פסקי דין על המערער: ערן גיל המשיבה: חב' בטחון אזרחי בע"מ ע"י ב"כ עו"ד ו. וויץפסק - דיןהנשיא (גולדברג)1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (תב"ע נג/261... | פסקי דין על המשיבה: חב' בטחון אזרחי בע"מ ע"י ב"כ עו"ד ו. וויץפסק - דיןהנשיא (גולדברג)1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (תב"ע נג/2610-15

300/77     15/04/1996




דבע 3-188/נה ערן גיל נ' חב' בטחון אזרחי בע"מ




בבית-הדין הארצי לעבודה

דב"ע נה/188-3

השופטים: כבוד הנשיא גולדברג

כבוד השופטת ברק

כבוד השופט אזולאי

נציג עובדים : שמר
נציג מעבידים : כהן
המערער: ערן גיל

המשיבה: חב' בטחון אזרחי בע"מ


ע"י ב"כ עו"ד ו. וויץ

פסק - דין
הנשיא (גולדברג
)

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (תב"ע נג/2610-15, השופט כהן ונציג ציבור בן יצחק), בו חוייב המערער לשלם למשיבה (להלן - החברה) סכום של 1,184 שקל, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.1993 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

סכום זה הינו היתרה שנותרה מהסכום שנמצא בו המערער חייב לחברה, לאחר קיזוז מה שנמצאה החברה חייבת למערער.

2. השתלשלות העובדות הצריכות לעניננו היא כדלקמן:

א. המערער עבד בחברה כמאבטח במוסדות חינוך ציבוריים, החל מיום 31.8.1992 ועד יום 31.12.1992.

ב. נסיבות הפסקת עבודתו היו שנויות במחלוקת בבית הדין האזורי,

1. לגירסת המערער, הוא הודיע לחברה כי אינו יכול להגיע לעבודה עקב מחלתו, וכי בידיו אישור רפואי על כך. בדיעבד התברר, כי האישור הרפואי הוא ממועד מאוחר יותר, עם תוקף למפרע. 60221

2. לכשהתייצב במקום העבודה לאחר מספר ימים, הודע לו, לגירסתו, כי עליו להחזיר את הנשק.

3. עד מטעם החברה העיד כי החברה היתה במצב של מחסור חמור במאבטחים, וכי התחננו לפני המערער כי יחזור לעבודתו.

4. בית הדין האזורי העדיף את גירסת העד מטעם החברה, בקובעו כי עדות העד מטעמה היתה מהימנה עליו, וממנה עולה כי המערער התפטר מרצונו, וסרב לחזור ולעבוד בחברה "למרות נסיונות חוזרים ונשנים לשכנעו לחזור לעבודה".

3. לאחר סיום עבודתו של המערער לא שולמה לו משכורתו עבור חודש דצמבר 1992. מבירורים שערך הסתבר, כי החברה לא שילמה לו את שכרו, כיוון שקיזזה אותו על חשבון חובות שהגיעו לה, לטענתה, עם התפטרותו מעבודתו, זאת בהסתמך על חוזי ההעסקה, שנכרתו בינה לבינו בתאריך 20.7.1992, כלהלן:

א. דמי הודעה מוקדמת של 30 ימים מראש - לפי סעיפים 11 לחוזה האחד (הרגיל) וסעיף 2 ו' לחוזה השני (המיוחד).

ב. פיצוי מוסכם על הפרת התחייבותו לעבוד עד סיום שנת הלימודים, בסך 850 שקל, על פי סעיף 2 ה' לחוזה המיוחד.

4. כיוון שפניותיו לחברה לתשלום שכרו לא נענו, הגיש המערער לבית הדין האזורי תביעה לתשלום שכר עבודה, בתביעתו ביקש נוסף למשכורת חודש דצמבר גם דמי פידיון חופשה ודמי נסיעות בסך 624 שקל, לפי צו הרחבה, בצרוף פיצויי הלנה.

5. לאחר שהגיש את תביעתו פנתה החברה למערער בתביעה לקבלת הפיצויים המוסכמים, בו נכללה טענת קיזוז. סמוך לאותו מועד הוחלף על ידי החברה משרד עורכי הדין, ובאת כוחה החדשה של החברה הגישה בקשה לתיקון כתב ההגנה ולהגשת תביעה שכנגד, שתחליף את טענת הקיזוז. כתב התביעה שכנגד נשלח עוד לפני קבלת אישור, והמשיב הזדרז לענות עליו בהתאם; רשמת בית הדין אישרה את הבקשה בהסתמך על עובדה זו, לאחר שבאת כוח החברה הצהירה בדיון, שלמתבקש לא יגרם כל נזק מהחלפת טענת הקיזוז בתביעה שכנגד, והמבקש נתן לכך את הסכמתו.

