פסקי דין על דוויד בלימן | פסקי דין על גיל אלי מאסטי

53017-01/12 תאק     15/07/2012




תאק 53017-01/12 דוויד בלימן נ' גיל אלי מאסטי








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו



תא"ק 53017-01-12 בלימן נ' מאסטי

תיק חיצוני
:




בפני

כב' הרשם
חגי ברנר


תובע (משיב)

דוויד בלימן


נגד


נתבע (מבקש)

גיל אלי מאסטי



החלטה

בפני
י בקשת רשות להתגונן מפני תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום סך של 4,506,720 ₪.


על פי הנטען בכתב התביעה, התובע העמיד בשנת 2006 הלוואה (להלן: "ההלוואה") לחברת אלומות מ.ג. הנדסה בע"מ (להלן: "אלומות"), חברה בשליטתו של הנתבע. ביום 2.7.2007 נחתם הסכם בין התובע לבין אלומות להסדרת פרעון החוב נשוא ההלוואה, שעמד אותה שעה על סך של 370,000 דולר (להלן: "הסדר החוב"). הנתבע, בהיותו בעל השליטה באלומות, חתם על ערבות אוטונומית לקיומו של הסדר החוב. בין השאר חתם הנתבע על הסכמה מראש למתן

פסק דין
נגדו, ככל שהחוב לא ייפרע. ביום 1.11.2007 ביקשו הנתבע ואלומות צו להקפאת הליכים. ביום 5.5.2010 ניתן צו פירוק לאלומות ובוטל צו הקפאת ההליכים. הסדר החוב לא קויים וחובה של אלומות לא נפרע, ומכאן התביעה.


הנתבע טען במסגרת בקשת הרשות להתגונן כי עקב הקלעותה של אלומות לקשיים כלכליים, הופעלו עליה לחצים כבדים של לקוחות וספקים אשר דרשו פרעון חובותיה של אלומות כלפיהם. הנתבע נחשף לגילויי אלימות של נושים ובנוסף התמודד עם משבר רפואי במשפחתו, ועל כן היה במצב נפשי רעוע. על רקע זה, ביום 19.6.2006 נטלה אלומות הלוואה מהתובע בסך 180,000 דולר, בערבותו של הנתבע. משלא נפרע החוב, הוא זומן למשרדי בא כוחו של התובע ושם טען בפני
ו בא כוחו של התובע כי הנתבע ביצע פעולות בלתי חוקיות בחברת אלומות וכי בכוונת התובע להפעיל נגדו סנקציות מכל סוג אפשרי. על כן, חתם הנתבע על הסדר החוב למרות שלא היה מיוצג על ידי עו"ד. במסגרת הסדר החוב הוא הסכים כי החוב יישא ריבית דולרית בשיעור של 25% לשנה, וכי ריבית הפיגורים תעמוד על 30% לשנה. לטענת הנתבע, הסדר החוב נכרת בתנאים של עושק וכפיה, שכן הוא היה שרוי במצוקה קשה בשל המצב אליו נקלעה אלומות וחשש מפני עימות עם התובע, שהיה ידידו ושותפו לעסקים. זה האחרון היה מודע היטב למצוקה הגדולה בה היה שרוי הנתבע. הנתבע טוען כי אלמלא המצוקה הגדולה בה היה שרוי, הוא לא היה מסכים לתשלום ריבית כה גבוהה וכן לא היה חותם על בקשה למתן

פסק דין
נגדו, כאשר הסכום לחיוב אינו מוגבל מראש ("בלנקו"). עוד טוען הנתבע כי החתימה על בקשה למתן

פסק דין
מראש היא בבחינת שלילה של זכות הגישה לערכאות ויש בכך משום הסדר הסותר את תקנת הציבור, ועל כן מדובר בחוזה בטל לפי ס' 30 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג- 1973 (להלן: "חוק החוזים").


הבקשה נקבעה לדיון באולם והנתבע נחקר על תצהירו. לאחר מכן, סיכמו הצדדים את טענותיהם בכתב.


לאחר שעיינתי בסיכומי הצדדים ובחומר הראיות, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות, מן הטעמים המפורטים להלן.


