פסקי דין על אריה גלין | פסקי דין על אילן בדיחי | פסקי דין על חגית בדיחי | פסקי דין על צילה שטרן | פסקי דין על מקס שטרן | פסקי דין על אירון רוברט כהן | פסקי דין על אברהם פירו | פסקי דין על שרה פירו |

17116/95 א     02/08/2004




א 17116/95 אריה גלין , אילן בדיחי, חגית בדיחי, צילה שטרן, מקס שטרן, אירון רוברט כהן נ' אברהם פירו, שרה פירו




1
בתי המשפט

ת.א. 17116/95
בית משפט השלום ירושלים
02/08/2004

כבוד השופט, אריה רומנוב

בפני
:

1 . אריה גלין

2 . אילן בדיחי

3. חגית בדיחי

4. צילה שטרן

5. מקס שטרן

6. אירון רוברט כהן

7. יעל כהן
8. סלים מונייר
9. קיי מונייר
בעניין:
התובעים
והנתבעים שכנגד

נגד
1 . אברהם פירו

2 . שרה פירו
הנתבעים
והתובעים שכנגד

ב"כ התובעים והנתבעים שכנגד: עו"ד מ. קורן

ב"כ הנתבעים והתובעים שכנגד: עו"ד א. וזאנה ועו"ד ע. גבאי

פסק דין
1. 1. ברחוב ישי מס' 15, בשכונת אבו-טור בירושלים, עומד לו בניין. הבניין רשום כיום כחלק מבית משותף. בבניין שש דירות. ככל הידוע, בנייתו של הבניין הסתיימה בשנת 1987, או בסמוך לכך. בשנת 1989 פרץ בין בעלי הדירות בבניין סכסוך חריף ונוקב, אשר הגיע, בהקשרים שונים, לערכאות. הסכסוך היה בין בעלי רוב הדירות בבניין לבין בני הזוג שטרן, שהינם התובעים מס' 4 ו-5 בתביעה זו. בקיץ 1995 פרץ בין בעלי הדירות בבניין סכסוך נוסף. הפעם הסכסוך הוא בין התובעים, שהינם בעלי חמש דירות בבניין, לבין הנתבעים, שהינם בעלי הדירה הנותרת. התביעה שהגישו התובעים בתיק זה מתייחסת בעיקרה לעבודות בניה שהנתבעים ביצעו בקיץ 1995. בעקבות הגשת התביעה נגדם, הגישו הנתבעים תביעה שכנגד נגד כל אחד מחמשת בעלי הדירות שתבעו אותם. בתביעה שכנגד מעלים הנתבעים טענות שונות לגבי חריגות בניה הקיימות, לטענתם, בדירות של כל אחד ואחד מבעלי חמש הדירות, ובדבר ניצול אחוזי הבניה של כלל הדיירים אשר נעשה על ידי כל אחד מהתובעים. אין חולק על כך, שחריגות הבניה אליהן מתייחסת התביעה שכנגד נעשו לפני ביצוע עבודות הבניה אליהן מתייחסת התביעה הראשית. גם אין חולק על כך, שאילו התובעים לא היו מגישים נגד הנתבעים את תביעתם מושא תיק זה, הנתבעים לא היו מגישים נגד התובעים תביעה שכנגד. לטענת הנתבעים, במשך כל השנים הם נהגו לפי הכלל של "חיה ותן לחיות", ואולם משהסתבר להם כי התובעים הגישו נגדם תביעה, אשר לטענתם אינה מוצדקת, הם החליטו לעמוד על הזכויות להם הם טוענים, ולהגיש נגד התובעים תביעה שכנגד.
2. אין צריך לומר, כי במקביל להליכים אשר התנהלו במסגרת תיק זה, פנו הצדדים, או מי מהם, לרשויות התכנון והבניה והגישו תלונות האחד כנגד השני. ביחס לחלק מהתלונות ננקטו הליכים פליליים בבית המשפט לעניינים מקומיים ואף ניתנו צווי הריסה. במהלך התנהלותו של תיק זה נעשו לא מעט ניסיונות במטרה להביא את הצדדים לעמק השווא, ואולם כל הניסיונות לא צלחו.
3. עניין לנו, אפוא, בסכסוך המורכב משש תביעות שונות, אשר כל אחת מהן עומדת בפני
עצמה. בטרם אדון בנפרד בתביעה הראשית ובכל אחד מחמשת המרכיבים של התביעה שכנגד, אביא בקצרה את העקרונות אשר יעמדו ביסוד הכרעתי בכל אחד ואחד מהסכסוכים המקופלים בתיק זה. לאחר שאעמוד על עקרונות ההכרעה, אעבור לבחון כיצד יש ליישם אותם ביחס לכל אחד ממרכיבי הסכסוך.

למען הנוחות, אקרא לכל אחד מבעלי הדין בהתאם לשם משפחתו. התובעים, שהינם גם הנתבעים שכנגד יכונו בשם "התובעים", ואילו הנתבעים, שהינם גם התובעים שכנגד, יכונו בשם "הנתבעים".

עקרונות ההכרעה:

4. באופן כללי ניתן לומר, כי כאשר בעל דירה בבית משותף סבור שהוא נפגע מעבודות בניה שביצע בעל דירה אחר, יש לבחון את תביעתו של בעל הדירה התובע באספקלריה של אחת מעילות התביעה הבאות:

א. א. יש לבחון האם התובע מעלה טענה בדבר פגיעה ברכושו הפרטי.

ב. ב. יש לבחון האם התובע מעלה טענה בדבר פגיעה ברכוש המשותף של כלל הדיירים בבית המשותף, ובכלל זה פגיעה באחוזי הבניה.

ג. ג. יש לבחון האם התובע מעלה טענה בדבר ביצוע עוולה אחרת כלפיו, כגון עוולת המטרד או עוולה של הפרעה לאור השמש (סעיפים 44 ו-48 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]).

ד. ד. יש לבחון האם התובע מעלה טענה בדבר ביצוע עבודות בניה ללא היתר בניה, וכפועל יוצא מכך ביצוע עוולה של הפרת הוראה חקוקה (סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].
5. לא אחת נאמר, כי מערכת היחסים בין דיירים בבית משותף היא מערכת מורכבת ושבירה, ועל כן מוטלת על בתי המשפט לנקוט במדיניות אשר לא תאפשר פגיעה של דייר אחד בזכויותיהם של הדיירים האחרים. וכך אמר כב' השופט א. מני בפסק הדין שנתן בע"א 515/65 רבובסקי נ. גלסברג פ"ד כ(2), 290:

"המשיבים התנהגו בכל הפרשה הזו ביד רמה ובזלזול והתעלמות גמורה מכל אותן זכויות שהחוק מקנה למערערים כבעלי דירות בבית משותף. הם ידעו שהמערערים מתנגדים נמרצות לשינויים הנ"ל ולמרות זאת נהגו ברכוש המשותף כאילו היה זה רכושם הבלעדי. אם בתי המשפט יעצמו עינם מהתנהגות זדונית שכזו כי אז ייהפך כל חוק הבתים המשותפים לפלסתר, ובמקום שמירת אופיו ושלמותו של הבית המשותף וקיום זכויותיהם וחובותיהם של דייריו, ייהפך הנכס להפקר וכל דייר אלים יוכל לנהוג ולעשות בו כטוב בעיניו. אם בנסיבות כגון אלה לא תינתן למערערים התרופה האפקטיבית היחידה שיש בה כדי להחזיר את המצב שלו הם זכאים לקדמותו כי אז ייגרם עיוות דין משווע למערערים" (שם, בעמ' 293).

