פסקי דין על מנהל מקרקעי ישראל - תל אביב | פסקי דין על אדוה עמר (ביטון) ואח'

2989/04 א     05/08/2012




א 2989/04 מנהל מקרקעי ישראל - תל אביב נ' אדוה עמר (ביטון) ואח'








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום ברחובות



ת.א. 2989-04 מנהל מקרקעי ישראל - תל אביב
נ' עמר (ביטון) ואח'

ת.א. 2991-04 מנהל מקרקעי ישראל – תל אביב נ' ביטון
ת.א. 2995-04 מנהל מקרקעי
ישראל – תל אביב נ' לולאי






בפני

כב' השופטת
ריקי שמולביץ


התובע

מנהל מקרקעי ישראל - תל אביב
על ידי ב"כ עו"ד יובל טילינגר


נגד


הנתבעים

1.אדוה עמר (ביטון)
2.שלמה עמר –
(ת.א. 2989-04)

3. תמי ביטון
(ת.א. 2991-04)
על ידי ב"כ עו"ד יהודה מנשה משה

4. רוני לולאי
5. רונית לולאי
(ת.א. 2995-04)
על ידי ב"כ עו"ד יהודה מנשה משה







פסק דין


1.
לפני 3 תביעות שאוחדו;
מנהל מקרקעי ישראל (להלן: "התובע") מנהל את המקרקעין הידועים כחלקה 63 בגוש 6075 (להלן: "המקרקעין") שבבעלות רשות הפיתוח.
המנהל טוען, כי בביקור מפקח מטעמו התגלה, כי הנתבעים בכל 3 התיקים האמורים תופסים שלא כדין חזקה בחלקים מהמקרקעין והקימו בהם מבנים ללא זכות שבדין, ללא אישורו, בניגוד להסכמתו, ללא רשות ומבלי לשלם מאומה.
נתבעים 1 ו-2, ה"ה אדוה ושלמה עמר, הציבו בהם קרוואן בשטח של כ-37 מ"ר המסומן 4
c
/
במפה נספח ב' לתביעה (ת.א. 2989-04).
נתבעת 3, גב' תמי ביטון, הקימה בהם מבנה בשטח של כ- 109 מ"ר המסומן 2/
c
(ת.א. 2991-04).
נתבעים 4 ו-5, ה"ה רוני ורונית לולאי, הקימו בהם מבנים בשטח של כ- 95 מ"ר המסומנים 3/
c
(ת.א. 2995-04).
התובע עותר לפנות ולסלק את ידם של הנתבעים ו/או כל מי מטעמם וברשותם מהמקרקעין, להרוס המבנים ולהחזיר החזקה במקרקעין כשהם ריקים ופנויים מכל אדם וחפץ.

2.
א.
בכתב הגנתם טוענים נתבעים 1 ו-2, כי כתב התביעה מתייחס לתוספות בנייה ולחלקים נוספים בחצר של בית בבית דגן (להלן: "בית המגורים העיקרי") שאינו חלק מהתביעה ומסומן 1/
c
במפה נספח ב' לתביעה.
הנתבעים טוענים, כי תוספת הבנייה לבית העיקרי והתוספות המסומנות 4/
c
, נבנו בידיעה ו/או באישור התובע כבר בשנת 1985 ו/או בסמוך לכך כאשר הסתיימה בנייתן.
ב.
הנתבעים טוענים, כי הבית העיקרי אוכלס על ידי הורי נתבעת 1 כבר בשנת 1968.
תוספות הבנייה אושרו על ידי התובע בשנת 1987, לאחר דין ודברים בין התובע לבין
הורי נתבעת 1 אשר החזיקו בנכס באותה עת, לאחר שאם נתבעת 1 חידשה את החוזה על הבית העיקרי, לרבות תוספות הבנייה, כמפורט בחוזה השכירות מיום 31.12.1987.
ג.
נתבעת 1 טוענת, כי עד 1999 גרה עם אמה בבית העיקרי. בשנת 1999, נישאה לנתבע 2 ומאז ועד היום מחזיקים הנתבעים במשותף בחדר המגורים כמסומן בתשריט המצורף כנספח ב' לכתב ההגנה.
ד.
הנתבעים טוענים, כי בשנת 1990 ניהל התובע הליך משפטי כנגד האם לגבי תוספות הבנייה בנכס העיקרי ו/או בחצריו.
במסגרת ההליך חוייבה האם לפרק ולהרוס חלק מהמבנה המסומן 2/
c

ו- 3/

c
. בהתאם להוראות בית המשפט ו/או הסדר עם התובע ובפיקוחו, נהרס חלק מהמבנה כאמור.
הנתבעים טוענים, כי
בכך נוצר מעשה בית דין בכל הקשור ליתר תוספות הבנייה בחצר הנכס, לרבות חדר מגוריהם.
ה.
לחילופין, לכל הפחות, יש לראות בהליכים שננקטו כנגד האם ובתוצאותיהם, הסכמה מפורשת להחזקת הנתבעים בחדר המגורים.
ו.
הנתבעים טוענים, כי על הבית העיקרי ותוספות הבנייה חל חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 [תיקון אחרון 15.2.99] (להלן: "חוק הגנת הדייר"). החזקתם בנכס מוגנת והתובע אינו זכאי לפנותם אלא על פיו.
ז.
נתבעת 1 טוענת, כי היא זכאית להמשיך ולהתגורר בנכס מכוח היותה בתם של הדיירים על פי חוזה השכירות ונתבע 2 זכאי להתגורר בנכס בהיותו בעלה.
ח.
הנתבעים טוענים עוד, כי התובע מנוע מלפנותם כל עוד לא פונה בית המגורים העיקרי.
ט.
לחילופין, טוענים הנתבעים, כי הם ברי רשות בתמורה בחדר המגורים בהתאם לחוזה השכירות עם התובע.
י.
לחילופי חילופין, טוענים הנתבעים, כי החזקתם בנכס לרבות תוספות הבנייה ידועה לתובע שנים רבות.
התובע לא פנה בדרישה להחזיר את החזקה בנכס או לפנות תוספת כלשהי מתוספות הבנייה, לא נהג מנהג בעלים לפחות משנת 1990 ועד הגשת התביעה ולפיכך גם אם תתקבל טענתו, כי לא נתן הסכמתו ו/או רשותו לנתבעים להחזיק בנכס, מהווה שתיקתו משך שנים כה רבות רשות מכללא ובגדר רשות חינם וככל שהתובע רוצה לבטל רשות זו, מתקיימות במקרה דנן נסיבות מיוחדות שבגינן לא ניתן לבטל את רשות החינם ללא תנאי ועל התובע לפצותם בגין הנזק שיגרם להם בעת ובעקבות ביטול הרשות.
יא.
הנתבעים טוענים, כי התובע ידע ו/או היה עליו לדעת, כי הם מחזיקים בנכס ונוהגים בו מנהג בעלים, לכל הפחות משך 5 שנים.
הנתבעים טוענים עוד, כי הם גרים בנכס החל משנת 1999, יש להם 3 ילדים קטינים הגרים עימם ואין להם נכס אחר המשמש ו/או ששימש אותם בעבר למגורים.
יב.
הנתבעים טוענים, כי שתיקתו של התובע וחוסר המעש שלו במשך שנים כה רבות היוו מצג, כי החזקתם בנכס היא ברשות ו/או ברישיון. על בסיס מצג זה, השקיעו הנתבעים את השקעותיהם בנכס והפכו אותו ברבות השנים לביתם היחיד בו גידלו ומגדלים את 3 ילדיהם הקטינים.
יג.
הנתבעים טוענים, כי אינם חייבים להרוס חדר המגורים, שכן כאמור, קיים מעשה בית דין שהשאיר את חדר המגורים על כנו ולחילופין, נבנה ברישיון או מכח הרשאה, גם אם בדיעבד, ולפיכך, מגיע להם פיצוי בגין השקעותיהם בו.
יד.
הנתבעים טוענים, כי בנסיבות האמורות התובע אינו זכאי לדמי שימוש, וכי גם אם יבוטל הרישיון, יש לקבוע זמן התארגנות סביר.

