פסקי דין על שמשון ולנר | פסקי דין על ג. וילי פוד אינטרנשיונל | פסקי דין על וילי פוד השקעות |

5904/07 א     02/08/2012




א 5904/07 שמשון ולנר נ' ג. וילי פוד אינטרנשיונל בע"מ, וילי פוד השקעות בע"מ








בית משפט השלום בראשון לציון



ת"א 5904-07 ולנר נ' ג. וילי פוד אינטרנשיונל בע"מ
ואח'




בפני

כב' השופט שאול מנהיים

התובע
שמשון ולנר
ע"י עו"ד ערן לאופמן


נגד

הנתבעות
1.ג. וילי פוד אינטרנשיונל בע"מ
2.וילי פוד השקעות בע"מ
ע"י עו"ד ישראל (ששי) מנחם



פסק דין
חלקי
תמצית העובדות וההליך
זוהי תביעה לסעדים הצהרתיים ולמתן חשבונות, שהתובע העריך כי בעקבותיהם יהיה זכאי לסך של 450,000 ₪ מהנתבעות. התובע עוסק מזה שנים רבות בתחום היין והמזון (ובין היתר הקים וניהל את יקבי רמת הגולן), ובשנים הרלבנטיות הוא פועל כאיש עסקים בתחום המזון בארץ ובעולם. הנתבעות הן שתי חברות קשורות הנמנות עם קבוצת חברות אחת, העוסקות ביבוא מזון לישראל ובשיווקו בה, אך גם בשיווק מזון מחוץ לישראל. הנתבעת 2 היא "חברת האם" של קבוצת חברות המוכרת כ"קבוצת ויליפוד", וניירות ערך שלה נסחרות בבורסה בתל אביב. הנתבעת 1 היא חברה הנמנית עם קבוצת ויליפוד, באמצעותה מתבצעת מרבית פעילות הקבוצה ומניותיה נסחרות בבורסת נסדאק בניו יורק. בתקופה הרלבנטית לתביעה זו, שתחילתה בשנת 2002, נוצר קשר בעל אופי עסקי בין התובע לבין מר צבי ויליגר (להלן "צבי") שפעל בהקשר זה בשם ומטעם הנתבעות ועמד בראשן, ואשר גם בעת ניהול ההליך הוא נושא משרה בכיר בהן והוא היחיד שהשיב לשאלון מטעמן ואף היחיד שהעיד מטעמן. בתחילת ההליך נתבע גם צבי אישית, אולם בהמשך הוסכם כי התביעה האישית תוסר וכך היה.


מטעם התובע העידו התובע עצמו, רעייתו רואת החשבון הגב' ליאורה ולנר (להלן גם "ליאורה"), ובתם הגב' יעל ולנר (להלן גם "יעל"). מטעם הנתבעות העיד רק צבי. לאחר שמיעת הראיות הוגשה על ידי התובע בקשה להעיד מטעמו עד נוסף, מר שטיינר (להלן "שטיינר"). הבקשה התקבלה מטעמים שפורטו בהחלטה שניתנה בה. עדותו של שטיינר נשמעה, והנתבעות לא ביקשו להשלים את ראיותיהן לאחר מכן.


עצם קיומו של קשר בעל אופי עסקי בין התובע לנתבעות בתקופה הרלבנטית לתביעה אינו שנוי במחלוקת, אולם מנקודה זו ואילך הצדדים חלוקים בקשר לרבות מהעובדות. תוכנו וטיבו של אותו קשר בין הצדדים ותוצאותיו המשפטיות, אם ישנן, הם ליבת הסכסוך שבגינו הוגשה תביעה זו. בין הצדדים לא נערך חוזה בכתב. התובע טוען כי עניינו של אותו קשר היה שיתופי פעולה אפשריים בתחום המזון בארה"ב, וכי הובטח לו כי יקבל תמורה עבורם בצורה של עמלה בשיעור של 3% ממכירות הנתבעות בארה"ב, וכן הובטח לו שיקבל חלק (7.5%) מהבעלות בתאגידים שיוקמו או יירכשו על ידי הנתבעות בארה"ב בגדר אותו שיתוף פעולה. הנתבעות טוענות כי כל שדובר עליו וכל שסוכם היה כי התובע קיבל אפשרות לנסות ולשווק מוצרים של הנתבעות בחו"ל בתיווכו תמורת עמלה שתסוכם לכל עסקה בנפרד, כאשר לטענתן התובע לא הצליח לרקום כל עסקה שהיא וממילא לא היה, ואינו, זכאי למאומה מהנתבעות. התובע טוען כי הנתבעות ביצעו מכירות בארה"ב בזכות פעילותו אולם הן מסתירות ממנו במתכוון את הנתונים על מנת שלא לשלם לו את עמלתו. עוד טוען התובע כי בתחילת שנת 2007 רכשה אחת הנתבעות, באמצעות חברה-בת שהקימה לשם כך בארה"ב, את כל פעילותה של חברה אמריקאית לשיווק מזון כשר בארה"ב בשם ליש, שהיתה עד אז בבעלותו ובניהולו של שטיינר. לטענת התובע, הוא שיצר את הקשר בין צבי (ובאמצעותו גם הנתבעות) לבין שטיינר וליש במסגרת יריד מזון כשר בארה"ב באוקטובר 2004 (להלן "היריד") שבו ייצג את הנתבעות והציג את מוצריהן. התובע טוען עוד כי ההיכרות בין צבי לשטיינר, שנולדה כאמור ביוזמתו ותיווכו, הניבה שיתוף פעולה בין הנתבעות לבין חברת ליש שבגדרו מכרו הנתבעות מוצרים לליש בתקופה שבין ההיכרות האמורה לבין רכישת כל פעילות ליש על ידי הנתבעות בראשית שנת 2007, אלא שגם על מכירות אלה (שעבורן זכאי התובע, לטענתו, לעמלה) הורה צבי לשטיינר לא לספר לתובע דבר. בהמשך, כאמור, נרכשה מלוא פעילותה של ליש על ידי הנתבעות או איזו מהן, וגם הפעם לא סופר דבר לתובע והדבר נודע לו מדיווח פומבי שנמסר לבורסה לניירות ערך בתל אביב (נספח ז' לתצהיר התובע ת/2). בעקבות הדברים פנה התובע בכתב לצבי (נספח ח' לתצהיר התובע), לאחר פניות בעל פה שלא הביאו לכל תוצאה. הפניה הכתובה הראשונה נעשתה על ידי התובע עצמו, ובעקבותיה באה גם פניה בכתב
מעורך-דינו של התובע (נספח ט' לתצהיר התובע). הנתבעות דחו את הפניות, ומכאן התביעה.