בע"א 93/81 אליאס נ. שיפר פ"ד לז(2), 444, ציטט כב' השופט א. גולדברג דברים אלה בהסכמה, והוסיף ואמר:

"מכאן אתה למד, כי אם תותר הרצועה, ובית המשפט ייתן גושפנקא לפגיעות ברכוש המשותף, שאינן אפסיות עד שכל בר דעת יראה בהן דבר של מה בכך, עלול הדבר לגרום להתמוטטותו של מוסד הבתים המשותפים, שיסודותיו מורכבים ומפותלים בלאו הכי, עד כדי כך שאיש הישר בעיניו יעשה ברכוש המשותף, שהוא נחלת הדיירים כולם" (שם, בעמ' 450).
6. מן האמור עולה, אפוא, כי על רקע המציאות המורכבת והרגישה הקיימת בבתים משותפים, תנאי לקיומם של חיים בצוותא הוא, שכל אחד מהדיירים יקפיד הקפדה מלאה ומוחלטת על זכויות בעלי הדירות האחרות, וכל אחד מהדיירים יקפיד הקפדה מלאה ומוחלטת על קיום חוקי התכנון והבניה, באשר אלו באו, בדרך כלל, להגן על בעלי הדירות האחרות. פגיעה של דייר אחד ברכושו הפרטי של דייר אחר, או ברכוש המשותף של כלל הדיירים, או פגיעה של דייר אחד בזכויותיהם האחרות של הדיירים האחרים, אינה יכולה להתקבל, אלא אם כן מדובר בפגיעה אפסית, עד שכל בר דעת יראה בה דבר של מה בכך. חריג לכך הוא מצב בו הדייר הפוגע יוכיח כי הדיירים הנפגעים הסכימו מראש, בצורה ברורה ומפורשת, למעשים שעשה, וכי הוא הסתמך על הסכמה זו בטרם ביצע את עבודות הבניה הפוגעות. במקרה של הסכמה כאמור, בעל הדירה אשר נתן את הסכמתו יהיה מנוע מלהעלות טענה או תביעה המנוגדת להסכמה שנתן. אין צריך לומר, כי הסכמתו של אחד מבעלי הדירות לפגיעה בזכויותיו אינה שוללת ניהול הליכים בערוצים אחרים כנגד בעל הדירה הפוגע, לפי כל דין.

7. אלה הם, אם כן, העקרונות אשר יעמדו ביסוד הכרעתי בכל אחד מששת מרכיבי התביעה הכלולים בתיק זה. מכאן אעבור לדון בתביעה הראשית ובכל אחד מחמשת המרכיבים של התביעה שכנגד. תחילה אברר האם יש לקבל את טענת בעל הדין התובע בדבר פגיעה בזכויותיו. במסגרת זו אבדוק האם נעשתה פגיעה ברכושו הפרטי של בעל הדין הפוגע, או פגיעה ברכוש המשותף של כלל הדיירים, או האם בוצעה כלפי בעל הבית התובע עוולה נזיקית כלשהי, ובמיוחד עוולה של הפרת חובה חקוקה. אם אמצא כי היתה פגיעה בבעל הדין התובע, ואם תטען טענה בדבר קיומה של הסכמה, כי אז אעבור לבחון את השאלה, האם הפגיעה בזכותו של בעל הדין התובע נעשתה בהסכמתו הברורה והמפורשת.
תביעת חמשת בעלי הדירות נגד בני הזוג פירו:

8. בני משפחת פירו מתגוררים בקומה הראשונה של הבניין. מול חזית דירתם ישנו שטח אשר היה מיועד לשני מקומות חניה. אחד ממקומות החניה הוצמד לדירתם של בני הזוג פירו. מקום החניה האחר הוצמד לדירת בני הזוג כהן. דומה כי אין חולק על כך, שעל פי תוכנית הבניין המקורית, המכוניות היו צריכות לחנות במקביל לחזית הבניין. מחומר הראיות שהובא בפני
עולה, כי במשך תקופה לא קצרה לפני קיץ 1995 ביקשו בני הזוג פירו לבצע שינויים במצב החניות, בין היתר על ידי שינוי אופן החניה, כך שהמכוניות יעמדו בניצב לחזית הבניין ולא במקביל לה (ר', למשל, פרוטוקול ישיבת ועד הבית מיום 22.3.95 - נ/14 - ומכתבה של גב' שטרן מיום 20.4.95 - ת/21).

9. בסמוך לסוף חודש יולי 1995 החלו בני הזוג פירו לבצע עבודות בניה שונות בחזית הבניין. העבודות בוצעו בעיקר באזור מקומות החניה הצמודים לדירות משפחות פירו, כהן, שטרן ומונייר, וכן בשטח הרכוש המשותף הסמוך למקומות חניה אלה. בין היתר, ביצעו הנתבעים עבודות במרפסת דירתם הנמצאת בחזית הבית. מהראיות שהובאו בפני
במסגרת הליך זה הגעתי לממצאים העובדתיים הבאים, אשר דומה כי אין לגביהם מחלוקת:

א. א. חלק מעבודות הבניה אשר בוצעו על ידי בני הזוג פירו נעשה במקום החניה הפרטי הצמוד לדירתם של בני הזוג כהן, שהינו בגדר רכושם הפרטי. כתוצאה מכך, נהרס מקום החניה השייך לבני הזוג כהן, והגישה אליו נחסמה על ידי קיר גבוה אותו בנו בני הזוג פירו. הלכה למעשה, אין לבני הזוג כהן מקום חניה משלהם מאז קיץ 1995.

ב. ב. חלק מעבודות הבניה אשר בוצעו על ידי בני הזוג פירו נעשו בשטח אשר על פי צו רישום הבית המשותף הוא בגדר רכוש משותף של כלל הדיירים בבניין.