3.
א.
נתבעת 3 טוענת בכתב הגנתה המתוקן טענות דומות, תוך התייחסות נפרדת למבנה המגורים המוחזק על ידה.
לטענתה, תוספת הבנייה לבית העיקרי והתוספות 2/
c
, נבנו בידיעת ו/או באישור התובע כבר באמצע שנת 1977.
הנכס המסומן 2/
c
הוא חלק בלתי נפרד מהמבנה המסומן 2/
c
ו- 3/
c
.
התוספות 2/
c
ו- 3/
c
אושרו על ידי התובע, כמפורט בחוזה שכירות מיום 31.12.1987.
ב.
הנתבעת טוענת, כי ההליך המשפטי כנגד האם בעניין המבנה והנכס המצוי בתוכו התנהל ב- 1995 וחוזרת על טענות נתבעים 1 ו-2 בעניין זה.
ג.
הנתבעת טוענת, כי החל משנת 2000 ועד היום היא מחזיקה בעצמה בחדר המגורים אשר שימש אותה למגוריה.
הנתבעת טוענת, כי בהתאם לחוזה השכירות משנת 1987, היא זכאית להתגורר עם אמה בנכס העיקרי וזכות זו חלה על כל חלק אחר בנכס נשוא חוזה השכירות שמטרתו מגורים, בין במפורש בין במשתמע.
ד.
לחילופין, שתיקת התובע לגבי החזקתה לפחות מ-1995 ועד הגשת התביעה, מהווה רשות מכללא בגדר רשות חינם ובנסיבות המיוחדות, ככל שהתובע רוצה לבטלה – עליו
לפצותה בגין הנזק שיגרם לה, הואיל ועל בסיס המצג שיצר התובע בשתיקתו השקיעה השקעות בנכס.
ה.
הנתבעת טוענת, כי בעיון בתיק עמידר התגלתה מסכת ארוכה של דיונים והתנהלויות לגבי אמה ולגבי כלל השטח בו מצוי ביתה אשר ממנה עולה, כי התובע השלים עם השתלטות הנתבעים על השטח ובניית הבית עוד בשנת ה- 70 וויתר על זכויות במקרקעין.
ו.
הנתבעת באה בנעלי אחיה המנוח שלמה ז"ל אשר שמו צויין ברשימות עמידר כזכאי לפיצוי-בינוי.
הנתבעת טוענת, כי התובע מפלה בינה לבין אחרים שהחזיקו במקרקעין שכנים ללא זכויות וקיבלו מהתובע קרקע חלופית במסגרת בנה ביתך ופיצוי כספי לבנות בית.
הנתבעת טוענת, כי התובע מסרב לפצותה הואיל והשטח עליו בנוי ביתה הוא שצ"פ ואין לו עניין לפעול כלפיה בשוויון.
במשך השנים, ניהלו הצדדים משא ומתן לפינוי-פיצוי, כדי לייתר את התביעה ולהגיע לפשרה מחוץ לכותלי בית המשפט, אך הדבר לא צלח בשל אי שיתוף פעולה מצד התובע.
התובע הסתיר עובדות אלה מבית המשפט ויש בכך להשליך על התביעה.
הנתבעת טוענת, כי המקרקעין אינם דרושים לתובע, ולפיכך, לא יגרם לו נזק מהמשך שהותה בהם.
הנתבעת טוענת, כי היא מתגוררת במקרקעין מאז היוולדה ומציינת את מצבה הכלכלי הקשה של המשפחה כאשר האם גידלה לבדה 5 ילדים.

4.
א.
נתבעים 4 ו-5 טוענים בכתב הגנתם המתוקן טענות דומות, תוך התייחסות נפרדת למבנה המגורים המוחזק על ידם.
הנתבעים טוענים, כי תוספת הבנייה לבית העיקרי והתוספות המסומנות 3/
c
נבנו בידיעת ו/או באישור התובע בשנת 1977 כאשר הסתיימה בנייתם ואושרו על ידי התובע
עם חתימת חוזה השכירות מיום 31.12.1987.
ב.
נתבע 1 החזיק בעצמו בחדר המגורים (כמסומן במפה נספח ב' לכתב ההגנה המקורי) אשר שימש אותו למגוריו, החל משנת 1994 ועד 17.5.1998 – מועד בו נישא לנתבעת 2. מתאריך זה ועד היום, מחזיקים הנתבעים במשותף בחדר המגורים.
ג.
הנתבעים טוענים, כי ההליך המשפטי כנגד האם בגין תוספות הבנייה התנהל ב- 1990 וחוזרים על טענות נתבעים 1 ו-2 בעניין זה.
ד.
הנתבעים מתגוררים בנכס עם 2 ילדים קטינים ואין להם נכס אחר היכול או משמש אותם למגורים או שימש אותם בעבר.
ה.
הנתבעים טוענים להפליה, כפי שטענה נתבעת 3.

5.
א.
למעשה, אין מחלוקת בין הצדדים, כי רשות הפיתוח היא הבעלים של המקרקעין (ראו סעיף 3 לכתב ההגנה מטעם נתבעים 1 ו-2, סעיף 3 לכתבי ההגנה המתוקנים מטעם נתבעים 5-3). המקרקעין הם מקרקעי ישראל (נספח א' לתצהירי העדות הראשית של
מר יואב ששון, סגן ממונה מחוזי לפיקוח אצל התובע וסעיף 1 לחוק יסוד: מקרקעי ישראל).
זכותו של התובע לנהל את המקרקעין וכן להגיש תביעות בשם בעליהם נקבעה בסעיף 2 (א) לחוק מנהל מקרקעי ישראל, התש"ך-1960.
סעיף 2 קובע לחוק המקרקעין התשכ"ט-1969 (להלן: "החוק") קובע:
"הבעלות במקרקעין היא הזכות להחזיק במקרקעין, להשתמש בהם ולעשות בהם כל דבר וכל עסקה בכפוף להגבלות לפי דין או לפי הסכם".
סעיף 16 לחוק קובע: "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין".
ב.
משהוכח, כי הבעלים של המקרקעין באמצעות התובע דורשים את פינויים של הנתבעים, עובר הנטל אל הנתבעים להוכיח את זכויותיהם במקרקעין, כדי להדוף את התביעה (ע"א 228/65 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' חלקה 6 בגוש 7166 בע"מ ואח', פ"ד כ' (1) 253, עמ' 260-259).
ג.
לאחר שבחנתי מכלול הראיות ב- 3 התיקים האמורים, הגעתי למסקנה, כי הנתבעים לא הרימו נטל זה.