הסעדים המבוקשים על ידי התובע הם: מתן חשבונות, כאשר החשבונות המבוקשים הם כל החשבוניות שהוציאה ליש בגין קניות מהנתבעות ו/או מכירות בארה"ב, מאושרות על ידי רואה חשבון, ומטרת סעד זה היא לאפשר חישוב העמלה המגיעה לתובע בגין המכירות האמורות (ראו סעיפים 45י' ו-46א' לכתב התביעה), כאשר שיעור העמלה יהיה "על פי המוסכם בין הצדדים ו/או בהתאם לכל נוסחה אחרת שתיקבע על ידי בית המשפט"; חיוב הנתבעות לשלם לתובע על יסוד החשבונות והמסמכים את חלקו בחב' ליש לפי המוסכם בין הצדדים (ראו סעיף 46ב' לכתב התביעה); חיוב הנתבעים לשלם לתובע על יסוד החשבונות והמסמכים את העמלה בגין מכירות לחב' ליש וממנה (ראו סעיף 46ג' לכתב התביעה); וסעד הצהרתי כי התובע זכאי להמשיך ולקבל חשבונות מהתובעים כל זמן קיומה של חב' ליש וההסכם בינה לבין הנתבעות, וזכאי לקבל תשלום מהנתבעים על בסיס חשבונות אלו (ראו סעיף 46ד' לכתב התביעה).


בהחלטה שניתנה בתום ישיבת קדם המשפט מיום 10/11/08 נקבע כי תחילה תידון ותוכרע השאלה האם קמה לתובע הזכות לקבל חשבונות על בסיס העובדות שהוא טוען להן, ככל שתוכחנה (עמ' 3 לפרוטוקול, סעיף 3 להחלטה). בשאלה זו, ובה בלבד, נשמעו ראיות והוגשו סיכומים, ורק היא עומדת כרגע לדיון ולהכרעה.


הזכות לקבלת חשבונות – המסגרת הנורמטיבית
כידוע, על מי שתובע מתן חשבונות להוכיח קיומם של שני תנאים מצטברים. התנאי הראשון הוא הוכחת קיומה של מערכת יחסים "מיוחדת" בין הצדדים, שטיבה ותוכנה מקנים לו את הזכות לקבל את החשבונות. התנאי השני הוא הוכחת הזכות לקבל את הכספים אשר החשבונות, לאחר שיינתנו לתובע, יאפשרו לחשב את סכומם. המשמעות לענייננו היא כי יש להכריע בשאלה מהי מערכת היחסים שבין הצדדים. בהינתן העובדה שהחשבונות שמבוקש להעביר לתובע הם חשבונות המכירות של הנתבעות לחברת ליש ושל חברת ליש עצמה, יש להכריע בשאלות הבאות: האם מערכת היחסים שבין הצדדים הקנתה לתובע זכות לקבל עמלה מכל עסקה שבין הנתבעות לחברת ליש, וכן – האם היא הקנתה לתובע זכות לקבל חלק בבעלות בתאגיד שהוקם כתוצאה מרכישת פעילותה של ליש על ידי הנתבעות ולצורך אותה רכישה. כמו כן יש להכריע בשאלה האם, בהנחה שהתשובה לשאלות הללו או לאיזו מהן היא חיובית, קמה לתובע הזכות לקבל את החשבונות הרלבנטיים. תחילה אדון בהיבט המשפטי של שאלות אלה, ולאחר מכן בהיבט העובדתי שלהן.


דיון
ההיבט המשפטי
הנתבעות טוענות בסיכומיהן כי גם מבלי להידרש לשאלות שבעובדה, כשל התובע בהוכחת קיומם של התנאים המזכים אותו בסעד של מתן חשבונות. נפתח דווקא בתנאי השני למתן חשבונות, הוא התנאי של קיום מערת יחסים מיוחדת בין הצדדים המצדיקה את מתן החשבונות. לגבי תנאי זה טוענות הנתבעות כי גם לשיטת התובע עצמו עסקינן במערכת יחסים של מתווך או של סוכן, שאינה מזכה בסעד האמור. בהקשר זה מביאות הנתבעות את דברי כב' השופט ש' לוין ב-ע"א 5479/90 יעקב פלקון נ' אברהם נפשי, פ"ד מה(2) 19, 23 (סעיף 3(ז) לפסק הדין); אלא שהנתבעות הביאו ציטוט חלקי מהדברים שנכתבו שם, אשר היו אמרת-אגב לכל דבר. הטקסט המדויק הוא: "לכאורה אין מקום בגדר תובענה לפיצוי או לדמי תיווך למתן סעד של מתן חשבונות, אך לעניין זה איני קובע מסמרות אלא משאיר העניין לשיקול דעתו של המשיב...". המילים שנכתבו באות נטויה הן המילים שהושמטו מהציטוט שהובא בסיכומי הנתבעות. אין לי אלא להביע מורת רוח קשה כלפי הנתבעות על הציטוט החלקי שהביאו, ציטוט העלול ליצור את הרושם המוטעה כאילו יש בפני
נו הלכה פסוקה של בית המשפט העליון לפיה מי שתובע דמי תיווך אינו זכאי לסעד של מתן חשבונות. בדיקה של פסיקת בית המשפט העליון מגלה כי מאז פסק הדין הנ"ל לא היה ולו

פסק דין
אחד של בית המשפט העליון שבו אימץ בית המשפט העליון את הדעה הלכאורית שהובאה לעיל, וכל המקרים בהם אוזכר פסק הדין הנ"ל על ידי בית המשפט העליון עסקו בהיבטים אחרים שלו. פסק הדין השני עליו הסתמכו הנתבעות בהקשר זה בסיכומיהן, ע"א 9099/96 ידיעות אחרונות בע"מ נ' שמואל פירסטנברג, פ"ד נג(5) 1, קובע מבחן גמיש שעל פיו תוכרע שאלת מתן החשבונות, והוא מבחן יחסי האמון שמהם עולה החובה להעביר חשבונות. בסעיף 16 לפסק הדין הנ"ל ובהמשך ישיר לדברים שצוטטו מ