בכתב התביעה שכנגד ובכתב ההגנה המתוקן נתבע סכום של 2,697 שקל עבור הודעה מוקדמת, נוסף ל-850 שקל פיצוי מוסכם.

6. בית הדין האזורי דן בתביעה ובתביעה שכנגד ופסק:

א. למערער מגיע תשלום שכר עבודה לחודש דצמבר 1992 בסך 1513.10 שקל.

ב. המערער זכאי לתשלום פידיון חופשה בסך 206.70 שקל.

ג. המערער זכאי לתשלום דמי נסיעה בסך 624.80 שקל.

ד. מאחר והמערער התפטר מעבודתו, חלים עליו כל הסעיפים הרלבנטיים בחוזי העבודה כלהלן:

תשלום 2697 שקל עבור הודעה מוקדמת, ו-850 שקל כפיצוי מוסכם על הפרת החוזה. הסכום של הפיצוי עבור הודעה מוקדמת חושב על בסיס 30 ימי עבודה בפועל של המערער, שעבד על בסיס יומי. בית הדין ציין, כי כיוון שהמערער לא העלה בכתב התביעה טענת אי סבירותו של הפיצוי המוסכם, הוא חייב לפצות את המשיבה, כפי שהוסכם ביניהם מראש, ובסכום שהוסכם.

ה. בסך הכל חוייב המערער לשלם לחברה 3,547 שקל, ובקיזוז חובה אליו (2,362.20) שקל - 1,184.80 שקל, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.1993 ועד לתשלום המלא בפועל. כן חוייב בתשלום הוצאות משפט בסך 500 שקל.

ו. ביחס לתביעה לתשלום פיצוי עבור הלנת שכר, התייחס בית הדין לעובדה, שהחברה ניכתה את הסכומים המגיעים לה משכרו האחרון של התובע, וקבע כי אמנם ישנו ספק האם מדובר בסכום פיצוי מוגדר, שניתן לנכותו על פי סעיף 25(ב) לחוק הגנת השכר התשי"ח-1958, אולם כיוון שלפחות טעות משפטית היתה כאן, הופחתו פיצויי ההלנה, והועמדו על הפרשי הצמדה וריבית כחוק בהתאם.

7. על

פסק דין
זה הגיש המערער בקשת רשות ערעור, בה התייחס בעיקר לשאלת הגדרת התפטרותו מהעבודה. רשות ערעור ניתנה רק בכל הנוגע לקיזוז מהתשלומים המגיעים לו.

8. במהלך ההתיעצות של חברי המותב עלתה השאלה, אם אין לראות בחוזה אותו חתם המערער "חוזה אחיד", כמשמעו בחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982, וביקשנו את התייחסות הצדדים, לשאלה זו.
בעת הכנת פסק הדין הסופי, משהגענו למסקנה שהתוצאה תהיה זהה, בין אם נתייחס לאותו חוק ובין אם לאו, אין אנו מוצאים לנכון לקבוע אם החוזה עליו חתם המערער הינו "חוזה אחיד" אם לאו.

9. פיצוי מוסכם בסך 850 ש"ח במקרה של התפטרות

בסעיף ה' לחוזה המיוחד נאמר:

"מוסכם כי במידה ולא יעבוד העובד משך כל תקופת ההתחייבות מכל סיבה שהיא, ישלם המאבטח לחברה פיצוי מוסכם מראש של 850 שקל".

בית הדין האזורי לא התייחס כלל לשאלה אם הפיצוי שנקבע הינו סביר, מהטעם שהמערער לא טען בפני
ו טענה זו.

הלכה היא, כי:

"נמצאו מקרים, שבהם על אף היעדר טיעון מפורש מטעם הנתבע על דבר חוסר הסבירות של הפיצוי המוסכם, נדון ענין ההפחתה, כאשר ארע, במהלך הדיון, "שינוי חזית", והשאלה הועלתה לדיון במהלך שמיעת הראיות" (דוד קציר, תרופות בשל הפרת חוזה, הוצאת תמר, חיפה, 1991, חלק ב', ע' 1062, ואסמכתאות שם).

עיון בתיק בית הדין האזורי מראה, כי הושמעו ראיות בסוגיה זו על ידי העד מטעם החברה. עד זה הבהיר, כי הסכום של 850 ש"ח שנקבע כפיצוי הוא בדבר "אכשרה", שעלותה הסכום האמור, ובסעיף 6 א' לכתב התביעה שכנגד מוסברת מהות הסכום, כדלקמן:

"850 ש"ח בגין הפרת התחייבותו לעבוד עד תום שנת הלימודים - סעיף ה' 2 לחוזה.
בנסיבות אלה ברור, כי היתה התייחסות במהלך הראיות לנושא של סבירות הסכום, והתשובה שניתנה על ידי העד היא מן הסתם בתשובה לשאלה מטעם בית הדין.

