פסקי דין על אלכסיי שולמן |

5656/11 עפ     05/08/2012




עפ 5656/11 אלכסיי שולמן נ' מדינת ישראל






בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ 5656/11

לפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופט נ' הנדל
כבוד השופט א' שהם
המערער:
אלכסיי שולמן



נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל


ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו בבית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 21.06.2011 בתיק פ' 8268/06, על ידי כב' השופט י' צלקובניק

תאריך הישיבה:
כ"ד בסיון התשע"ב
(14.06.12)

בשם המערער:
עו"ד טל ענר


בשם המשיב:
עו"ד תמר בורנשטיין
פסק-דין

השופט א' שהם
:

1. ערעור על הכרעת הדין, מיום 15/03/2011, וגזר הדין, מיום 21/06/2011 של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט י' צלקובניק), לפיהם הורשע המערער בעבירה של הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין), ונגזרו עליו 11 שנות מאסר, מתוכן 9 שנות מאסר בפועל והיתרה מותנית לשלוש שנים מתום המאסר. בנוסף, חוייב המערער בתשלום פיצויים לשלושת ילדיו של המנוח בסך של 60,000 ₪.
עובדות כתב האישום

2. המנוח פיוטר גויכמן ז"ל יליד 1941 (להלן: המנוח) התגורר ברח' חן 50/3 בערד ועסק כחלפן כספים. המנוח והמערער הכירו זה את זה כבר לפני עלייתם ארצה בשנות התשעים, מטשקנט. ביום 26/06/2006, הגיע המערער לערד מבת ים (מקום מגוריו) לבקר את הוריו בערד. המערער הלך לדירת המנוח, וישב עמו בסלון הדירה. בשלב מסוים, פרץ ויכוח בין המערער לבין המנוח. תוך כדי הויכוח הכה המערער את המנוח בראשו באמצעות בקבוק, ופצע את המנוח, תוך שימוש בשברי הבקבוק שנותרו לאחר שהבקבוק התנפץ, וזאת בכוונה לגרום למנוח חבלה חמורה, כאשר גם המנוח הכה את המערער. תוך כדי הקטטה לקה המנוח בליבו ומת במקום. המכות שהמערער הכה את המנוח, והפצעים שהמערער גרם בגופו, החישו את מותו של המנוח במנגנון של הלם אמוציונאלי, על רקע מחלת לב כרונית שהייתה למנוח. בנסיבות הנ"ל גרם המערער במעשה אסור למותו של המנוח.

תגובת המערער לכתב האישום

3. במענה לכתב האישום, הודה המערער כי הגיע לדירת המנוח. המערער כפר בהכאת המנוח, בגרימת החבלות ובגרימת המוות, ועפ"י גרסתו, אותה השמיע בחקירתו במשטרה ובעדותו בבית המשפט, הוא הגיע לדירת המנוח, לצורך החלפת דולרים שהיו ברשותו, ולפתע הגיע אדם שלישי אשר לא היה מוכר למערער, ושהמנוח כינהו "מישה". לפתע החל "מישה" להכות את המנוח בראשו באמצעות בקבוק יין, ובנוסף חבט במכת יד, בעוצמה רבה, במצחו של המערער, אשר התמוטט ואיבד את הכרתו. ההגנה טענה כי אותו "מישה" הינו, ככל הנראה, אדם בשם מיכאל שפירא, ששמו עלה בידיעות מודיעיניות במשטרה, לאחר מותו של המנוח.

הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי

4. בית משפט קמא בחן את גרסת המערער, ולאחר שמיעת הראיות הגיע למסקנה, כי לא זו בלבד שאין מתעורר ספק כי לא היתה מעורבות כלשהי של אדם בשם מיכאל שפירא, הנזכר בידיעות מודיעיניות, בתקיפת המנוח, אלא שהוכח פוזיטיבית, כי לא היתה לו כל מעורבות באותה תקיפה. זאת, ממספר טעמים: עדות שכנתו של המנוח (הנתמכת בחלקה בעדות בעלה); הממצאים שהתגלו לאחר מכן בדירת המנוח המעידים, כי בהתרחשויות בדירה היו מעורבים רק המנוח והמערער; לא נמצאה, דגימת dna של אדם שלישי בממצאי בדיקות המעבדה של המוצגים השונים, אשר נלקחו מזירת האירוע. לפיכך, נקבע על-ידי בית משפט קמא, כי הראיות הנסיבתיות שתוארו, מצביעות על כך שהמערער והמנוח התעמתו ביניהם, באירוע אלים, שבסופו קיפד המנוח את חייו. בית משפט קמא דחה את גרסת המערער, לפיה נמלט האדם השלישי מגג הבית או מחלונות הדירה, לפני הגעת המשטרה, בקובעו, כי הטענה נטולת סבירות ואינה מעשית. לסיכום קבע בית משפט קמא בזו הלשון:

"הראיות הנסיבתיות האיתנות העומדות נגד הנאשם, והקושרות אותו לתקיפת המנוח, מתחזקות נוכח חוסר מהימנותו של הנאשם והפירכות העולות מעדותו, ויש בהן כדי לשלול את גרסת הנאשם לגבי מעורבות אדם שלישי באירוע האלים, תהא אשר תהא זהותו. גרסה זו, יציר דמיונו של הנאשם, נעדרת כל בסיס ראייתי, לבד מדברי הנאשם בעניין זה; תכליתה אחת, והיא נועדה באופן שקרי, להרחיק את הנאשם ממעורבות בביצוע תקיפת המנוח.
השתלשלות האירועים המדויקת בדירה אינה ידועה, נוכח קו ההגנה בו נקט הנאשם. עם זאת, מארג הראיות הנסיבתיות הקיים, גם אם קיימים בו 'חורים שחורים' ביחס לאפשרות לקביעת ממצאי עובדה מלאים, מוביל למסקנה אחת, כי הפצעים הקשים שנתגלו על גופו של המנוח נגרמו על ידי הנאשם, שהכה את המנוח באמצעות חפצים חדים וקהים. הנאשם עצמו אישר, כי המנוח היה קורבן לאלימות קשה, של הטחת בקבוק בעוצמה בראשו, באופן המתיישב עם מקצת החבלות שנמצאו בראשו ובפני
ו. הנאשם אף אישר כי היה במגע פיזי עם המנוח, עובר למותו, עד שבגדיו מלאו דם, ואולם טענתו כי מדובר במגע תמים, שלא אגב אלימות, אינה יכולה להתקבל. הנאשם הוא שהכה את המנוח, ולא אלמוני כפי שטען"

5. לעניין הקשר הסיבתי העובדתי, קבע בית משפט קמא, כי עפ"י הראיות שהובאו, המנוח מצא את מותו עקב מעשיו האלימים של המערער. החבלות הקשות שגרם המערער למנוח, יצרו מצב של דחק נפשי אצל המנוח, והביאו למותו עקב כשל לב, על רקע מחלת הלב ממנה סבל המנוח. הכרעה זו התבססה הן על חוות דעתו של ד"ר זייצב, המומחה מטעם התביעה, והן על הנסיבות המלמדות, כי המנוח הותקף בצורה קשה, ברוטאלית ומפתיעה בביתו שלו, על-ידי המערער, אשר לו עדיפות כוחנית ברורה על המנוח. למכות ולחבלות שנגרמו למנוח היה משקל מכריע בתהליך הסטרס שהביא למותו.

6. באשר ליסוד הנפשי, קבע בית משפט קמא, כי תקיפה ברוטאלית של אדם קשיש, בן 65 שנים, שהסבה לו חבלות קשות באזורי גוף רגישים, על ידי המערער, שהינו אדם בעל מבנה גוף חסון, הצעיר מהמנוח בחמש עשרה שנה, הינה בבחינת "התנהגות פוגענית מהסוג שיש בו באופן אובייקטיבי כדי לגרום למות הקורבן". חזקה על המערער, כי הייתה לו מודעות לאפשרות גרימת תוצאה קטלנית, נוכח התוצאה הטבעית העולה ממעשה תקיפה, המתבצע, בנסיבות אלה, ובהיות המערער מודע למלוא הנסיבות העובדתיות של מעשהו. זאת בעיקר, נוכח דחיית גרסת המערער, העשויה לסתור את ידיעת פרטי המעשה, ואת המודעות לתוצאותיו האפשריות. לעניין זה קבע בית המשפט קמא כי:

"הכאת המנוח, אדם מבוגר, בדירתו, באמצעות בקבוק ושברי זכוכית, תוך הסבת חבלות קשות לאברי גוף רגישים, הינן נסיבות המלמדות לכאורה, כי הנאשם היה שווה נפש לאפשרות כי מעשיו עלולים להביא להמתת המנוח".