פסק דין
זה בסיכומי הנתבעות נאמר, כי באותו מקרה היו בידי המבקשת, לטענתה, די ראיות אשר היה בהן כדי לאפשר לה הגשת תביעה כספית ללא צורך בסעד עצמאי של מתן חשבונות. ראו גם ע"א 81/64 "רינה" י' זמל את י' אורן ואח' נ' חיים אוירבך, פ"ד יח(3) 567, 573 ב' – ו' (הדברים כלולים אמנם בדעת המיעוט של השופט מני, אולם הובאו בפסק הדין בעניין ידיעות אחרונות לעיל כאסמכתא בשאלה מתי יינתן סעד של מתן חשבונות ביחסי יצרן ומפיץ). בע"א 81/64 הנ"ל נאמר כי גם כאשר מדובר במורשה, תקום לו הזכות לקבל חשבונות מקום שבו אין הוא יכול לקבוע מהי עמלתו בשל חוסר ידיעת הנתונים המצויים "בעיקר אם לא כליל" בידי המרשה, וכמובן לאחר ששכנע את בית המשפט כי עומדת לו זכות תביעה כנגד הנתבע בגין כספים המגיעים לו מהנתבע ושבקשר עם זכות זו הוא מבקש את מתן החשבונות.


בלשון בת ימינו ניתן, לטעמי, לתת לדברים את הניסוח הבא: כאשר בין הצדדים פערי מידע גדולים עד כי הצד הנתבע הוא השולט על כל, או לפחות על עיקר, המידע שבלעדיו לא ניתן להגיש ולהוכיח תביעה כספית כנגדו, וכאשר הוכח כי לתובע עילה לתבוע את הנתבע על פי אותו מידע, יינתן הסעד של מתן חשבונות כדי למנוע מהנתבע את סיכול התביעה בזכות שליטתו במידע. המסקנה מהדברים היא כי בכל הנוגע למבחן "מערכת היחסים המיוחדת", העיקר הוא הוכחת שליטתם של הנתבעים במידע הרלבנטי לתביעה של התובע כנגדם. דומה שבענייננו אין, ואף לא תיתכן, מחלוקת כי תנאי זה התקיים בענייננו בכל הנוגע לתוכנם של החשבונות המבוקשים בנוגע למכירות של הנתבעות לליש ולהיפך. לעומת זאת בכל הנוגע לרכישת פעילות ליש, סבורני שאין כל צורך במתן חשבונות משום שמחיר הרכישה גלוי לחלוטין ונכלל בהודעה שפורסמה לפי חוק ניירות ערך, הודעה שאף צורפה כנספח ז' לתצהיר התובע. על כן בעניין זה אין לנתבעות כל יתרון בתחום המידע על פני התובע.


נותר לבדוק האם בידי התובע עילת תביעה לגבי הכספים שמתן החשבונות יחשוף את סכומיהם. אני סבור שבהקשר זה יש לבחון בנפרד את הטענות שעניינן קבלת עמלה מכל מכירה של הנתבעות לליש, ואת הטענות שעניינן ברכישת פעילות ליש על ידי הנתבעות ובמכירותיה של ליש עצמה. אפתח דווקא בחלק האחרון: לא עלה בידי להבין מדוע עותר התובע לקבל גם את החשבונות המלמדים על המכירות של ליש בארה"ב, או על מכירות של הנתבעות בארה"ב שאינן באמצעות ליש (אם בכלל מבוקש לתת גם חשבונות כאלה; ניסוח הסעדים בכתב התביעה אינו מצטיין בבהירות, בלשון המעטה). ככל שעלה בידי להבין את טענות התובע, הוא אינו טוען כלל כי הוא זכאי לעמלה על מכירות של ליש לצדדי ג' בארה"ב, ואף אינו טוען כעניין שבעובדה כי הוא שיצר את הקשר העסקי בין הנתבעות לבין גורמים כלשהם בארה"ב פרט לליש. לכל היותר ניתן לומר כי התובע, אם אכן הוכיח (ובכך אדון במסגרת הדיון בהיבט העובדתי) שהוא שיצר את הקשר העסקי בין הנתבעות לליש וכי הוסכם שיקבל עמלה מעסקאות שתיקשרנה ביניהן, זכאי לעמלה ממכירות הנתבעות לליש, ככל שהיו. על כן, בכל מקרה אין התובע זכאי לקבל את החשבונות המלמדים מהן מכירותיה של ליש בארה"ב (או בכל מקום אחר). בנוגע למכירות הנתבעות לליש, הרי שלתובע אין גישה לנתונים אלה בעוד הם מצויים במלואם בידי הנתבעות, ועל כן ככל שהוכיח התובע כי הוסכם שהוא זכאי לעמלה בגין מכירות אלה, יש לחייב את הנתבעות לתיתם לתובע. כפי שכבר נאמר לעיל, אין לנתבעות יתרון בתחום המידע בנוגע לרכישת פעילות ליש וממילא אין מקום לחייבן במתן החשבונות הנוגעים לרכישה האמורה; אולם מאחר והצדדים נדרשו בסיכומיהם גם לשאלה האם הוכיח התובע כי הוא זכאי לחלק ממניות החברה הרוכשת (או הנרכשת, לפי מנגנון ביצוע הרכישה), אדון להלן גם בשאלה זו אשר תוכרע על בסיס עובדתי.


ההיבט העובדתי
יש להפריד בין הדיון בשאלת הוכחת זכותו של התובע לעמלה ממכירות של הנתבעות לליש טרם רכישת פעילותה, לבין הדיון בשאלת זכותו של התובע לקבל חלק מהבעלות בתאגיד שהוקם במסגרת רכישת הפעילות של ליש על ידי הנתבעות.