העד האמור לא נחקר לגבי העלות של קורס האבטחה, ומכאן שלא ניתן לומר שסכום העלות נסתר.

10. נשאר לנו לבחון, האם התניה האמורה באותו סעיף היא סבירה, אם לאו, בנסיבות הענין.

מחד - קיימות שתי תניות לטובת העובד, והן: שאם יעבוד שנה, או אם יפוטר, לא יהיה חייב בהחזרת הסכום. מאידך - קיימת תניה, שאינה לטובתו, והיא שאם יעזוב את עבודתו בחברה במרוצת אותה שנה, יהיה עליו לשלם את מלוא הסכום בלי שים לב לתקופת העבודה בה עבד, ואשר במרוצתה הפיקה החברה תועלת מאותה אכשרה. האם קיימת "דיספרופורציה בולטת" בין הנזק שהיה צפוי בעת כריתת החוזה לבין הפיצוי המוסכם? (ר' קציר שם, ע' 1062 - ו-ג. שלו דיני חוזים, ירושלים, תשנ"ה, עמ' 593). שהרי "דיספרופורציה" בלבד אינה מספקת, ועליה להיות בולטת כאמור, או משמעותית, כפי שנאמר בשורה של פסקי דין.

זאת ועוד, התפטרות מאבטח במהלך שנת הלימודים, גורמת כשלעצמה, נזק למעביד.

יודגש כי סעיף 15א' לחוק התרופות אינו מדבר על "היעדר יחס סביר", אלא "היעדר כל יחס סביר", ומכאן ההלכה "כל עוד קיים יחס סביר כלשהו, ולו גם דחוק, משאירים את הפיצוי המוסכם בתוקפו" (ע"א 300/77, רוזנר נ' בניני ט.ל.מ. פ"ד לב(3), 682, 686), וכך גם נפסק בשורה ארוכה של פסקי דין.

העולה מהאמור הוא, כי משלא נסתרה גרסת החברה בדבר עלות האכשרה, ומשלא הוכח "היעדר בולט של סבירות בסכום שננקט בחוזה" - אין אנו מוצאים מקום להתערב בקביעתו זו של בית הדין האזורי.

11. ומכאן לחיוב בתמורת הודעה מוקדמת לפיטורים.

א. בהסכם נקבע, כי

"עובד המתפטר מעבודתו יחוייב להודיע על כך לחברה בכתב לפחות 30 יום מראש... מוסכם ובמידה ולא תהיה הודעה מוקדמת כאמור, ישלם המאבטח לחברה פיצוי מוסכם מראש, השווה לשכר היומי שהיה מקבל באותה תקופה עבור כל יום...".

ב. נושא חובת מתן הודעה מוקדמת להתפטרות ופיטורים אינו מוסדר בחוק, ומקום שהוא מוסדר בחוזה אישי ובהסכם קיבוצי אין הולכים לאחר הנוהג.

בענייננו מדובר בהוראה חוזית מפורשת, ואף אם התקופה שננקבה חורגת מזאת שנקבעה במרבית ההסכמים הקיבוציים לגבי עובד בשכר, המועסק פרק זמן קצר משנה - לא תתערב ערכאה שיפוטית.

ג. טעה בית הדין האזורי שעה שחייב את המערער בתשלום עבור 30 ימים, לפי 90 ש"ח ליום.

בחודש עבודה, גם לו היה העובד מועסק חודש ימים מלא, אין יותר מ-26 ימי עבודה.

בענייננו לא היה חולק, שהמערער בתקופה בה הועסק עבד סך הכל לגירסתו 71 יום, (ולגירסת החברה 65 ימים), ומכאן שהממוצע החדשי לעבודתו היה 18 ימים בחודש.

העולה מן האמור הוא, שהפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת צריך שיעמוד על הסך של 1,620 ש"ח, ולא על הסך של 2,696 ש"ח, אותו קבע בית הדין האזורי.

12. סוף דבר: הפיצוי אותו חייב המערער לחברה הוא 2,470 ש"ח (ולא 3,547 כפי שקבע בית הדין האזורי), ויתרת חובו של המערער לחברה היא 107.40 ש"ח (ולא הסך של 1,184.80 ש"ח).

13. מאחר והמערער זכה בחלק מערעורו ישא כל צד בהוצאות בשתי הערכאות.
ניתן היום, 15.4.1996 בהעדר.








דבע בית הדין הארצי לעבודה 3-188/נה ערן גיל נ' חב' בטחון אזרחי בע"מ (פורסם ב-ֽ 15/04/1996)