גם במקרה זה.

10. ראשית, מסיכום המחלה לא עולה גירסה פוזיטיבית אחרת לאשר אירע לתובעת בסמוך לפני קרות האירוע הלבבי, באופן השולל גירסתה בבית הדין בדבר אירוע חריג שאירע לה.

עדותה של התובעת בבית הדין, שהיתה כנה ומהימנה עלי, נתמכה גם בעדותה של הגב' יבגינה איאולין, אשר גם ראתה את תגובתה של התובעת, בזמן אמת, ל"הצקותיו" (מבחינתה הסובייקטיבית של התובעת), של מר שחם.

עדויות אלו אף עולות בקנה אחד עם הגירסה שנתנה על ידי התובעת בהודעתה לחוקר המוסד.

התובעת הבהירה היטב בעדותה את חריגותו של האירוע ביחס לעבודתה הרגילה והשוטפת: הן הואיל וברגיל לא היא נדרשה לתת חוות דעת, אלא הממונים עליה; הן משום שלא נדרשה מעולם קודם לכן ליתן עדות (או תעודת עובד ציבור) בבית המשפט; הן משום שתוכן העדות לא היה בתחום טיפולה וידיעתה; הן משום שלא ידעה גם בדיוק מה נדרש ממנה; הן משום שחשה כי הממונים עליה רוצים "להתנער" מהעניין והן משום שסברה כי תצליח אף היא "להתנער" ולהשתחרר ממתן תעודת עובד הציבור ו"דחקה את הקץ", כאשר ביום האירוע הבינה כי "נדחקה לפינה" ולא תוכל להחלץ עוד.

11. לפיכך קובעת אני כי התובעת הביאה "ראשית ראיה" לקיומו של אירוע חריג בעבודתה ביום 9.12.97 כנטען על ידה.

12. נוכח תוצאה זו ימונה מומחה רפואי מטעם בית הדין לצורך בחינת שאלת הקשר הסיבתי בין הארוע החריג כאמור בעבודתה של התובעת לבין קרות האוטם, במועד בו אירע, ושאלת מידת השפעתו של האירוע החריג, ככל שהיתה, לעומת גורמים אחרים, על קרות האוטם במועד בו אירע.

בפני
המומחה יעמוד כמובן מלוא החומר הרפואי בהתייחס לתובעת, לרבות עברה הקרדיולוגי, ככל שקיים.

13. ב"כ הצדדים יודיעו תוך 21 יום ממועד קבלת פסק הדין החלקי מהו החומר הרפואי אותו מבוקש להזמין לתיק על מנת שיעמוד בפני
המומחה לצורך מתן חוות דעתו.

14. שאלת ההוצאות תוכרע בפסק הדין הסופי ועל פי תוצאותיו.
ניתן היום, 01 באוגוסט, 2004 (י"ד באב תשס"ד), בהעדר הצדדים.

מיכל לויט
, שופטת








בל בית דין אזורי לעבודה 4469/01 מרים קליין נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם ב-ֽ 01/08/2004)