ג. ג. בטרם ביצוע עבודות הבניה לא פנו בני הזוג פירו אל הרשויות המוסמכות בבקשה לקבל היתר בניה לעבודות אשר בכוונתם היה לבצע ואשר אותן ביצעו בפועל. ממילא, במועד ביצוע העבודות לא היה לבני הזוג פירו היתר כדין. בעקבות תלונה שהגישו התובעים, או מי מהם, לרשויות התכנון והבניה, ננקטו נגד בני הזוג פירו, או מי מהם, הליכים פליליים בבית המשפט לעניינים מקומיים (ת/23). ביום 27.10.96 ניתן נגד מר פירו גזר דין אשר חייב אותו להרוס את מה שבנה שלא כדין, אלא אם כן יקבל היתר בניה תוך שנה. בעקבות כך, בחודש מרץ 1997, פנו בני הזוג פירו אל הרשויות המוסמכות בבקשה לקבל היתר בניה אשר "יכשיר" את העבודות שביצעו ללא היתר. ביום 7.7.97 נענתה בקשתם וניתן להם היתר. דא עקא, שהתובעים טענו, כי בני הזוג פירו, או מי מהם, נקטו בדרכי מרמה חמורים לצורך קבלת ההיתר. בעקבות דיון שהתקיים בעניין זה בפני
רשויות התכנון והבניה הוחלט ביום 2.3.98 לבטל את היתר הבניה שניתן לבני הזוג פירו (ת/8). לא הוצג בפני
כל היתר בניה שניתן לבני הזוג פירו לאחר אותו מועד, ודומה שאין חולק על כך שלעבודות הבניה אותן ביצעו בני הזוג פירו בקיץ 1995 אין היתר בניה. לא למותר לציין, כי מר פירו לא ציית לצו ההריסה אשר ניתן נגדו בבית המשפט לעניינים מקומיים לפני למעלה משבע וחצי שנים, וחרף הצו שניתן - עבודות הבניה אותן ביצע שלא כדין עדיין עומדות על תילן.
10. טענת ההגנה העיקרית אותה מעלים בני הזוג פירו היא, שהם ביצעו את עבודות הבניה אשר בקשר אליהן הוגשה נגדם התביעה בתיק זה, רק לאחר שקיבלו את הסכמת יתר בעלי הדירות בבניין, היינו את הסכמת התובעים (וכן את הסכמת מר דדוש ממנו רכשו בני הזוג גלין את דירתם). התובעים דוחים טענה זו בתוקף. הם טוענים, כי לא נתנו לבני הזוג פירו את ההסכמה הנטענת על ידם.

11. לאחר שבחנתי את הראיות שהובאו בפני
, הגעתי למסקנה ברורה כי יש להעדיף את גרסת התובעים על פני גרסת הנתבעים. אכן, לחלק מבעלי הדירות בבניין לא היתה התנגדות עקרונית לכך שבני הזוג פירו יבצעו שינויים באזור החניות הנמצאות מול חזית דירתם. ואולם, מהסכמה עקרונית לביצוע שינויים באזור החניות ועד למתן הסכמה מפורשת לעבודות שבוצעו על ידי בני הזוג פירו בפועל - אשר יש בהן פגיעה בקניינם הפרטי של בני הזוג כהן ופגיעה ברכוש המשותף - עוד ארוכה הדרך מאד.

12. אינני סבור כי יש צורך להאריך ולפרט את כל העדויות והגרסאות אשר הועלו על ידי כל אחד ואחד מבעלי הדין לגבי ההסכמה לה טוענים בני הזוג פירו. די בכך שאעמוד על מספר נימוקים אשר יש בהם לבדם להביא למסקנה כי יש להעדיף את גרסת התובעים על פני גרסת בני הזוג פירו:

ראשית, אין זה סביר כי בני הזוג כהן יוותרו על החניה הצמודה לדירתם ויביאו בכך לפגיעה ברכושם ובקניינם הפרטי. אמנם נכון הדבר, כי בחלק ניכר מימות השבוע מתגוררים בני הזוג כהן בעיר רחובות. ואולם, עדיין אין זה מתקבל על הדעת שהם יסכימו, סתם כך, לוותר על חלק מרכושם הפרטי ללא כל תמורה. יש להדגיש, כי קודם לסכסוך שפרץ בקיץ 1995 שררו בין בני זוג כהן לבין בני משפחת פירו יחסים טובים מאד. פרופ' כהן הינו, בין היתר, רופא ילדים, ובשעתו הוא טיפל בילדי משפחת פירו ללא כל תמורה. אכן, הוא היה מוכן באופן עקרוני להסכים לכך שהנתבעים יבצעו שינויים במקומות החניה. עם זאת, מקובלת עלי טענת פרופ' כהן, שבשום אופן הוא לא הסכים לכך שהשינויים יבואו על חשבונו ויותירו אותו ללא מקום חניה. בעדותו דחה פרופ' כהן בצורה ברורה ונחרצת את טענת בני הזוג פירו בדבר הסכמה שנתן, כביכול, לעבודות שבוצעו על ידי בני הזוג פירו בפועל, ועדותו הותירה על בית המשפט רושם מהימן. בתשובה לשאלות ב"כ הנתבעים הסביר פרופ' כהן, כי הוא לא נמנה על הקבוצה הראשונה של בעלי הדירות אשר הגישו את התביעה בתיק זה, אלא הצטרף לתביעה רק בשלב מאוחר יותר במסגרת תיקון שנעשה בכתב תביעה, כיוון שקיווה כי הסכסוך יבוא על פתרונו מחוץ לכותלי בית המשפט. אני סבור, כי הסבר זה בהחלט מתקבל על הדעת. וכך אמר פרופ' כהן בעדותו:

"כל אדם מתנהג לפי האופי שלו. אני לא עולה בדעתי שמישהו יכול לשדוד לאור היום את הרכוש של מישהו אחר ובמיוחד שזה שכנו הטוב אז פשוט זה לא בא בנסיון החיים שלי שקורה דבר כזה אז חיפשתי אם יש משהו שאני לא מבין, אם הסכימו, דברו עם אשתי? אני לא רגיל לאלימות" (פרט' עמ' 45).
שנית, אין זה סביר שבעלי הדירות בבית המשותף יסכימו לכך שבני הזוג פירו "יספחו" לדירתם חלק מהרכוש המשותף, מבלי שבעלי הדירות יקבלו כל תמורה עבור "סיפוח" זה. דברים אלה נכונים לגבי דפוסי ההתנהגות של בעלי דירות בבתים משותפים בדרך כלל, ונדמה כי הם נכונים על אחת כמה וכמה בבית המשותף בו מתגוררים בעלי הדין, אשר ידע בעברו סכסוכים מרים וקשים.

שלישית, מהאופן בו התובעים הגיבו לאחר שבני הזוג פירו החלו בביצוע העבודות, ניתן ללמוד על התנגדותם הנמרצת של התובעים לעבודות שבוצעו על ידי בני הזוג פירו; מהראיות שהובאו בפני
עולה, כי ביום 4.8.95 ניגשו מר בדיחי ומר גלין לדירת בני הזוג פירו, והביעו בפני
גב' פירו מחאה על העבודות שבוצעו. בסמוך לאחר מכן, פנו השניים לעו"ד אלון דיסקין, וזה הגיש בשמם תלונה לעירייה (פרט' עמ' 59). מחומר הראיות עולה, כי מר בדיחי התקשר לפרופ' כהן ולמר מונייר אשר שהו אותה עת בחו"ל, ועדכן אותם לגבי מה שהתרחש. במקביל, גב' שטרן שלחה לבני הזוג פירו מברק תקיף, בו תבעה מהם להשיב לאלתר את המצב לקדמותו. התובעים לא הסתפקו בכך, אלא פנו אל עו"ד נורית רז-מזובר, אשר ביום 8.8.95 שלחה אל בני הזוג פירו מכתב ברור וחד משמעי, בו תבעה מהם להפסיק לאלתר את הבניה שהחלו בה, ולהשיב את המצב לקדמותו (ת/28). ביום 5.9.95, לאחר שבני משפחת פירו חזרו מחו"ל, התקיימה אסיפת דיירים סוערת, אותה עזבו מר גלין ומר בדיחי באמצע, בשל התנהגותו של מר פירו. ביום 20.9.95 פנו התובעים אל בית משפט זה בבקשה להוציא נגד הנתבעים צו מניעה (המ' 7820/95), וביום 28.9.95 הם הגישו את תביעתם זו. אם, כטענת בני הזוג פירו, כל הדיירים נתנו הסכמה לבניה שביצעו, מדוע הביעו התובעים התנגדות כה נמרצת למעשיהם של בני הזוג פירו?