ראשית לכל, הבקשה אינה מגלה כל הגנה מפני חוב הקרן נשוא התביעה- סך השווה ל- 360,000 דולר. נזכיר כי התביעה מבוססת על חוב קרן בסך השווה ל- 360,000 דולר, אליו הצטבר חוב נוסף בגין ריבית פיגורים. חוב הקרן הוא חוב הבסיס הנקוב בהסדר החוב. חוב זה יסודו בהלוואה קודמת שנטלה אלומות מהתובע בשנת 2006, ואשר הנתבע ערב לפרעונה. לגבי חוב זה אין בפיו של הנתבע כל טענה בדבר כפיה או עושק. הלכה למעשה, טענות הכפיה והעושק שבפי הנתבע מכוונות אך ורק לגבי רכיב הריבית שהצטרפה לחוב קרן זה.


זאת ועוד, הואיל והנתבע ערב ממילא לפרעונו של חוב הקרן על פי כתב ערבות שנחתם עוד בשנת 2006, פשיטא שלא היה כל שינוי לרעה מבחינתו בכך שבשנת 2007 חתם כערב לביצועו של הסדר החוב, לפחות בכל הנוגע לחוב הקרן של 360,000 דולר. אלמלא היה הנתבע חותם על הסדר החוב, היה התובע זכאי לתבוע אותו בגין ערבותו משנת 2006, לגביה לא העלה הנתבע כל טענת הגנה בהליך שבפני
י.


אשר על כן, התובע זכאי ליטול

פסק דין
כמבוקש לגבי רכיב זה של התביעה.

באשר ליתרת סכום התביעה, יש ממש בטענתו של התובע לפיה גם אם היה מדובר בהסדר חוב שנכרת אגב עושק וכפיה (והתובע כופר בטענות אלה מכל וכל), הרי שהנתבע החמיץ את המועד להעלות טענות אלה, כפי שנראה להלן.


טענותיו של הנתבע בענין כפיה ועושק הן טענות של פגמים בכריתת החוזה לפי פרק ב' של חוק החוזים. כידוע, חוזה שנכרת מחמת עושק או כפייה אינו בטל, אלא הוא ניתן לביטול. ס' 20 לחוק החוזים קובע את דרך הביטול:


"ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה - תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה."

מכאן שתנאי להפעלתה של זכות הביטול במקרה של פגם בכריתה הוא שהודעה בדבר הפעלת הזכות תינתן תוך זמן סביר. במקרה דנן, ועל אף שכל העובדות הצריכות לענין היו בידיעתו של הנתבע בעת שחתם על הסדר החוב ביום 2.7.2007, הוא לא הודיע מעולם על ביטולו של הסדר החוב. למעשה, הטענה בענין פגמים בכריתת החוזה הועלתה לראשונה רק בחודש פברואר 2012, במסגרת בקשת הנתבע למתן רשות להתגונן. בנסיבות אלה, בהן חלף פרק זמן של כארבע וחצי שנים בין מועד החתימה על הסדר החוב לבין המועד בו הועלו לראשונה טענות בדבר עושק וכפיה, אין ספק כי פרק הזמן הסביר למתן הודעת ביטול חלף לו לפני זמן זמן רב.

כפי שמציינת פרופ' ג' שלו בספרה דיני חוזים- החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (התשס"ה- 2005):

"הודעת ביטול מאוחרת, מעבר לזמן הסביר, אין לה תוקף, והחוזה עומד בתוקפו חרף הפגם בכריתתו" (ע' 365).

ראה גם ת.א. (ת"א) 42724/05 בנק דיסקונט נ' אליס נסיעות (פורסם באתר נבו), בו נפסק כי:

"הטעם השני לכך שלא ניתן לקבל את הטענה נעוץ בעובדה שהטענה הועלתה באיחור של לא פחות מחמש שנים. כל העובדות הנוגעות בדבר היו ידועות לנתבעים עוד בחודש ספטמבר 2001. חרף זאת, הנתבעים העלו לראשונה את הטענה בענין הלחץ שהפעיל עליהם הבנק רק בחודש אפריל 2006, ורק לאחר שהבנק הגיש נגדם תביעה בגין יתרת החוב בחשבונה של אליס נסיעות. נזכיר את הכלל לפיו גם חוזה שנחתם בתנאים של כפיה אינו בטל מאליו, אלא הוא ניתן לביטול ובלבד שהודעת הביטול ניתנה תוך זמן סביר לאחר שפסקה הכפיה (ס' 20 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973). במקרה דנן, אין כל טענה כאילו ניתנה אי פעם הודעת ביטול. גם אם נראה בבקשת הרשות להתגונן משום הודעת ביטול, ברור שהודעת הביטול ניתנה זמן רב לאחר שחלף המועד הסביר לכך."

