פסקי דין על שאול גלולה | פסקי דין על דוניס פרץ | פסקי דין על מימון אזולאי |

1915-01/11 א     23/07/2012




א 1915-01/11 שאול גלולה נ' דוניס פרץ, מימון אזולאי








בית משפט השלום בחיפה



ת"א 1915-01-11 גלולה נ' פרץ ואח'






בפני

כב' השופטת
עדי חן-ברק


תובעים

שאול גלולה


נגד


נתבעים

1.דוניס פרץ
2.מימון אזולאי



פסק דין


תביעה להחזר הלוואות.

א. מבוא
:

1.
התובע הינו בעל עסק לעבודות חשמל ושיפוצים.
2.
במועד הרלבנטי עבד הנתבע 2 (להלן: "הנתבע") כעובד שכיר אצל התובע.
3.
התובע טוען כי נתן לנתבעים (שהיו במועד הרלוונטי בקשרי ידידות ו/או בני זוג) שתי הלוואות אשר לא הוחזרו לו ומכאן התביעה דנן.
ההלוואות ניתנו, לטענתו, נוכח רצון הנתבעים לעזור לילדיהם שהיו נשואים זה לזו (בנה של הנתבעת היה נשוי לבתו של הנתבע) ונמצאו במצב כלכלי קשה נוכח העובדה כי בנה של הנתבעת ריצה עונש מאסר בכלא.
4.
התובע טוען כי ההלוואה הראשונה ניתנה על ידו באופן הבא:
הוסכם בין הצדדים כי הנתבעת תיטול הלוואה מהבנק על סך של 30,000 ₪ כאשר הלוואה זו תוחזר באמצעות המחאות של התובע שניתנו לנתבע ושהופקדו ישירות בחשבון הבנק של הנתבעת (התובע מסר לנתבע 15 המחאות על סך 2,000 ₪ כל אחת).
לטענת התובע התחייבו הנתבעים להשיב לו את סכומי ההמחאות שנתן.
5.
ההלוואה השנייה ניתנה בסמוך לאחר מתן ההלוואה הראשונה ועוד בטרם הוחזרו לתובע
סכומי ההמחאות שנתן במסגרת ההלוואה הראשונה.
הפעם נתן לנתבעים, לטענתו, סכום כולל של 50,000 ש"ח (במהלך כחודש ימים כאשר בכל פעם ניתן סכום אחר בשיק, כאשר סך כל השיקים הגיע ל - 50,000 ש"ח).
סכום זה היה אמור להיות מוחזר לו, לשיטתו, באמצעות 50 המחאות חודשיות מעותדות שמסרה לו הנתבעת בסך של 1,000 ש"ח כל המחאה. נטען כי ההמחאות נמסרו לו בחודש 1/10 (עוד בטרם נתן לנתבעים את מלוא סכום ההלוואה), כאשר ההמחאה הראשונה הייתה אמורה להיפרע בחודש מרץ 2010.
בטרם מועד פירעון ההמחאה הראשונה שמסרה לו הנתבעת פנה לתובע (ע"פ טענתו) בן זוגה החדש של הנתבעת (להלן: "אבישי"), לאחר שזו נפרדה מהנתבע, ודרש ממנו להשיב את כל ההמחאות שקיבל מהנתבעת.

נטען כי אבישי איים על התובע ועל כן אולץ התובע להחזיר את ההמחאות.
בסמוך לאחר מכן נתן התובע הוראת ביטול לכל ההמחאות שנתן לנתבע בגין החזר ההלוואה הראשונה – המחאות שטרם הגיע מועד פרעונם.
6.
הנתבעת הגישה חלק מההמחאות שביטל התובע ללשכת ההוצאה לפועל

(הוגשו 4 המחאות), ומשחלף המועד להגשת התנגדות, החלה לפעול כנגד התובע.
בסמוך לאחר שנקטה נגדו בהליך בו עוקל ונתפס רכבו, הגיש התובע את התביעה דנן.
7.
הנתבע, שלא הגיש כתב הגנה במועד ואף לא התייצב לישיבות קדם המשפט הוזמן על ידי התובע לישיבת ההוכחות (יובהר כי לא נתבקש ליתן נגדו

