פסקי דין על בראל רז | פסקי דין על יעקב כהן | פסקי דין על תומר אזולאי |

45156-06/12 א     19/07/2012




א 45156-06/12 בראל רז נ' יעקב כהן, תומר אזולאי










בית המשפט המחוזי בחיפה

ת"א 45156-06-12 רז נ' כהן ואח'



19 יולי 2012



בקשה מס' 1: סעדים זמניים


בפני

כבוד השופט א' קיסרי

מבקש


בראל רז


נגד

משיבים
1. יעקב כהן
2. תומר אזולאי




החלטה

המבקש ("רז") הגיש נגד המשיבים (בהתאמה, "כהן" ו"אזולאי") תובענה אשר בכותרתה נאמר כי היא תובענה לסעדים הצהרתיים של הסרת קיפוח וביטול הסכמים, למתן חשבונות וכן תובענה כספית שהועמדה (כנטען, מטעמי אגרה) על סך 500,000 ₪.

בגדר התובענה הוגשה בקשה למתן סעדים זמניים במעמד צד אחד. הסעדים שהתבקשו היו איסור עשיית עסקאות בנכסי חברת פ.ס. מאכלי גורמה בע"מ ("חברת גורמה"); מינוי מנהל מיוחד לחברת גורמה; צו האוסר על כהן לפעול על פי הסכם זיכיון שנעשה ביום 17.4.12 בין חברת פ.ס.פ ניהול מסעדות בע"מ ("חברת מסעדות") לבין חברת גורמה ורז ("הסכם הזיכיון"); צו האוסר על כהן ואזולאי לפעול על פי הסכם העברת מניות שנעשה ביום 17.4.12 אשר הצדדים לו הם כהן, רז וחברת גורמה ("הסכם העברת המניות") וכן צווים האוסרים על כהן ואזולאי לעשות שימוש בייפוי כוח ובשטר העברת מניות, שנמסרו להם על פי הסכם העברת המניות.

ביום 26.6.12 ניתנה במעמד צד אחד החלטה שלפיה ניתנו מקצת מן הסעדים הזמניים שהתבקשו, וביום 15.7.12 התקיים דיון במעמד הצדדים.

אחר עיון בכתבי הטענות ושמיעת טענות באי כוח הצדדים החלטתי לתקן את ההחלטה שניתנה ביום 26.6.12 במובן זה שישאר על כנו – בכפוף לתיקון מסוים שיפורט להלן - הצו שבסעיף 1.א. ויתבטלו הצווים שבשאר חלקי ההחלטה.

הנימוק הראשון, אם כי לא היחיד, לתוצאה שהגעתי אליה נעוץ בכך שהתובענה כורכת מספר עניינים אשר יש לי ספק אם בכלל ניתן לכרוך אותם בכתב תובענה אחד. מצד אחד הוכתרה התובענה כהליך של "סעד למניעת קיפוח" בהתאם לסעיף 191(א) לחוק החברות תשנ"ט-1999 ("חוק החברות") ומן הצד האחר התבקשו סעדים הצהרתיים שלפיהם הסכם הזיכיון והסכם העברת המניות הם הסכמים למראית עין, ולחלופין שהם נכרתו כתוצאה מכפיה ועושק אשר בעטיים לא ניתן לייחס לרז רצון חופשי בעת שהתקשר בהם. בעיקרו של דבר, עילתה של תובענה המבוססת על סעיף 191(א) לחוק הינה הפעלת כוחו של בעל מניות בחברה באופן הפוגע בבעל מניות אחר, בעוד אשר תובענה המבקשת לקבוע את בטלותם של הסכמים שנעשו בין צדדים או להורות על ביטולם, איננה בבחינת
in pari materia

לתובענה בעילת קיפוח, ועל אחת כמה וכמה כך כאשר ההסכמים שהצהרה על בטלותם מתבקשת הם ההסכמים המקנים למבקש את מעמדו בחברה.