הזכות לעמלה ממכירות הנתבעות לליש
הצדדים חלוקים על חלק מהפרטים העובדתיים ועל משמעותן של העובדות, לרבות של אלה שאינן במחלוקת, ולפיכך הדיון יתמקד בפרטי העובדות שנטענו והראיות שהובאו לגביהן. התובע צירף לתצהירו מסמכים רבים, ובהם תכתובות רבות בדוא"ל עם עובדת של הנתבעות, הגב' בקי פרדו (אשר לא העידה מטעם הנתבעות, וההתכתבות עמה נוסחה כמעט תמיד כך: "בקי פרדו, עבור צבי ויליגר"). תכתובות אלה מלמדות בעליל על "תעבורת תקשורת" נכבדה למדי בין הצדדים בתקופה שבין השנים 2003 ל-2005 לפחות, שעניינה אפשרויות לפעילות של הנתבעות בסחר במוצרי מזון (ובמיוחד, אך לא רק, יין) בתיווכו של התובע. בתכתובות אלה נזכרה במפורש על עמלה לתובע אולם שיעור העמלה לא צוין אלא במסמך אחד, בו נזכר שיעור של 2% כעמלה. מעטות בלבד מתכתובות אלו דנו בעסקאות אפשריות שבין הנתבעות לבין ליש, ונראה בעליל כי אף אחת מהעסקאות עם ליש שעניינן עלה בהתכתבות הענפה שהוגשה על ידי התובע לא התממשה בסופו של דבר (התובע אינו טוען אחרת ואינו דורש לקבל מסמכים לגביהן, ואין מחלוקת כי לא קיבל עמלה מהנתבעות עבור כל עסקה שהיא). ליש נזכרה בנספחים הבאים לתצהיר התובע: א'115 מיום 2/8/04 שדן במכירה קונקרטית אפשרית של מוצרים של הנתבעות לליש; א'118 מיולי 2004 הכולל מחירון לדוגמא של מוצרים של הנתבעות; ו-א'117 מיום 26/9/04 הכולל קטלוג של מוצרים של הנתבעות שהתובע שולח לליש. המעניין הוא שכל ההתכתבויות האלה קודמות ליריד המזון הכשר בארה"ב מאוקטובר 2004, וממילא גם קודמות להיכרות הראשונה בין צבי לשטיינר אשר התובע טוען כי הוא שהיה ה"שושבין" שלה. מתברר מראיות התובע עצמו כי העסקאות הקונקרטיות היחידות שהתובע עצמו טוען שניסה לקשור בין ליש לנתבעות היו מנותקות לחלוטין מאותה היכרות בין צבי לשטיינר, וקדמו לה. אין טענה שעסקאות אלה יצאו לפועל "מאחורי גבו" של התובע. האזכור הנוסף היחיד של ליש בכל כ-180 המסמכים הכלולים בנספח א' לתצהיר התובע נמצא בנספח א' 114 מיום 10/3/05, בו "מזהיר" התובע אדם שלישי נוכח מידע שהגיע אליו ולפיו ליש לא שילמה לנתבעות עבור מוצרים שהנתבעות שלחו אליה, ומוסיף כי שטיינר אף אינו משיב לטלפונים שלו.


אין מחלוקת כי התובע והנתבעות שיתפו פעולה ביריד המזון הכשר בארה"ב באוקטובר 2004 כאשר שיתוף פעולה זה כלל, בין היתר, ביתן משותף (וליתר דיוק שני ביתנים צמודים שנוהלו במשותף) באותה תערוכה. עוד אין מחלוקת כי רעייתו של התובע השתתפה אף היא בנסיעה ובשהות בארה"ב בקשר ליריד האמור, וכי בתם של בני הזוג ולנר נסעה אף היא לארה"ב ועבדה גם היא בביתן המשותף לתובע ולנתבעות ביריד הנ"ל. התובע ורעייתו ליאורה אף קיבלו לקראת היריד מכתב מהנתבעות בו נאמר כי הם מייצגים אותן, אולם הובהר במפורש כי כל התחייבות בשמן שתיעשה על ידי התובע או ליאורה טעונה אישור הנהלת החברה טרם שתהיה בעלת תוקף מחייב (נספחים א'169 ו-א'182 לתצהיר התובע ונספח ג'1 לאותו תצהיר). מכתב דומה ניתן גם ליעל ולנר (נספח ד'10 לתצהיר התובע). כמו כן הדפיסו הנתבעות כרטיס ביקור לתובע הנושא גם את שמה של הנתבעת 1 (ראו נספח ב' לתצהיר התובע). אין מחלוקת גם על כך שהתובע היה זכאי לעמלה עבור מכירות של הנתבעות בחו"ל שבוצעו הודות לפעילותו של התובע. גם צבי אישר זאת (עמ' 35 ש' 14-16). יחד עם זאת, צבי טען שנדרש סיכום ספציפי על שיעור העמלה בכל עסקה, וכי לא סוכם מראש על שיעור עמלה קבוע. לטענת צבי, שיעור עמלה אחיד וקבוע מראש אף אינו מתקבל על הדעת (בין היתר משום ששיעור העמלה מושפע גם מהכמות שנמכרה או נרכשה) – עמ' 35 ש' 17-28. התובע לא טען כי איזו מהעסקאות הקונקרטיות שעלו בהתכתבות הענפה בינו לבין הנתבעות בכלל, והעסקאות שנזכרו בהתכתבות המעטה שהגיש ועסקה בליש, אכן התממשה. טענתו היא כי אינו יודע אלו עסקאות יצאו לפועל בין הנתבעות לליש. מכאן שטענתו היא כי עצם העובדה שהוא שיצר את הקשר והביא ליצירת ההיכרות בין שטיינר לצבי, מזכה אותו בעמלה מכל עסקה כאמור.


על כן יש לברר, בהקשר של שאלת הזכאות לעמלה מכל מכירה של הנתבעות לליש (ובכיוון ההפוך, ככל שהיו גם כאלה), שתי שאלות שבעובדה: האם הוכח שהתובע הוא שיצר את ההיכרות בין צבי לשטיינר (ובדרך זו – בין הנתבעות לליש); והאם הוסכם בינו לבין הנתבעות (באמצעות צבי) כי כל עסקה שתיקשר בעקבות היכרות זו, או בעקבות כל היכרות שהתובע יצליח לגרום לה, תזכה את התובע בעמלה.