אמנם המערער לא היה מודע למחלת הלב ממנה סבל המנוח, אשר הביאה ישירות למותו, עם זאת היה המערער מודע לגילו המתקדם של המנוח, והאפשרות כי המנוח עלול לקפד את חייו עקב מחלה המקננת בו, בעקבות החבלות הקשות שנגרמו לו על ידי המערער, לא הייתה מחוץ לגדר ציפייתו של המערער, באין ראיה אחרת לסתור הנחה מסתברת זאת.

7. לאור האמור, הגיע בית משפט קמא למסקנה, לפיה קיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי, בין מעשה התקיפה הקשה שביצע המערער, לבין מותו של המנוח, ואף הוכח היסוד הנפשי שבעבירת ההריגה. בנסיבות אלה, החליט בית משפט קמא להרשיע את המערער בעבירת ההריגה, אשר יוחסה לו בכתב האישום.

הערעור על ההרשעה

8. בערעורו, זנח המערער את טענותיו העובדתיות, בנוגע לקיומו של אדם שלישי בדירת המנוח, והעלה ארבע טענות מרכזיות כנגד קביעותיו של בית משפט קמא בהכרעת הדין, כפי שיפורט להלן:

א. לא הוכח ברמה הנדרשת בפלילים קשר סיבתי בין מעשיו של המערער לבין מותו של המנוח, שכן להתנהגותו של המערער לא הייתה תרומה הכרחית להתרחשות התוצאה הקטלנית. ד"ר זייצב ביסס את חוות דעתו על 3 הנחות: הראשונה, כי המנוח מת כתוצאה מכשל לב; השנייה, כי כשל הלב נגרם כתוצאה מהלם אמוציונאלי שנגרם למנוח; השלישית, כי ההלם האמוציונאלי שחווה המנוח נגרם כתוצאה מהמכות שספג המנוח מהמערער. לטענת המערער, אף לא אחת משלוש ההנחות הוכחה מעבר לכל ספק סביר, ומכאן שהכרעת הדין הינה שגויה. ד"ר קוגל, המומחה מטעם ההגנה, בחוות דעתו ובעדותו, לא הסתפק בהעלאת טענה אודות העדר הוכחה או ביסוס רפואי לתזה של ד"ר זייצב, אלא שהוא הציג אפשרויות נוספות באשר לסיבות שהביאו למותו של המנוח, המבוססות ומעוגנות בנתונים ובמסמכים. לטענת המערער, יש להעדיף את חוות דעתו של ד"ר קוגל על פני חוות דעתו של ד"ר זייצב, ולקבוע כי בנסיבות המקרה, בהן המנוח חולה, הן במחלת לב קשה והן במחלת ריאות קשה ומחלות נוספות, כאשר במסגרת הקטטה גם המנוח היכה את המערער, לא ניתן לקבוע מעבר לספק הסביר מה גרם למותו של המנוח, ומה היה המנגנון שהוביל למוות זה. לפיכך, טען המערער, כי קביעת בית משפט קמא, לפיה המכות, אשר היכה המערער את המנוח, היוו משקל מכריע בגרימת ההלם האמוציונאלי, הינה קביעה שגויה.

ב. שגה בית משפט קמא בקובעו, כי הוכח היסוד הנפשי של המערער, שכן המערער לא היה מודע למצבו הרפואי של המנוח. לטענת המערער, בשים לב לכך שהמכות שהכה המערער את המנוח לא היה בהן, כשלעצמן, פוטנציאל מסכן חיים, ובשים לב למנגנון המוות החריג והייחודי, שבסופו של דבר הוביל למותו, קרי: הלם אמוציונאלי על רקע מחלת לב, אזיי יש הכרח כי המערער יהיה מודע להיות המנוח חולה לב. לצורך הוכחת היסוד הנפשי היה על בית המשפט להשתכנע, מעבר לספק סביר, כי המערער היה שווה נפש לאפשרות כי המנוח ימות כתוצאה ממכותיו. ואולם, במקרה דנן, קביעתו של בית משפט קמא, לפיה "הכאת המנוח, אדם מבוגר, בדירתו, באמצעות בקבוק ושברי זכוכית, תוך הסבת חבלות קשות לאברי גוף רגישים, הינן נסיבות המלמדות לכאורה, כי הנאשם היה שווה נפש לאפשרות כי מעשיו עלולים להביא להמתת המנוח" אינה מגעת לכדי הרמה הנדרשת להוכחת היסוד הנפשי. עוד נטען, כי שגה בית משפט קמא בקובעו, כי המערער היה מודע לאפשרות, כי במנוח מקננת מחלה, אשר עלולה להוביל למותו בעקבות ספיגת חבלות קשות.

ג. בית משפט קמא שגה בסירובו להידרש לקו הגנה חלופי, אותו הציג המערער. לטענת המערער, אף המנוח נקט במעשי אלימות נגדו, וגרם לו לחבלות. המנוח ביצע מעשה בלתי חוקי (כאשר תקף והכה נמרצות את המערער), דבר שהיה בו כדי להחיש את מותו שלו. ולכן, די בכך כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין מעשיו של המערער לבין מותו של המנוח.

ד. בית משפט קמא שגה עת דחה את טענת ההגנה מן הצדק שהעלה המערער. במסגרת ההליכים בבית המשפט המחוזי, נעתר בית משפט קמא לעתירת המערער לגילוי ראיה, ואפשר לבא-כוח המערער לזמן לחקירה את המקור המודיעיני, אשר נזכר בידיעות המודיעיניות, כמי שאישר את גרסת המצאותו של האדם השלישי (מיכאל שפירא) בזירת האירוע. ואולם, התברר, כי אותו עד לא יוכל להישמע בבית המשפט, משום שעזב את הארץ. לפיכך, סבור המערער, כי די בכך כדי להביא לביטולו של כתב האישום, שכן מדובר בראיה, שבית משפט קמא קבע ביחס אליה, שיש בה לכל הפחות כדי לעורר ספק סביר באשמו של המערער. ראיה חשובה זו לא הוצגה בפני
בית המשפט, שלא באשמתו של המערער, ולפיכך עומדת לו טענת ההגנה מן הצדק.

9. מנגד טענה המשיבה, כי דין הערעור על ההרשעה להידחות מן הטעמים שהובאו בפסק דינו של בית משפט קמא. לגבי הקשר הסיבתי העובדתי, טענה המשיבה, כי אין פגם בקביעתו של בית משפט קמא, לפיה התנהגותו האלימה של המערער כלפי המנוח גרמה למותו, ובכך נמצא כי הקשר הסיבתי העובדתי של עבירת ההריגה, מתקיים. הכרעה זו התבססה, בעיקר, על חוות דעתו ועדותו של ד"ר זייצב, ובנוסף על נסיבות מותו של המנוח. המנוח מצא את מותו במהלכו של אירוע אלים, כאשר הראיות שנמצאו בזירה מלמדות על אופיו הקשה של המאבק שהתנהל במקום. עוצמתו של המאבק ומידת האלימות שהופעלה על המנוח ניכרת היטב בחבלות הקשות שהתגלו על גופת המנוח, והדיו נשמעו על ידי השכנה. לטענת המשיבה, כל עוד קיים קשר סיבתי בין התנהגותו של המערער באירוע לבין מותו של המנוח, די בכך כדי לקיים את היסוד העובדתי של עבירת ההריגה, והדרך הרפואית המדויקת בגדרה התקיים קשר זה, אינה משפיעה על מסקנה זו.