פסק דין
בהעדר הגנה ובהעדר התייצבות וטעמי התובע עימו).
בפתח ישיבת ההוכחות הגיש הנתבע כתב הגנה אותו כתב בבית המשפט ולפיו הוא מאשר את גרסת התובע במלואה, מודה כי הוא והנתבעת קיבלו מהתובע שתי הלוואות בסכום כולל של 80,000 ₪. כן הוא טוען כי ההלוואות ניתנו לו ולנתבעת על מנת לעזור לילדיהם שהיו בקשיים כלכליים.
8.
הנתבעת טוענת, מנגד, כי ההמחאות שמסר לה התובע בגין ההלוואה הראשונה ניתנו,
ע"פ דרישתה, כערבות להלוואה שהיא נתנה לנתבע.
לדבריה הייתה במועד הרלבנטי בקשרי ידידות עם הנתבע, ומאחר וזה נקלע לקשיים כלכליים הסכימה לעזור לו בלקיחת הלוואה מהבנק עבורו, ברם התנתה את לקיחת ההלוואה בקבלת המחאות ממעסיקו-התובע לצורך הבטחת החזר ההלוואה שכן חששה כי הנתבע לא יעמוד בהחזר ההלוואה.

עוד היא טוענת כי עם גירושי בנה מבתו של הנתבע נותק גם הקשר בינה לבין הנתבע. במקביל ביטל התובע את ההמחאות שמסר לה בגין ההלוואה שנטלה עבור הנתבע, ועל כן פנתה ללשכת ההוצאה לפועל והחלה לנקוט נגדו הליכים.
9.
באשר להלוואה השנייה, מכחישה הנתבעת כי לוותה סכום זה מהתובע. כן הכחישה כי מסרה לתובע 50 המחאות מחשבונה.

עוד נטען על ידה כי במועד הנטען לקבלת ההלוואה השנייה הפסיק הנתבע את עבודתו אצל התובע ומכאן שאין כל סבירות לקבל את גרסת התובע לפיה הלווה סכום כסף נכבד כל כך לנתבע ו/או לה ללא הסכם הלוואה כתוב.



10.
בישיבות ההוכחות שהתקיימו בתיק נשמעה עדות התובע, הנתבעים ואבישי.
ב"כ הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.


ב. דיון והכרעה:

בפתח הדברים אומר כי לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, עיינתי בכל המסמכים שהוצגו ושקלתי
את טענות ב"כ הצדדים, אני סבורה כי דין התביעה להידחות ביחס לנתבעת, ולהתקבל באופן חלקי ביחס לנתבע. להלן נימוקי:

הלוואה ראשונה:

11.
אין בידי לקבל את גרסת התובע לפיה נתן לנתבעים הלוואה על סך 30,000 ₪. גרסה זו אינה עולה בקנה אחד עם העובדות שהוכחו ועם עדויות הצדדים מה גם שאין בה כל סבירות והגיון כלכלי, ואפרט:
12.
אין חולק כי מי שנטל הלוואה מהבנק על סך של 30,000 ₪ היא הנתבעת (ההלוואה ניטלה על ידה ביום 10/7/09).
לו הייתה הנתבעת בעצמה זקוקה להלוואה הרי שממילא יכולה הייתה ליטול הלוואה מהבנק כפי שעשתה בפועל, ומכאן שאין כל הגיון כלכלי בגרסת התובע לפיה היא והנתבע בקשו ממנו הלוואה בסכום זה, ומסתבר יותר לקבל את עדות הנתבעת, שקבלה אישור מלא בדברי הנתבע, ולפיה מי שביקש לקבל הלוואה היה הנתבע (שלא יכול היה לקבל הלוואה מהבנק), ועל כן הסכימה הנתבעת