6.
א.
מר ששון הצהיר בתצהיר עדותו הראשית, כי נודע לו על פלישות הנתבעים, תפיסת החזקה בחלקים מהמקרקעין והקמת המבנים ללא היתר בביקורים שערך במקרקעין (סעיף 4 לתצהיריו).
בדו"ח הפיקוח שצורף לתצהירו בת.א. 2989-04 נאמר:
"הדוח ניתן
לשטח ע"פ מפה מצבית שבתיק.
גוש 6075 ח"ח 63 בבעלות ר"פ. האתר מוכרז כאתר עתיקות.
הנכס נשוא התיק הינו קרוואן שהונח באופן לא חוקי בחצר בית האם.
מאוכלס ע"י אדוה ושלמה עמר + 2 ילדים.
אינני ממליץ לפנותו בתמורה כספית, אלא להגיש תביעת פינוי
".
בדו"ח הפיקוח אשר צורף לתצהיר בת.א. 2991-04 נאמר:
"הדוח ניתן
לשטח ע"פ מפה מצבית שבתיק.
גוש 6075 ח"ח 63 בבעלות ר"פ, הדו"ח ניתן לשטח המסומן 2 (וגם 2c
).
קיים בית מגורים בקיר משותף עם 3-
c
. לא מאוכלס ולכן לא ברור מי מחזיק
בו. בתיק מופיע שם תמי ביטון המחזיקה.
דיירים בשטח אמרו לי רויטל לולאי, אך מכיוון שאין אכלוס זה לא רלבנטי.
האתר מוכרז כאתר עתיקות.
רחוב קבוץ גלויות 22
".
בדו"ח הפיקוח אשר צורף לתצהיר בת.א. 2995-04 נאמר:
"הדוח ניתן
לשטח ע"פ מפה מצבית שבתיק.
גוש 6075 ח"ח בבעלות ר"פ מסומן 3 (וגם 3c
). קיים בית מגורים בקומת קרקע מוחזק ע"י רוני ורונית לולאי + 2 ילדים.
מדובר בבניה לא חוקית.
רח' קבוץ גלויות 22
".
שלושת הדו"חות
הודפסו ב- 1.02.03.
לא פורט בהם מועד ביקור במקום.
ב.
ב-3 התצהירים הצהיר מר ששון, כי על אף פניות התובע לנתבעים לסלק ידם מהמקרקעין לא נעשה על ידי הנתבעים דבר (סעיף 4).
ג.
בחקירתו אמר מר ששון, כי טיפל בישוב בית דגן כמפקח מטעם התובע משנת 1996 עד שנת 2006 (עמ' 20, ש' 12-9).
בתוקף תפקידו, דיווח לתובע על המצב בשטח, בין היתר לקראת כינוס ועדת פינויים וכן טיפל בביצוען בפועל של החלטות פינוי.
הוא עצמו לא ניהל משא ומתן עם המפונים (שם, ש' 21-13).
ד.
מר ששון אמר, כי כאשר ביקר בשטח ב- 10.2.2003 הדירה 2/
c
היתה ריקה. נאמר לו, כי נתבעת 3 מתגוררת בה (עמ' 22, ש' 9-5).
לפני המועד הנ"ל הסתובב בשטח, אך לא ביקר את הדיירים ב- 1/
c
– 3/
c
(שם, ש' 13-10).
לדבריו, לא עיין במסמכים בתיק עמידר (שם, ש' 18-17), פעם ראשונה ביקר במתחם בשנת 2003 לצורך הדיווח (עמ' 23, ש' 17).
ה.
מר ששון נשאל לגבי פינויים של דיירים שלטענת הנתבעים, התגוררו בשכנות לנתבעים
וקיבלו פיצוי למרות שלא היה להם חוזה דייר מוגן והשיב, כי אינו מכיר את תוכנם של התיקים (עמ' 28, ש' 13-12).
בהמשך אמר, כי הוא מניח שהיו כאלה (שם, ש' 25-24).
ו.
מר ששון נשאל אם בדק בעמידר אם נתבעת 3 באה בנעלי אחיה המנוח שלמה ביטון ז"ל כדייר מוגן והשיב: "ממה שמסר לי ראובן יצחקי הוא לא הזכיר את שלמה אחיה, הוא אמר לי שהיא מתגוררת פה והדירה היתה ריקה ולא מאוכלסת" (עמ' 33, ש'
27-25).
ז.
בהתייחס למצב המקרקעין כפי שנראה בצילום האוויר מיום 30.3.1985 (נ/1) לעומת מצבם במועד ביקורו בשנת 2003, אמר: "בתוך המתחם מצפון למה שמסומן בעיגול, 1c
והמבנה שמסומן בעיגול מחוברים ביניהם היום. מצפון למבנה שבעיגול יש מבנה נוסף שמסומן אצלנו במפה 3c
והמבנה שמסומן בעיגול הוא אצלנו חלק ממבנה 2c
. יש תוספת בנייה מהצילום" (עמ' 34, ש' 9-4).

ח.
המודד, מר דרור בן נתן, נשאל אף הוא על התצ"א נ/1 וזיהה בו את בית האם 1/
c
(עמ' 14, ש' 19). בחקירתו החוזרת, התבקש לזהות את המבנים 2/
c
-4/
c
והשיב, כי אינו מזהה אותם (עמ' 19, ש' 17-16).
ט.
נתבעים 1 ו-2 ויתרו על חקירת עדי התובע.
ב"כ התובע טוען בסיכומיו, כי נוכח הויתור, יש לקבל את טענות התובע כפי שבאו לידי ביטוי בתצהיר מר ששון ובחוות דעת המודד בן נתן כנכונות (סעיף 2 לסיכומים).
במקרה של ויתור כאמור – בדרך כלל, רואים את העובדות כפי שפורשו בתצהיר כעובדות שאין חולקים עליהן (ע"א 7303/01 אדמון עסאף נ' מינהל מקרקעי ישראל, מדינת ישראל, פ"ד נ"ז (2) 847, עמ' 861.
עם זאת, אין בכך כדי למלא את החסר בראיות התובע ולא ניתן להתעלם מעובדות שהתבררו ממכלול הראיות בתיקים המאוחדים.
כוונתי בין היתר, לעובדה, כי בניגוד להצהרת מר ששון, מהראיות התברר, כי פנייתו
היחידה של התובע לנתבעים לפנות המקרקעין נעשתה באמצעות הגשת התביעות דנן בשנת 2004 (עמ' 22, ש' 16-14).
י.
נתבעת 1 חזרה בתצהירה באופן כללי על טענות נתבעים 1 ו-2 בכתב הגנתם.
הצהירה, כי עד שנת 1999 גרה עם אמה בבית המגורים (סעיף 6). באותה שנה, נישאה לנתבע 2 ומאז הם מחזיקים במשותף בחדר המגורים אשר סומן
בתשריט נספח ב' לכתב ההגנה.
נתבעת 1 לא התייחסה בתצהירה למבנה 4/
c
נשוא התביעה, אלא למבנה 3/
c
. נראה, כי מדובר בטעות קולמוס שכן עיון בתשריט מעלה, כי "חדר המגורים" אשר היא מודה, כי הנתבעים מתגוררים בו סומן 4/
c
.
יא.
בחקירתה אמרה, כי נולדה ב- 27.2.1977 ונישאה ב- 1999 (עמ' 50, ש' 24-21).
היא לא ראתה את החוזה של אמה עם עמידר ולא ראתה תשריט הקשור לחוזה.
כאשר התבקשה להסביר את הצהרתה, כי כתב התביעה מתייחס לתוספות בנייה ולחלקים נוספים בחצר הבית אשר סומן 1/
c
השיבה, כי אינה יודעת לענות (עמ' 51).
כאשר התבקשה להסביר את הצהרתה, כי תוספות הבנייה אושרו על ידי התובע בשנת 1987 עם חתימת חוזה השכירות הנוסף, השיבה, כי אינה מעורה בזה (עמ' 52, ש' 10-9, 27-24).
בהמשך, אמרה, כי שנתיים לפני כן, עברו הנתבעים להתגורר בישוב נחניאל והוסיפה, כי המעבר לא לצמיתות וכי הנתבעים חושבים לחזור (עמ' 53, ש' 1, 5).
הנתבעת לא ידעה באיזו שנה בדיוק ננקט ההליך המשפטי נגד אמה, אך אמרה, כי ההורים: "כן קיבלו אישורים ואני יודעת ששברו להם חלק ממה שהם בנו בשביל לאשר להם את הבנייה" (עמ' 53, ש' 11-9).
הנתבעת לא הציגה מסמך כלשהו לביסוס טענתה.
הנתבעת אישרה, כי הנתבעים מחזיקים במבנה 4/
c
, לרבות משטח הבטון. המבנה 4/
c
נבנה על ידה בשנת 2000, את משטח הבטון ביצעו כ-7-5 שנים לפני מועד חקירתה (22.5.2011) (עמ' 53, ש' 28-16).
אישרה, כי הנתבעים לא ביקשו רשות לבנות את המבנה 4/
c
(עמ' 53, ש' 29, עמ' 54, ש' 1), וכי בתקופה שהתגוררו בו לא שילמו תשלום כלשהו לתובע ו/או לעמידר (עמ' 54, ש' 10-9).
הנתבעת לא היתה מסוגלת להסביר את הצהרתה, כי חוזה השכירות שנחתם בשנת 1987 הרחיב את תחולת חוזה השכירות גם על תוספות הבנייה (עמ' 55, ש' 14-1).
הנתבעת לא הוכיחה טענתה, כי יש לה זכות דיירות מוגנת בנכס.
יב.
נתבעת 3 חזרה בתצהירה המקורי באופן כללי, על טענותיה בכתב ההגנה המקורי.
הצהירה, כי תוספת הבנייה לבית המגורים העיקרי ותוספות אחרות המסומנות 2/
c
נבנו בידיעה ו/או באישור רשות הפיתוח כבר בשנת 1987 (סעיף 3).
הנכס המסומן באות 2/
c
הוא חלק בלתי נפרד מהמבנה המסומן באותיות 1/
c
ו- 3/
c
(סעיף 4).
הצהירה, כי ההליך המשפטי כנגד האם התנהל בשנת 1995.
החל משנת 2000 ועד היום היא מחזיקה בנכס המשמש אותה למגוריה.
בתצהירה המתוקן הצהירה, כי הנכס 2/
c
הוא חלק בלתי נפרד מהמבנה המסומן 2/
c