אשר ליסוד הנפשי שבעבירת ההריגה, טענה המשיבה, כי התקפה אלימה ומפתיעה כלפי אדם כבן 65, בביתו, והנחתת מכות על ראשו באמצעות בקבוק זכוכית, ועל חלקי גופו השונים, כשלעצמה, מעלה חזקה בדבר צפיית התוצאה הקטלנית על-ידי התוקף. גם אם לא ידע התוקף על מחלה ספציפית המקננת בגופו של הקורבן, הרי ככל שמדובר באדם מבוגר יותר, ידוע לכולי עלמא, כי הוא רגיש יותר לחבלות ולאלימות. השאלה אינה האם צפה המערער, כי המכות יובילו להלם אמוציונלי, אשר יוביל להתקף לב, אלא האם צפה המערער את האפשרות כי ההתקפה על המנוח עלולה לגרום למותו – ועל כך התשובה חיובית, כך לגישת המשיבה.

דיון והכרעה

יסודותיה של עבירת ההריגה

10. סעיף 298 לחוק העונשין מגדיר כך את עבירת ההריגה:

"הגורם במעשה או במחדל אסורים למותו של אדם, יאשם בהריגה, ודינו – מאסר עשרים שנים"

היסוד העובדתי של עבירת ההריגה כולל רכיב התנהגותי שהגדרתו רחבה - "מעשה או מחדל אסורים", ורכיב תוצאתי - "מותו של אדם". כלל ידוע הוא כי בעבירות בהן התוצאה הינה חלק מיסודות העבירה, יש להצביע על קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין מעשיו של הנאשם לבין התוצאה (ראו: ע"פ 341/82 בלקר נ' מדינת ישראל
, פ"ד מא (1) 1, 45 [להלן:

פסק דין
בלקר]). דרישה לקשר סיבתי משמעה כי התנהגותו של הנאשם היוותה סיבה מהותית והכרחית, מנקודת ראות פיזית-אובייקטיבית, להתרחשות התוצאה. בהתאם לכך, על התביעה להוכיח כי התנהגותו של הנאשם היוותה סיבה-בלעדיה-אין למות הקורבן. יודגש, כי התנהגותו של הנאשם אינה חייבת להיות הסיבה היחידה והתכופה להתרחשות המוות, אולם עליה להיות בעלת תרומה הכרחית להתרחשות התוצאה הקטלנית כפי שזו ארעה בפועל (ראו: ע"פ 9723/03 מדינת ישראל
נגד שי בלזר [לא פורסם, 12/10/2004] [להלן:

פסק דין
בלזר]; ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין (תשמ"ד, כרך א) 436, 756; ע"פ 418/77 בדריאן ואח' נ' מדינת ישראל
, פ"ד לב(3) 3, 8).

11. הקשר הסיבתי המשפטי בא על סיפוקו על פי מבחן הצפיות הסבירה, קרי: הדרישה לקיומו של קשר סיבתי משפטי משמעה כי יש לבחון אם ניתן היה לצפות, באורח סביר ואובייקטיבי, את אפשרות התרחשותה של התוצאה הקטלנית. נקבע בפסיקה כי כאשר מדובר בעבירות בהן נדרש יסוד נפשי של מודעות סובייקטיבית של הנאשם לרכיבים העובדתיים של העבירה, ובפרט לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית – כמו בעבירת ההריגה – אין צורך לבחון את שאלת הקשר הסיבתי המשפטי, ודי בקיומה של מודעות אישית – סובייקטיבית, לאפשרות של גרימת התוצאה הקטלנית (ע"פ 5870/01 חסיין נ' מדינת ישראל
, פ"ד נז(1) 221 [להלן:

פסק דין
חסיין], 232). במילים אחרות, הקשר הסיבתי המשפטי "נבלע" ביסוד הנפשי של עבירת ההריגה, ואין טעם בדיון מקדים בשאלת קיומו של היסוד האובייקטיבי.

12. כאמור, עבירת ההריגה הינה עבירה תוצאתית, הנבדלת מעבירה של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, ביסוד הנפשי שבה. בשונה מהעבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, שם מדובר בהלך נפש של רשלנות, הרי שבעבירת ההריגה, נדרשת מחשבה פלילית, המוגדרת בסעיף 20(א) לחוק העונשין כ"מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה". לעניין תוצאות המעשה, די שיתקיים הלך נפש של פזיזות, העשוי לבוא לידי ביטוי בין ב"אדישות", היינו: "שוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות האמורות", ובין בדרך של "קלות דעת", במשמעות "נטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען".

ובלשון בית המשפט העליון בע"פ 4230/99 אבו ג'אנם נגד מ"י, פ"ד נו(1)34:

"עבירת ההריגה דורשת מחשבה פלילית: מודעות לרכיבים העובדתיים של העבירה, ובפרט לאפשרות של גרימת התוצאה, וכן כוונה או פזיזות באשר לתוצאה זו. הפזיזות באה לידי ביטוי בחזות מראש של התרחשות התוצאה האסורה, כשלצידה אדישות לאפשרות גרימת התוצאה, או, למצער, קלות דעת ביחס אליה, לאמור: מודעות לאפשרות של גרימת התוצאה תוך תקווה שהיא לא תגרם... מבחנה של הפזיזות הוא מבחן סובייקטיבי אישי, ואין דרישת הפזיזות באה על סיפוקה אלא אם הנאשם אכן חזה בפועל סיכון ממשי לקורבן. בכך נבדלת עבירת ההריגה מהעבירה של גרם מוות ברשלנות: באחרונה, הלך הנפש מתאפיין בהעדר ראיית הנולד אצל הנאשם, היינו: בכך שהנאשם לא היה ער, באופן סובייקטיבי לסיכון הממשי לקורבן, בנסיבות שבהן אדם סביר בנעליו היה רואה סיכון כזה" (שם, בעמ' 43).

אשר לשאלה בדבר טיבה של המודעות הנדרשת, האם מודעות לאפשרות כי תתרחש תוצאה קטלנית או לאפשרות כי יגרם נזק ממשי לגופו של אדם, שאלה זו הוכרעה בפסיקתו של בית המשפט העליון. כפי שעולה מדברי השופטת ביניש (כתוארה אז) בע"פ 4351/00 מ"י נ' ג'מאל אבו-אלהווא, פ"ד נה(3)327 (להלן:

פסק דין
אבו-אלוהווא):

"הדעה השלטת כיום בפסיקתנו הינה כי במסגרת עבירת ההריגה, אין להסתפק בהוכחת מודעות מצד הנאשם לאפשרות של גרימת חבלה גופנית ממשית, ויש להוכיח כי הנאשם היה מודע לאפשרות של גרימת המוות, היא התוצאה הכלולה בהגדרת העבירה" (שם, בעמ' 333).

זוהי ההלכה, לאחר כניסתו לתוקף של תיקון 39 לחוק העונשין, ביטולו של סעיף 299 לחוק, וחקיקתו של סעיף 20(א) לחוק העונשין, ואין חולק, כָיום, כי נדרשת מודעות מצד הנאשם לאפשרות של גרימת התוצאה הקטלנית ואין די בצפיית האפשרות של גרימת חבלה גופנית ממשית. גישה זו מבוססת על לשונו של סעיף 20(א) לחוק העונשין, הדורש מודעות "לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה הנמנים עם פרטי העבירה". מאחר שבעבירת ההריגה תוצאת המעשה הינה מותו של קורבן העבירה, נדרשת מודעות לאפשרות כי תגרם תוצאה קטלנית, ואין די במודעות לאפשרות של פגיעה גופנית בקורבן. על התביעה להוכיח, אפוא, כי הנאשם היה מודע לאפשרות כי עקב מעשהו או מחדלו האסורים, ימצא הקורבן את מותו. מודעות לאפשרות לפיה התוצאה תהא חבלה גופנית, קשה ככל שתהא, אינה מספיקה להרשעה בעבירת ההריגה (ראו:

פסק דין
בלזר).

13. בענייננו, אין חולק כי המערער תקף את המנוח, וכי זמן קצר לאחר מכן מצא המנוח את מותו. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשתי שאלות מרכזיות: ראשית, האם הוכח כי מעשיו האלימים של המערער, והחבלות שגרם למנוח היוו סיבה-בלעדיה-אין למותו של המנוח; ושנית, האם המערער צפה את התוצאה הקטלנית בהתאם למבחנים המשפטיים, כפי שפורטו לעיל.