הנימוק האחר לדחיית הבקשה הוא שכמוסבר להלן היא איננה מראה במידה מספקת את קיומה של עילת תביעה כנדרש בתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 ("התקנות") ונימוק נוסף הוא שבניגוד לכלל שלפיו תכליתו של הסעד הזמני היא לשמר מצב קיים, הסעדים הזמניים שהתבקשו נועדו לשנותו.

הצדדים הרחיבו אמנם את יריעת הטיעון יתר על המידה אולם עיקרו של הרקע העובדתי הוא שחברת גורמה מנהלת עסק של מסעדה ששמה "בורגר פלייס" במתחם מסחרי הידוע בשם חוצות המפרץ בחיפה ("המסעדה"). השם "בורגר פלייס" נרשם גם כסימן מסחר ואם כי בא כוחו של רז העלה במהלך הדיון טענות בנוגע לתוקפו של סימן המסחר כפי שזה צוין בהסכם הזיכיון, איני רואה צורך להתייחס לעניין זה, הן מפני האיחור בהעלאתו, והן – ובעיקר – מפני שאני מייחס לעובדה זו חשיבות מועטה בהקשר להכרעה בבקשה זו.

על כל פנים, בהסכם הזיכיון נתנה חברת מסעדות זיכיון לחברת גורמה להפעיל את המסעדה ולהשתמש בסימן המסחר בורגר פלייס והכול תמורת תשלום חודשי שנקבע בהתאם להוראות נספח א' לאותו הסכם ואשר בגינו ניתנו על ידי חברת גורמה המחאות מעותדות מחברת מסעדות.
בד בבד, בהסכם העברת המניות העביר כהן לרז את כל מניותיו בחברה כנגד שחרור כולל ומוחלט של כהן מהתחייבויותיו האישיות בקשר עם פעילות החברה. בגדר הסכם זה חתם רז על שטר חוב בסך 580,000 ₪.

בבקשה נטען כי בכוונתו של כהן לרוקן את חברת גורמה מתוכנה העסקי דבר שיגרום לה נזק שאינו ניתן לתיקון ובתוך כך יחשוף גם את חברת גורמה ואת רז להתחייבויות בסכומי כסף ניכרים מאוד אשר אין ביכולתם לעמוד בהן. נטען עוד כי כהן "משך" מחברת גורמה סכומי כסף גדולים העולים כדי מיליוני ₪ ובכך הביאה בעצם לעברי פי פחת. בצד זאת
נטען כי הסכם הזיכיון שנחתם על ידי חברת גורמה כמו גם הסכם העברת המניות, שנחתם על ידי רז, נחתמו מחמת לחץ שהופעל על רז תוך הצגת מצגים שהסתבר בדיעבד שכלל אינם נכונים, והכול במטרה ליצור מראית עין כלפי צדדים שלישיים. אשר לנסיבות חתימתו של רז על ההסכמים נטען בבקשה כי כהן הציג בפני
ו של רז צורך להציג בפני
הבנק המממן את פעילותו העסקית בחברת "ספיישל קופי" הפועלת באותו מתחם תזרים מזומנים עתידי. למטרה זו הוכנו ונחתמו הסכם הזיכיון והסכם העברת המניות אשר מכוחם נמסרו לידיו של כהן המחאות מעותדות בסכומים ניכרים. נטען עוד כי ההסכמים נחתמו בשעת לילה מאוחרת כאשר רז היה נתון ללחץ מצידו של כהן, כי הוא חתם עליהם בלא שקרא אותם או שהבין אותם, כי לא ניתנה לו הזדמנות
להיוועץ עם עורך דין וכי עורך הדין שחתימתו מתנוססת על ההסכמים, משמש גם כרואה חשבון הנותן שירותי הנהלת חשבונות לחברת גורמה ולחברת ספיישל קופי שבבעלותו של כהן ומשום כך לא ניתן לייחס לנוכחותו בעת חתימת ההסכמים משום אפשרות שניתנה לרז לקבל ייעוץ משפטי טרם החתימה.