רביעית, במהלך עדותה טענה גב' פירו, בין היתר, כי קיבלה את הסכמתה המפורשת של גב' שטרן. דא עקא, שבמכתב אותה שלחו בני הזוג פירו לגב' שטרן ביום 8.8.95 במענה למברק ששלחה גב' שטרן אליהם (ת/22), הם לא העלו כל טענה כזאת. הדעת נותנת, שאם גב' שטרן אכן הסכימה לעבודות שבני הזוג פירו ביצעו, הם היו מציינים זאת, בהדגשה רבה, במכתב אותו שלחו אל גב' שטרן (ר' סעיף 89 לסיכומי ב"כ התובעים).
וחמישית, משום שבמסגרת פרשת התביעה הביאו התובעים ראיות המעלות חשדות כבדים ביותר לכך שהנתבע נקט בדרכי מרמה כדי לקבל את היתר הבניה שניתן לו ביום 7.7.97. החשד בו מדובר הוא בכך, שעל פי הוראת רשויות התכנון והבניה שלח הנתבע לתובעים, בדואר רשום, מכתבים המזמינים אותם למסור עמדתם לגבי בקשתו לקבלת היתר בניה, ואולם בסמוך לאחר מכן, עוד בטרם נשלחו המכתבים לתובעים, הוא פנה לרשות הדואר, באמצעות אחד מעובדיו, מר שלמה מור, ואסף בחזרה את המכתבים, ובכך יצר בפני
הרשויות מצג לפיו הובא לידיעת התובעים שהוא הגיש בקשה לקבלת היתר בניה אך הם בחרו שלא להתנגד לבקשתו, דבר שהביא, הלכה למעשה, לקבלת ההיתר. אני סבור, כי הראיות שהובאו על ידי התובעים בקשר לפרשה זו, יכולות להשליך על דפוסי התנהגותו של הנתבע ועל מידת האמון שניתן לתת לטענתו בדבר הסכמה שקיבל מהתובעים לביצוע עבודות הבניה.

13. הנתבעים טוענים, כי הם השקיעו ממון רב בעבודות הבניה אותן ביצעו בקיץ 1995, ועל כן אין להעלות על הדעת שהיו מבצעים את העבודות ללא קבלת הסכמת כלל בעלי הדירות בבניין, ובכך חושפים את עצמם לתביעתם של בעלי הדירות, כפי שבסופו של דבר ארע (ר' סעיפים 19(ט), 21(ז) ו-34 לסיכומי ב"כ הנתבעים).

אין בידי לקבל טענה זו: ראשית, משום שהנסיון מלמד, כי לא מעט בעלי דירות בבתים משותפים פוגעים ברכושם של דיירים אחרים, מתוך תקווה כי הדיירים האחרים לא יצליחו להתארגן ולהגיב על כך בדרך של פניה לרשויות המוסמכות או בדרך של פניה לערכאות. שנית, משום שהנסיון מלמד, כי למרבה הצער, לא מעט בעלי דירות יוצאים מנקודת הנחה כי "טחנות הצדק טוחנות לאט" וכי בכל מקרה, גם אם בתי המשפט יפסקו בסופו של דבר מה שיפסקו, פסיקתם לא תאכף. עיננו הרואות, כי הנתבע לא מצא לנכון לקיים את צו ההריסה שניתן נגדו בבית המשפט לעניינים מקומיים לפני למעלה משבע וחצי שנים. שלישית, משום שהובאו בפני
ראיות לגבי דרכי התנהגותו של הנתבע, דבר אשר יכול ללמד על האופן בו הנתבע כלכל את מעשיו בעת שניגש לבצע את עבודות הבניה בקיץ 1995. כך למשל טען מר גלין בסעיף 19 לתצהירו, כי "מר פירו הוא אדם אלים. השכנים ואף אני חוששים, הן מהתנהגותם הפיזית והן המילולית ולכן ניסינו קודם לפנות לרשויות ומשהדבר לא בא על פתרנו פנינו לבית המשפט." ורביעית, משום שהתנהגותו של הנתבע ב"פרשת צו המניעה" מעלה ספקות לגבי תום ליבו בקיום צווים שיפוטיים. עניינה של "פרשת צו המניעה" הוא בכך, שהנתבע לא קיים צו מניעה שהוצא נגדו על ידי כב' השופטת כהנא, רק משום שבנוסח הצו נפלה טעות סופר ונרשמה בו כתובת אחרת מכתובת הבית המשותף בו מתגוררים בעלי הדין. לא למותר לציין, כי "תביעה קטנה" שהגיש הנתבע נגד מר גלין בקשר לארועים הסובבים את צו המניעה נדחתה על ידי כב' השופט שטראוס, תוך חיוב הנתבע בהוצאות משפט (ת/24).

14. מכל האמור לעיל עולה, אפוא, שאין בידי לקבל את טענת הנתבעים כי עוד בטרם החלו לבצע את עבודות הבניה, הם קיבלו את הסכמתם הברורה והמפורשת של התובעים לעבודות שבוצעו על ידם בפועל. הנתבעים העלו טענה חלופית ולפיה, גם אם ייקבע כי לא ניתנה להם הסכמה מראש של התובעים, הרי שמחומר הראיות עולה, כי תוך כדי ביצוע העבודות בקיץ 1995, התובעים היו מודעים למה שעומד להתבצע, והם לא הביעו התנגדות. לטענת הנתבעים, "בנסיבות אלה ניתן לראות בשתיקתם של התובעים הסכמה מכללא לביצוע העבודות על ידי הנתבעים ואף אם לא ניתן לראות בכך הסכמה מכללא, הרי שבהתנהגותם הם יצרו מצג בפני
הנתבעים שאינם מתנגדים לביצוע השינויים והעבודות, דבר שגרם לנתבעים להרע את מצבם ולהוציא הוצאות ניכרות לביצוע השינויים והעבודות, באופן שכיום מנועים התובעים לשנות את המצג שהציגו בפני
הנתבעים" (סעיף 35 לסיכומי ב"כ הנתבעים).

אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, משום שכפי שציינתי לעיל, עמדתי העקרונית היא, שההסכמה הנדרשת בנסיבות כאלה היא הסכמה ברורה ומפורשת. ושנית, משום שכפי שעמדתי על כך לעיל, כבר בשלבים הראשונים של ביצוע העבודות הביעו התובעים התנגדות נמרצת למעשי הנתבעים.

15. עוד טוענים הנתבעים, כי תביעתם של התובעים נגועה בחוסר נקיון כפיים ובחוסר תום לב, ועל כן יש לדחותה. זאת משום שלטענת הנתבעים, כל אחד מהתובעים ביצע בדירתו עבודות ושינויים ללא היתר כדין, תוך ניצול אחוזי הבניה השייכים לכלל הדיירים בבית המשותף, וזאת מבלי לקבל את הסכמת שאר בעלי הדירות, ובכלל זה את הסכמת הנתבעים.