קשר סיבתי עובדתי

14. אין חולק, כי על גופת המנוח (בראש, בצוואר, ובגפיים העליונות) נמצאו פצעי חתך ושריטה שנגרמו באמצעות חפץ מושחז כגון להב של סכין, או שברי זכוכית, וכן פצעי קרע, פצעי שפשוף ודימומים תת עוריים, שנגרמו מחבלות קהות. כמו כן, אין חולק, כי המנוח סבל ממחלת לב על רקע טרשת קשה בעורקים הכליליים של הלב, עם לב מוגדל, ועם מוקדי לייפת בשריר הלב. השאלה השנויה במחלוקת בין המומחים, היא מהו המאורע הישיר שגרם להתדרדרות ולהחמרה הפתאומית במצבו של המנוח עד כדי מותו.

15. ד"ר זייצב, המומחה מטעם התביעה, קבע בחוות דעתו, לאחר נתיחה שלאחר המוות, כי מותו של המנוח נגרם עקב כישלון לב חריף. לדבריו, סביר להניח שהתרגשות (דחק) כתוצאה מהחבלות החישה את המוות במנגנון של "הלם אמוציונאלי" על רקע מחלת לב כרונית, ולפיכך קיים קשר בין הנזקים החבלתיים לבין המוות. ד"ר זייצב הסביר בעדותו, כי במקרה של התרחשות אוטם בלב, נראים השינויים לאחר חלוף כארבע שעות בין האירוע למוות, וכך גם במצב של הלם אמוציונאלי, ניתן לגלות סימנים מוקדמים לאוטם שריר הלב בחלוף שעה או שעתיים בין הארוע למוות. ואולם, מאחר שחלף במקרה זה זמן קצר מאד עד המוות, לא ניתן היה למצוא בנתיחה עדות לשינויים או לסימנים מעין אלה. לפיכך, קבע ד"ר זייצב את הסיבה להחשת המוות מתוך נסיבות האירוע, ומשום שלא נמצאה בנתיחה כל סיבה אחרת. עוד הבהיר ד"ר זייצב, כי לא מצא ממצאים מורפולוגיים למחלת ריאות, ויש לשלול כל קשר בין המוות למחלת ריאות.

16. ד"ר קוגל, המומחה מטעם ההגנה, אינו חולק על כך שקיים קשר אפשרי בין האירוע לבין התרחשות המוות. כמו כן, כתב ד"ר קוגל בחוות דעתו, כי סיבת המוות שצויינה על ידי ד"ר זייצב אפשרית, ובלבו של המנוח אכן נראו שינויים חמורים, ואולם, נוכח היעדר סימנים מורפולוגיים, היא לא הוכחה במידת הנדרש. לדבריו, אמנם לא נמצאו סימנים של מחלת אסטמה, עם זאת, נמצאו סימנים למחלת ריאות חסימתית כרונית, הדומה באופייה למחלת אסטמה, והיכולה אף היא לגרום למוות פתאומי, ללא כל ממצאים מיוחדים, פרט לסימנים המעידים על המחלה הכרונית. כמו כן, ד"ר קוגל העלה השערות, כי המוות היה יכול להיגרם בשל הפרעת קצב או בשל אי נטילת תרופות. לפיכך, סבור ד"ר קוגל, כי לא ניתן לקבוע בוודאות את מנגנון המוות, ואם זה נגרם עקב מחלת הלב או מסיבה אחרת. ד"ר קוגל הסכים, כי התרגשות או עקה פתאומית (סטרס נפשי) תגרום להסטת מצב הלב הירוד לכיוון אי ספיקה חריפה עד כדי מוות, וכי נוכח נסיבות האירוע ייתכן, כי הגורם שהחיש את המוות היה דחק או התרגשות גדולה. מעבר לכך, קבע ד"ר קוגל בחוות דעתו, כי לא ברור מה משקלן של החבלות שספג המנוח בגרימת המוות, וכי העקה הנפשית יכולה להיגרם ממנגנון של רגשות, ולא בהכרח מעימות פיזי או חבלות.

17. כאמור, בית משפט קמא העדיף את חוות דעתו של ד"ר זייצב, וקבע כי המנוח מצא את מותו עקב מעשיו האלימים של המערער והחבלות הקשות שגרם למנוח, אשר יצרו מצב של דחק נפשי אצל המנוח, והביאו למותו עקב כשל לב, על רקע מחלת לב ממנה סבל המנוח. לטענת המערער, שגה בית משפט קמא, משהעדיף את חוות דעתו של ד"ר זייצב על פני חוות דעתו של ד"ר קוגל. לטענתו, בנסיבות בהן המנוח היה חולה, הן במחלת לב והן במחלות נוספות, לרבות מחלת ריאות כרונית - לא ניתן לקבוע, מעבר לספק סביר, מה גרם למותו של המנוח ומה היה המנגנון של מוות זה.

18. אין בידי לקבל טענתו זו של המערער. אינני סבור כי יש מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא להעדיף את חוות דעתו של ד"ר זייצב על-פני חוות דעתו של ד"ר קוגל. מושכלות ראשונים הם כי ההכרעה השיפוטית נתונה תמיד בידי בית-המשפט ולא בידי המומחים המעידים לפניו. כאשר מוצגות בפני
בית-המשפט עדויות נוגדות של מומחים, בעניין השנוי במחלוקת, יכריע בית-המשפט בין העמדות השונות בהתחשב במהימנות האישית ובאמינות המקצועית של המומחים, אך גם, ובעיקר, בהתחשב בכוחן המשכנע של העמדות שהוצגו לפניו, בהתאם ליתר הראיות שבתיק, ולפי ניסיון החיים והשכל הישר (ראו:

פסק דין
בלזר, פסקה 4 לפסק הדין; ע"פ 2457/98 שמן נ' מדינת ישראל
, פ"ד נו(4) 289, 299; ע"פ 396/01 ברדה נ' מדינת ישראל
, פ"ד נו(6) 854, 864).

19. סבורני, כי בית משפט קמא צדק בקובעו, כי האירוע רצוף האלימות, שלא אפיין את שגרת חייו של המנוח, והחבלות שנגרמו לו על ידי המערער, הם שהובילו לתהליך הסטרס, שהחיש את מותו של המנוח. יודגש, כי ד"ר קוגל לא חלק על כך שקיים קשר אפשרי בין האירוע לבין התרחשות המוות, ואף על כך שקיימת אפשרות, כי הגורם שהחיש את המוות היה דחק נפשי. עמדתו של ד"ר קוגל הייתה, כי מאחר שנמצאו סיבות רפואיות חלופיות, אפשר שהם הובילו למוות (כגון מחלת ריאות כרונית), ולכן לא ניתן לדעת את הסיבה הרפואית המדויקת והוודאית, אשר גרמה למותו של המנוח.

20. בעניין זה, אדגיש, כי בקביעת קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין התנהגות לתוצאה, אין בית-המשפט מתיימר לקבוע אמת מידה מדעית חד-משמעית ומוחלטת. כידוע, מידת ההוכחה הנדרשת בפלילים הינה הוכחה מעבר לספק סביר ולא מעבר לכל ספק. בהתאם לכך, לא נדרשת התביעה "...להפריך כל ספק, ובוודאי לא כזה שבסיסו בהרהורי לב או בתאוריה שלא הוכחה" ( דברי השופט לוי בע"פ 5302/03 מדינת ישראל
נ' יצחק [לא פורסם, 12/08/2004];

פסק דין
בלזר, פסקה 10 לפסק הדין). אני סבור, כי בענייננו אין משמעות לגורם הרפואי המדויק ולתהליך שהתרחש בגופו של המנוח, אשר הוביל למותו. ככל שמתקיים קשר סיבתי בין האירוע לבין מותו של המנוח – בין אם מעשיו האלימים של המערער, אשר הובילו לדחק הנפשי, השפיעו על הלב ובין אם השפיעו על הריאות – די בכך כדי לקיים את היסוד העובדתי של עבירת ההריגה. טענת המערער, בדבר חוסר וודאות אם תהליך הסטרס החל בשל סיבה אחרת, שאינה קשורה באלימות עצמה – דינה להידחות. מכלול הראיות שהובאו לפני בית משפט קמא, ובחינתן לפי מבחני ההיגיון וניסיון החיים, ובכלל זה נסיבות מותו של המנוח, אשר הותקף בצורה קשה ומפתיעה בביתו שלו, באמצעות בקבוק זכוכית, במהלך אירוע רווי אלימות, קצר במשכו, שבגינו הוא נפצע ודימם, מצביעים על כך, כי למכות ולחבלות שנגרמו למנוח היה משקל מכריע בתהליך הדחק הנפשי, אשר גרם למותו, על רקע מחלת לב ממנה סבל. הגם שמעשי האלימות של המערער לא היוו גורם בלעדי ויחיד לתוצאה הקטלנית, היה בהם משום סיבה בלעדיה אין למותו של המנוח.