ו- 3/

c
. הצהירה לראשונה, כי התגוררה בבית עם אחיה המנוח שלמה ביטון ז"ל אשר צוין ברשימות "המשיבה" כזכאי לפיצוי-פינוי, וכן כי המשיבה ידעה זאת.
לטענתה, היא באה בנעליו.
יג.
בחקירתה, אמרה, כי מעולם לא ראתה את חוזי השכירות בין האם לבין עמידר, לא זכרה אם ראתה את התשריט של בית האם שבתיק עמידר. הסבירה זאת בכך שלא נכנסה "לדברים האלה", כי זה לא מתפקידה (עמ' 56, ש' 27-18).
מחקירתה התברר, כי אינה מכירה את נספחי תצהירה.
אמרה, כי היא מודעת לקיומם של המבנים מאז שהיתה ילדה, אך אינה מבינה בשאר הדברים (עמ' 57, ש' 5-1).
הנתבעת ילידת ינואר 1980 (עמ' 57, ש' 12-9).
לאחר שהתברר, כי הצהירה על עובדות שלא היו בידיעתה – נמחקו סעיפים שונים מתצהירה (עמ' 60-58).
הנתבעת אישרה, כי היא מחזיקה בבית 2/
c
משנת 2000 (עמ' 60, ש' 24-17). לדבריה, נבנה כשהיתה ילדה קטנה (שם, ש' 26-25).
הנתבעת אישרה, כי אינה משלמת תשלומי ארנונה, מים וחשמל ודמי שימוש כלשהם לתובע או לעמידר (עמ' 61).
יד.
נתבע 4 חזר בתצהירו המקורי באופן כללי על טענות נתבעים 4 ו-5 בכתב הגנתם המקורי.
הצהיר, כי תוספות הבנייה לבית העיקרי והתוספות 3/
c
ניבנו בידיעה ו/או אישור התובע כבר בשנת 1977 כאשר הסתיימה בנייתם.
משנת 1994 ועד 17.5.1998 התגורר בנכס. במועד זה, נישא לנתבעת 5 ומאז ועד היום הם מחזיקים במשותף בנכס אשר סומן בתשריט נספח ב' לכתב ההגנה.
הצהיר, כי ההליך המשפטי נגד אמו התנהל בשנת 1990.
בתצהירו המתוקן הצהיר, כי הנתבעים היו חלק מיוזמת "המשיבה" שהחלה להפעיל
הליך של "פינוי-פיצוי" בבית דגן שלפיו אמורים היו הנתבעים לקבל קרקע חלופית בישוב במסגרת בנה ביתך וכן סכום כסף לצורך בניית ביתם.
נתבע 4 הצהיר, כי המשיבה ונציגיה צירפו את הנתבעים לרשימת המפונים אשר צירף לתצהירו.
לטענתו, המשיבה הסתירה במכוון עובדות אלה מבית המשפט.
הנתבע פירט משא ומתן שהתנהל בין הצדדים במסגרת פינוי-פיצוי ואשר לא צלח.
טו.
בחקירתו, אמר, כי נולד ב- 8.2.1968 ונישא במאי 1998 (עמ' 62, ש' 15-12).
הוא מכיר את חוזה השכירות משנת 1987 (ת/1) והנספח לו (ת/2).
החוזה הראשון שנחתם עם האם כלל חדר אחד (גדול מאוד), מחסן, נוחיות שירותים ומטבח שהיו בחוץ (עמ' 64, ש' 18-16, ש' 24).
הנתבע אישר, כי במסגרת החוזה משנת 1987 הוכשרה תוספת בנייה של 5 חדרים
שבוצעה על ידי האם (עמ' 65).
עוד אישר, כי הנתבעים צילמו את מפת הבנייה שהוכשרה מתיק עמידר (שם) (ת/3).
לדבריו, המפה ת/3 (מינואר 1987) משקפת את המצב בשטח, כפי שנראה בתצ"א נ/1,
בהבדל אחד, שהמידות בת/3 אינן נכונות.
הנתבע הגיש תוכנית מצבית, נ/33 (עמ' 66) שלדבריו היתה מצורפת לחוזה השכירות (עמ' 68, ש' 12-4).
הנתבע אישר, כי אמו בנתה את תוספת הבנייה ללא היתר (עמ' 67,ש' 20-19).
הנתבע אמר, כי ההליך המשפטי נגד האם בגין תוספות הבנייה שנדרשה להרוס נוהל על ידי הועדה המקומית לתכנון ובניה (עמ' 68, ש' 29-23, עמ' 69, ש' 4-1).
אישר, כי אינו משלם דמי הסכמה כלשהם לתובע ולעמידר (עמ' 69, ש' 29-28, עמ' 70 ש' 2-1).
הנתבע לא יכול היה להציג הסכם בנייה כלשהו בגין המבנים 2/
c
, 3/
c
ו- 4/
c
.
אמר, כי: "...המבנה הוא חלק אינטגראלי מהחוזה של האמא. אני מדבר על 2 ו-3, לא אמרתי על 4" (עמ' 70, ש' 4-3).
כאשר התבקש להסביר את הפערים במידות המבנה בקצה הימני העליון של ת/3 לבין מידות המבנים 2/
c
, 3/
c
במפת המודד בן נתן, השיב, כי המידות אינן נכונות ואינן תואמות התצ"א כנתון (עמ' 70, ש' 18-9).
לא היה בפיו הסבר מדוע לא הגישו הנתבעים חוות דעת מומחה בעניין זה (שם, ש' 21-19).
הנתבע אישר, כי לא נחתם הסכם פינוי-פיצוי בין אימו לבין התובע ולא נמסרה לו טיוטת הסכם (עמ' 71, ש' 6-2).
לא היה בפיו הסבר מדוע לא הביאו הנתבעים את השכנים שבהם מדובר כעדים (שם, ש' 26-21).
הנתבע אישר, כי אין חוזה בין הנתבעים לבין עמידר (עמ' 72, ש' 7-6) ואין שובר תשלום
המעיד על תשלומים שביצע לעמידר (שם).
כאשר נשאל אם יש חוזה כלשהו בכתב בין אחיו ואחיותיו לבין עמידר, התחמק ממתן תשובה עניינית (עמ' 71, ש' 29, עמ' 72, ש' 5-1).