אין בידי לקבל טענה זו. אם התובעים פגעו בזכויות הנתבעים, זכותם של הנתבעים להגיש נגד התובעים תביעה שכנגד, כפי שאמנם עשו. ואולם, העובדה שהתובעים, או מי מהם, פגעו בזכויות הנתבעים אינה שוללת את זכותם של התובעים להגיש נגד הנתבעים תביעה על מעשים שעשו הנתבעים, ואשר יש בהם משום פגיעה בזכויות התובעים.

16. הנתבעים מוסיפים וטוענים, כי השטח המסומן כרכוש משותף אשר נמצא בחזית הבניין בסמוך למקומות החניה המוצמדים לדירות של משפחות פירו, כהן, שטרן ומונייר, אינו שייך למשפחות גלין ובדיחי. הטעם לכך הוא, שמקומות החניה המוצמדים לדירות שני האחרונים נמצאים בבניין סמוך ולא בבניין בו מתגוררים ששת בעלי הדירות. לפיכך טוענים הנתבעים, כי לא נדרשה הסכמתם של משפחות גלין ובדיחי לביצוע העבודות מושא התביעה הראשית, וממילא אין למשפחות גלין ובדיחי כל עילת תביעה בקשר לעבודות אלה (סעיף 39 לסיכומי ב"כ הנתבעים).

אין בידי לקבל גם את טענתם זו של הנתבעים. שטח משותף הוא שטח משותף, וככזה הוא שייך לכלל בעלי הדירות בבית המשותף, גם אם מבחינה מעשית חלק מהדיירים עושים בו שימוש רב יותר מאשר הדיירים האחרים.

17. סיכום הדברים הוא, אפוא, שעבודות הבנייה אותן ביצעו הנתבעים בקיץ 1995 נעשו בחלקן ברכושם הפרטי של בני הזוג כהן ובחלקן ברכוש המשותף של כלל הדיירים בבניין. העבודות נעשו ללא היתר בנייה, וגם כיום אין לבני הזוג פירו היתר בנייה "המכשיר" את העבודות שביצעו. עבודות הבניה אותן ביצעו הנתבעים בקיץ 1995 פגעו בזכויות התובעים. הנתבעים עשו זאת מבלי לקבל את הסכמתם של התובעים, לא מראש ולא בדיעבד. העולה מכל האמור הוא, שתביעת התובעים בדין יסודה, והם זכאים לקבל את הסעד שנתבע על ידם.

18. אני מחליט, אם כן, לקבל את התביעה שהגישו התובעים נגד בני הזוג פירו, ואני מחייב את האחרונים, ביחד ולחוד, כדלקמן:

א. א. להרוס את כל מה שבנו בשטח החניה השייך למשפחת כהן ולהחזיר את שטח החניה לידי משפחת כהן במצב כפי שהיה לפני שהנתבעים החלו בעבודות הבניה בקיץ 1995.

ב. ב. להרוס את כל מה שהנתבעים בנו בשטח הרכוש המשותף - כפי שהרכוש המשותף מוגדר בצו רישום הבית המשותף - ולהחזיר לכלל הדיירים את הרכוש המשותף במצב שהיה לפני שהנתבעים החלו בעבודות הבניה בקיץ 1995.

ג. ג. להרוס כל דבר שהנתבעים בנו בדירתם בקיץ 1995 ואשר אין לו היתר כדין, ולהתאים את מצב הדירה להיתרי הבניה הקיימים.

19. בנוסף לכך, אני מחייב את בני הזוג פירו, ביחד ולחוד, לשאת בהוצאות התובעים בקשר לתביעה שהגישו, וכן בשכ"ט עו"ד בסכום של 20,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק. ההוצאות יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ההוצאה ועד לתשלום בפועל.
התביעה שכנגד - הערות כלליות:

20. כפי שיפורט להלן, התובעים אינם חולקים על כך שבדירתו של כל אחד מהם, למעט בדירת בני הזוג שטרן, קיימות חריגות בניה (סעיף 110 לסיכומי ב"כ התובעים לעניין התביעה שכנגד). עם זאת - ובעניין זה טענו התובעים בהרחבה ובהדגשה מרובים - עמדתם הברורה של התובעים היא, שאין לגזור גזירה שווה בין חריגות הבניה שהם או קודמיהם ביצעו, לבין מעשיהם של הנתבעים. לטענת התובעים, מה שמאפיין את מעשיהם ואת מעשי בעלי הדירות שקדמו להם הוא, שכל אחד מהם "שיפר בצורה זו או אחרת את דירתו מבלי להשתלט על רכושם של אחרים ומבלי לפגוע ברכוש משותף" (סעיף 47(ב) לסיכומי ב"כ התובעים לעניין התביעה שכנגד). לטענת התובעים, בשונה ממעשיהם שלהם, מה שמאפיין את התנהגותם של הנתבעים הוא, שהם פעלו "בצורה נחושה, בחוצפה ללא מיצרים ובעזות מצח להשתלט שלא כדין על חלק מן הרכוש המשותף ועל החניה הצמודה לדירתו של פרופ' כהן" (סעיף 47(ד) לסיכומי ב"כ התובעים לעניין התביעה שכנגד). התובעים מדגישים בסיכומיהם את העובדה, שחריגות הבניה אשר בקשר אליהן הוגשה נגדם התביעה שכנגד, בוצעו זמן רב לפני קיץ 1995, וכי במשך שנים לא מעטות הנתבעים "חיו בשלום" עם חריגות אלה ולא נקטו נגד התובעים בהליך כלשהו. התובעים גם מדגישים בסיכומיהם את דברי הנתבע, שאישר בעדותו כי אלמלא התובעים הגישו נגד הנתבעים את התביעה הראשית, הנתבעים לא היו מגישים נגדם את התביעה שכנגד.