אוסיף עוד כי במהלך הדיון ועל רקע הטענה שההסכמים הם הסכמים למראית עין ראיתי לנכון להציג למבקש שאלה אם ההסכמים משקפים הסכמה אחרת ממה שסוכם בין הצדדים לאותם הסכמים ועל כך הוא השיב שההסכמים נועדו רק למטרת הצגתם לבנק על מנת להשיג אשראי בנקאי לחברת ספיישל קופי.

בתשובותיהם של כהן ואזולאי הם העלו טענה שדי בה כדי להביא לדחיית הבקשה, והיא שלפי תקנה 362 לתקנות יינתן הסעד הזמני רק כאשר בית המשפט שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, בקיומה של עילת תביעה (רע"א 5095/93 פ.א. ארבן בע"מ נ' גבי א.ג.ר. שותפות לבניין פ"ד מט(1) 730). בקשר לכך הם טוענים שלמקרא הבקשה לא ניתן להגיע למסקנה, אפילו לכאורית, בקיומה של עילת תביעה אשר ראוי להגן עליה באמצעות הסעדים הזמניים שהתבקשו. ביחס לעילת
הקיפוח המיוסדת על סעיף 191(א) לחוק החברות טוענים כהן ואזולאי כי הסכם העברת המניות הפך את רז לבעל מניות יחיד בחברת גורמה ומכאן שלא ניתן לטעון שמעשים או מחדלים המיוחסים להם הם בבחינת קיפוחו כבעל מניות. אשר לעילות הנטענות מדיני החוזים הם מצביעים על כך שטענותיו של רז אינן עולות כדי עילה לכאורית היכולה לבסס את זכותו לבטל איזה מן ההסכמים, היינו הסכם הזיכיון והסכם העברת המניות.

אשר לעילת הקיפוח הנטענת על יסוד סעיף 191(א) לחוק החברות, דומה כי טענות המשיבים אינן משוללות יסוד, וכאשר בוחנים מקרוב את התשתית העובדתית אין מנוס מן המסקנה שלמבקש אין עילה לכאורה מכוחו של סעיף 191(א) וממילא לא ניתן למצוא צידוק למתן סעד זמני כנעתר על ידו.

בעניין שנפסק אמנם לפי הדין שקדם לחוק החברות, אולם הוא משמש אסמכתא גם בימינו, נקבע כי: "קיפוח המיעוט בחברה הוא בעיקרו מצב של חלוקת משאבים בלתי הוגנת במתחם יחסי בעלי השליטה בחברה ובעלי מניות המיעוט בה. נגישותם של בעלי רוב המניות לעמדת כוח, העולה על זו של המיעוט והרצון למנוע שכוח זה יופעל בצורה פוגענית ..." (ע"א 2699/92 בכר נ' ת.מ.מ תעשיות מזון פ"ד נ(1) 238). דומה כי בענייננו השאלה של חלוקת המשאבים בחברת גורמה בין רז לבין מי מן המשיבים כלל אינה מתעוררת מפני שהסכם העברת המניות נועד להביא לכך
שרז יוותר בעל המניות היחיד בחברת גורמה. טענות רז המכוונות כנגד התוצאות הכלכליות של הסכם הזיכיון והסכם העברת המניות אינן מאפשרות את המסקנה שהמשיבים, או מי מהם, נוהגים כלפי רז באופן שהוא – בהיבט של היחסים הפנימיים של בעלי המניות בחברת גורמה – בבחינת קיפוח כמשמעו בסעיף 191(א).
הוראת סעיף זה קובעת כי:

"התנהל ענין מענייניה של חברה בדרך שיש בה משום קיפוח של בעלי המניות שלה, כולם או חלקם, או שיש חשש מהותי שיתנהל בדרך זו, רשאי בית המשפט, לפי בקשת בעל מניה, לתת הוראות הנראות לו לשם הסרתו של הקיפוח או מניעתו... "

וכאשר רז טוען כי לקיומן של התחייבויותיו לפי הסכם העברת המניות והתחייבות חברת גורמה לפי הסכם הזיכיון יש תוצאות כלכליות קשות מבחינתו, לא ניתן לראות בכך משום ניהול ענייניה של חברת גורמה בדרך המקימה עילת קיפוח.