21. כמו כן, אין בידי לקבל את טענת המערער, לפיה היה במעשה הבלתי חוקי של המנוח (היינו:תקיפת המערער על-ידו) כדי להחיש את מותו שלו, ובכך מתנתק הקשר הסיבתי בין המוות לבין מעשיו של המערער. טענה זו נדחתה, ובצדק, על-ידי בית משפט קמא, הן מן הטעם כי זכרה לא בא אלא בסיכומי ההגנה, והן מן הטעם כי מהנסיבות שתוארו, המוות היה פועל יוצא ומתחייב ממעשיו של המערער, ואין מקום לקבוע כי ההלם הרגשי שנגרם למנוח, החל דווקא בעת שהוא עצמו תקף את המערער.

לטענת בא-כוח המערער, יש להידרש לשאלה, במסגרת בחינת המנגנון הנטען של החשת המוות, אם המנוח עצמו פעל שלא כדין. מעבר לכך, טען בא-כוח המערער, כי חובתו של בית המשפט לבחון קו הגנה היכול להוביל לזיכויו של המערער, אף אם זה לא עלה ביוזמתו של המערער עצמו, והכוונה לקו הגנה המבוסס על סייג לאחריות פלילית – היינו: הגנה עצמית.

השופטת נאור בפסק הדין בע"פ 3379/11 משה קצב נגד מדינת ישראל
(לא פורסם, 10/11/2011) התייחסה לסוגייה זו של קו הגנה חלופי, בזו הלשון:

"על יחסה של הפסיקה לאפשרות להציג גרסאות עובדתיות חלופיות במשפט הפלילי הרחבתי ב-ע"פ 6952/07 רפאילוב נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם, 28.6.2010) (להלן: עניין רפאילוב)...

בעניין רפאילוב ציינתי כי ניתן לזהות בפסיקה שלוש גישות מרכזיות של בית משפט זה בעניין אפשרות בחינת טענה חלופית של מערערים. גישה אחת שוללת את הצגתן של גרסאות עובדתיות שלא הוצגו בפני
הערכאה הדיונית. גישה שנייה מאפשרת לבחון גרסאות עובדתיות חלופיות אולם גרסאות אלה יבססו ספק סביר רק במקום שבו הן סבירות ולא די בכך שמדובר בגרסאות אפשריות. הגישה השלישית, היא גישת ביניים בין שתי הגישות האחרות. הערתי שם כי 'אפשר והגישות השונות מוכתבות על ידי מערכות שונות של עובדות'. הדגשתי שם כי על פי שלושת הגישות לא יכול להיות ספק כי אותם קווי הגנה חלופיים צריכים להיות מעוגנים בראיות וסבירים (בדרך בחינה זו נקט בית משפט לאחרונה גם ב-ע"פ 307/11 שרון נ' מדינת ישראל
[טרם פורסם, 3.8.2011]). במבט נוסף על הסוגיה אני סבורה שנכון היה שלא לכלול בתיאור הגישות פסקי דין העוסקים בראיות נסיבתיות, שדרך בחינתן, כמבואר, שונה. אבקש להביא מספר דוגמאות מהפסיקה בהן בית המשפט מוכן היה לבחון קו הגנה חלופי, אולם הסיבה לכך היתה כי מדובר היה בראיות נסיבתיות. יודגש כי בכל פסקי הדין בית המשפט קבע כי בחינתן של גרסאות חלופיות או קו הגנה חלופי מחייבת עיגון בחומר הראיות (בהמשך יובהר כי קביעה זו משותפת לפסקי דין רבים, ולא רק לאלה העוסקים בראיות נסיבתיות)...

אכן, במקרים רבים נפסק כי בית המשפט לא ימנע מבחינת טענות הגנה חלופיות אפשריות כגון: הגנה עצמית, צורך וקינטור גם אם הן עומדות בניגוד לגרסת הנאשם, אך התנאי לכך הוא שהדבר מצוי ועולה מחומר הראיות, קרי כאשר 'קיימת תשתית עובדתית, עליה ניתן לבסס מימצאי הגנה שכאלה' (ראו: ע"פ 524/86 חזקיה נ' מדינת ישראל
, פ"ד מא(3) 653, 656 (1987); והשוו: ע"פ 4736/91 פטאיר נ' מדינת ישראל
, בפסקה 7 [לא פורסם, 25.4.1994])...

לסיכום: סברנו כי נכון יהיה לבחון את הטיעון בדבר קו הגנה חלופי בענייננו על פי קו החשיבה המשותף לרבים משופטי בית משפט זה לדורותיהם, כאשר גם אלה המוכנים לשקול ביד רחבה גרסאות שלא עלו מפי הנאשם דורשים כי הדבר יהיה מעוגן בחומר הראיות..." (פסקאות 177-163 לפסק הדין)

הנה כי כן, עפ"י פסיקתו של בית המשפט, בחינתן של גרסאות חלופיות או של קווי הגנה חלופיים מחייבת עיגון בחומר הראיות. בענייננו, ראוי להדגיש, כי בית משפט קמא בחן את כל טענות ההגנה, אשר הועלו על-ידי המערער, לרבות הטענה בדבר מעורבותו של אדם שלישי באירוע, ודן בהן באופן מפורט. אמנם, בית משפט קמא קבע, כי גם המנוח עצמו נטל חלק מסוים במאבק, עם זאת ממכלול הראיות לא הוכח, כי המנוח עצמו פעל שלא כדין, ובכך החיש את מותו. המנוח הוא זה שהיה קורבן התקיפה, ולא המערער, כאשר המאבק בין המנוח למערער לא היה שווה כוחות, וברור כי המנוח ניסה להגן על עצמו, לאחר שהותקף בביתו על-ידי המערער. לפיכך, אין כל בסיס לטענה, כי יש בניסיונו של המנוח להגן על עצמו, משום מעשה בלתי חוקי, המנתק את הקשר הסיבתי בין מעשיו האלימים של המערער לבין מותו.

לאור האמור, הנני סבור כי הוכח מעבר לספק סביר קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין מעשי האלימות של המערער לבין מותו של המנוח.

היסוד הנפשי

22. לטענת בא-כוח המערער, לא הוכח היסוד הנפשי הנדרש בעבירת ההריגה, משתי סיבות: האחת היא, כי לא היה במכות ובחבלות משום סכנת חיים; והשנייה נעוצה בעובדה, כי המערער לא היה מודע למחלת הלב של המנוח, ולא היה מודע לאפשרות, כי במנוח מקננת מחלה, אשר עלולה להוביל למותו, כתוצאה מספיגת חבלות קשות. אינני סבור, כי ניתן לקבל טענתו זו של המערער. הלכה פסוקה היא כי "דבר הנתון ללבו של אדם אין בדרך כלל להוכיחו אלא על-ידי ראיות נסיבתיות על-פי התנהגותו ומעשיו החיצוניים", שהרי בית-המשפט נעדר כלים לבחון את צפונות ליבו של הנאשם (ראו: ע"פ 502/73 שוורצברג נ' מדינת ישראל
, פ"ד כט(1) 202, 206). כמו כן, לצורך הוכחתו של היסוד הנפשי, רשאי בית המשפט לעשות שימוש בחזקות ראייתיות-עובדתיות, המשקפות את ניסיון החיים והשכל הישר. בענייננו, יש להחיל את חזקת המודעות, לפיה חזקה על אדם כי הוא מודע לרכיבי היסוד העובדתי של העבירה שביצע, וחזקה כי היה מודע לאפשרות התרחשותה של התוצאה הטבעית העשויה לנבוע מהתנהגותו. "כאשר אדם מתנהג התנהגות פוגענית מן הסוג שיש בו באופן אובייקטיבי כדי לגרום למות קורבנו - תוך שהוא מודע לכל היסודות המהווים את הרכיב העובדתי של העבירה - רשאים אנו להניח, בהיעדר ראיה לסתור, כי היה מודע גם לתוצאה הקטלנית" (

פסק דין
אבו אלהווא בעמ' 334; וכן ראו ע"פ 8827/01 שטרייזנט נ' מדינת ישראל
, פ"ד נז (5) 506, 524;

פסק דין
פיזולאיב, פסקה 42).