7.
מהראיות שהובאו בפני
י, התבררו העובדות כדלקמן:

א.
אמם של נתבעים 1, 3 ו-4 היתה דיירת מוגנת בבית בן חדר אחד, חדר כניסה, מטבח, חדר נוחיות ומחסן לחוד, וזאת בהתאם לחוזה משנת 1972 (סעיף 2 לחוזה שכירות מגורים ת/1).
ב.
בשנת 1987, נחתמו חוזה שכירות ונספח בגין תוספת בנייה של 5 חדרים, שנבנו בשנת 1977 (ת/1 ו- ת/2).
בסעיף 6 ה' לחוזה השכירות (ת/1) נקבע: "השוכר מסכים מראש שהשוכר רשאי לבצע תוספת בנייה על הגג או בחצר בעצמו או ע"י אחרים לפי ראות עיניו".
בסעיף 11 נקבע: "למען הסר ספק ומבלי לגרוע מן האמור בהסכם זה מוצהר ומוסכם כי המושכר אינו כולל את המגרש אשר סביבו".
ג.
הנתבעים לא הוכיחו, כי התוספות נשוא החוזה משנת 1987 נכללות במבנה כלשהו מהמבנים המוחזקים על ידם;
(1)
כאמור, נתבעת 1 אישרה בחקירתה, כי הנתבעים הציבו את הקרוואן, מבנה 4/
c
,
בשנת 2000 (עמ' 53, ש' 24-21) ובנו את משטח הבטון בין השנים 2006-2004 (שם, ש' 28-25).
חוזה שכירות שנחתם בשנת 1987 אינו חל על תוספות בנייה שניבנו בשנת 2000.
המבנה 4/
c
נבנה ללא היתר ולא היה לו חיבור עצמאי למים ולחשמל.
צודק ב"כ התובע בטענתו בסיכומיו, כי לא נטען ולא הוכח, כי האם נתנה לנתבעת הרשאה כלשהי להחזיק בחלק כלשהו של המקרקעין, מה עוד שבהתאם לסעיף 11 של החוזה – המושכר אינו כולל המגרש אשר סביבו.
הנתבעים לא הוכיחו טענתם בדבר קיומה של זכות דיירות מוגנת.
(2)
נתבעת 3 מחזיקה בחלק המקרקעין ובמבנה המסומנים 2/
c
(ח' ו-ט').
הנתבעת החלה להחזיק במבנה בשנת 2000 ומתגוררת בנכס לבדה (סעיף 4.19 לתצהירה).
אני דוחה טענותיה, כי מבנה 2/
c
מהווה חלק מהמבנה 2/
c
– 3/
c
(סעיף 4.3 לתצהירה המתוקן), כי תוספת הבנייה נבנתה בידיעתו ו/או באישורו של
התובע בשנת 1977 (סעיף 4.2) ואושרה בהתאם לחוזה משנת 1987 (סעיף 4.4).
צודק התובע בטענתו בסיכומיו, כי הנתבעת לא טענה ולא הוכיחה, כי אמה נתנה לה הרשאה כלשהי להחזיק בחלק כלשהו מהמקרקעין, לרבות מבנה 2/
c
.
הנתבעת ילידת 1980 אינה יכולה להעיד בידיעה אישית על מועד הבנייה.
עיון בצילום האוויר נ/1 מעלה, כי ב- 1985 לא היה כל חיבור פיזי בין המבנה המסומן 1/
c
לבין המבנה המסומן 2/
c
. כך היה ב- 1986 (התכנית המצבית נ/33
אשר צורפה לחוזה השכירות מ- 1987) וכך היה ב- 1987 (תרשים ת/3 מ- 21.1.1987).
עיון ב- ת/3 מעלה, כי המבנה אשר היה קיים בשטח ב- 1987 ואשר טיבו לא הוברר, היה בשטח של 5.5 מ"ר
x
5.5 מ"ר – סה"כ 30.25 מ"ר.
מהמפה המצבית של המודד בן נתן עולה, כי שטחם של המבנים 2/
c
, 3/
c
גדול בהרבה (2/
c
- 108.90 מ"ר ו- 3/
c
- 95.25 מ"ר).
המודד בן נתן העיד, כי אינו מזהה את המבנים 2/
c
, 3/
c
ו-4/

c
בצילום האוויר נ/1 (עמ' 19, ש' 17-16).
לא מצאתי לפקפק באמינותו.
עדותו היתה נאמנה עלי.
צודק ב"כ התובע בטענתו בסיכומיו, כי מהראיות התברר, כי המבנה 2/
c
נבנה בשלב כלשהו בין שנת 1987 לאחר מועד התרשים ת/3 (21.1.1987) לבין 15.11.2002 – מועד עריכת המפה המצבית על ידי המודד בן נתן.
נתבעת 3 אינה משלמת תשלומים כלשהם לתובע ו/או לעמידר בגין הנכס וכן אינה משלמת תשלומי ארנונה, מים וחשמל.
גם נתבעת זו לא הוכיחה טענתה בדבר קיומה של זכות דיירות מוגנת.
כמו-כן, לא הוכיחה, כי האם נתנה לה הרשאה להחזיק חלק כלשהו מהמקרקעין. כזכור, סעיף 11 לחוזה השכירות קובע, כי המושכר אינו כולל המגרש שמסביב לבית.
3)
נתבעים 4 ו-5 מחזיקים במבנה המסומן 3/
c
(ו' ו-ז'), נתבע 4 משנת 1994 ויחד עם רעייתו, נתבעת 5 – החל משנת 1998 (סעיפים 7-4 לתצהיר המתוקן).
אני דוחה טענות הנתבעים, כי המבנה 3/
c
נבנה ב- 1977 כהרחבה של מבנה 1/
c
וכי תוספת הבנייה 3/
c
אושרה על ידי התובע בשנת 1987.
הוכחה ברורה לכך ניתן לראות בצילום האוויר נ/1.
חיזוק לכך ניתן למצוא בתכנית המצבית נ/33 וכן בתרשים ת/3 מ- 1987.
מקובלת עלי עדותו של מר ששון בעניין זה (עמ' 22, ש' 24-19, עמ' 34, ש' 9-4).
למען הסר ספק, לא התעלמתי מדברי הנתבע, כי המידות בתרשים אינן נכונות.
הנתבעים לא הגישו חוות דעת נגדית.
הימנעותם מלעשות כן, פועלת לחובתם (ראו
ספרו של המלומד י' קדמי על הראיות, חלק רביעי, מהדורה משולבת ומעודכנת, תש"ע-2009, עמ' 1891).
צודק ב"כ התובע בטענתו בסיכומיו, כי מהבקשה בדרך המרצה (נ/4) אשר הוגשה ב- 1975 עולה, כי תוספת הבנייה אשר בוצעה על ידי האם ואשר הוכשרה בדיעבד במסגרת החוזה משנת 1987 היתה בנויה כבר אז (ב-1975).
גם הנתבע הודה בכך בחקירתו (עמ' 65, ש' 21-11).
לא יתכן, כי בניית 3/
c