עם זאת, המצב שונה בכל הנוגע לעילות החוזיות ואני סבור שיש ממש בטענותיהם של כהן ואזולאי. אף בהנחה שניתן לכרוך את העילות האישיות של רז כלפי כהן ואזולאי בתובענה המיוסדת על עילת הקיפוח לפי סעיף 191(א), וכאמור איני בטוח בכך כלל ועיקר, עומדים
בפני
רז מכשולים לביסוס תביעתו לסעדים ההצהרתיים אשר אני סבור שלא יהיה בידו להתגבר עליהם, ומכאן שאין מקום לקבוע את זכותו לסעדים הזמניים המבוקשים בקשר לעילות החוזיות, היינו הסעדים הזמניים הנוגעים להסכם הזיכיון ולהסכם העברת המניות.

כאמור לעיל, אחת מטענותיו של רז היא שההסכמים הם הסכמים למראית עין, ומכאן שיש לפנות לסעיף 13 לחוק החוזים [חלק כללי] תשל"ג-1973 ("חוק החוזים") הקובע ש"חוזה שנכרת למראית עין בלבד – בטל". טענותיו האחרות בנוגע להסכמים הן שההתקשרות בהם היא תולדה של כפיה ועושק אשר לגביהם חלות הוראות 17 ו-18 לחוק החוזים המקנות למי שהתקשר בחוזה בנסיבות שהן בבחינת כפייה או עושק את הזכות לבטל את החוזה. סעיף 20 לחוק החוזים קובע כי "ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפייה – תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפייה". ההסכמים שבענייננו נחתמו ביום 17.4.12
ומעיון בנספחי הבקשה לא מצאתי הודעה מצידו של רז על ביטול ההסכמים קודם שהוגשה התובענה. אדרבה, נספחים ז'1 –ז'3 של הבקשה הם דווקא מכתבי התראה שנשלחו לרז ביום 12.6.12
על ידי כהן, על ידי חברת מסעדות ועל ידי חברת ספיישל קופי, ונספח ח' הוא מכתב שנשלח לו על ידי בא כוחם של אלה ביום 19.6.12, ואף על פי כן לא הודיע רז על ביטולם של ההסכמים והוא הסתפק בטענה (המפורטת בסעיף 80 של בקשתו) שיש לראות את הגשת התובענה והבקשה כהודעת ביטול. זאת ועוד, המשיבים טוענים, וטענותיהם נתמכות גם במסמכים שצורפו כנספחים תשובותיהם, שלאחר שנחתמו ההסכמים לא הועלתה מצד רז בשום שלב מחאה כנגד ההתקשרויות בהם, ולמעשה ההפך הוא הנכון. כך למשל טוען אזולאי (בסעיפים 78 ו-79 של תשובתו) (ותשובה דומה מעלה גם כהן בסעיפים 103 ו-104 של תשובתו) כי רז מוסיף לנהל את המסעדה – השייכת לחברת גורמה -
והוא נוהג בה מנהג בעלים.

דעתי היא שהמשיבים צודקים בטענתם שהבקשה איננה מראה עילה המצדיקה את מתן הסעדים הזמניים המבוקשים. תחילה אציין כי אני סבור שרז לא נתן את דעתו לסתירה המובנית בין הטענה שההסכמים הם הסכמים למראית עין לבין טענתו האחרת שההסכמים נכרתו בכפיה, אילוץ ועושק. הסכם למראית עין הוא הסכם שבו
"... מסכימים ביניהם הצדדים, כלפי חוץ, על הסדר משפטי מסוים, בעוד שכוונתם האמיתית שונה. נמצא, כי מתקיימות בעניין זה שתי מערכות משפטיות. המערכת האחת, החיצונית והגלויה, הקובעת הסדר מסויים המוסכם על הצדדים, והמערכת השנייה, הפנימית והנסתרת, המבטלת בהסכמה הסדר זה או משנה אותו...". (
ע"א 630/78 ביטון ואח' נ' מזרחי, פ"ד לג
(2)
576
וראו גם עא 53/86