יצויין כי בפרק הזמן שחלף מאז נכרת הסדר החוב ועד להגשת התביעה, היו בפני
הנתבע די והותר הזדמנויות להודיע לתובע על ביטולו של הסדר החוב: כך למשל, הוא ביקש הקפאת הליכים ביום 1.11.2007 בבית המשפט המחוזי בירושלים, אך לא טען דבר וחצי דבר בענין תקפותו של הסדר החוב.


סיכומו של דבר, הנתבע החמיץ את המועד להודיע על ביטולו של הסדר החוב, ולכן אין הוא יכול להשמע כיום בטענות בדבר כפיה ועושק. על כן, יש לדחות את בקשת הרשות להתגונן.


למעלה מהצורך אציין כי גם לגופו של ענין, לא היה מקום ליתן רשות להתגונן בטענה שעניינה כפיה. טעמו של דבר הוא שס' 17(א) לחוק החוזים, שעניינו כפיה, קובע אמנם כי
כפיה
"מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה", אך מאידך, ס' 17(ב) משמיענו כי "אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לענין סעיף זה."

במקרה דנן, האיום היחיד שהפעילו התובע ובא כוחו על הנתבע היה שאם לא יחתום על הסדר החוב, הם יפעילו נגדו סנקציות, קרי, ינקטו נגדו בהליכים משפטיים. אזהרה מעין זו אינה נחשבת "איום" לצורך קיומה של כפיה.

בנוסף, גם הטענה בדבר קיומו של עושק לא היתה יכולה להתקבל במתכונתה הנוכחית. ס' 18 לחוק החוזים, שעניינו עושק, קובע כי: "מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה."

בעניננו, לא פורטה במידה מספקת הטענה בדבר קיומם של תנאי חוזה הגרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל.
אכן, על פי הסדר החוב התחייב הנתבע לשלם ריבית בשיעור של 25% לשנה או בשיעור של 30% במקרה של פיגורים, אלא שעסקינן בהלוואה דולרית חוץ בנקאית ולכן צריך היה הנתבע להראות, ולו גם על דרך הטענה, מהו שיעור הריבית המקובל בהלוואות דולריות חוץ בנקאיות, כדי שניתן יהיה לבחון האם במקרה דנן תנאי ההסדר היו גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. דבר זה לא נעשה. צו הריבית אליו הפנה הנתבע בסיכומיו עניינו בהלוואות צמודות מדד או בהלוואות שקליות, ולא בהלוואות דולריות כמו בעניננו. כמו כן, חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג- 1993, אף הוא לא חל במקרה דנן משום שהלווה היא חברת אלומות, והחוק אינו חל כאשר הלווה הוא תאגיד. העדר הפירוט כשלעצמו לא היה בו די כדי לדחות את בקשת הרשות להתגונן בטענת העושק, אך היה בו די על מנת להתנותה בהפקדת ערבון.

בנוסף, על פני הדברים לא נראה כי המצוקה הכלכלית והאישית אליה נקלע הנתבע, כפי שזו תוארה בתצהירו, עולה כדי דרגת החומרה הנדרשת לפי ס' 18 לחוק החוזים. הכלל הוא ש

על מנת שצד לחוזה יוכל להשתחרר ממנו בטענת עושק, לא די במצוקה "רגילה" אלא נדרש שתהיה זו מצוקה חמורה וכבדת משקל, עד אשר יהא בכוחה להטות את שיקול דעתו הרציונלי של המתקשר.