הוכשרה במסגרת חוזה משנת 1987.
המסקנה היא, כי גם מבנה 3/
c
נבנה בשלב כלשהו לאחר מועד עריכת התשריט ת/3 (ינואר 1987) לבין מועד עריכת התשריט על ידי המודד בן נתן, נובמבר 2002.
המבנה 3/
c
נבנה ללא היתר.
לא נחתם חוזה כלשהו בין התובע לבין הנתבעים.
הנתבעים אינם משלמים תשלום כלשהו לעמידר.
הנתבעים לא הוכיחו קיומה של זכות דיירות מוגנת.
הנתבעים לא טענו ולא הוכיחו, כי האם נתנה להם הרשאה להחזיק בחלק מהמקרקעין. כזכור, סעיף 11 לחוזה השכירות מורה, כי המושכר אינו כולל המגרש אשר סביבו.
ד.
ממכלול הראיות שהובאו לפני עולה, כי נתבעים 1 ו-2 התגוררו בנכס החל משנת 2000 ועד שנת 2009 או בסמוך לכך -
מועד בו עזבו את הנכס ועברו להתגורר בישוב נחליאל.
בסיכומיהם טענו, כי חזרו להתגורר בנכס.
עניין זה לא הוכח כדבעי.
נתבעת 3 החלה להתגורר בנכס משנת 2000.
נתבע 4 החל להתגורר בנכס בשנת 1994. נתבעת 5, רעייתו, הצטרפה אליו ב- 1998 ומאז ועד היום הם מתגוררים בנכס יחדיו.
ה.

אני סבורה, כי התובע היה מודע למגוריהם והחזקתם של הנתבעים במקרקעין במשך השנים האמורות.
מהראיות התברר, כי עמידר אשר שימשה כסוכנת התובע היתה מופקדת על ניהול הנכסים בבית דגן.
ניתן לומר, כי עובדת הביקורים מידי תקופה (לא ניתן להגדירה במדוייק) של פקחי התובע ונציגי עמידר היא בבחינת ידיעה שיפוטית של בית המשפט העוסק בתחום זה.
ממזכר גב' שרה דרעי – רכזת שטח בעמידר מיום 30.11.1999 (נ/9) עולה, כי בשנת 1997 התכוון התובע
לפנות את האזור בו נמצאת אם הנתבעים. הואיל ולא היתה התקדמות בעניין זה,
בסיכום עם מנהל הסניף, הוחלט, כי תוגש תביעה בגין חוב שכר דירה בלבד ולא בגין תוספות הבנייה.
התובע לא התנגד להחזקת הנתבעים במקרקעין ובמבנים ולא דרש מהם לפנותם עד הגשת התביעות ב- 2004.
ו.
לא התעלמתי מטענת נתבעים 5-3, כי התובע מפלה אותם לעומת דיירים שהתגוררו בשכנות אשר פונו על ידו וקיבלו פיצוי בקרקע חלופית ובכסף, הגם שלא היו דיירים מוגנים.
להוכחתה, מבקשים הנתבעים להסתמך על עדותו של ראש המועצה, מר אלי דדון אשר בין היתר אמר, כי במשך 28 השנים שבהן הוא מכהן כראש המועצה המקומית, פינה התובע בעלי זכויות וגם מי שאינו בעל זכויות וכי אותם אנשים קיבלו "חבילה" – דהיינו, קרקע ופיצוי (עמ' 37, ש' 21-20, עמ' 36, ש' 2-1).
בבג"צ 528/88 בשג"צ 335/89 אליעזר אביטן נ' מנהל מקרקי ישראל ואח' (פורסם במאגרים) (25.10.89) נקבע:
"...השאלה המתעוררת כשנטענת טענת הפליה אינה רק אם פלוני מופלה לטובה לעומת אלמוני, אלא יש גם לברר, אם ההפליה היא בלתי מוצדקת. דהיינו, האם מסיבות זהות גררו אחריהן יחס שונה. ההבחנה בין מסיבות שונות, מאידך, אין בה משום הפליה (ראה דברי השופט זוסמן בע"פ 5/51
[1], בעמ'
1068
). וכפי שאמר השופט ברק בבג"צ 314/78
[2], בעמ'
798
מול אות השוליים ז (בעקבות
בג"צ 104/54
[3]):
טענת הפליה, המביאה להתערבותו של בית-משפט זה, צריכה להתבסס על כך, כי השיקול שעמד ביסוד ההענקה והרשאה לפלוני וסירובה לאלמוני הנו פסול...".
מהאמור לעיל עולה, וכזו היא פסיקתו העקבית של בית-משפט זה, שכדי לבסס טענת הפליה בלתי מוצדקת, העשויה לשמש יסוד להתערבותו של בית
-
משפט זה, אין די להצביע על יחס שונה, אלא גם יש צורך להראות, שהיחס השונה ניתן למי ששווים במאפייניהם הרלוואנטיים, ומתוך שיקולים פסולים
.
"
לא הוצגה ראייה חיצונית אובייקטיבית כלשהי לביסוס הטענה.
לא הוכחה תשתית עובדתית אשר יש בה כדי לבסס כדבעי טענת הפלייה פסולה.
לפיכך, אני דוחה הטענה.
ז.
למען הסר ספק, לא התעלמתי מהעובדה, כי נוהל משא ומתן בין התובע לבין תושבים בבית דגן במעורבות כזו או אחרת של ראש המועצה לפינויים של התושבים תמורת פיצוי.
במכתבו של מר ראובן יצחק, מנהל פרוייקט פינויים אצל התובע, מיום 16.7.1997 אשר מוען לגב' דרעי התבקשה היא לאשר, כי למשפחות שפורטו ברשימה יש חוזים. לתשובתה מיום 24.7.1997 צירפה גב' דרעי רשימה של 14 דיירים/מחזיקים וביניהם אימם של הנתבעים.
באותה רשימה נאמר, כי האם היא דיירת מוגנת וכי החוזה כולל תוספת בנייה.
ברשימה זו לא נכלל שמו של נתבע 4. העובדה, כי נכלל ברשימה שצויינה על ידי מר יצחק כשלעצמה אינה מקימה זכות כלשהי במקרקעין, כפי שעולה ממנו מניה וביה.
בנוסף, נכלל ברשימה שמו של בנה המנוח, שלמה ביטון ז"ל בצירוף הערה, כי היה לו חוזה מוגן לדירה בת חדר אחד.
הצהרתה של נתבעת 3, כי התגוררה בנכס יחד עם אחיה המנוח הוצהרה לראשונה בתצהירה המתוקן, לא בא זיכרה בכתב ההגנה ו/או בתצהיר המקוריים
הנתבעת לא הוכיחה, כי קיבלה רשות מהתובע ו/או עמידר ו/או האח המנוח להתגורר בנכס.
לא הוכח מתי נפטר האח המנוח.
גם טענת הנתבעת בסיכומיה, כי באה בנעלי אחיה המנוח (סעיף 3) לא הוכחה בכל צורה ואופן.
צודק ב"כ התובע בטענתו בסיכומי התשובה, כי טענה זו אינה מתיישבת עם טענתה בכתב ההגנה המתוקן והצהרתה בתצהיר המתוקן (גם אם נמחקה מחוסר ידיעה) שלפיה היא זכאית להמשיך להתגורר ולהחזיק בתוספת הבניה מכוח זכויות האם.
הסיבה שבגינה הופסק המשא ומתן בין התובע לבין התושבים לא התבררה עד תומה.
בכל מקרה, לא הושג הסכם מחייב.
למען הסר ספק, אני דוחה טענת הנתבעים בסיכומיהם, כי התובע ויתר על זכותו במקרקעין עוד בשנת ה- 70.
הטענה לא הוכחה בכל צורה ואופן ואין בה ממש.
גם ההפנייה לפסק הדין שניתן בתביעות התובע כנגד בני משפחת לולוי על ידי כבוד השופט ימיני (ת.א. 3747/98,3746/98,3745/978) אין בה כדי לסייע לנתבעים.
אין המקרה דנן דומה למקרה אשר נדון שם.
בין היתר, דובר שם בזכויות לפי חוזי חכירה ובהחזקה רבת שנים במקרקעין.