הסכימה ליטול עבורו הלוואה זו נוכח קשרי הידידות שהיו ביניהם,
והעובדה כי ילדיהם היו נשואים זה לזו.
עם לקיחת ההלוואה דרשה הנתבעת מהנתבע כי התובע – מעבידו, ימסור
לה המחאות על מלוא סכום ההלוואה כערבות לצורך הבטחת החזרתה.
13.
התובע – שהיה כאמור מעבידו של הנתבע, לא התנגד לעשות כן שכן ממילא היה הנתבע עובד שכיר שלו, שכרו החודשי היה גבוה מהסכום החודשי של החזר ההלוואה (שכרו של הנתבע עמד, ע"פ עדות התובע על סכום העולה על 3,000 ₪: "3,000 ₪ ומשהו בערך" – עמ' 4 שר' 9. הנתבע אף העיד כי הרוויח 5,000 ₪ - 4,000 ש"ח וכי עבד במשרה מלאה. ההחזר החודשי בגין ההלוואה עמד על סך של 2,000 ₪)
. מכאן שהתובע יכול היה לקזז מהשכר שהיה עליו לשלם לנתבע את סכומי ההמחאות שמסר לנתבעת לצורך החזר ההלוואה.
14.
הנתבע, כאמור, אישר בעדותו גרסה זו של הנתבעת במלואה:
"בקשתי מהנתבעת שתעשה הלוואה של 30,000 ₪ ואמרתי לה שאני אביא שיקים מהמעביד שלי והוא יקזז לי את זה מהעבודה" – עמ' 17 שר' 17 לפרוט'.
וכן:
"אני שלמתי לילדים הרבה כסף עוד לפני ה-30,000 ₪ שזה הלוואה שלקחתי.." – עמ' 18 שר' 13.
כן ראה עדותו המתייחסת, אומנם, להלוואה השנייה אך בקשר אליה הוא מסביר כי את הלוואה הראשונה הוא זה שלקח:
"אני אמרתי לה שאני עד עכשיו עשיתי מעל ומעבר ולא יעלה על הדעת שאקח את כל המשימה עלי כי יש לי רק בת אחת, ושהפעם היא תצטרך לקחת הלוואה ולסייע כמו שאני עשיתי פעם שעברה. לקחתי את החוב על אחריותי..".
15.
יודגש כי גם התובע אישר בעדותו כי קיזז כספים שהגיעו לנתבע כשכר עבודה בגין הסכומים שנתן לנתבעת.
"ת. אמרתי להם שאין בעיה, הוא עבד אצלי ולא היתה בעיה, נתתי להם 15 שיקים. מימון עבד אצלי ואז הייתי יכול לקזז לו מהמשכורת.

ש. סיכמתם שתקזז לו מהמשכורת.
ת. לא סיכמנו שום דבר בפועל אבל אם הוא לא היה מחזיר, הייתי מקזז לו במשכורת. כל עוד הוא עבד אצלי לא היתה בעיה.

ש. איך אמרו לך שיחזירו לך את הכסף.

ת. זה היה אמור להיות מהמשכורת שלו...

ש. נפרע השיק הראשון 2,000 ש"ח, קיבלת אותו מיד במשכורת.

ת. לא מיד. קיזזתי לו חלק מהכסף.


ש. כמה שיקים נפרעו.

ת. אם אני לא טועה 5 או 6 שיקים.

ש. כמה מתוך 5-6 שיקים קיזזת לו מהמשכורת.

ת. קיזזתי לו חלק מהכסף.

ש. אפשר לקבל תלושי משכורת.


ת. כן אני יכול להמציא תלושי שכר כל חודש וחודש"
(עדות התובע בעמ' 5 שורה 8).