נפתח בשאלה הראשונה לעיל, אשר עשויה להיות לה חשיבות גם בדיון בשאלת הזכאות לחלק ממניות התאגיד שרכש את פעילות ליש מטעם הנתבעות, והיא השאלה האם הוכיח התובע כי הוא שיצר את ההיכרות הראשונה בין צבי לשטיינר. התובע טוען כי הוא שהביא לקיום הפגישה הראשונה בין צבי לשטיינר, וזאת לקראת או בסמוך לאחר סיום יריד המזון הכשר באוקטובר 2004, וצבי קבע את מועדה במתכוון כך שהתובע לא יוכל להשתתף בה. למרות זאת לא ראיתי בכל הכתובים הרבים שהוחלפו בין הצדדים ובפרט בכל הכתובים הרבים שכתב התובע לנתבעות, מאז סוף אוקטובר 2004 ועד פברואר 2007, כל אזכור שהוא לטענות התובע בנדון. כפי שכבר נאמר לעיל, התובע ניסה לקשור עסקאות בין הנתבעות לבין ליש גם לפני היריד והפגישה הנטענת. ליש, אם כן, מצויה בתודעת התובע כרוכשת אפשרית של מוצרי הנתבעת גם ללא קשר לאותה פגישה נטענת שבין צבי לשטיינר. לגרסת התובע, הוא העלה באזני צבי את שמה של ליש כיעד אפשרי לרכישת פעילות או למיזוג ושאת כבר ביוני 2004, גם כן לפני אותה פגישה. התובע טוען כי ידע שאם הקשר שיזם בין צבי לשטיינר יביא לכלל עסקת מיזוג, תקום לו הזכות לקבל נתח נכבד של 7.5% בתאגיד שיוקם, ובנוסף ידע שכל עסקת רכישה של מוצרים בין ליש לנתבעות תזכה אותו בעמלה. הוא ידע גם שהשניים (צבי ושטיינר) נפגשו בהעדרו. למרות זאת מתברר כי הוא אינו מנסה, בסמוך לאחר סוף אוקטובר 2004, לברר בכתב מה עלה בגורל הפגישה, וממשיך שלא לנסות לברר את הדבר במשך למעלה משנתיים מאז. ודוק: שטיינר העיד כי התבקש על ידי צבי לא לספר דבר לתובע. דווקא משום שהתובע אינו מצליח לקבל מידע משטיינר (אם בכלל ניסה לעשות כן), הייתי מצפה שהתובע יבקש בתוקף את המידע מצבי, וכי אם פניות בעל פה אינן מועילות הייתי מצפה שיפנה בכתב, במיוחד נוכח העובדה שהוא ממילא מתכתב עם הנתבעות. לא ראיתי שעשה כן. לאורך התקופה היו התכתבויות רבות (בדוא"ל) בין התובע לבין אנשי הנתבעות הכפופים במישרין לצבי. לא מתקבל על הדעת שדווקא בנושא הזה שיש לו פוטנציאל להיות ה"כבד" ביותר מבחינת ערכו ומשמעותו, והוא גם היחיד שלגביו יש טענה כי התובע הוא מקור ההיכרות בין צבי לבין מי ששולט בתאגיד העוסק במזון כשר בחו"ל בכלל ובארה"ב בפרט ומתפתחת סביבו לגרסת התובע שתיקה מוזרה מצד צבי, מסתפק התובע לאורך זמן בבירורים בעל פה שבהם הוא מקבל רק תשובות מתחמקות.


בעדותה של יעל אין צורך לדון, שכן עדות זו לא התייחסה לשאלה שבמחלוקת ולא היה בה אלא כדי להוכיח אותן עובדות אשר לכשעצמן אינן שנויות במחלוקת של ממש בעת הזו. עדותה של ליאורה תמכה, כצפוי, בעדות התובע, אף כי דווקא בחלק הרלבנטי ביותר לשאלות הטעונות הכרעה נתגלעה סתירה בין עדויות התובע ורעייתו. התובע העיד כי בפגישה שלו עם צבי מחודש אוגוסט 2004, בה נכחה כנטען גם ליאורה ובה הושג הסיכום שעליו מבוססת התביעה, העלה התובע שמות קונקרטיים של תאגידים פעילים בארה"ב שהוא מציע לנתבעות לרכוש כדי להרחיב את פעילותן בארה"ב (עמ' 13 ש' 7 - 12). ליאורה דווקא העידה כי דובר על רכישת תאגיד בארה"ב "באופן כללי" ולא על תאגיד מסוים (עמ' 25 ש' 28 - 32). סתירה זו אמנם מלמדת כי התובע ורעייתו לא תיאמו עדויות ברמת הפרטים לפני שעלו לדון העדים, אולם היא מכבידה באופן ממשי על קבלת גרסת התובע בעניין זה. כמו כן דין הוא שעדותה של ליאורה, שהיא בת זוגו של התובע ומוצגת גם כשותפתו העסקית, אינה יכולה לסייע לתובע להתגבר על הוראת סעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], וזאת בהתאם להוראות הסעיף האמור. עדותו של שטיינר הובאה מטעם התובע ותמכה בחלק מטענותיו, אולם יש להעלות שתי הסתייגויות: הראשונה – כי במהלך התקופה שלפני מתן העדות היו שטיינר והנתבעות (וצבי) מסוכסכים עסקית ומשפטית ואף התנהל ביניהם הליך משפטי בארצות הברית, אשר קיומו היה גם ההסבר לכך ששטיינר הסכים להעיד רק בשלב מאוחר של ההליך הנוכחי ולאחר שההליך שבינו לבין הנתבעות הסתיים; והשניה – כי שטיינר עשה רושם שאינו חיובי מבחינת מהימנותו. הוא התחמק ממתן תשובות לשאלות שלא היו נוחות לו, וכאמור לא התרשמתי לחיוב ממהימנותו ומאמינותו.