23. עפ"י ממצאיו של בית משפט קמא, המערער תקף את המנוח, אדם מבוגר בגילו, תחילה בראשו, אזור הנחשב למקום רגיש במיוחד, באמצעות בקבוק זכוכית, ובהמשך באזורים נוספים בגופו, בצורה אלימה ביותר, אשר גרמו למנוח חבלות בכל חלקי גופו. מכלול נסיבות העניין, מקימים חזקה עובדתית ראייתית, לפיה המערער היה מודע לכך שמעשיו האלימים טומנים בחובם פוטנציאל לגרימת חבלות חמורות שמעצם טיבן עשויות לסכן את חייו של המנוח. ובלשונו של השופט זמיר: "...חזקה על אדם המפעיל אלימות קשה על אזור רגיש בגופו של אדם אחר, שהוא מודע לסכנה הנשקפת לחיי קורבן האלימות...סכנה זו אינה צריכה להיות ודאית או קרובה לודאית, ודי בכך שהיא אחת האפשרויות הצפויות כתוצאה של האלימות" (ע"פ 1196/99 ממדוב נ' מדינת ישראל
, פ"ד נה(1) 700, 712). חזקה היא כי מי שתוקף אדם בראשו, שהוא כאמור אזור רגיש, שכל פגיעה בו עלולה להיות קשה במיוחד, באמצעות בקבוק זכוכית, ובהמשך פוגע וחובל בגופו, כי אותו אדם מודע לכך שהדבר עשוי לגרור תוצאה קטלנית. חזקה זו, שהיא פרי ניסיון החיים והשכל הישר, לא נסתרה על-ידי המערער. לאור כל אלה, הוכח, לטעמי, מעבר לספק סביר כי המערער צפה את האפשרות שמעשיו האלימים עלולים לסכן את חייו של המנוח ולגרום למותו. בחינת מעשיו של המערער על רקע מכלול הנסיבות, כפי שהוכחו בבית-המשפט המחוזי, מובילה למסקנה, כי המערער היה ער לאפשרות כי מעשיו יגרמו לתוצאה קטלנית, והוא פעל מתוך אדישות לאפשרות האמורה.

24. דיוננו זה אינו מסתיים בקביעה לפיה המערער היה ער לכך שמעשיו האלימים עלולים לגרום לסכנת חיים ולתוצאה קטלנית. זאת, בהינתן העובדה כי החבלות שספג המנוח לא היוו את הסיבה הישירה למותו, שכן המנוח נפטר כתוצאה מהתקף לב, שאירע עקב דחק נפשי, על רקע מחלת לב ממנה סבל. אין חולק כי המערער לא היה מודע למחלת הלב של המנוח, ולפיכך לא צפה בפועל שמעשיו האלימים יובילו לדחק נפשי אשר יגרום להתקף לב. לשיטת המערער, היסוד הנפשי של עבירת ההריגה לא הוכח, בין היתר, בשל אי ידיעתו זו.

לגישתי, חרף אי ידיעתו של המערער את מחלתו של המנוח, אין לקבל את טענתו, בהקשר ליסוד הנפשי שבעבירה. כאשר עסקינן בעבירות תוצאה שהיסוד הנפשי הנדרש בהן הוא מחשבה פלילית, הלכה פסוקה היא כי על התביעה להוכיח שהנאשם צפה את האפשרות כי התנהגותו תגרום לתוצאה האסורה מבחינת סוגה וטיבה; עם זאת, אין הכרח להוכיח כי הנאשם צפה בפועל את פרטיו של תהליך הגרימה ואת האופן המדויק בו אירעה התוצאה, הלכה למעשה. ובלשונו של השופט אנגלרד: "...אין כל צורך כי העושה יהיה מודע לדרך המדוייקת של השתלשלות האירועים שהביאו בסופו של דבר לידי מותו של אדם" (

פסק דין
בלזר, פסקה 13; וראו גם ע"פ 3158/00 מגידיש נ' מדינת ישראל
, פ"ד נד(5) 80, 93; ע"פ 707/83, 783 פטרומיליו נ' מדינת ישראל
, פ"ד לח(4) 821, 827-825; ע"פ 1100/93 סובאח נ' מדינת ישראל
, פ"ד מז(3) 635, 645; י' לוי וא' לדרמן עיקרים באחריות פלילית (תשמ"א) 334-333 (להלן: לוי ולדרמן)).

25. ההצדקה להלכה האמורה נעוצה בכך שאין זה מן המידה לפטור עבריין, שהיה מודע לאפשרות שמעשיו יגרמו לתוצאה אסורה, רק משום שהתוצאה ארעה באופן שונה מהצפוי. עוד נקבע בפסיקתנו כי "...אין צורך לצפות את דרך ההשתלשלות לקראת התוצאה ובלבד שזו לא תהיה חריגה ביותר" (דברי השופטת שטרסברג-כהן ב

פסק דין
בלקר, בעמ' 48). על עמדה זו חזר השופט אנגלרד, בזו הלשון:

"...הנאשם אינו צריך לצפות את תהליך הגרימה בפועל, ובלבד שתהליך הגרימה לא היה חריג באופן קיצוני. רק במקרים נדירים, בהם התוצאה המכוונת הושגה בדרך אקראית ועקיפה ביותר וקיים פער גדול בין דרך האירוע – כפי שניתן היה לצפות בעת המעשה – לבין דרך האירוע שהתרחש בפועל, יש מקום לדבר על העדר קשר סיבתי משפטי".
(ראו:

פסק דין
חסיין, בעמ' 233; לוי ולדרמן בעמ' 341-339).


26. סיכומם של דברים, אין הכרח כי המערער יצפה במדויק את דרך גרימת המוות, ודי בכך כי צפה את האפשרות, כי מעשיו האלימים עלולים לגרום לתוצאה קטלנית, ואין חולק כי המערער היה מודע לגילו המבוגר של המנוח. לטעמי, האפשרות כי בכל אדם בגילו של המנוח מקננת מחלה כלשהיא, אשר עלולה להוביל למותו, בעקבות ספיגת חבלות קשות, נכללת בתחום הצפיות הסבירה. לפיכך, יכול וצריך היה המערער לצפות כי פרץ האלימות הפתאומית והקשה שהתרגש על המנוח, עלול לגרום למותו, עקב אותה מחלה שאפשר שהיא מקננת בו.

ובחזרה לענייננו, אופן התרחשות התוצאה הקטלנית, קרי: התקף לב, שאירע עקב דחק נפשי על רקע מחלת לב ממנה סבל המנוח, אינו חורג מגדר הצפיות הסבירה, והוא נכלל בתחום הסיכון שיצרה התנהגותו של המערער, וזאת, אף בהעדר ידיעה לגבי מחלת הלב של המנוח.

אשר על כן, ומשהוכחו מעבר לספק סביר כל יסודות עבירת ההריגה, אינני רואה מקום להתערב בהכרעת דינו של בית משפט קמא, ובהרשעתו בעבירה זו.
טענת ההגנה מן הצדק

27. לטענת בא-כוח המערער, שגה בית משפט קמא עת דחה את טענתו של המערער כי יש לבטל את כתב האישום או לזכותו, בשל העובדה כי נמנעה מהמערער האפשרות להעיד עד חיוני להגנתו, שכן עומדת לו, בנסיבות אלה, טענת ההגנה הידועה כהגנה מן הצדק. טענת הגנה מן הצדק מעוגנת כיום בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב–1982 (להלן: החסד"פ), הקובע לאמור:

"לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות, ובהן –
...
(10) הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית".