התובע אף מאשר, כאמור לעיל, כי מי שהתחייב להחזיר את הכסף הוא הנתבע בלבד:
"..אם הוא לא היה מחזיר הייתי מקזז לו במשכורת. כל עוד הוא עבד אצלי לא הייתה בעיה".
חשוב להבהיר,
בהקשר זה,
כי נושא קיזוז סכומי כסף משכרו של הנתבע לא עלה כלל בתצהירו של התובע אלא רק בחקירתו הנגדית. כן הוכחש הדבר על ידי בא כוחו (בישיבת קדם משפט שהתקיימה ביום 30.1.12), במהלכה נשאל על ידי ביהמ"ש באופן מפורש האם הסכמת התובע לתת לנתבעת המחאות נעשתה בשל העובדה שיוכל לקזז סכומים אלו משכר העבודה שעליו לשלם לנתבע.
16.
יתכן כי הסיבה בגינה ביטל התובע חלק מההמחאות שטרם
נפרעו נעוצה בכך שהנתבע חדל לעבוד אצלו,
כך שהתובע לא יכול היה להמשיך ולקזז משכר עבודתו. הוברר כי ביום 18/9/09 הפסיק הנתבע לעבוד אצל התובע כאשר הפסקת העבודה לא היתה צפויה ונבעה מתאונת עבודה בה היה הנתבע מעורב.
17.
אין לקבל את טענת התובע כי גרסת הנתבעת ביחס להלוואה הראשונה אינה סבירה, שכן הנתבע יכול היה לפנות לתובע ולקבל הלוואה ממנו.
הוכח כי הנתבע היה ביחסי ידידות עם הנתבעת (ע"פ עדות הנתבע, כאמור, היו השניים בני זוג) ומכאן טבעי הוא כי הנתבע יבקש הלוואה דווקא מהנתבעת.
18.
גם העובדה כי התובע הודה בעדותו שבעת מסירת ההמחאות לנתבע כלל לא סוכמו תנאי ההלוואה, לא סוכם כיצד יוחזר הכסף ומתי:
"ש. אנו רואים שלא סוכם איך תוחזר לך ההלוואה הזאת.
ת. נכון"
(עמ' 5 שורה 33), אף היא תומכת בגרסת הנתבעת לפיה לא דובר בהלוואה שניתנה לנתבעים על ידי התובע, אלא המחאות שניתנו על ידי התובע כערבות להחזר הלוואה שהנתבעת נתנה לנתבע, כאשר התובע יודע כי אין חשש בנוגע להחזרת הכסף על ידי הנתבע, שכן במועד הרלוונטי עבד אצלו כשכיר.
19.
מכל מקום, די לי בכך שהנתבע אישר בעדותו כי ההלוואה הראשונה נלקחה על ידו, ודי בכך שהוכח כי בגין חלק מההמחאות שנפרעו קיזז התובע לנתבע שכר מעבודתו, כדי לקבל את גרסת הנתבעת בהקשר זה,
וכדי לקבוע כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח גרסתו לפיה דובר במתן הלוואה לנתבעת.
20.
אוסיף כי התובע כלל לא טרח להגיש התנגדות בלשכת ההוצאה לפועל ולא העלה גרסתו בנוגע לביטול ההמחאות - דבר שאף הוא אומר דרשני, זאת מעבר לעובדה שהתובע מנוע מלהעלות, במסגרת הליך זה, טענה כלשהי ביחס לכל סכום שנתבע בלשכת ההוצאה לפועל, זאת בהתאם להלכת בית המשפט העליון בענין רע"א 2237/06 בנק פועלים נ' רלה וינשטיין, ניתן ביום 8/3/09 שם נקבע הן על בסיס מניעות והן על בסיס מעשה בית דין כי
נתבע שבחר לא להתגונן ולא להעלות טענותיו בדרך שקבע לכך המחוקק (במקרה דנן – אי הגשת התנגדות בלשכת ההוצאה לפועל) מנוע מלהעלות את אותן טענות במסגרת תביעה עצמאית.
21.
לסיכום האמור עד כה:
דין הטענה ביחס להלוואה הראשונה ככל שהיא נוגעת לנתבעת להידחות.
ביחס לנתבע: לא הוכח מהו הקיזוז המדויק שנעשה משכרו של הנתבע על אף שהתובע יכול היה להציג, בנקל, תלושי שכר של הנתבע ולהוכיח כמה קוזז.
יחד עם זאת התובע אישר כי קוזז סכום של 5,000 ₪ בלבד והנתבע אישר סכום זה.
מכאן שיש לחייב את הנתבע בהשבת ההלוואה הראשונה בסכום של 25,000 ₪.

