פסקי דין על יצחק חקאק

31971-07/11 פ     26/07/2012




פ 31971-07/11 מדינת ישראל נ' יצחק חקאק








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"פ 31971-07-11 מדינת ישראל
נ' חקאק






בפני

כב' השופט עידו דרויאן



מדינת ישראל


ע"י ב"כ עו"ד נאוה זרנגר
המאשימה



נגד


יצחק חקאק


ע"י ב"כ עו"ד עזר מבורך
הנאשם


הכרעת דין

בפתח הדברים, אני מודיע על זיכויו של הנאשם מהמיוחס לו בכתב האישום.

כתב האישום ותגובת הנאשם:

נגד הנאשם הוגש ביולי 2011 כתב אישום המייחס לו בשלושת אישומיו את ביצוען של עבירות אלימות נגד בת-זוגו בתקופה הרלוונטית, המתלוננת יבגניה בוחיניק המכונה ג'ני.

מוסכם כי במועדים הנקובים בכתב האישום והמפורטים להלן, חיו המתלוננת והנאשם בדירת מגורים ברחוב שילה ברמת-גן כבני-זוג – אם-כי הטיב המדויק של היחסים היה נושא למחלוקת.

באישום הראשון
, האחרון בזמן, מואשם הנאשם כי ביום 12.7.11 בשעת בוקר, ברחוב כצנלסון בגבעתיים, נעמד מול רכבה של המתלוננת ומנע ממנה לנסוע מהמקום. המתלוננת הצליחה לעקוף את הנאשם ולהמשיך בנסיעה, אך נאלצה לעצור כשנדלק אור אדום ברמזור הסמוך. אז פתח הנאשם את הדלת הימנית-קדמית של הרכב והכה את המתלוננת בידיה ובכתפה עד שנמלט מהמקום. במעשיו גרם הנאשם למתלוננת שריטה ושטף-דם באמת-ידה הימנית.
בגין זאת מואשם הנאשם בעבירה של תקיפה חובלנית של בת-זוג.

הנאשם טען בתגובתו, כי המתלוננת למעשה נטלה ללא-רשות, שלא לומר גנבה, את רכבו, וכל שניסה לעשות הוא לעצור בעדה, תחילה בחסימת נתיב נסיעתה בגופו ולאחר מכן בניסיון להוציא את המפתח מהמתנע (סוויץ').

באישום השני
, נטען שבתאריך 10.7.11 סמוך לשעה 23:00, בדירת מגוריהם של בני הזוג, כעס הנאשם על המתלוננת שלא הכינה לו אוכל ודחף אותה, ובהמשך איים עליה שישלח אנשים שיחתכו לה את הפנים ויהרגו אותה.
באישום זה הואשם הנאשם בתקיפת בת-זוג ובאיומים.

לטענת הנאשם בתגובתו, מדובר היה בויכוח מילולי בלבד, ללא איומים או אלימות.

באישום השלישי
, הראשון בזמן, נטען שבדצמבר 2010, בדירה הנ"ל, התנהל ויכוח בין המתלוננת לנאשם, ולאחר שהמתלוננת שברה כלי קטן לנר, דחף הנאשם את המתלוננת, הכה אותה בפני
ה וגם איים עליה שאם תעשה זאת שוב, ישבור לה את הפרצוף.
גם באישום זה הואשם הנאשם בתקיפת בת-זוג ובאיומים.

לטענת הנאשם, המתלוננת השתוללה בזעמה ושברה כלי, והנאשם החזיק או חיבק אותה כדי להרגיעה.

ראיות התביעה:

המתלוננת
:

המתלוננת פגשה את הנאשם לאחר שנפרדה מיוסי בוגנים, שהיה בן-זוגה ונותר ידידה. היא הגיעה בעקבות מודעה כדי לשכור חדר בדירה, בה התגוררו הנאשם ושותפו אלון [אלון טוב, עד הגנה]. מהר מאוד הפכו היחסים לאינטימיים, והשניים חיו כזוג.