21. אמנם כן, מקובלת עלי עמדת התובעים כי מעשי הנתבעים יותר חמורים מאלה שלהם. הטעם לכך הוא, שהנתבעים השתלטו על רכושם הפרטי של בני הזוג כהן ועל חלק מהרכוש המשותף, בעוד שעיקר חריגות הבניה של התובעים נעשו ועדיין נעשים בשטח הרכוש השייך להם. ביטוי מוחשי להבדל הקיים בין המעשים של כל אחד מהצדדים ניתן למצוא באופן בו כל אחד מהצדדים הגיב למעשי הצד האחר. בעוד שבמשך שנים הנתבעים לא נקטו בכל מעשה או פעולה כלפי חריגות הבניה שנעשו על ידי התובעים, הרי שבעקבות עבודות הבניה אותן ביצעו הנתבעים בקיץ 1995, נקטו התובעים בתגובה מהירה ונמרצת.
22. ואולם מנגד, מקובלת עלי עמדת הנתבעים, כי העובדה שהם הגישו את התביעה שכנגד רק בשל כך שהתובעים הגישו נגדם את התביעה הראשית, אינה שוללת את זכותם של הנתבעים לתבוע. אני סבור, כי הנתבעים זכאים לעמוד על זכויותיהם, גם אם הדבר נעשה כ"תגובת נגד". העובדה שאדם פגע באחרים, אינה שוללת את זכותו לתבוע את האחרים על פגיעתם בו, גם אם פגיעה זו קלה יותר. אני סבור, כי ההבדל בחומרת המעשים של כל אחד מהצדדים צריך למצוא את ביטויו בגובה ההוצאות שיש לפסוק בכל אחת מהתביעות.
23. מן האמור עולה, כי טענותיהם של הנתבעים נגד כל אחד מהתובעים צריכות להתברר לפי עקרונות ההכרעה עליהן עמדתי בראשית הדברים. משמעות הדבר היא, שבמסגרת בירור כל אחד מחמשת מרכיבי התביעה שכנגד, יש לבחון האם מעשי התובעים פגעו ברכושם הפרטי של הנתבעים או ברכוש המשותף של כלל הדיירים (ובכלל זה באחוזי הבניה), וכן יש לבדוק האם במעשיהם ביצעו התובעים עוולה כלשהי כלפי הנתבעים, ובכלל זה עוולה של הפרה חובה חקוקה הנובעת מכך שהתובעים בנו ללא היתר כדין או שהם עושים ברכושם שימוש המנוגד להיתר. אם תינתן תשובה חיובית לאחת מהשאלות הללו, כי אז יהיה מקום לקבל את התביעה שכנגד, אלא אם כן התובעים, או מי מהם, יוכיחו כי ביצעו את חריגות הבניה רק לאחר שקיבלו מראש את הסכמתם של הנתבעים.
24. האם העובדה שבמשך השנים הנתבעים "שתקו" הופכת את שתיקם ל"הסכמה מכללא"? אני סבור שלא. כפי שעמדתי על כך לעיל, הנסיון מלמד, כי לא אחת בעלי דירות בבתים משותפים יוצרים "עובדות בשטח", מתוך הנחה או תקווה שיתר בעלי הדירות לא יצליחו להתגייס ולפעול כדי לעמוד על זכויותיהם. שתיקתם של בעלי דירות אלה, אינה הופכת ל"הסכמה מכללא". זה הטעם לכך שעמדתי היא, כי על מנת להניח תשתית לטענת מניעות, על בעל הדירה הפוגע להראות כי בעל הדירה הנפגע נתן לו הסמכה ברורה ומפורשת קודם לביצוע עבודות הבניה.
התביעה שכנגד נגד גלין:

25. מר גלין אינו אחד מהדיירים המקוריים בבניין. הוא רכש את דירתו בשנת 1995 מבני הזוג דדוש. בעת שרכש את הדירה היתה מותקנת בצד המזרחי שלה מרפסת אשר נבנתה על ידי בני הזוג דדוש בשנת 1990. טרם בניית המרפסת, פנו בני הזוג דדוש אל הדיירים האחרים, ובכללם אל בני הזוג פירו, וקיבלו את הסכמתם לבנות מרפסת לסוכה. בהתאם לכך, בני הזוג דדוש קיבלו מהרשויות היתר לבנות מרפסת בשטח של כ-3.3 מ"ר. דא עקא, שבני הזוג דדוש חרגו מהוראות ההיתר שניתן להם בשני מובנים: ראשית, הם בנו מרפסת בשטח של כ-6.3 מ"ר (ללא עובי קיר), היינו בשטח כפול מהשטח המותר. ושנית, הם סגרו את המרפסת באמצעות קירות זכוכית והתקינו גג רעפים, ובכך הפכו את המרפסת לחדר נוסף בדירתם.

26. דומה שאין חולק על כך, שבניה ללא היתר מהווה הפרה של חוקי התכנון והבניה, אשר נקבעה כעבירה פלילית (ר' סעיפים 145(א)(2) ו-3 וכן את סעיף 204(א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965). כמו כן דומה שאין חולק על כך, שהפרה של חוקי התכנון והבניה יכולה לשמש בסיס לעוולה של הפרת הוראה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין. את ההלכה בעניין זה סיכמה כב' השופטת א. אפעל-גבאי בפסק דינה בת.א. 15430/97 קזימי נ. משעשע, אשר עותק ממנו צורף לסיכומי ב"כ התובעים. להלן אביא את דברי השופטת אפעל-גבאי בעניין זה:

"בפסקי הדין שניתנו בבית המשפט העליון מאז שנות החמישים נקבע, כי "מי שנפגע עקב הקמת מבנה ללא היתר או על-פי היתר שאינו חוקי זכאי לסעד, ובכלל זה סעד של צו הריסה או צו מניעה, אף אם הפגיעה אינה מגיעה כדי מטרד. די לו שיראה, שנגרמה לו 'אי נוחות'. אך אם המבנה הוקם מכוח היתר חוקי, יהיה הנפגע זכאי לסעד, רק אם יראה שהפגיעה עולה כדי מטרד. אם הגיעו הדברים כדי מטרד, כי אז זכאי הוא לסעד, בין אם הבנייה היתה חוקית ובין אם לאו... (ר"ע 62/83 בעל טכסא נ' גונן ואח', פ"ד לח(1), 281, 283.

שתי אבני דרך מרכזיות בגיבוש ההלכה בענין זה הן: ע"א 140/53 אדמה בע"מ נ' לידיה לוי ואח' פ"ד ט 1666, שם נקבע (בעמ' 1672), כי עילת התביעה בענייני תכנון ובניה בין פרטים נוצרת כאשר הנתבע עשה מעשה בלתי חוקי כגון בניה ללא רשיון; כאשר המעשה גרם נזק כספי לתובע או פגע בנוחיותו או בהנאתו מרכושו; כאשר הנזק או הפגיעה הם תוצאה ישירה וטבעית של מעשהו הבלתי חוקי של הנתבע. ציון דרך נוסף הוא ע"א 416/58 נאצר עיסא ג'דעון נ' סאלם כליל סלימאן, פ"ד יג, 916. באותו עניין נקבע, כי שיבוצה של עילת התביעה בנזיקין כפי שנקבעה בע"א 140/53 הנ"ל הוא בעוולה של הפרת חובה חקוקה..."
27. דומה, כי לא יכולה להיות מחלוקת על כך שפרט לעובדה שלמרפסת אין היתר בניה, היא מהווה מטרד של ממש, ובכל מקרה, היא גורמת לאי נוחות לנתבעים, אשר דירתם נמצאת מתחת לדירת גלין. טענת ההגנה העקרית של מר גלין היא, שהוא לא ידע טרם רכישת הדירה כי המרפסת נבנתה בחריגה מהיתר, ועל כן, לדבריו, יש להפנות את הטענות בעניין זה למשפחת דדוש.