סעיף זה הוכנס בשנת 2007, במסגרת תיקון מס' 51 לחסד"פ, ומטרתו עיגון הדוקטרינה שנקבעה בפסיקה, באמצעות הוראה חקוקה בספר החוקים. "הגנה מן הצדק" היא דוקטרינה הלכתית המכירה בסמכותו הטבועה של בית המשפט לעכב או לבטל הליך פלילי, שהגשתו או בירורו עומדים בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית.

28. בפסק הדין המכונן, ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל
, פ"ד נ(2) 221, נקבע כי בית המשפט יכיר בקיומה של "הגנה מן הצדק" רק ב"נסיבות חריגות ויוצאות דופן, כאשר יש בהתנהגות הרשות הציבורית משום 'התנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם". מדובר במבחן "ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות", "מקרים בהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו. ברי כי טענה כגון זה תעלה ותתקבל במקרים נדירים ביותר". ב

פסק דין
זה הטעים השופט דב לוין כי האינטרס העומד ביסוד ההכרה בתחולת ה"הגנה מן הצדק" הוא האינטרס שיש לציבור בשמירה על טוהר ההליך המשפטי. מנגד, עומדים אינטרסים ציבוריים ופרטיים חשובים אחרים, כגון האינטרס שיש לכלל הציבור בהעמדתם לדין של עבריינים ובהוצאת האמת לאור. לכן, הודגש כי יש לנקוט משנה זהירות בהחלת הדוקטרינה, שכן החלתה של "ההגנה מן הצדק", יש בכוחה למנוע את הרשעתו של מי שאשמתו הוכחה, וכן למנוע הטלת עונש חמור על מי שהעבירה שביצע מצדיקה, לכאורה, ענישה חמורה.

29. מבחן "ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות" הורחב בהמשך בפסיקה, ונטען כי קיימים מקרים נוספים, המצדיקים החלת דוקטרינה אף-עלֿ-פי שאין הם עולים לכדי "התנהגות בלתי נסבלת של הרשות", בהם ראוי ליתן הגנה מן הצדק לנאשם. ברוח זו נקבע, כי בית המשפט יכיר בתחולתה של הגנה מן הצדק מקום ש"...לא יהיה ניתן להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן, או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות", כפי שהיא נתפסת בעיני בית המשפט (ראו: מדינת ישראל
נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776; ע"פ 5672/05 טגר בע"מ נ' מדינת ישראל
, [לא פורסם, 21.10.2007]).

30. סוגיית הנזק הראייתי כעילה המקימה את טענת ה"הגנה מן הצדק" נדונה אף היא בפסיקה. ברע"פ 933/95 קאשי מאירוביץ, עבודות עפר נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, 16.5.1995) קבעה השופטת דליה דורנר כי –

"...ההנחה היא שכל חומר החקירה עשוי לסייע לנאשם בהגנתו...
מכאן מתבקש, כי הנטל לסתור את ההנחה כי חומר החקירה שלא הועמד לרשות הנאשם הוא רלוונטי להגנתו, מוטל על התביעה. נטל זה הוא נטל כבד: רק מקום בו הביאה התביעה ראיות מעל כל ספק סביר כי חומר חקירה שלא הועמד לרשות הנאשם אינו רלוונטי להגנתו, אפשר יהיה להרשיעו."

מחובת גילוי חומר החקירה, נגזרת חובתה של הרשות לשמור על הראיות שברשותה. עם זאת, אובדנה, מחמת רשלנות, של ראיה שאין בה כדי לפגוע בהגנת הנאשם, עשוי שלא להצדיק מתן סעד שעניינו ביטול המשפט. במספר פרשות, בהן התקבלה טענת הנזק הראייתי כעילה המקימה את ה"הגנה מן הצדק" הלכה למעשה, הוכח כי מדובר בראיה מרכזית וחיונית להגנתו של הנאשם.

31. כאשר עולה הטענה כי יש לבטל את כתב האישום או לזכות את הנאשם בשל מחדלי חקירה, הכלל הוא כי על בית המשפט לשאול את עצמו, האם מדובר במחדלים שיש בהם כדי להותיר ספק סביר באשר לאשמתו של הנאשם, והאם מדובר במחדלים כה חמורים עד כי קופחה הגנתו, באשר הוא אינו יכול להתמודד כראוי עם חומר הראיות העומד נגדו, ולהוכיח את גרסתו. כאמור, לא די להצביע על מחדל חקירה כשלעצמו, כדי להביא לזיכויו של נאשם או לביטול האישום, אלא שיש להראות כי מדובר במחדל המביא לפגיעה מהותית בהגנתו של הנאשם. בע"פ 10082/04 אברמוב נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, 25.10.2006) קבע בית המשפט העליון כי: "מחדלי חקירה עשויים להוביל לזיכויו של נאשם... אולם אין משמעות הדבר כי כל מחדל, או אף הצטברות של מספר מחדלים, יביאו בהכרח לזיכוי... השאלה שעל בית המשפט לשאול את עצמו היא, האם המחדלים עולים כדי הותרת ספק סביר באשר לאשמתו של הנאשם..." (וראו גם ע"פ 4414/05 אבו חטב נ' מדינת ישראל
[לא פורסם, 20.11.2006]). בע"פ 6858/04 פלוני נ' מדינת ישראל
[לא פורסם, 8.9.2005] נפסק: "...מקום בו הגנתו של הנאשם לא קופחה, לא די במחדל החקירה לכשעצמו כדי להביא לזיכוי הנאשם..." (כן ראו: ע"פ 7535/02 עודה נ' מדינת ישראל
[לא פורסם, 2.12.2002]; בע"פ 5124/08 ג'אבר נ' מדינת ישראל
[לא פורסם, 4.7.2011]).

32. לשיטתו של המערער, נפגעה הגנתו בשל אי יכולתו להעיד את מיכאל שפירא, שעה שעדותו של האיש היתה משמעותית וקריטית להגנתו, וטמון בה פוטנציאל מהותי לזיכויו מהאשמה המיוחסת לו. אינני רואה כל ממש בטענה זו, ודינה להידחות. כאמור, בית משפט קמא דחה, על סמך מכלול הראיות, את גרסת המערער בדבר מעורבותו של אדם שלישי, הוא מיכאל שפירא, בזירת האירוע. במסגרת הערעור, זנח בא-כוח המערער את הגרסה באשר למעורבותו של מיכאל שפירא באירוע, והוא לא העלה טענות נגד קביעתו של בית משפט קמא כי לא היה אדם שלישי במקום. לפיכך, לא ברור כיצד יכול המערער לטעון, בשלב דיוני זה, כי נפגעה הגנתו. יתרה מכך, אין בפני
נו כל פגיעה בהגינות ההליך, או עיוות דין שנגרם למערער, שכן אי העדת העד לא נמנעה מחמת רשלנותה או מחדלה של המשיבה, אלא מאחר שטרם הגשת כתב האישום, עזב העד מיוזמתו את הארץ. לפיכך, אין כל מקום להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא בעניין זה, ודינה של טענת ההגנה מן הצדק, להידחות.
הערעור על העונש

33. בגזר דינו, התחשב בית משפט קמא בנסיבותיו האישיות של המערער, לרבות, מצבו הכלכלי הדחוק, מצבו הרפואי ועברו הנקי של המערער. מנגד, שקל בית משפט קמא את מעשיו החמורים של המערער, ובשים לב לשיקולים השונים גזר עליו עונש מאסר של 11 שנים, מתוכם 9 שנים לריצוי בפועל, והיתרה מותנית ל-3 שנים מתום המאסר, שהמערער לא יעבור עבירה בה הורשע, או עבירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין, שתוצאתה פציעה. בנוסף, השית בית משפט קמא על המערער תשלום פיצויים בסך של 60,000 ₪, שישולמו לשלושת ילדיו של המנוח בחלקים שווים.