המתלוננת סיפרה כי כלל לא ידעה את שמו האמיתי של הנאשם – איציק (יצחק) חקאק – אלא סברה ששמו גיא מסעודה, ורק בתחנת המשטרה התגלה לה שמו האמיתי.
בחקירה הנגדית הודתה המתלוננת, כי לפחות חודשיים לפני הגשת התלונה כבר ידעה ש'גיא מסעודה' הינו למעשה שמו של בעל הדירה בה התגוררו, וטענה שסברה שמדובר בשני 'גיא מסעודה' [ע' 14 לפרוט'].
למעשה, כבר בפני
שוטר בתחנת המשטרה טענה המתלוננת שהנאשם מסר לה את שמו האמיתי בעצמו, לאחר שבתחילה התיצג בכזב כ'גיא מסעודה' [ת/7], בשונה מהנאמר בהודעתה שנמסרה יום קודם [נ/1].

ככלל, טענה המתלוננת שבמהלך חייה עם הנאשם נפלה קורבן לאיומים בלתי פוסקים שהטילו עליה אימה. לדבריה, הנאשם גרם לה להישאר איתו על-אף האיומים והאלימות, כי היו לה רגשות אליו, כי ידע לפרוט על רגשותיה בתארו את מצוקותיו הנפשיות, וכי גרם לה להאמין שהיא אשמה בריבים ביניהם.

היו תקופות, ביניהן גם אחת בת מספר חודשים, שבהן עזבה המתלוננת את הנאשם וחזרה להתגורר אצל ידידה, שהיה בעבר בן-זוגה, יוסי הנ"ל – אך תמיד חזרה לנאשם.

בין יתר האירועים עליהם סיפרה המתלוננת, שלא נכללו בכתב האישום, היה אירוע שהמתלוננת טענה שהינו ניסיון אונס, ועליו סיפרה בעימות [ת/3]: הנאשם פתח את רוכסן מכנסיו ואמר "עכשיו אני אראה לך" אך נמלך בדעתו הניח לה.

עוד התברר בחקירתה הנגדית, כי המתלוננת ביצעה לפחות פעמיים מעשי פגיעה עצמית דמונסטרטיביים: באחת הפעמים נטלה סכין ושרטה את אמת ידה - "הראיתי לו", ופעם נוספת רכנה החוצה מהמרפסת – "כי רציתי שיפתח לי את הבית".
המתלוננת תלתה עניינים אלו בהתנהגות הנאשם וכהוכחה לחומרתה, אך יש לציין כי לא במהרה אישרה אותם בחקירתה הנגדית, ובודאי שלא אמרה דבר עליהם בחקירתה הראשית.

לאישום הראשון (12.7.11):

ביום 11.7.11 בשעת אחר-צהריים הגיעה המתלוננת לתחנת המשטרה ברמת-גן והגישה תלונה מפורטת נגד הנאשם, בה התייחסה לאירועים שונים, ששניים מהם נכללו באישומים השני והשלישי בכתב האישום [נ/1]. לאחר מסירת התלונה הגיעה המתלוננת לדירה בליווי שוטרים, אספה את חפציה והלכה ללון בבית חברתה. למחרת, יום האירוע, יצאה המתלוננת ממקום עבודתה, נסעה לבית ידידה יוסי בוגנים, והתעתדה לנסוע איתו כדי לטפל בהוצאת צו הרחקה נגד הנאשם. לפתע הופיע הנאשם עם חברו שלומי [שלומי בן-שטרית, עד הגנה], וחסם בגופו את דרכה של המתלוננת שנסעה ברכבה. המתלוננת עצרה, והנאשם נכנס לרכב "והתחיל התפרע". המתלוננת לא יכלה בעדותה לומר האם הנאשם פגע בה, לדבריה כיון שהיתה בהלם ונכנסה להתקף חרדה, מסוג אלו שהנאשם היה גורם לה בנוכחותו. כמו-כן, המתלוננת לא יכולה לומר האם הסימנים על אמת-ידה נגרמו ממעשי הנאשם, או בכלל באירוע זה.
מייד אחרי המקרה הגיעה המתלוננת לבית המשפט והוציאה צו הרחקה נגד הנאשם, ולאחר יומיים פנתה לבדיקה רפואית "כי רציתי להיות בטוחה שהכל בסדר איתי".