נותר לבחון האם עדותו של צבי יכולה לשנות את התמונה לטובת התובע. עדותו של צבי, כמו גם תשובותיו לשאלון שהופנה אליו במסגרת הליכי קדם המשפט, התאפיינו בעיקר במילים "אינני זוכר" ו"יכול להיות". ניתן לקבל שצבי לא יזכור כל פרט ופרט כמה שנים לאחר מעשה. לגמרי לא ניתן לקבל שלא יזכור כמעט כלום, כפי שניסה לטעון. לעיתים הגיעו הדברים לכלל אבסורד ממש: צבי סיפר כי הוא מכהן כיו"ר דירקטוריון באחת הנתבעות וכמנכ"ל בנתבעת האחרת. כאשר התבקש לומר מהו תפקידו בכל אחת מהנתבעות באופן ספציפי, השיב "אני לא זוכר" (עמ' 30 ש' 6-11). איני יכול להאמין לכך. לו הייתי נותן אמון בתשובה זו, היה עלי לומר שיש בה כדי לעורר דאגה רבה: נושא משרה בכיר בשני תאגידים ציבוריים פשוט אינו זוכר באיזה מהם הוא ממונה על ניהולו השוטף וכפוף לדירקטוריון שלו, ובאיזה משניהם הוא עומד בראש הדירקטוריון העוסק בפיקוח על ההנהלה ובקביעת מדיניות אותו תאגיד ברמת המאקרו. כך! ודוק: שתי החברות הנתבעות הנפיקו ניירות ערך שלהן לציבור, אחת בתל אביב ואחת בניו יורק, כלומר – לכל אחת מהנתבעות יש גם ציבור בעלי ניירות ערך שאינו זהה לזה המחזיק בניירות הערך של חברתה. חוששני שאין מנוס מלומר כי צבי הציג במסגרת ההליך הנוכחי זיכרון סלקטיבי בעליל, שאינו מעורר אמון.


צבי הציג עמדה חמקנית בעליל גם בכל הנוגע לשאלה שהיא חלק ממוקד דיוננו, והיא שאלת מקור ההיכרות בינו לבין שטיינר (ובעקבותיה גם הקשר העסקי בין ליש לנתבעות). כך טען צבי ש"אולי" שטיינר "עבר" בדוכן של הנתבעות והתובע ביריד המזון הכשר משנת 2004 (עמ' 39 ש' 32 – עמ' 40 ש' 1) שבו – כזכור – היו פעילים התובע יחד עם רעייתו ובתו אך גם צבי נכח בו לפחות בחלק מזמן פעילותו, אולם טען בתוקף כי מקור הקשר שהביא לרכישת כל פעילותה של ליש היה באחיו יוסף (ראו בתשובות צבי לשאלון ת/4, וכן עמ' 40 ש' 2 - 15). האח לא הובא למתן עדות, ולא ניתן לכך הסבר שיש בו כדי להניח את הדעת. גם לא ניתן הסבר לכך שצבי זכר דווקא את הנתון הזה מתוך שלל הפרטים, שכמעט את כולם לא זכר כלל. מסקנתי מכל האמור לעיל היא שחוסר אמינותה של עדות צבי היא שנתנה לגרסת התובע בכל הנוגע לטענה כי התובע הוא שיצר את עצם ההיכרות והקשר הראשוניים בין צבי (ובאמצעותו – הנתבעות) לבין שטיינר (ובאמצעותו – ליש) את תוספת המשקל הדרושה.


לאור כל האמור לעיל נקבע בזה כממצא שבעובדה שאכן התובע הוא המקור להיכרות האישית הראשונית שהיה לה תוכן ענייני בין צבי לשטיינר.


עתה יש לבחון האם הוכיח התובע כי הוסכם בינו לבין צבי שהוא יקבל עמלה בשיעור קבוע מראש, כטענתו, מכל עסקה שתיקשר בזכות פעילותו. לאחר עיון קפדני בראיות, באתי למסקנה שהתשובה שלילית. בסעיף 14 לתצהירו ת/2 מנסח התובע בעצמו את הדברים כך, כאשר הוא מתאר את התנאי לזכאותו לעמלה כפי שסוכם בינו לבין צבי: הוסכם כי התובע יהיה זכאי "...לסך השווה ל-3% מתמורת המכירה של כל מכירה ללקוח שיקשור עסקה באמצעותי וירכוש ממוצרי הנתבעות" (ההדגשה הוספה – ש.מ.). ודוק: הזכאות לעמלה היא מכל מכירה ללקוח "שיקשור עסקה באמצעות(י)" (התובע), ולא מכל עסקה שתתבצע עם לקוח שהתובע יצר את ההיכרות בינו לבין הנתבעות. לשון אחר: בדברים דלעיל מודה התובע בהודאת בעל דין כי התנאי לזכותו לקבל עמלה הוא תיווכו בעסקה הקונקרטית. כאמור לעיל, לפי חומר הראיות העסקאות הקונקרטיות היחידות שניסה התובע לקשור בין הנתבעות לבין ליש קדמו להיכרות שהתובע טוען שיזם בין הנתבעות לבין ליש. לאחר אותה הכירות אין בידי התובע אפילו התכתבות אחת שניתן ללמוד ממנה כי ניסה לתווך בעסקה קונקרטית כלשהי בין ליש לנתבעות. מכאן שגם אם נאמץ את גרסת התובע לעניין זכאותו לעמלה כפי שנכתבה בתצהירו, אין הוא זכאי לעמלה ממכירות של הנתבעות לליש בתקופה שלאחר אוקטובר 2004, מפני שמכירות כאלה לא נעשו בתיווכו של התובע. בלשונו של התובע בסעיף 14 לתצהירו, מדובר בעסקאות שלא "נקשרו באמצעות" התובע.