הלוואה שנייה:


22.
הוכח כי התובע נתן לנתבע מספר המחאות לביצוע ניכיון - דבר העולה מעדותו ומעדות הנתבע, כאשר יש לכך חיזוק מסוים גם מעדות הנתבעת שאשרה כי קבלה מהנתבע המחאה של התובע אותה פרטה בגמ"ח:
"ש. את מכירה את הרב שמיר ?
ת. כן
"ש. האם נכון את השיקים עבור ההלוואה השניה את פרטת אצלו ?
"יכול להיות שפעם מימון ביקש ממני שאני אפרוט שיק והלכתי ופרטתי לו. אני לא בטוחה. גם שיקים שלי אני פורטת בגמחים".
23.
ברם התובע היה רחוק מלהוכיח את סכום ההלוואה שנתן דבר שיכול היה לעשות בנקל, בפרט נוכח עדותו כי הכסף הועבר על ידו בהמחאות ולא בכסף מזומן, כך שלא הייתה כל מניעה לבקש מהבנק את ההמחאות ולהציגן לביהמ"ש.

התובע אף אישר בעדותו מספר פעמים כי יכול להמציא את ההמחאות ברם בחר שלא לעשות כן. ראה עדותו כדלקמן:

"ש. למוטב בלבד השיקים שלך ?

ת. כן.

ש. למה לא הבאת את השיקים מהבנק ?

ת. אני יכול להוציא אותם מהבנק. אין בעיה זה שיקים שנרשם עליהם שמות רבנים..
– עמ' 6 שר' 29.

"אני מוכן להביא את הצילומים של השיקים שנתתי" – עמ' 8 שר' 20.

"אני יכול להביא אישור על כך" – עמ' 9 שר' 5.

ודוק -
המנעות מהבאת ראיה מקימה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובנסיון החיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, שהיא בהישג יד ואין לכך הסבר סביר, היתה פועלת לחובת


הצד שנמנע מהבאתה: ע"א 548/78 נועה שרון ואח' נ' יוסף, פ"ד לה (1), 736; ע"א 55/89 קופל נ' טלקאר פ"ד מד (4) 602; קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1648 ואילך, 917; ע"א 2275/90 לימה נ' פרץ, פ"ד מז (2), 605; ע"א 78/04 המגן נ' גרשון, תק-על 2006 (4), 64).

לא ניתן לסמוך, בענין זה, על עדות הנתבע שאישר לכאורה את סכום ההלוואה הנטען (ראה התייחסות בהמשך לקושי בקבלת עדות הנתבע), ואין די בכך שהעד מטעם הנתבעת (אבישי) אישר קיומן של שתי המחאות שנמסרו על ידי התובעת לתובע (על סך של 1,000 ₪) שכן הנטל הראשוני הוא על התובע להוכיח מתן הלוואה בסך 50,000 ₪ כשלא היתה כל מניעה מבחינתו להציג את ההמחאות שנתן.
24.
ואולם גם אם היה מקום לקבוע כי סכומי ההמחאות שנתן התובע מגיעים לכדי 50,000 ₪ הרי שהתובע לא הוכיח כי ההלוואה ניתנה על ידו גם לנתבעת (בשונה מלנתבע), וכי היא זו שהתחייבה כלפיו להשיבה.

מהעדויות שהובאו מסתבר יותר לקבוע כי ההלוואה ניתנה על ידי התובע לנתבע וכי הוא זה שהתחייב להחזירה לתובע, על אף שהכסף שניתן שימש,
בין היתר, כסיוע לבתו של הנתבע שהייתה בקשיים כלכלים על רקע המצאות בעלה (בנה של הנתבעת) במאסר, ואפרט:

ראשית
- התובע היה בקשר עם הנתבע בלבד זאת על רקע היות הנתבע עובד שלו וברור כי יחסיהם היו קרובים יותר מיחסי עובד-מעביד רגילים.
לעומת זה לא הוכח כי התובע היה בקשרי ידידות ו/או בקשרים כלשהם עם הנתבעת.
ודוק - לא מדובר בסכום הלוואה זניח אלא נטען להעברת סכום של 50,000 ₪ !
ללא הסכם הלוואה בכתב, ובשלב שבו לטענת התובע טרם הוחזרו לו הסכומים שנתן בגין ההלוואה הראשונה אשר גם אותה נתן לשיטתו לנתבעת – עדות שנדחתה על ידי כמפורט לעיל.
אין כל סבירות כי התובע ילווה סכום נכבד נוסף לנתבעת שאינו מכיר אלא דרך הנתבע.