אין בידי לקבל את טענת מר גלין. משפחת גלין היא כיום בעלת הדירה, ועל כן עליה מוטלת האחריות לדאוג לכך שהדירה תהיה תואמת את היתר הבניה הקיים. ככל שיש למשפחת גלין טענות כלפי משפחת דדוש, הרי שטענות אלה אינן יכולות להיות מוכרעות במסגרת תביעה זו. לא למותר לציין, כי פרט לטענה לפיה למרפסת אין היתר כדין, הועלתה על ידי הנתבעים גם טענה, שהמרפסת מהווה מפגע בטיחותי. טענה זו לא נשללה על ידי חלק מהתובעים אשר נראה כי גם הם חוששים שהמרפסת מהווה סיכון בטיחותי (ר' עדות מר בדיחי בעמ' 31 לפרט' ועדות פרופ' כהן בעמ' 51-50).
28. התוצאה היא, שאני מחליט לקבל את התביעה שכנגד, ככל שהיא מופנית נגד מר גלין, ואני מחייב אותו להרוס את המרפסת הפונה לצד המזרחי, לרבות את מחיצות הזכוכית וגג הרעפים, ולהתאים אותה לתנאי ההיתר. מר גלין ישלם לבני הזוג פירו הוצאות בסכום של 4,000 ש"ח בתוספת מע"מ.
התביעה שכנגד נגד בני הזוג שטרן:

29. הנושא המרכזי אשר עמד במוקד הסכסוך שהיה קיים בבנין בשנת 1989, נגע לבקשת בני הזוג שטרן לסגור את מרפסת דירתם הפונה לחזית הבנין. ביום 8.10.89 הגיעו הדיירים בבניין להסכם אותו הם העלו על הכתב (ת/14). בזכרון הדברים שכתבו הסכימו הדיירים לפנות לאדריכל ומתכנן הבניין, מר קסוטו, "לצורך תכנון וסגירה אחידה ובו זמנית של כל מרפסות החזית המערבית של הבנין החניה והרכוש המשותף, במטרה לפתור את הבעיות השונות של הדיירים בבניין." בהתאם להסכמה האמורה, ערך האדריכל קסוטו תוכנית הכוללת, בין היתר, התייחסות לאופן בו יש לסגור את מרפסת הדירה של משפחת דירת שטרן (נ/8). זמן לא רב לאחר מכן, סגרו בני הזוג שטרן את המרפסת בהתאם לתוכנית האדריכל קסוטו, ואין חולק על כך, שיש להם היתר בניה כדין.

30. חרף עובדות אלה טוענים הנתבעים, כי יש לצוות על בני הזוג שטרן להרוס את המחיצות והגג שבנו לצורך סגירת המרפסת. הנתבעים ערים לכך שלבני הזוג שטרן יש היתר בניה כדין. טענתם היא, שבזכרון הדברים נקבע, כי על כלל הדיירים לבצע את העבודות על-פי התוכנית שיציע האדריכל קסוטו בצורה "אחידה ובו זמנית", וזאת לאחר שיושג פתרון כולל למכלול הבעיות של הדיירים בבניין, ובכלל זה לבעיית החניה שלהם. לטענת הנתבעים, חרף מה שהוסכם בשעתו, ביצעו בני הזוג שטרן את עבודות סגירת המרפסת מבלי להמתין לייתר הדיירים ומבלי שהושג הסדר כולל.

31. אין בידי לקבל טענה זו. באותו יום בו נחתם זכרון הדברים התקיים דיון בבית המשפט בו הוסכם, כי בני הזוג שטרן יהיו "רשאים לבנות את המרפסת לאחר שיבוצע סעיף א' של זכרון הדברים וזאת גם אם יתר הדיירים יחליטו שאינם רוצים לבנות" (ראו: נ/15, עדות גב' שטרן בעמ' 15 לפרוטוקול הישיבה מיום 20.5.99, ועדות מר בדיחי בעמ' 25 לפרוטוקול הישיבה מיום 12.12.99). מכאן, שבני הזוג שטרן היו רשאים לסגור את המרפסת, גם אם באותו שלב שאר הדיירים בבניין בחרו שלא לבצע את תוכניתו של האדריכל קסוטו, ככל שתוכנית זו התייחסה לדירותיהם. הלכה למעשה, בני הזוג שטרן סגרו את מרפסת דירתם זמן לא רב לאחר החתימה על זכרון הדברים. אין חולק על כך, שאיש מהדיירים לא העלה בשעתו כל טענה בעניין סגירת המרפסת. על רקע הסכסוך הנוקב שהיה קיים בשעתו בעניין סגירת המרפסת, יש בעובדה שאיש מהדיירים לא מחה על עבודות הבניה שבני הזוג שטרן עשו, כדי להצביע על כך, שמה שהם עשו נעשה בהתאם להסכמה אליה הגיעו הדיירים.
32. התוצאה היא, שאני מחליט לדחות את התביעה שכנגד ככל שהיא מתייחסת לבני הזוג שטרן, ואני מחייב את הנתבעים לשלם להם הוצאות בסכום של 4,000 ש"ח בתוספת מע"מ.
התביעה שכנגד נגד בני הזוג בדיחי:

33. בשנת 1993 סגרו בני הזוג בדיחי מרפסת הפונה לחזית הבניין. הם עשו זאת מבלי שקיבלו היתר בניה (פרט' עמ' 27). בעקבות התערבות של בני הזוג פירו אשר נעשתה לאחר שהוגשה תביעה זו, הועמדו בני הזוג בדיחי, או מי מהם, לדין לגבי עניין זה. בני הזוג בדיחי פנו לרשויות התכנון בבקשה לקבל היתר לסגירת המרפסת. ביום 21.1099 הם קיבלו היתר בניה המכשיר את המצב הקיים. דע עקא, שבעקבות פנייתו של מר פירו לרשויות התכנון בטענה כי הוא לא קיבל הודעה על הבקשה שהוגשה על ידי בני הזוג בדיחי, הוחלט ביום 15.5.00 לבטל את ההיתר שניתן. מצב הדברים כיום הוא, אפוא, שאין הכשר חוקי לסגירת המרפסת.

34. ככל שמדובר בשאלת ההסכמה - בני הזוג בדיחי אינם חולקים על כך שבסמוך לפני שהם סגרו את המרפסת הם לא פנו אל בני הזוג פירו כדי לקבל את הסכמתם. ככל שניתן להבין, טענת בני הזוג בדיחי בשאלת ההסכמה היא, שאף הם, בדומה לבני הזוג שטרן, סגרו את המרפסת מכוחו של ההסכם אשר הושג בשנת 1989 בין הדיירים בבניין, ובהתאם לתוכנית שהציע בשעתו האדריכל קסוטו (ר' סעיף 5 לכתב ההגנה לתביעה שכנגד וכן עדותו של מר בדיחי).

35. אף כי הדבר אינו נקי מספקות, אני מוכן לקבל את טענת בני הזוג בדיחי בעניין זה. על רקע הרגישות המיוחדת שנודעה בשעתו לעניין סגירת המרפסות, הדעת נותנת, כי אילו הנתבעים או שאר הדיירים בבניין היו סבורים כי סגירת המרפסת על ידי בני הזוג בדיחי היתה מנוגדת להסכם אליו הגיעו הדיירים בשנת 1989, הם היו דואגים למחות על כך בצורה ברורה ונחרצת.

36. הואיל וסגירת המרפסת נעשתה בהתאם למה שהוסכם, בין היתר, עם הנתבעים, מנועים הנתבעים לתבוע כעת כי בני הזוג בדיחי יהרסו את עבודות הבניה שביצעו לצורך סגירת המרפסת. התוצאה היא, שאני מחליט לדחות את התביעה שכנגד ככל שהיא מופנית נגד בני הזוג בדיחי. הואיל והשאלה העובדתית אשר היתה טעונה הכרעה לא היתה נקיה מספקות, ובהתחשב במכלול נסיבות העניין, אינני מחייב את הנתבעים לשאת בהוצאות בני הזוג בדיחי.