8.
לאחר שבחנתי מכלול הראיות, שמעתי סיכומי הצדדים ועיינתי בפסיקה רלבנטית– הגעתי מסקנה, כי יש לקבל את תביעת הפינוי כנגד כל הנתבעים;
להלן נימוקי;
א. בע"א 32/77 אליאסף טבוליצקי נ' בית-הכנסת ובית-מדרש החסידים, פ"ד ל"א (3) 210, בעמ' 214 נקבע:
"לשם יצירת רשיון של שימוש במקרקעין אין צורך בהסכם מפורש ומספיקה התנהגותם של בעלי המקרקעין שממנה ניתן להסיק שהסכימו בדיעבד והשלימו עם שימושו של אדם אחר ברכושם. העובדה שעבר זמן רב מאז תפס האדם את הקרקע, ושבמשך כל אותו זמן נמנע בעל הנכס מתגובה כלשהי למרות שידע על התפיסה, יכולה להעיד על הסכמתו וליצור רשיון מכללא... שלא היה קיים מלכתחילה... ".
"אין צורך להדגיש שרשיון מכללא שכזה הינו רשיון חינם גרידא... לתקופה בלתי-מוגדרת שאותה רשאי בעל המקרקעין לבטל בכל עת".
בע"א 496/89 סאלם סלאמה אל-קאלאב ואח' נ' אוניברסיטת בן גוריון בנגב ואחר (פורסם במאגרים) (5.8.91) נאמר:
"בשורה של פסקי-דין שיצאו מבית-משפט זה נקבע, כי רשות לשימוש במקרקעין יכול שתינתן על-ידי הודאה בשתיקה, המעידה על כך שהבעלים השלימו עם המעשה או על-ידי התנהגות הצדדים".
בית המשפט הביא מדברי כבוד הנשיא (כתוארו אז) שמגר בע"א 496/82 רוזן ואח' נ' סלונים ואח', פ"ד ל"ט (2) 337, עמ' 340:
"לצורך היווצרותו של רישיון במקרקעין די בהתנהגותם של בעלי המקרקעין, ממנה ניתן להסיק, שהסכימו בדיעבד לשימוש של אחר ברכושם והשלימו עמו ואין צורך בהסכם מפורש..."
בהמשך עניין אל-קאלאב נאמר:
"בית-משפט זה הבחין בין מתן רישיון ללא תמורה, אותו ניתן לבטל, לבין רישיון

בתמורה, אותו לא ניתן לבטל... גם כלל זה צומצם במקרים מיוחדים וכדברי כבוד הנשיא בע"א 515/76... לעייל בעמ' 134:
גם אם לא שולמה תמורה עבור מתן הרשות להקמת המבנה או עבור זכות המגורים, אין ללמוד מכך שהרשות ניתנת לביטול בכל מקרה ועל אתר. כל רשות ורשות ותנאי ביטולה ואלו תלויים בנסיבות המיוחדות של אחת מהן...".
בע"א 463/79 חנא פרח ג'בראן נ' סימון ג'בראן, פ"ד ל"ו (4), 403 בעמ' 408, נקבע:
"...שוב אין אנו מצויים כיום במצב, שתמיד ניתן לסלק בעל רשות שמשתמש במקרקעין ברישיון, גם אם נתן תמורה או הקים מבנים על דעת בעל הקרקע או מסיבות דומות...
רישיון רישיון ונסיבותיו, וכך גם התוצאות: ואין דומה מי שבנה בהרשאה והסכמה מפורשות לכתחילה – תוך ידיעת הבעל כי מה שנבנה משביח רכושו ומעשירו לבין סבילות בדיעבד של מצב, שנוצר לאחר הבנייה. וכך גם לעניין ביטול הרשות, שגם היא תלויה, ממהות הרשות, בנסיבות ובמטרות למענן ניתנה...
בע"א 346/62 בעמ' 710 נאמר: "אמת נכון הדבר כי המנוח לא קיבל תמורה עבור רשות זו; אבל אין בעובדה הזאת כשלעצמה כדי להצדיק ביטולה ככל שיעלה על רוחו: כל רשות ורשות, ותנאי ביטולה, תלויים בנסיבות המיוחדות שלה..."".
ב.
בענייננו, לאור האמור לעייל, אין מדובר בהחזקה רבת שנים של מי מהנתבעים במקרקעין ובמבנים. לכל היותר, ניתן לראות בנתבעים 5-1 מעין ברי רשות מכללא ללא תמורה, המוסקת משתיקת התובע במשך שנים, הניתנת לביטול על ידי הגשת תביעה לפינוי ולסילוק יד. נראה, כי לענייננו יפים הדברים שנקבעו על ידי בית המשפט ברע"א 10346 לילי ארז נ' מדינת ישראל-משרד הביטחון (פורסם במאגרים) (12.6.07) מפי כבוד השופט רובינשטיין:
"...ואולם, אטעים כי "רשות מכללא" כזאת היא במהותה "רשות מכללא על-ידי מחדל", שהרי התנהגות המשיבה כלפי המבקשת לא נבעה מחשיבה כזאת או אחרת, אלא פשוט מכבדותו ואיטיותו לעתים של המינהל הציבורי, העוסק ברכוש הציבור וידיו מלאות עבודה, ופעמים הוא יעיל יותר ופעמים פחות, וראיה לדבר שנקפו שנים עד שהוחל בטיפול בפינוי, וגם משהוחל נקפו עוד שנים עד הגשת תביעה, ומי ימלל אם ישנם עוד מקרים כאלה. בכגון דא על בית המשפט לדקדק היטב בבואו לגזור זכויות מנסיבות של מימי המינהל הציבורי ההולכים להם לאט".
בהגשת התביעות, גילה התובע רצונו להביא את הרשות לידי סיום ומשעשה כן, על הנתבעים, לפנות את המקרקעין.
למען הסר ספק, לא התעלמתי מהעובדה, כי גם לשיטת הנתבעים הפלישה למקרקעין החלה לאחר כניסתו לתוקף של החוק.
פרופ' נינה זלצמן במאמר רישיון במקרקעין, הפרקליט, מ"ב, 1995 מביעה דעתה, כי הוראת סעיף 160 לחוק אינה שוללת חלותם של עקרונות משפטיים כלליים אפילו יש להם אפליקציה מיוחדת בענייני מקרקעין.
ובהמשך: "...בסוגית הרישיון במקרקעין יופעל ההשתק כדי למנוע מבעל מקרקעין להתכחש לציפייה שיצר אצל פלוני עקב הבטחה מפורשת שנתן לו, או הסכמתו שבשתיקה בטענה, כי הרשות שלה טוען פלוני אינה מעוגנת בחוזה מחייב, או כי על-פי הדין הפורמלי הוא רשאי לבטל את הרשות בכל עת.
יחד עם זאת, אפילו תמשכנה לחול אחר חוק המקרקעין הלכות המניעות בסוגיית הרשות במקרקעין, תוצאת הפעלתה של המניעות תהא מעתה מוגבלת
." (שם, עמ' 42-41), וכן ע"א 7139/99 יובל אלוני נ' אליעזר ארד ואח' (פורסם במאגרים) (1.4.04).
ג.