שנית –הוכח כי הנתבע (לעומת הנתבעת) לא יכול היה לקבל הלוואה מהבנק (כפי שגם לא יכול היה לקבל את ההלוואה בפעם הראשונה) ועל כן סביר יותר לקבוע כי הוא היה זה שפנה לתובע, ביקש ממנו הלוואה והתחייב להשיבה כאשר רק כעת, ובדיעבד, הוא סבור כי על הנתבעת לשאת בנטל המשותף נוכח העברת הכסף לבתו ולבן זוגה - בנה של הנתבעת.

שלישית
– התובע טוען כי להבטחת החזר ההלוואה קיבל מהנתבעת 50 המחאות על סך 1,000 ₪ כל אחת. כן העיד כי קיבל מהנתבעת המחאות טרם נתן את מלוא ההלוואה:
"כל פעם נתתי לה 5,000 ₪ בשיקים והיא הלכה ופרטה אותם אצל הרבנים..כל פעם נתתי לה 5,000 ₪, כל שבוע או שבוע וחצי" – עמ' 6 שר' 14.
באשר למועד בו נמסרו לו המחאות הנתבעת ענה:
"ש. מתי היא נתנה לך את השיקים האלה?
ת. זה היה בהתחלה לפני ה-50,000 ₪..דברנו על זה שהם רוצים 50,000 ₪ אני לא יכולתי לתת להם את ה-50,000 ₪ במכה והיא נתנה לי שיקים שלה בסכום כולל של 50,000 ₪ עוד לפני שנתתי את כל ה-50,000 ₪"
– עמ' 7 שר' 5.
אין בעדות זו כל סבירות והגיון.

רביעית
– התובע העיד כי נדרש להשיב לנתבעת את ההמחאות שמסרה לו להבטחת החזר ההלוואה. כן הוא טוען כי השיב את ההמחאות לאחר שאוים על ידי אבישי – בן זוגה החדש של הנתבעת.
תמוה מדוע לא שמר הנתבע העתקי ההמחאות, ותמוה עוד יותר – מדוע לא פעל כנגד הנתבעת בהגשת תביעה להחזרת הכסף (כאשר לדידו אולץ להחזיר את ההמחאות כבר בחודש 1/10), ובחר להגיש את התביעה רק כעבור שנה, ורק לאחר שהנתבעת פתחה נגדו הליכי הוצאה לפועל ונקטה הליכי גביה, כאשר זו הייתה הסיבה היחידה מבחינתו להגשת התביעה:
"ברגע שהיא התחילה עם כל העיקולים והדברים האלה זו היתה הסיבה שהגשתי את התביעה" – עמ' 10 שר' 27 לפרוט'.

כך לא מתנהג מי שנותן הלוואה על סכום של 50,000 ₪, מקבל המחאות להבטחת החזרתה ונדרש להשיבן, מבלי שהוא נוקט צעדים כלשהם לצורך קבלת הכסף בחזרה, ואף מבלי שהוא מגיש תלונה במשטרה בגין איומים.

הסבר סביר להתנהלות כזו הינו כי הנתבע אכן העביר לתובע מספר המחאות של התובעת (כפי שעלה מעדות אבישי לפיה הוחזרו שתי המחאות) אשר אף היו מיועדות לפירעון ההלוואה שנטל הנתבע, ברם הדבר נעשה בהסכמת הנתבעת ועל רקע יחסיה נכון לאותו מועד עם הנתבע, ולא מתוך התחייבות משפטית כלפי התובע.

ראה בהקשר זה עדות הנתבע: "היא אמרה לי שהיא יכולה לתת לי שיקים של 1,000 ₪ כל חודש..".
לאחר שיחסי הנתבע והנתבעת עלו על שרטון והם נפרדו, וככל הנראה גם בעקבות הפרידה של ילדיהם, הציע הנתבע בעצמו להחזיר לנתבעת את ההמחאות שלה כפי שאף עולה מהקלטת שהגיש:
"את יודעת המ..א רוצה את השיקים שלך..אני שואל אותך את רוצה את השיקים שלך?
תסגור את הסיפור עם אבישי..
אני שואל אותך, את רוצה את השיקים שלך ?
אני לוקח עלי את החוב, את רוצה שאני אתן לך את השיקים..תעני לי אני שואל אותך
בוודאי שהייתי מעדיפה שתתן לי אחרי מה שקרה..בוודאי
...
אוקי, אז אני מביא לך את השיקים היום...אני מביא לך השיקים היום, אני אדבר עם שאול שיביא לך את השיקים".