חיזוק נוסף למסקנה זו מקורו בעובדה שבכל התכתבות בין הצדדים שבה הועלתה עסקה אפשרית לא נכתב שיעור העמלה (פרט למסמך אחד בו דובר על עמלה בשיעור של 2%), וזאת גם מקום שבו היתה התייחסות מפורשת לעמלה. התובע אינו יכול להסתתר מאחורי האמירה כי הוא תובע עמלה בשיעור של 3% "או בשיעור אחר שייקבע על ידי בית המשפט", משום שהשאלה האמיתית אינה מה הוא מבקש לקבל אם יזכה בתביעתו, אלא מה הוסכם עמו – הסכמה שהיא עילת תביעתו. התובע טוען ומעיד כי הוסכם במפורש על עמלה בשיעור אחיד ונתון של שלושה אחוזים. זוהי גרסה עובדתית, שהתובע אינו יכול לטעון גם לגרסה חלופית לה משום שבעניינים בהם אדם מעיד כי נכח והשתתף בעצמו בסיטואציה אין הוא יכול להעלות שתי גרסאות חלופיות לגבי תוכנה העובדתי של אותה סיטואציה או של חלק ממנה, אלא – אולי – אם היה טוען שאינו זוכר במדויק את הפרטים הנוגעים לאותו חלק של הסיטואציה. התובע לא אמר מעולם שאינו זוכר במדויק את אותו חלק של הסיכום בעל פה שלטענתו הושג בינו לבין צבי ואשר דן בשיעור העמלה. הרבה מאד התכתבויות בזמן אמת עברו בין הצדדים, ובאף אחת מהן לא הזכיר התובע את הטענה כי שיעור העמלה נקבע מראש וכי הוא עומד על שלושה אחוזים. התובע הוא שניסח את כל התכתובות שנכתבו בשמו. לו אכן היה הסיכום בין הצדדים ששיעור העמלה יעמוד תמיד על שלושה אחוזים, היה זה בלתי סביר בעליל שבאף אחת מההזדמנויות הרבות שהיו לו לא העלה התובע את הטענה ששיעור העמלה סוכם מראש והוא אחיד לכל העסקאות ללא קשר למהותן, למיהות הצדדים ולהיקפן. בסיכומיו טוען התובע גם כי גרסת צבי, לפיה כל שסוכם הוא שאם התובע יביא לנתבעות עסקה שתצא לפועל יהיה זכאי לעמלה בשיעור שייקבע בכל מקרה לגופו, היא בלתי סבירה בעליל. דעתי היא שאין אלה פני הדברים וכי דווקא סביר שמהות העסקה, מיהות הצדדים והיקף העסקה ישפיעו על שיעור העמלה. כך, יש מוצרים ויש עסקאות עם מתח רווחים גדול יחסית לנתבעות אשר ממילא מאפשר להן לשלם עמלה גבוהה יותר לתובע, ויש מקרים בהם אין הצדקה לעמלה גבוהה משום שמתח הרווחים לגבי המוצרים הכלולים בעסקה, או תנאי העסקה, הם כאלה המותירים לנתבעות מרווח זעיר בלבד. הוא הדין בהיקף העסקאות השונות (כמות המוצרים וההיקף הכספי הכולל של העסקה), העשויים אף הם להשפיע על שיעור העמלה.


המסקנה המצטברת מהאמור לעיל היא כי התובע הוכיח אמנם שהוא שיצר קשר אישי ראשוני בין הנתבעות לבין ליש, אך לא הוכיח את זכאותו לעמלה מכל עסקה שתיקשר ביניהן ככל שלא נקשרה באמצעותו. הוא הוכיח רק את זכאותו לעמלה מכל עסקה קונקרטית שתיקשר באמצעותו ושלגביה יוסכם, בכל מקרה מחדש, שיעור עמלתו (והדבר הוכח מפני שזו גם גרסת הנתבעות, כלומר – על כך אין מחלוקת). משאין בפי התובע טענה (ומקל וחומר שאין בידו ראיה) לכך שבין ליש לנתבעות נקשרה עסקה שהוא הציע באופן קונקרטי ואשר סוכם לגביה כי יקבל שיעור ספציפי של עמלה, לא עמד הנתבע בתנאי של הוכחת הזכות לתבוע עמלה מכל עסקה בין הנתבעות לבין ליש, וממילא גם אין הוא זכאי לקבל את החשבונות הנוגעים לעסקאות כאלה.



הזכות לחלק מהבעלות בתאגיד שרכש את פעילות ליש
נעבור עתה לדון בהיבט העובדתי של שאלת זכותו של התובע לקבל חלק ממניות התאגיד שהוקם לשם רכישת פעילות ליש על ידי הנתבעות (או איזו מהן). אין בנמצא כל התכתבות שהיא בין הצדדים ב"זמן אמת", כלומר לפני שהתובע בא לראשונה בדרישות כספיות לנתבעות, בעניין רכישת פעילות ליש על ידי מי מהנתבעות (או דרך אחרת של מיזוג עימה או של רכישתה). לטעמי הוכח שלאחר ייזומה של אותה פגישה ראשונה בין צבי לשטיינר בתום היריד מאוקטובר 2004, לא היה התובע מעורב בכל דרך שהיא ברכישה האמורה. התובע אמנם טען כי למד הרבה אודות פעילות ליש ומצבה והעביר את המידע לצבי, אולם לא היה בידו ולו מסמך אחד בקשר לכך, והדבר אינו מתיישב באופן גורף עם הדרך הפרטנית והדקדקנית בה הועבר מידע בין הצדדים בדוא"ל בכל עסקה שנבדקה ביניהם, לרבות הפעוטות שבהן. נתון זה מעמיד בסימן שאלה כבד את טענות התובע בעניין הזיקה בינו לבין אותה רכישה. סימן השאלה נעשה כבד עוד יותר כאשר אנו נותנים את הדעת לפער הזמנים: פעילות ליש נרכשה על ידי הנתבעות רק בינואר 2007, כשנתיים ורבע(!) לאחר הפגישה האמורה. ספק גדול אם ניתן לקשור בין היכרות ופגישה באוקטובר 2004 לבין רכישת עסקיו של תאגיד בשנת 2007, כאשר ברור לכל שפרק זמן כזה בחייו של עסק הוא מהותי וכי מידע לגבי פעילות של חברה בשנת 2004 יכול ויהיה בלתי רלבנטי לחלוטין למצבה ולפעילותה בתחילת שנת 2007. הכלל בתחום התיווך הוא שדמי תיווך משולמים רק למי שהיה ה"גורם היעיל" בהתקשרות החוזית, אלא אם הוסכם במפורש אחרת. את החלק בבעלות דורש התובע כדמי תיווך (או "דמי ייזום", שאינם אלא ביטוי נרדף לדמי תיווך). נראה בעליל שעצם חלוף הזמן הרב בין פעילותו של התובע ביצירת הקשר הראשון בין הצדדים (כאשר הוא אפילו לא נכח בפגישה הראשונה ביניהם שחרגה ממילות נימוס) לבין המועד בו באה לעולם ההתקשרות ביניהם לרכישת פעילות ליש, אינו מאפשר לומר שהתובע היה "גורם יעיל" כזה. נזכיר גם את ההבדל שכבר הובא לעיל בין עדותו של התובע לעדותה של ליאורה באשר לתוכן הסיכום שבין התובע לצבי ביוני 2004, לפני היריד והפגישה בין צבי לשטיינר: בעוד התובע מעיד שהציע כבר אז לצבי לרכוש את פעילות ליש בארה"ב, העידה ליאורה כי למיטב זכרונה התובע העלה באותה פגישה עם צבי רק את הרעיון הכללי שהנתבעות תרכושנה תאגיד קיים ופעיל בתחום המזון בארה"ב. גם הבדל זה מחליש את הזיקה בין התובע לבין עסקת הרכישה משנת 2007.