בחקירתה הנגדית, התחוורו פרטים חשובים לעניין הרכב, שהמתלוננת לא ששה לחשפם:
הרכב אמנם נירשם על-שמה, אך נרכש על-ידי הנאשם ואלון, ללא מעורבות של המתלוננת. כיון שהמתלוננת סירבה להשיב את הרכב לאלון, נתבעה על-ידו ובתיק ה"פ 11669-08-11 חויבה ביום 11.3.12, בהסכמה שלאחר ניהול הוכחות, שתמסור את הרכב מיידית לאלון. המתלוננת טענה, שמסרה לנאשם 18,000 ₪ לרכישת הרכב, כאשר גם לדבריה שלה, מדובר במחיר הרחוק מאוד משוויו האמיתי של הרכב, ועוד טענה שכסף זה הינו מחיר מכונית ישנה מאוד שמכרה – טענה לא סבירה [נ/6].
לדברי המתלוננת, את הסכום של 18,000 ₪ קיבלה מיוסי, שאמר לה שזו תמורת המכירה של רכבה הישן, ואת הרכב רכש לה הנאשם בכסף זה.
כלומר: יוסי, מאהבתו אותה נתן לה כסף יתר על-המידה, והנאשם מאהבתו אותה נתן לה רכב בשווי יתר על-המידה.

עוד לא יכלה המתלוננת להכחיש, שהנאשם צעק בעת האירוע "תחזירי לי את האוטו" [ע' 13], או שלמעשה ניסה להוציא את המפתח מהמתנע [ע' 14], ולבסוף הודתה שכנראה שהנאשם ניסה להוציא את המפתח מהמתנע [ע' 22].

לאישום השני (10.7.11):

בלילה שקודם להגשת התלונה צעק הנאשם על המתלוננת, בין היתר כי לא הכינה עוף. המתלוננת פרשה לחדר השינה אך הנאשם הגיע והדליק את הטלוויזיה בקול רם. המתלוננת רצה לדלת הדירה – שהנאשם נעל אותה – ובעטה בה, ולמרות רצונה לישון בסלון לבד, גרר אותה הנאשם לחדר השינה וכפה עליה לישון לידו.
לאחר רענון זיכרונה הוסיפה העדה שהנאשם איים עליה שהוא ישלח מישהו לחתוך לה את הפנים, והיה זה איום אחד מרבים שהשמיע בהזדמנויות שונות.

לאישום השלישי (דצמבר 2010):

תחילה העידה העדה לעניין אישום אחר, ורק לאחר רענון זיכרונה ידעה לומר שאירוע זה – הנוגע לאישום השלישי – אירע בסוף שנת 2010 או תחילת שנת 2011.

שלומי הנ"ל, ידידו של הנאשם, הגיע לבקר את הנאשם בדירה. המתלוננת, שאינה מחבבת את שלומי, ביקשה ללכת לחברתה, אך הנאשם סגר את הדלת, נטל את המפתחות ולא אפשר למתלוננת לצאת מהדירה. המתלוננת שברה כלי ("מפיץ ריח") ואז דחף אותה הנאשם לחדר השינה, הכה אותה בפני
ה, דחף אותה וצעק שהיא לא נותנת לו כבוד ליד חבר שלו. שלומי הלך בינתיים, אך הנאשם לא נתן למתלוננת לעזוב את הדירה. הנאשם הלך בעצמו מהדירה ובהזדמנות זו התקשרה המתלוננת לחברתה אלונה [שלא הוזמנה כעדת תביעה], סיפרה לה את שמתרחש ואלונה אמרה לה לעזוב את הבית. המתלוננת לא עזבה, אך למקום הגיעו שוטרים שהזעיקה אלונה, מספר פעמים. המתלוננת אמרה לשוטרים שהכל בסדר. השוטרים גם בדקו את זהותו של הנאשם, שהמתלוננת אמרה להם שקוראים לו 'גיא', כפי שידעה. לשאלת בית המשפט, ענתה המתלוננת שהנאשם נעל את הדלת כשיצא, ובשלב הזה ביחסים עוד לא היה לה מפתח.
לאחר רענון זיכרונה מהודעתה, מסרה המתלוננת שהנאשם איים עליה שאם תעשה עוד פעם משהו כזה, ישבור לה את הפרצוף.
לשאלה, מדוע לא סיפרה במשטרה שהנאשם גם נעל אותה, ענתה המתלוננת כי קרה כל-כך הרבה, וככל הנראה שכחה.