25.
לכל האמור לעיל אוסיף כי יש להתייחס בזהירות רבה לעדות הנתבע לפיה ניתנה ההלוואה
השנייה לו ולנתבעת יחד:
ראשית – עדות זהה נתן גם ביחס להלוואה הראשונה ובהמשך התברר הדבר כלא נכון.
שנית - ברור כי בין הנתבע לתובע קיימים יחסים טובים בגינם לא ביקש התובע פסק הדין כנגד הנתבע על אף שזה לא הגיש כתב הגנה ולא התייצב לישיבות קדם המשפט, כאשר דומה מעדות התובע כי אין בכוונתו לגבות את הכסף מהנתבע.
כן ברור כי הנתבע ביקש "לחלוק" את אחריותו מול התובע עם גורם נוסף – הנתבעת, תוך שהוא טוען כי ההלוואה ניתנה במשותף לו ולנתבעת, אם כי גם לשיטת הנתבע לא שימש הכסף אותו ו/או את הנתבעת אלא את בתו שנקלעה למצוקה עקב המצאות בעלה בכלא.

כן הוברר מעדות הנתבע כי לדעתו מאחר שאת ההלוואה הראשונה על סך 30,000 ₪ הוא זה שלקח על מנת לסייע לבתו ולבנה של הנתבעת, היה על הנתבעת לקחת על עצמה את ההלוואה השנייה ולתרום "חלקה" בעזרה לבני הזוג:

"אני אומר שאני חייב לשלם את ה-30,000 ₪ והיא צריכה לשלם את ה-50,000 ₪. אני שלמתי לילדים הרבה כסף עוד לפני ה-30,000 ₪ שזה הלוואות שלקחתי, הייתי עושה להם קניות..".
ואולם בפועל מי שקיבל את ההלוואה מהתובע ומי שהתחייב להחזירה לתובע הוא הנתבע בלבד, אם כי ראוי היה כי גם הנתבעת תסייע בהחזרת הכסף לו אכן שימש את בתו של הנתבע, ואולם לא הוכחה התחייבות משפטית בינה לבין התובע להחזרת הכסף ומי שנושא באחריות להשבתו הוא הנתבע בלבד.

26.
סוף דבר – הנני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע בגין ההלוואה הראשונה סך של 25,000 ₪ ובגין ההלוואה השניה סך של 50,000 ₪ (בשל הודאתו במלוא הסכום).
כן יישא הנתבע
בשכ"ט עו"ד בסך 7,000 ש"ח.

התביעה כנגד הנתבעת נדחית.

בהתחשב בכך שהן סכום ההלוואה שקבלה הנתבעת מהבנק (30,000 ₪) אותה התחייב הנתבע להחזיר, כמו גם סכומי כסף אחרים שקיבל הנתבע מהתובע במסגרת ההלוואה השניה (שגם אותו התחייב הנתבע להחזיר), שימשו ככל הנראה, ובין היתר, את בתו של הנתבע שנאלצה להתמודד לבד עם גידול ילדה קטנה כאשר בעלה-בנה של הנתבעת מרצה עונש מאסר בכלא, ראוי היה כי הנתבעת לא תמשיך בהליכי הגביה כנגד התובע בגין ההמחאות שבטל.
בהתחשב באמור לעיל אף מצאתי לנכון שלא לחייב את התובע בהוצאות משפט ביחס לנתבעת על אף דחיית התביעה כנגדה.


ניתן היום,
ד' אב תשע"ב, 23 יולי 2012, בהעדר הצדדים.













א בית משפט שלום 1915-01/11 שאול גלולה נ' דוניס פרץ, מימון אזולאי (פורסם ב-ֽ 23/07/2012)