נתון נוסף, אשר ניתן לומר כי הוא סתם את הגולל על טענת התובע לזכות לקבל חלק ממניות התאגיד שהוקם על ידי הנתבעות לשם רכישת פעילות ליש, הוא זה: הפעם הראשונה בה נזכרת העסקה של רכישת פעילות ליש בכתובים שבין הצדדים היא במכתב התובע לנתבעות מיום 5.2.07 (נספח ח' לתצהיר התובע); אלא
שבמכתב הזה, החתום על ידי התובע עצמו ולא על ידי מי מטעמו, אין כל זכר לטענה שהובטח לתובע על ידי צבי שיקבל חלק (מוגדר מראש, או "הוגן" – גם בנקודה זו לא היו עדויות התובע וליאורה עקביות לחלוטין: ראו עמ' 13 ש' 25 – 28; עמ' 26 ש' 15 - 24) מהבעלות בתאגיד שיוקם בזכות פעילותו של התובע לרכישת פעילות קיימת בתחום המזון הכשר בחו"ל. באותו מכתב דורש התובע בהקשר של רכישת פעילות ליש (שהיתה ידועה לו בעקבות פרסום הדיווח לבורסה על ידי הנתבעות, כפי שהתובע עצמו כותב במכתב הנ"ל) לא חלק כזה או אחר במניות התאגיד או את ערכו של אותו חלק במניות, אלא רק "תגמול" בגין מה שהוא טוען כי היו 5 שנות פעילות שלו בקשר עם ליש, שהוא מעמיד אותו על 1,500 $ לשנה (ובסך-הכל על 7,500 $). רק במכתב עורך-דינו של התובע מחודש אוקטובר 2007 (נספח ט' לתצהיר התובע) נטען לראשונה כי צבי התחייב כלפי התובע עוד בשנת 2004 לתת לו 7.5% מהבעלות בתאגיד שיוקם לשם רכישת פעילות קיימת בארה"ב. התובע לא נשאל בעדותו שאלה ישירה על הסיבה לכך שטענה זו לא עלתה עד מכתבו של עורך-דינו ובמיוחד על כך שהתובע עצמו, במכתב הראשון שדן בנושא רכישת פעילות ליש, לא העלה אותה כלל; אולם אין בכל כדי להועיל לו. מדובר בנתון העולה ישירות מראיות התובע עצמן, וזועק להסבר. כאשר ראיותיו של בעל דין בכלל, ושל בעל הדין שעליו נטל ההוכחה בפרט, כוללות נתון שעל פניו אינו מתיישב עם טענותיו, עליו לנסות ביוזמתו ולהסביר את הנתון הזה וליישב בינו לבין טענותיו. הוא אינו יכול להמתין ולראות אם הצד השני ישאל אותו על כך שאלה ישירה בחקירה הנגדית. זאת להבדיל ממצב בו בעל-דין שכנגד אינו חוקר בחקירה הנגדית את יריבו על נתון העולה רק מראיותיו של הצד שכנגד, שאז אין העד חייב בהכרח להתייחס ביוזמתו לכל ראיה של הצד שכנגד והוא רשאי, לפחות בדרך כלל, להמתין ולראות אם יישאל על אותה ראיה כדי להגיב עליה.


מהאמור לעיל עולה המסקנה כי התובע לא הוכיח כי בידו עילה לתבוע חלק ממניות התאגיד שרכש את פעילות ליש. במאמר מוסגר יש להוסיף כי מהראיות (עדויות צבי ושטיינר) עולה כי יחסי ליש (ושטיינר) והנתבעות עלו על שרטון, וכנראה שהתאגיד שבאמצעותו רכשו הנתבעות את פעילות ליש אינו פעיל עוד, ומכל מקום אינו מקיים עוד את הפעילות שנרכשה מליש.

סוף דבר
התוצאה הכוללת והמצטברת של כל האמור לעיל היא, כי התובע הוכיח רק שהוא שיצר את ההיכרות הראשונה בין שטיינר (וליש) לצבי (ולנתבעות), אך לא הוכיח שהוא זכאי לעמלה מכל עסקה שבין ליש לנתבעות וכן לא הוכיח שהוא זכאי לחלק ממניות התאגיד שבאמצעותו רכשו הנתבעות את פעילות ליש. על כן, דין התביעה להידחות בכל הנוגע לסעד של מתן חשבונות. נוכח פיצול הדיון והעובדה שבשלב זה הועמדה להכרעה רק שאלת הזכות לקבלת החשבונות שנדרשו, איני מכריע סופית בשאלה האם הממצאים שלעיל מביאים בהכרח לדחיית שאר חלקי התביעה. משכך איני עושה בשלב זה צו להוצאות, ושאלת הוצאות המשפט ושכר טרחת עורכי הדין בגין השלב המסתיים כעת תוכרע במסגרת ההכרעה בעניין ההוצאות ושכר הטרחה בתום ההליך כולו.


מזכירות בית משפט השלום בראשון לציון מתבקשת להביא התיק בפני
כב' הנשיאה בלטמן-קדראי או בפני
כב' סגן-הנשיאה השופט אורן שוורץ, על מנת שיקבעו את המותב שימשיך בדיון בהליך זה. כן מתבקשת המזכירות לשלוח

פסק דין
זה לב"כ הצדדים באמצעות הפקסימיליה והדואר.




ניתן היום,
י"ד אב תשע"ב, 02 אוגוסט 2012, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 5904/07 שמשון ולנר נ' ג. וילי פוד אינטרנשיונל בע"מ, וילי פוד השקעות בע"מ (פורסם ב-ֽ 02/08/2012)