הערכת עדותה של המתלוננת – 'המבחן הפנימי':

המתלוננת גילתה בעדותה ובהודעותיה נטייה מדאיגה לאי-דיוק בעניינים מהותיים:

ראשית, באשר להאשמה חמורה בניסיון אינוס:
האשמה זו לא הועלתה על-ידי המתלוננת בשלוש הודעותיה הראשונות [נ/1 – נ/3] אף שידעה לספר שהנאשם איים שיאנוס את חברתה אלונה, שהזמינה משטרה.
בעימות [ת/3] העלתה לפתע המתלוננת האשמה קשה זו, וסיפרה שהנאשם ניסה להוריד לה את תחתוניה, הפשיט אותה ואמר לה שיאנוס אותה, אך הניח לה כי השתוללה. לציין, שגם האשמה זו שינתה פניה במהלך העימות – אם תחילה טענה המתלוננת שהנאשם הפשיט אותה עד שנותרה עם חלוק וזרק אותה על המיטה, הרי לנוכח תגובת הנאשם אמרה שהיתה למעשה עם תחתונים שהנאשם ניסה להסיר.
בהודעתה מייד לאחר העימות [נ/4] נשאלה המתלוננת לעניין זה, והפעם לבש האירוע פנים עובדתיות אחרות, ונוסף לו התיאור של הנאשם שפתח את רוכסן מכנסיו.
בעדותה סיפרה המתלוננת שהנאשם פתח את הרוכסן שלו, אך אינה זוכרת אם הוריד ממנה משהו. לעומת זאת, ידעה לספר (גם במשטרה) שמייד לאחר מכן עזר לה להתלבש כדי ללכת לרופא שיניים [ת/3; נ/4; ע' 21 לפרוט'].

שנית, בקשר לאירוע מחריד עם טבעת נרתיקית למניעת הריון:
בעימות האשימה המתלוננת את הנאשם, חד וחלק, בכך ש"אתה הוצאת לי את הטבעת מתוך אבר המין". כשהנאשם טען שזה לא אפשרי, מייד נסוגה בה המתלוננת ואמרה "זה בתוך הנרתיק ויכול להיות שהוצאת לי אותה".
בעדותה הפך הסיפור כיוונו כליל, והמתלוננת טענה שהנאשם הוא שאמר ששלף את הטבעת מאבר-מינה של המתלוננת, כשבאופן לא ברור לא ראתה זאת ולא חשה בכך, ורק לאחר בדיקה גילתה שהטבעת אינה במקומה [ע' 22].

שלישית, בריחת הנאשם מהחלון:
המתלוננת טענה שהנאשם ברח מהחלון, כשהגיעו השוטרים ביום 11.7.11, אולם בחקירתה הנגדית הודתה שרק הסיקה זאת כי ראתה את החלון פתוח כשנכנסה לדירה.

רביעית, טענה בדבר גניבת דרכוניה של המתלוננת:
המתלוננת טענה בעימות שהנאשם גנב ממנה דרכונים (גם תכשיטים), אך בחקירתה הנגדית התברר כי הנאשם כלל לא גנב את הדרכונים, אלא הם הושארו בחזקתו על-ידי המתלוננת וכשביקשה (ולא ברור לחלוטין אם ביקשה) – קיבלה אותם בחזרה [ע' 20-21].