כפי שנקבע בע"א 403/80 חי סאסי ואח' נ' נעימה קיקאון פ"ד לו(1), 762 ,עמ' 767-768:

"לפיכך חייבים המצוקה, החולשה השכלית או הגופנית וחוסר הניסיון להיות כבדי משקל, ועל בית המשפט להשתכנע, שפעלו את פעולתם על העשוק והסיטו את שיקול-דעתו סטייה של ממש מנתיבו הנכון... גם שיקולים של מדיניות משפטית מחייבים הגנה על ביטחון המסחר, שאל לנו לערערו על-ידי כל רוח מצויה."

ראה גם ע"א 3156/98 יצחק בן ישי נ' אלכס ויינגרטן פ"ד נה(1), 939 ,עמ' 949-950, שם נקבע כי:

"לא כל קושי כלכלי ארעי או חולף בו נתון אדם מצדיק את ביטול ההסכם עליו חתם ולא כל פער באורך הנשימה של הצדדים מקים עילת ביטול מחמת עושק..."

וכפי שנפסק בע"א 9609/01 מול הים (1978) בע"מ נ' עו”ד ד"ר שגב תק-על 2004(1), 2819 ,עמ' 2826:

"... בכך אין כדי להמעיט את הדרישה, כי גם היסודות האחרים יתקיימו במלואם, כי מצוקת המתקשר תהא מצוקה חמורה וכי תתקיים מודעות מלאה לה אצל המתקשר האחר... "עילת העושק מביאה לתוצאה קיצונית, באשר היא מאפשרת לצד לחוזה שאינו חסר דעה או פסול דין, שחתם על חוזה מרצון, לבטל את החוזה, בשל שדעתו לא הייתה מיושבת עליו לחלוטין". יש לציין, כי המצוקה, החולשה השכלית או הגופנית של המתקשר, כמו גם חוסר ניסיונו, חייבים להיות כבדי משקל... "מצוקה משמע מצב של חומרה ושקיעה ולא אך קושי ארעי או חולף"..."

ושוב, גם כאן, העדר הפירוט של המצוקה אליה נקלע הנתבע הוא כשלעצמו לא היה בו די כדי לדחות את בקשת הרשות להתגונן בטענת העושק, אך היה בו די על מנת להתנותה בהפקדת ערבון.

יחד עם זאת, יש ממש בטענתו של הנתבע לפיה החתמתו על הסכמה מראש למתן

פסק דין
נגדו היא מעשה העומד בניגוד לתקנת הציבור. אין זה מתקבל על הדעת להגביל בדרך כזו את זכות הגישה של הנתבע לערכאות. יצויין גם כי התובע ניסה להשתמש במסמך זה עליו חתם הנתבע כדי לזכות ב

פסק דין
, עוד בטרם ביקש הנתבע רשות להתגונן, אך בקשתו לא התקבלה. על כן, בענין זה היה מקום ליתן לנתבע רשות להתגונן, אלמלא נדחתה הגנתו של הנתבע לגופו של ענין, מהנימוקים שפורטו לעיל. אציין בהקשר זה כי בטלותה של הבקשה בהסכמה למתן

פסק דין
אינה מחייבת את בטלותו של הסדר החוב כולו, שכן מדובר בבטלות רכיב אחד בלבד מהסדר החוב, וס' 19 לחוק החוזים משמיענו כי כאשר החוזה ניתן להפרדה, ועילת הביטול נוגעת רק לאחד מחלקיו, ניתן לביטול אותו חלק בלבד. אמנם הוראה זו עניינה בפגמים בכריתה, אך הגיונה חל גם במקרים של חלקים בחוזה הסותרים את תקנת הציבור. בטלותם של אלה אינה מביאה בהכרח לבטלותם של חלקים שאינם נגועים באי חוקיות.


סוף דבר, בקשתו של הנתבע נדחית. התובע זכאי ליטול

פסק דין
כמבוקש בכתב התביעה.


יחד עם זאת, לנוכח החתמתו מראש של הנתבע על בקשה למתן

פסק דין
, דבר שלא היה ראוי לעשות, אין צו להוצאות בהליך הבר"ל.


המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.





ניתנה היום, כ"ה תמוז תשע"ב, 15 יולי 2012, בהעדר הצדדים.


חגי ברנר
, שופט
רשם
ביהמ"ש המחוזי
תל אביב-יפו







תאק בית משפט מחוזי 53017-01/12 דוויד בלימן נ' גיל אלי מאסטי (פורסם ב-ֽ 15/07/2012)