עמיחי סולל

נ' מתתיהו צוקרמן
פ"ד מב(2) 625).
לעומת זאת טענה שלפיה הסכם שנפל פגם בכריתתו מחמת אילוץ, כפייה או עושק, איננה כופרת בתוכנו של ההסכם כי אם רק בתוקפו ומכאן גם ההבדל שקובע חוק החוזים בנוגע לתוצאה של כל אחד משני הסכמים אלה. הסכם למראית עין הוא בטל ואילו הסכם שנפל פגם בכריתתו רק ניתן לביטול על ידי המתקשר הטוען לפגם. אוסיף עוד, כי ספק בעיני אם אכן ההסכמים שבהם מדובר הם אכן הסכמים למראית עין ודבריו של רז בעת הדיון, שאותם הבאתי לעיל, יכולים לשמש תמיכה למסקנה זו. בתשובתו של כהן לא זו בלבד שאין הכחשה כי הסכם הזיכיון היה דרוש על מנת להשיג אשראי בנקאי לצרכיה של חברת מסעדות אלא שהוא מציין את הדבר במפורש ואף מסביר את הרקע להתקשרות (סעיף 77 לתשובתו של כהן). ברור שזהו אינו מצב עניינים של הסכם למראית עין מפני שהעובדה שהסכם הזיכיון והתחייבויותיו של רז על פיו, שימשו לחברת מסעדות לקבלת אשראי בנקאי אינה יכולה להיחשב כהסכם שהצדדים מלכתחילה לא התכוונו לקיימו.

מעבר לכך, וכמוסבר לעיל, אין בבקשה די כדי להראות שאכן נפל בכריתתם של הסכמים הפגם הנטען על ידי רז, ומכל מקום באין טענה, ואף לא ראיה, שרז פעל לביטולם של ההסכמים במועד כלשהו קודם להגשת התובענה, אין מנוס מן המסקנה שהעילה הנטענת לא הוכחה במידה הדרושה על מנת לתת למבקש את הסעדים הזמניים שלהם הוא עותר.

מסקנה זו מקבלת משנה תוקף נוכח העובדה שתכליתם של הסעדים הזמניים המבוקשים היא לאפשר למבקש להימנע מקיום התחייבויותיו על פיהם. מושכלות ראשונים הם שתכליתו של סעד זמני היא לשמור על מצב קיים (א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, מהד' תשיעית (2007), תשס"ז ("גורן") בעמ' 503) ואילו הסעדים הזמניים שלהם עתר רז נועדו למנוע מכהן ומחברת מסעדות לפעול, ולקיים את זכויותיהם, על פי הסכם הזיכיון והסכם העברת המניות. אם נזכור שהסעד הסופי המבוקש הוא הצהרה על בטלותם של הסכמים אלה אזי מאליה מתבקשת המסקנה שהסעדים הזמניים המבוקשים זהים לסעדים הסופיים ובמצב דברים זה מתן הסעדים הזמניים מצריך הוכחתה לכאורה של עילת תביעה מבוססת ומאזן נוחות הנוטה בבירור לטובתו של המבקש (גורן, בעמ' 505) ולדעתי אף לא אחד משני אלה מתקיים בנסיבות הבקשה הנוכחית.

סיכומו של דבר, ועל יסוד הנימוקים המפורטים לעיל, אני דוחה את הבקשה על כל חלקיה ובתוך כך אני מבטל גם את הצו הארעי שניתן בהחלטה מיום 26.6.12 (בקשה מס' 1).

המבקש ישלם לכל אחד מן המשיבים שכר טרחת עורכי דין בסכום של 7,500 ₪.

ניתנה היום,
כ"ט תמוז תשע"ב, 19 יולי 2012, בהעדר הצדדים.






מאירה







א בית משפט מחוזי 45156-06/12 בראל רז נ' יעקב כהן, תומר אזולאי (פורסם ב-ֽ 19/07/2012)