חמישית, טיבם המדויק של היחסים:
המתלוננת טרחה להדגיש את אימתה מפני הנאשם ואת רצונה להיפרד ממנו, אך נאלצה להודות בעימות שהיא רצתה להתחתן עם הנאשם, בטענה שהיא מרחמת עליו.

שישית, הכחשת הניסיונות לפגיעה דמונסטרטיבית:
כבר בעימות ת/3 הטיח הנאשם במתלוננת את האירועים בהם חתכה את ידה בסכין וניסתה לקפוץ מהמרפסת. המתלוננת הגיבה באמרה "זה שקר", אך בעדותה הסתבר, כאמור, שמדובר במקרי אמת.

שביעית, ייחוס החזקת נשק לנאשם:
ביום 12.7.12, לאחר האירוע המתואר באישום הראשון, טענה המתלוננת באזני שוטר כי הנאשם מחזיק בנשק חם, רובה, ככל הנראה רובה סער או תת-מקלע מקוצר [ת/7]. חיפוש שנערך בו-בביום, טרם שהיה ביד הנאשם סיפק להיכנס לבדו לדירה, לא העלה דבר – פרט למצית בדמות אקדח [ת/10]. גם על טענה זו לא חזרה המתלוננת.

אך בעיקר:

חוסר היכולת לקבוע מה בדיוק ארע באירוע נשוא האישום הראשון, לנוכח נסיגתה של המתלוננת מטענתה כביכול הוכתה על-ידי הנאשם.

התובעת המלומדת מבקשת לאמץ את אמרתה של המתלוננת מייד לאחר מעשה באזני עדת התביעה לימור חסין, אך עיון מדוקדק באמרה מגלה שהמתלוננת התייחסה באזני העדה לאירוע מיום שקדם לאירוע התקיפה, ולא לתקיפה הנטענת במכונית. כך, לא מתקיימת הדרישה של ספונטניות האמרה בצד מעשה (כדרישת סעיף 9 לפקודת הראיות) או של סמיכות ו'הזדמנות ראשונה להתלונן' (כדרישת סעיף 10 לפקודה) ולא ניתן להסיק מאמרה זו ממצא מפליל לגבי אירוע זה. אפשר, שההיפך הוא הנכון – המתלוננת לא טענה באזני העדה, מייד לאחר מעשה, שהנאשם הכה אותה ברכב, אף שמסרה על תקיפה קודמת.

לשוטרת שהגיעה למקום מסרה המתלוננת שהנאשם הכה אותה עם קסדה [ת/6] – טענה עליה לא חזרה בשום מקום אחר ושאינה נתמכת בשום ראיה נוספת, ואף נסתרת בעדויות עדי תביעה כמפורט להלן.

עדות יוסי בוגנים – ידידה של המתלוננת:

יוסי היה בן זוגה של המתלוננת והפך לידידה, כאשר לדבריו ראה בה אישה חלשה ומפוחדת, חסרת תמיכה ומגן. עם-זאת, הובן היטב מדבריו של יוסי, שעל-אף אהבתו למתלוננת היה מודע להיבטים מניפולטיביים באופייה. לדבריו, המתלוננת ידעה להפעיל אצלו את הנטייה להיחלץ לעזרתה.
כך קרה, שלמעשה 'זגזגה' המתלוננת בין יוסי והנאשם – עזבה את הנאשם וחזרה ליוסי, אף התארסה לו, ואז חזרה לנאשם ונטשה את יוסי, וחוזר חלילה.

בהגינותו, ועל-אף אהדה בלתי-מוסתרת למתלוננת, אמר העד שאינו מאמין עוד לדבר, וגם הפסיק לדבר עם המתלוננת.