התביעה שכנגד נגד בני הזוג כהן:

37. בני הזוג כהן מתגוררים בקומה העליונה של הבניין, מתחת לגג הרעפים. שטח הגג אשר מעל לדירתם צמוד לדירה. מדובר בשטח של כ-90 מ"ר. בשנת 1990, או בסמוך לכך, פתחו בני הזוג כהן פתח מדירתם אל קומת הגג, התקינו בגג הרעפים קוקיה, והפכו את קומת הגג לחדר או לחדרים המשמשים למגורים, וזאת למרות שאין להם היתר לעשות כן. הנתבעים מבקשים, כי בית המשפט יורה לבני הזוג כהן להתאים את מצב הגג להיתרי הבנייה הקיימים.

38. אכן, בני הזוג כהן ביצעו את עבודות הבניה מבלי שהיה בידיהם היתר, והם עושים בעליית הגג שימוש המנוגד להיתר הקיים. השימוש שבני הזוג כהן עושים בעליית הגג, מובא בחשבון לצורך חישוב אחוזי הבניה של כלל הדיירים בבניין. בנסיבות רגילות, היה מקום לקבל את התביעה שכנגד שהנתבעים הגיש נגד בני הזוג כהן, ולהורות להם להתאים את מצב הגג להיתרי הבנייה הקיימים.

39. אם הגעתי לכלל מסקנה שאין לעשות כן, הרי זה משום שאני מקבל את טענת בני הזוג כהן, כי בטרם הם ביצעו את העבודות על הגג, הם פנו אל הנתבעים והודיעו להם על תוכניתם, וביקשו את הסכמתם לנתק לשם כך את דוד השמש השייך לנתבעים, אשר מצוי על הגג. לטענת כהן, על רקע היחסים הטובים מאד אשר שררו באותו זמן בין הצדדים, הנתבעים נתנו את הסכמתם לניתוק צינור המים של דוד השמש ולבניית הקוקיה. אין חולק על כך שהצינור אכן נותק בידיעתם של הנתבעים ובהסכמתם, דבר התומך בטענת בני הזוג כהן, כי הנתבעים היו מעורבים בעניין עוד בטרם ביצעו את העבודות, ונתנו את הסכמתם.

40. התוצאה היא, שאני מקבל את טענת בני הזוג כהן בדבר הסכמת הנתבעים. בנסיבות אלה, מנועים הנתבעים להגיש תביעה המנוגדת להסכמתם. אני מחליט, אפוא, לדחות את התביעה שכנגד ככל שהיא מופנית נגד בני הזוג כהן. בהתחשב בכך שאין לבני הזוג כהן היתר בניה, אני מעמיד את גובה ההוצאות אותן אני מחייב את הנתבעים לשלם להם, על סכום של 2,500 ש"ח בתוספת מע"מ.
התביעה שכנגד נגד בני הזוג מונייר:

41. גם בני הזוג מונייר מתגוררים בקומת הגג. בדומה לבני הזוג כהן, שטח הגג אשר מעל לדירתם צמוד לדירה. גם כאן, מדובר בשטח של כ-90 מ"ר. בני הזוג מונייר רכשו את דירתם בשנת 1992 מבני הזוג זלטין. גם בדירתם של בני הזוג מונייר נפרץ פתח המוביל מהדירה לעליית הגג, ובגג הרעפים עצמו נבנתה קוקיה והותקן בו חלון. הלכה למעשה, משמשת עליית הגג כחדר נוסף בדירת מונייר, וזאת בניגוד להיתרי הבניה הקיימים.

42. הכשרת עליית הגג למטרת מגורים נעשתה, ככל הידוע, על ידי בני הזוג זלטין. מר זלטין הוזמן להעיד, ולא שמענו ממנו כי קיבל את הסכמת הדיירים קודם לביצוע העבודות על ידו. גם לא שמענו מבני הזוג מונייר, כי פנו אל הדיירים, ובכללם אל הנתבעים, וקיבלו מהם הסכמה מפורשת לשימוש שהם עושים בעליית הגג. מן האמור עולה, כי לא הוכחה בפני
קיומה של הסכמה.

43. מקובלת עלי טענת הנתבעים, כי פרט לחריגות הבניה הקיימות הן בכל הנוגע לעצם הבניה והן בכל הנוגע לשימוש, הרי שהעובדה כי עליית הגג משמשת למגורים, פוגעת באחוזי הבניה של כלל הדיירים בבניין, ובכלל זה באלו של הנתבעים. אמנם כן, אפשר שממילא מרבית אחוזי הבניה הקיימים בבניין כבר נוצלו. ואולם, אם בבוא היום ירצו הנתבעים לשנות את התב"ע בדרך של הגדלת אחוזי הבניה, כי אז העובדה שבמקרה כזה יהיה צורך להביא בחשבון גם את השימושים החורגים של בני הזוג מונייר ושל שאר הדיירים בבניין, מקטינה במידה משמעותית את הסבירות לכך שתוגש בקשה כזו, ושאם תוגש - תתקבל.

44. התוצאה היא, אפוא, שאני מחליט לקבל את התביעה שכנגד, ככל שהיא מופנית נגד בני הזוג מונייר, ואני מחייב אותם להתאים את מצב הגג והשימוש בו להיתרים הקיימים, ובכלל זה, לפרק את הקוקיה ואת החלון המותקנים בגג הרעפים, ולא לעשות בעליית הגג שימוש המנוגד להיתר. ככל שמר מונייר עושה במחסן הצמוד לדירתו שימוש המנוגד להיתר הקיים, הרי שעליו לחדול משימוש זה. אני מחייב את בני הזוג מונייר לשלם לנתבעים הוצאות בסכום של 4,000 ש"ח בתוספת מע"מ.
סוף דבר:

45. החלטתי לקבל את התביעה שהתובעים הגישו נגד הנתבעים, תוך חיוב הנתבעים בהוצאות התובעים ובשכ"ט עו"ד בסכום של 20,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

החלטתי לקבל את התביעה שכנגד אותה הגישו הנתבעים נגד גלין, תוך חיובו בהוצאות משפט בסכום של 4,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

החלטתי לדחות את התביעה שכנגד שהגישו הנתבעים נגד בני הזוג שטרן, תוך חיוב הנתבעים בהוצאות בסכום של 4,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק.

החלטתי לדחות את התביעה שכנגד שהגישו הנתבעים נגד בני הזוג בדיחי, ללא חיוב הנתבעים בהוצאות.

החלטתי לדחות את התביעה שכנגד שהגישו הנתבעים נגד בני הזוג כהן, תוך חיוב הנתבעים בהוצאות בני הזוג כהן בסכום של 2,500 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק.

החלטתי לקבל את התביעה שכנגד שהגישו הנתבעים נגד בני הזוג מונייר, תוך חיוב בני הזוג מונייר בהוצאות הנתבעים בסכום של 4,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק.
ניתנה היום ט"ו באב, תשס"ד (2 באוגוסט 2004) בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח לצדדים העתק מפסק-הדין.

המזכירות תחזיר לעיריה את תיק בנין 83/256.

אריה רומנוב
, שופט









א בית משפט שלום 17116/95 אריה גלין , אילן בדיחי, חגית בדיחי, צילה שטרן, מקס שטרן, אירון רוברט כהן נ' אברהם פירו, שרה פירו (פורסם ב-ֽ 02/08/2004)