34. במסגרת הערעור, טען בא-כוח המערער, כי בית משפט קמא לא נתן משקל ראוי לנסיבות החריגות של האירוע; ובכלל זה למנגנון המוות החריג; לכך שהמכות שהכה המערער את המנוח לא היו מסכנות חיים, ולכך שלא היה מודע למחלת הלב של המנוח. כמו כן, לשיטת בא-כוח המערער, בית משפט קמא לא נתן משקל ראוי למצבו הרפואי של המערער, להיותו נכה 100%, חולה לב, אשר מצבו מקשה עליו להמצא מאחורי סורג ובריח. עוד נטען, כי בית משפט קמא לא נתן משקל הולם לעובדה שהמערער נעדר עבר פלילי, הוא עולה חדש מחבר העמים, אב לבן חייל ובן סטודנט, ואישה המתפרנסת מניקיון חדרי מדרגות.

35. כלל ידוע הוא, כי ערכאת הערעור תתערב במידת העונש, שהוטל על ידי הערכאה הדיונית, רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל
נ' ורשילובסקי [לא פורסם, 3.7.2006]; ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל
[לא פורסם, 3.2.1998]; ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל
[לא פורסם, 29.1.2009, בפסקה 11]).

סבורני כי המקרה הנוכחי אינו נופל בגדר המקרים המצדיקים התערבותנו בגזר הדין, כערכאת ערעור.

36. בא כוחו של המערער הפנה אותנו לעונש אשר נגזר ב

פסק דין
בלזר, שם הושת על הנאשם עונש מתון יותר (6 שנות מאסר בפועל). מן המפורסמות הוא כי בעבירת ההריגה קיימת קשת רחבה של ענישה, על פי מגוון המצבים והנסיבות, ולכן העונש הראוי נגזר מנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. נסיבותיו של מקרה אחד אינן זהות, בהכרח, למקרה אחר, ומכאן שלא ניתן לקבוע את מידת העונש בדרך של השוואה אריתמטית (ע"פ 2090/06 פלוני נ' מדינת ישראל
[לא פורסם, 10/01/2007]). במקרה דנן, העונש, אשר נגזר על המערער, אינו חורג מרמת הענישה המקובלת בפסיקת בתי המשפט, בנקודת הזמן הנוכחית. זאת, על רקע המגמה להביא להחמרת הענישה, בגין ביצוע עבירות שעניינן פשיעה אלימה המתרגשת עלינו בשנים האחרונות, ומתוך ניסיון להתמודד עם תופעת האלימות ההולכת ומתגברת בחברה הישראלית (ראו: ע"פ 10832/07 קיריל סטצ'נקו נגד מדינת ישראל
[לא פורסם, 06/04/2010]).

37. סבורני, כי, הערכאה הדיונית איזנה כראוי, בבואה לגזור את דינו של המערער, בין השיקולים הרלוונטיים לחומרה ולקולא, וגזרה את עונשו של המערער, על יסוד התרשמותה מנסיבות האירוע, ובהתחשב בנסיבותיו האישיות והמשפחתיות של המערער, לרבות מצבו הכלכלי, מצבו הרפואי ועברו הנקי.

יש לחזור ולהזכיר כי המערער קיפד את חיי המנוח, בפרץ אלימות קשה וחמורה, חסרת כל פשר ואכזרית במיוחד. לפיכך, העונש, אותו קבע בית משפט קמא, ראוי הוא ומשרת את התכלית ההרתעתית, הוא הולם את נסיבות האירוע ומשקף את יחסה של החברה לעבירות הריגה, ובעיקר כאשר עסקינן במעשים אכזריים ואלימים, כדוגמת המקרה שלפנינו (ראו: ע"פ 8314/03 בן עווד נ' מדינת ישראל
[לא פורסם, 07/06/2005]).

38. לאור האמור, הנני סבור כי אין מקום להתערב בגזר דינו של בית משפט קמא, ואציע לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו.

ש ו פ ט

השופט נ' הנדל
:

מסכים אני לחוות דעתו של חברי השופט א' שהם
.

באשר לקשר הסיבתי-משפטי – יובהר כי תנאי זה, שהינו הכרחי לקביעת האשמה, טומן בחובו קביעות נורמטיביות. עבירת ההריגה דורשת מודעות לתוצאה הקטלנית, אך לאו דווקא לאופן ההתרחשות הקונקרטית על חוליותיה. לדעתי, התיאור העובדתי, הכולל בנסיבות העניין את מעשה התקיפה של המנוח שנפל קרבן לאלימות באמצעות חפצים חדים וקהים, לרבות הטחת בקבוק ושברי הבקבוק בעצמה בראשו ודקירה באיזורים רגישים נוספים, יש בו לענות על דרישת המודעות והקשר הסיבתי המשפטי בין מעשיו של המערער לבין התוצאה הקטלנית. בהתאם, אין צורך לבסס את ההרשעה על מעין הנחה שהיה על המערער לצפות כאפשרות סבירה שאדם בן 65 סובל מחמת גילו ממחלת לב (ראו והשוו לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בעמ' 81). מכיוון אחר, אין באי ידיעת העובדה שהמנוח סבל ממחלת לב כדי לנתק את הקשר הסיבתי-משפטי. זאת לנוכח האלימות האכזרית, הברוטאלית והנמשכת שהפגין המערער כלפי המנוח, כפי שנקבע כממצא עובדתי על ידי בית משפט קמא (במישור הכללי של הרובד העובדתי, ראו גם סעיף 309(4) לחוק העונשין).

ש ו פ ט

השופט א' רובינשטיין
:

א. מסכים אני לחוות דעתו של חברי השופט שהם.

ב. במישור הנורמטיבי טעונה עבירת ההריגה "יסוד נפשי של מודעות לאפשרות לגרימת התוצאה, ופזיזות שבאדישות או בקלות דעת לגביה... כבר נאמר ונשנה, כי ה'עושה מעשה, העלול באופן אובייקטיבי לגרום למות קרבנו - תוך שהוא מודע לכל היסודות המהוים את היסוד העובדתי של העבירה - רשאים אנו להניח, בהיעדר ראיה לסתור כי היה מודע גם לתוצאה הקטלנית' (ע"פ 8827/01 שטרייזנט נ' מדינת ישראל
, פ"ד נז(5) 506, 524, מפי השופט - כתארו אז - מ' חשין)" (ע"פ 9120/11 פלוני נ' מדינת ישראל
(לא פורסם), פסקה י"ט). בנידון דידן הראה חברי באופן מובהק את הצפיה המתחייבת במקרה דנא, וזאת גם בלא ידיעת המערער על מחלת הלב של המנוח. לשכל הישר מקום כבוד במקומותינו, והמכה אדם מבוגר ("קשיש בן 65 שנים", הגדרה היפה להבדיל ר"ל גם לכותב שורות אלה) באופן ברוטלי בראשו, צריך לצפות שיתכנו לכך תוצאות קשות, לרבות מוות, ולצערנו אין הדברים בחינת תיאוריה וספקולציה. האדיש לכך לא יוכל להינקות.

ג. בחתימה אוסיף רק, כי המורכבות שבעבירות ההמתה, לרבות בעבירת ההריגה, באה לכלל ביטוי בתזכיר חוק העונשין (תיקון)(עבירות המתה ורשלנות), תשע"ב-2012 שפורסם לאחרונה, והבא לקבוע מתוה חדש לעבירות ההמתה, תוך ביטול עבירת ההריגה וקביעת עבירות של המתה באחריות מופחתת והמתה בקלות דעת. לא זה המקום להידרש לפירוטן.

ד. ואשר לעונש, הוא אינו חורג כלל מן המקובל ככל שהמדובר בעבירות מעין זו; ואף במקרי הריגה בתאונות דרכים, הועלה הרף.

ה. מצטרף אני, כאמור, לחברי.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שהם
.
ניתן היום, י"ז באב התשע"ב (5.8.2012).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11056560_i08.doc יא
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il









עפ בית המשפט העליון 5656/11 אלכסיי שולמן נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 05/08/2012)