למעשה, פרט לאירוע המתואר באישום הראשון, יוסי לא ראה דבר ממה שמתארת המתלוננת, אלא רק שמע ממנה תכופות על אלימות ואיומים וראה אותה נסערת ומפוחדת – בכל פעם שהיתה מתקשרת, היתה מספרת לו שהיא אינה יכולה לצאת כי הנאשם אינו מניח לה.


באשר לאישום הראשון:
יוסי ראה את הנאשם קופץ על הרכב, עוצר אותו, מכה עם הקסדה בחלון הנהג ופותח את דלת הנהג. יוסי לא ראה מה ארע בתוך הרכב, אך אחרי מספר שניות ברח הנאשם מהמקום.
בחקירתו הנגדית לא שלל העד אפשרות, שהנאשם ניסה להוציא את המפתח מהמתנע.

עדות לימור חסין – לאישום הראשון:

העדה נסעה עם בעלה ברכבם מאחורי רכבה של המתלוננת, והם ראו את הנאשם רץ אחרי הרכב. הרכב נעצר ברמזור, והנאשם פתח את הדלת הימנית-קדמית, הכניס את פלג גופו העליון לרכב, הושיט את ידיו קדימה, והעדה ראתה תנועות של מכות – תקיפת הנהגת. לאחר תום האירוע ניגשה העדה לרכב, הרגיעה את המתלוננת, ושמעה ממנה על מערכת היחסים הקשה עם הנאשם.
למעשה, העדה לא ידעה שמדובר באישה במהלך התקיפה, ואת המתרחש ברכבה של המתלוננת ראתה דרך החלון האחורי הקטן ברכבה של המתלוננת. עם-זאת, סוברת העדה כי מדובר בתקיפה ולא בהושטת יד למתנע, שכן ראתה ידיים מתנופפות כלפי מעלה.

עדות אלעד חסין – לאישום הראשון:

העד נסע עם אשתו כמתואר לעיל, ולהשערתו היתה התנועה של הנאשם בתוך הרכב תנועת תפיסה לכיוונה של המתלוננת. מדובר היה בהכנסת יד אחת של הנאשם לתוך הרכב.
בחקירתו הנגדית אמר העד, שיכול להיות שהנאשם ניסה להוציא את המפתח מהמתנע.

תצלומי המתלוננת – לאישום הראשון [ת/4]:
המתלוננת צולמה כשבאמת ידה הימנית סימן קטן, אולם לנוכח עדותה איני יכול לקבוע כי ממצא זה קשור לאירוע הנטען באישום הראשון.

ראיות ההגנה
:

עדות הנאשם:

הנאשם טען, כפי שטען מרגע מעצרו, כי מדובר בעלילה שטוותה המתלוננת כדי לזכות ברכבו.

לדבריו, המתלוננת הגיעה לדירה כדי לשכור חדר, כשותפה שלישית, נוספת לאלון ולו. מייד גוללה המתלוננת את קשייה באזני הנאשם, והוא שש למסור לה את החדר שנועד להשכרה – ולמעשה הפכו השניים לזוג, כשלקשר גם היבט תועלתני, כאשר הנאשם 'זוכה' בקשר אינטימי עם המתלוננת המצודדת ואילו המתלוננת 'זוכה' במגורי חינם וברווחה כלכלית.
המתלוננת התגוררה עם הנאשם בחדרו, ובחדר המיועד להשכרה אחסנה את חפציה.

במהלך התקופה נפרדו השניים מספר פעמים, כשבחלק מהן המתלוננת חזרה ליוסי, אך תמיד שבה לנאשם – גם כשכבר דרש שתעזוב.

את הרכב, שרכש למעשה עם אלון, רשם הנאשם ע"ש המתלוננת, מחמת הליכי הוצל"פ הפתוחים נגדו.