בעניין טבוליצקי הנ"ל, נקבע על ידי כבוד השופט ש. אשר ז"ל, כי על הבעלים לפצות את המשיבה (שיצרה מרפסת סגורה בנכס ללא רשות הבעלים) על השקעותיה בהקמת המרפסת.
כבוד השופט ש. אשר ז"ל הביא שם בהסכמה את עמדת בית המשפט המחוזי, לפיה:
"בעיית הפיצוי בעבור השקעה במקרה של ביטול רשיון אינה נפתרת לפי המבחן אם ובאיזו מידה יהנה בעל המקרקעין מההשקעה של בעל הרשיון, אלא שבכל מקרה של ביטול רשיון יש לפצות את בר-הרשות בשווי השבחת הקרקע, בתנאי שהשבחה זו נעשתה בידיעת בעל המקרקעין" (שם, בעמ' 218).
בע"א (מחוזי ת"א) 2233/08 בזק – חברה ישראלית לתקשורת בע"מ נ' מנשה ואח' (פורסם במאגרים) (7.2.11)] נאמר מפי כבוד השופט שנלר:
"מעת שהנתבעים לא טענו כאילו ניתנה להם רשות מפורשת להשתמש בנכס, דומה כי צדק בית משפט קמא כי לכל היותר, מעמדם של הנתבעים כמעמד ברי-רשות מכללא, רשות שהדירה היא, עם הודעת הבעלים או הזכאי לחזקה, כי הוא מבקש לבטל את הרשות, וכפי שאירע במקרה דנן.
כפי שנקבע לא אחת בפסיקה "זכות הפינוי העומדת לבעלי קרקע כלפי בני הרשות עם סיום הרישיון אינה שלובה בזכות הפיצויים של בני הרשות..." [
בר"ע 7924/06
אביטן נ' באום (לא פורסם [פורסם בנבו] 03.10.06)]".
בהמשך, בחן בית המשפט את השאלה, האם בנסיבות המקרה היה מקום לקבוע, כי הנתבעים או מי מהם, זכאים לפיצוי.
בית המשפט אזכר את פסק הדין בפרשת לידאי וציין, כי באותו עניין "בית המשפט הבחין בין רשות המעוגנת בחוזה אשר יכול ותצמיח למקבל הרשות זכות חוזית לפיצוי, לבין "רשות גרידא" שניתנה ללא כוונה ליצור התחייבות חוזית, ואך כביטוי של רצון, אשר לא תצמיח זכות שכזו למי שהרשות שניתנה לו בוטלה".
"במצב אחרון זה, אין מקור לחיוב מבטל הרשות בפיצוי, ואף במקום שנפסקו פיצויים, הרי אלו נפסקו "רק עבור השקעותיו של בר הרשות בנכס והשבחתו...".
ובפיסקה 10 לפסק הדין, "בר רשות שהורשה להתגורר בנכס ללא תמורה והרשות בוטלה אינו זכאי, אפוא, לפיצויים מכוח הדין עבור ביטול הרשות; אולם, יכול שיהיה זכאי לפיצויים מכוח הסכם מפורש או משתמע... עם זאת, יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו, תוך התחשבות בשיקולים של צדק...".
בהמשך, קבע בית המשפט:
"הנה כי כן, מהפסיקה שהובאה עד כה, מצאו בתי המשפט להורות על פינוי בר-רשות מכללא, מעת שבוטלה הרשות, עם זאת בחנו בתי המשפט אם זכאי המחזיק במקרקעין לפיצוי משיקולי צדק.
בין השיקולים אותם מנו בתי המשפט, ניתן למנות את משך השנים בהם קיימת החזקה, אינטרס ההסתמכות והציפייה וחוקיות הבנייה ככל שנעשתה. בכל אותם מקרים הפיצוי ניתן, אם בכלל, לא בגין הפינוי, אלא בגין ההשקעות שהשקיע המחזיק במקרקעין ולאחר שנדרש להוכיחן.
מול הזכות לפיצוי, הביאו בתי המשפט בחשבון גם את שווי השימוש הראוי שנעשה במקרקעין, ולכל הפחות מעת שהרשות בוטלה...".
ד.
כאמור לעיל, הנתבעים טוענים, כי בשתיקתו יצר התובע מצג, כי הם מחזיקים במקרקעין ברשות ועל בסיס מצג זה השקיעו השקעות בנכס וככל שיורה בית המשפט על פינוי יש להתנותו בפיצוי, גם בשל הנסיבות המיוחדות.
אני דוחה הטענה.
כאמור, מדובר במעין "פלישה טרייה" יחסית מצידם של כל הנתבעים.
במצב דברים זה, לא ניתן לומר, כי בשתיקת התובע יצר מצג, כי הם מחזיקים במקרקעין ובמבנים ברשות.
עצם העובדה, כי הנתבעים היו מודעים לכך שבעבר ננקטו הליכים כנגד האם בגין הבנייה הבלתי חוקית – נותנת, כי לא היתה לנתבעים ו/או לא היתה אמורה היתה להיות להם ציפייה כלשהי לגבי הבנייה הבלתי חוקית.
למען הסר ספק, אני דוחה טענת הנתבעים בדבר קיומו של מעשה בית דין ביחס לתוספות הבנייה אשר לא נהרסו בעקבות ההליך אשר נקטה הועדה המקומית לתכנון ובנייה – מדובר בהליך שונה לחלוטין.
התובע ו/או עמידר לא היו צדדים להליך האמור.
בכל מקרה, הנתבעים לא הוכיחו כדבעי מהו ההליך שננקט, ככל שננקט, פסק הדין שניתן בו וביצועו הנטען.

9.
א.
לאור כל האמור לעיל, אני מחייבת את נתבעים 5-1 ו/או כל מי מטעמם וברשותם לפנות את המקרקעין ולהחזירם לתובע, לאחר הריסת המבנים שבנו בהם כשהם ריקים ופנויים מכל אדם וחפץ כדלקמן:
§
נתבעים 1 ו-2 ביחד ולחוד – חלק המקרקעין והקרוואן בשטח של כ- 37 מ"ר המסומן 4/

c
במפה נספח ב' לכתב התביעה בת.א. 2989-04.
§
נתבעת 3 חלק המקרקעין והמבנה בשטח של כ- 109 מ"ר המסומן 2/

c
במפה נספח ב' לתביעה בת.א. 2991-04.
§
נתבעים 4 ו-5 ביחד ולחוד חלק המקרקעין והמבנים בשטח של כ- 95 מ"ר המסומנים 3/

c
במפה נספח ב' לכתב התביעה בת.א. 2995-04.
כדי לאפשר לנתבעים זמן להתארגן – אני מורה, כי לגבי נתבעים 1 ו-2 ייכנס צו זה לתוקפו ביום 1.12.12, לגבי נתבעים 5-3 ייכנס צו זה לתוקפו ביום 1.5.2013.
ב.
בנוסף, אני מחייבת את הנתבעים 5-1 ביחד ולחוד לשלם לתובע הוצאות משפט וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 5,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.


10.
לא ניתן לסיים את פסק הדין ללא התייחסות להשתלשלות הדברים מאז הוגשו התביעות.
התרשמתי, כי מדובר באנשים קשיי-יום.
במשך השנים, התבקש בית המשפט מספר פעמים לדחות את הדיון בנימוק, כי מתנהל משא ומתן לפשרה.
לצערי, נראה, כי המשא ומתן לא צלח.
טוב ונכון יעשה המינהל אם ימצא פתרון אנושי למצוקתם האובייקטיבית של הנתבעים. סבורני, כי הדבר עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי.


המזכירות תמציא עותק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום,
י"ז אב תשע"ב, 05 אוגוסט 2012, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 2989/04 מנהל מקרקעי ישראל - תל אביב נ' אדוה עמר (ביטון) ואח' (פורסם ב-ֽ 05/08/2012)