לאישום הראשון (12.7.11):

הנאשם הגיע סמוך לביתו של יוסי וראה את המתלוננת נכנסת לרכב ומתניעה. הנאשם נעמד מול הרכב כדי למנוע מהמתלוננת לנסוע ולגנוב את הרכב, אך היא המשיכה בנסיעה וכמעט דרסה אותו. כשעצרה ברמזור אדום, פתח הנאשם את הדלת הימנית-קדמית של הרכב, הכניס את ידו האחת, וניסה לשלוף את המפתח מהמתנע. המתלוננת החלה לנסוע, הדלת נסגרה, והנאשם עזב את המקום.

לאישום השני (10.7.11):

בעקבות ריב, ביקש הנאשם מהמתלוננת לקחת את חפציה, והוא יסיע אותה ליוסי. המתלוננת החלה להשתולל, נטלה סכין וחתכה את ידה. הנאשם קפץ עליה, חיבק אותה בחוזקה, הוציא את הסכין מידה ודחף אותה לספה. המתלוננת שוב נכנסה להתקף היסטריה והנאשם ניסה להרגיעה.
למחרת כבר הגיעה המתלוננת לדירה בליווי המשטרה למקום, ונטלה חפצים – לרבות את חפציו של הנאשם, כולל שעון יקר-ערך.

לאישום השלישי (דצמבר 2010):

המתלוננת והנאשם אמורים היו לצאת לסעוד, אך שלומי הגיע לביקור. המתלוננת כעסה שהנאשם מתמהמה מלצאת איתה והטיחה ארצה חפץ נוי מחרסינה, שהתרסק. המתלוננת נכנסה להתקף היסטריה והנאשם אחז בה וחיבק אותה, תוך שהוא מוליך אותה לחדר השינה ומרגיע אותה. המתלוננת סירבה לנקות את השברים, ושלומי ניקה ועזב את המקום – כמובן שהדלת לא היתה נעולה.

למחרת הגיעה המשטרה בלילה, והסתבר שאלונה חברתה של המתלוננת הזמינה אותם, פעם אחר פעם. אחד השוטרים הכיר את הנאשם ופנה אליו בשמו, והמתלוננת שוחחה ביחידות עם שוטרת. המתלוננת אמרה שלא קרה כלום, והשוטרים הסתלקו מהמקום. כך, פעמיים באותו לילה.

אלון טוב – השותף לדירה:

עד זה גר עם הנאשם והכיר אותו בשמו, איציק חקאק. המתלוננת הגיעה לדירה כשותפה שלישית אך הפכה לבת זוגו של הנאשם, חיה עימו בחדרו, ואת חפציה הניחה בחדר הנוסף.

הרכב נרכש על-ידי אלון בסיוע כספי של הנאשם, והמתלוננת השתמשה בו ברשותם של אלון והנאשם. כשסירבה להשיב את הרכב לאחר מעצרו של הנאשם, תבע אותה אלון (כמתואר לעיל), והמתלוננת החזירה את הרכב בתום ההליך.
כיון שהמתלוננת היא שהשתמשה ברכב (לאלון רכב עבודה), נרשם הרכב על-שמה, מטעמי ביטוח, דו"חות וכו'.

העד מעולם לא ראה ולא שמע אלימות או איומים בין השניים.

שלומי בן-שטרית – חברו של הנאשם:

עד זה העיד על האירועים שבאישומים הראשון והשלישי, וככלל, תומך הוא בגרסת הנאשם.

אציין, שלהתרשמותי הסתייע זכרונו של העד באחרים, אף שהכחיש זאת, ולפיכך הזהירות מחייבת שלא להסתמך על דבריו.

כפי שיפורט להלן, איני נדרש לכל קביעה מעבר לכך ביחס לעדותו של עד זה, ולא ארחיב.

דיון ומסקנות:

כפי שכבר נאמר, התרשמותי מאמינותה של המתלוננת איננה חיובית.

יתר עדויות התביעה אינן יכולות לסייע בתמיכה של ממש לגרסת התביעה:

יוסי לא היה עד ראיה לרוב הנטען, ודבריו בנוגע לאירוע הנדון באישום הראשון לוקים בטעות – הנאשם לא פתח את דלת הנהג, אלא את הדלת הימנית-קדמית, ולא הכה בחלון בקסדתו. מעט הפרטים שיכול היה יוסי למסור, אינם סותרים את גרסת הנאשם.

עדותו של יוסי, בדבר התנהגותה של המתלוננת, אף חיזקה את האפשרות שהמתלוננת 'שיחקה' בו ובנאשם ועוררה את רחמיהם בתלונות נגדיות זה על זה, כאשר לא היתה כל הלימה בין תלונותיה לבין התנהגותה בפועל.

בין היתר, לא הוסרה התמיהה ביחס להתנהגותה של המתלוננת כאשר הגיעה המשטרה פעם אחר פעם לדירה, ביוזמת יוסי ואלונה, שהאמינו למתלוננת כי היא במצוקה. מדוע לא ניצלה המתלוננת הזדמנות פז חוזרת זו כדי לסיים את הקשר המאיים? ואין תשובה מניחת דעת.

עדויותיהם של עדי הראיה לאישום הראשון, הזוג חסין, אינן סותרות את גרסת הנאשם, כשמנפים מהם את ההשערות וההטיה (עליה דיווחה גב' חסין) לטובת המתלוננת שנחזתה כאישה חסרת הגנה, שהותקפה לכאורה, באופן בלתי מוסבר.

עדותו של אלון טוב נמצאת על-ידי מהימנה. בעדותו לא ניסה העד כלל להתאים דבריו לגרסת הנאשם, וניכר היה שהוא מוסר עדותו תוך הקפדה על דיוק והפרדה בין הזכור לו לבין שאינו זכור לו.
עדותו, בנוסף לדברים שפורטו לעיל, מעמידה בסימן שאלה גדול את טענת המתלוננת, לפיה לא ידעה את שמו האמיתי של הנאשם:
השלושה התגוררו בדירה אחת תקופה של מספר חודשים. בכל הזמן הזה, הייתכן שהמתלוננת לא שמעה את העד פונה לנאשם בשמו? הייתכן שהעד לא שמע את המתלוננת פונה לנאשם בשם 'גיא' מבלי שהתמיה אותו הדבר?
העד לא נשאל על כך בחקירה נגדית, ואף לכך נפקות.
בנוסף לעדותו של אלון, מתמיהה העובדה, שהשוטרים שהגיעו לדירת בני הזוג לא פחות מפעמיים, ושמעו מהמתלוננת שלנאשם קוראים 'גיא', לא עמדו על הטעות בזיהוי, אף שבדקו זהותו ושאחד מהשוטרים הכיר אותו אישית.

סיכומם של דברים הוא, שהעדוּת המרכזית עליה מושתתת גרסת התביעה לוקה מאוד באמינותה, הן במבחן הפנימי כפי שתואר לעיל, והן בהשוואה לראיות אחרות, כגון עדותו של אלון, ואף 'נצבעת' באור חשוד לנוכח עדותו של יוסי.

כך, באשר לאישומים השני והשלישי, הנסמכים למעשה על דברי המתלוננת לבדה, אין מקום להרשעת הנאשם;
וכך גם באשר לאישום הראשון, כאשר המתלוננת אינה יכולה עוד לעמוד על טענתה שהוכתה על-ידי הנאשם, ועדויות האחרים אינן שוללות גרסת הנאשם;

אינני מתעלם מתמיהות מסוימות גם בדברי הנאשם עצמו, אך אין באלו כדי להשלים את הליקוי בראיות התביעה.

כזכור, די בספק סביר כדי להביא לזיכויו של הנאשם, ולנוכח מסקנותיי לעיל, הספק קיים, וסביר הוא ביותר.

לפיכך, כאמור בפתח הדברים, אני מזכה את הנאשם מכל המיוחס לו בכתב האישום.


ניתנה היום,
ז' באב תשע"ב , 26 יולי 2012, במעמד הצדדים.








פ בית משפט שלום 31971-07/11 מדינת ישראל נ' יצחק חקאק (פורסם ב-ֽ 26/07/2012)