פסקי דין על נועה גרינברגר | פסקי דין על סאמי אטרש | פסקי דין על אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל |

16869-12/11 תק     02/08/2012




תק 16869-12/11 נועה גרינברגר נ' סאמי אטרש, אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל








בית משפט לתביעות קטנות בירושלים



ת"ק 16869-12-11 גרינברגר נ' אטרש ואח'






בפני

כב' הרשמת בכירה
סיגל אלבו


תובעת

נועה גרינברגר


נגד


נתבעים

1.סאמי אטרש
2.אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל




פסק דין


בפני
תביעה לתשלום פיצויים, שעילתה הפרת חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות ציבוריים, תשס"א-2000 (להלן: "חוק איסור הפליה").

עיקרי העובדות וטענות הצדדים
1.
התביעה נסבה על שני אירועים בהם, לטענת התובעת, הפרו הנתבעים את חוק איסור הפליה. האירוע הראשון התרחש ביום 28.3.11 כאשר התובעת הגיעה לתחנה של קו 40 בשדרות גולדה מאיר בירושלים. לטענת התובעת, הנתבע 1, נהג האוטובוס (להלן: "נהג האוטובוס"), סירב להעלות אותה מהדלת הקדמית של האוטובוס והחל בנסיעה. לתדהמת התובעת, נפתחה הדלת האחורית, וזאת נוכח העובדה כי באוטובוס קיימת הפרדה בין נשים לגברים. למרות כעסה, נאלצה התובעת לעלות בדלת האחורית, אולם חשה תחושת עלבון קשה נוכח התנהגות הנהג שסירב לאפשר לה לעלות בדלת הקדמית, וזאת על מנת לאפשר לקו להישאר מופרד (להלן: "האירוע הראשון").
2.
האירוע השני, אירע ביום 10.8.11, כאשר עלתה התובעת לקו 40 באותה התחנה בדלת הקדמית ועמדה ליד הנהג. לטענת התובעת, נוסע אשר ישב בשורה הראשונה אמר לה כי היא צריכה לשבת בחלק האחורי, שכן מדובר ב"קו מהדרין". התובעת השיבה לנוסע כי על-פי פסיקת בית המשפט העליון והמדבקה באוטובוס, הוא אינו רשאי לומר לה היכן לשבת. בתגובה החל הנוסע לצעוק על התובעת, קם לעברה והתפתח קרב צעקות בחלק הקדמי של האוטובוס סמוך לנהג. לאחר מספר תחנות, התפנה מקום ישיבה סמוך לנהג והתובעת התיישבה בו (להלן: "האירוע השני"). התובעת טוענת כי הנהג לא עשה דבר על מנת להגן על זכויותיה וכל שאמר לנוסעים הוא להירגע. לטענתה, היה על הנהג להעיר לנוסע ולהעמידו על זכותה של התובעת לשבת בכל מקום באוטובוס.
3.
אשר לאירוע הראשון, טוענת הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") כי נהג האוטובוס הינו נטול עמדה בנושא "קווי ההפרדה" ופועל על-פי הנחיות הממונים עליו, ועל-פי הדרכה מתאימה שקיבל מאז ניתן פסק הדין בעניין
בג"ץ 746/07 נעמי רגן נ' משרד התחבורה (פורסם בנבו) (להלן: "בג"ץ רגן"). לטענת הנתבעת, מאז ניתן פסק הדין בבג"ץ רגן, נהג האוטובוס אינו זוכר מקרה בו
פתח את הדלת האחורית בלבד.
4.
אשר לאירוע השני, טוענת הנתבעת כי נהג האוטובוס נתקל במקרים בהם מתעורר ויכוח בין נוסעי האוטובוס חדשות לבקרים, כאשר בעת הצורך פועל הנהג להרגיע את הרוחות המתלהטות באוטובוס, תוך התייחסות בנימוס כלפי הנוסעים. עוד טוענת הנתבעת, כי מאז ניתן פסק הדין בבג"ץ רגן, קיבלו נהגי הנתבעת הדרכות מתאימות והם פועלים על-פיהן. כך, בעת הצורך, פועלים הנהגים להרגיע את הרוחות, אך יחד עם זאת, על נהגי האוטובוס חלה חובה להתנהג בנימוס כלפי נוסעי האוטובוס, וכך פעל הנהג במקרה זה. אף אם נהג זה או אחר, מעיר הערה לנוסע הרי שהוא עושה זאת בסגנונו ובדרכו שלו.

דיון והכרעה
5.
העידו בפני
התובעת והנתבע 1, אשר היה נהג האוטובוס בשני האירועים נשוא התביעה.
6.
התובעת חזרה על גרסתה בכתב התביעה וטענה כי נגרמה לה עוגמת נפש רבה בשני האירועים המתוארים על ידיה.
7.
נהג האוטובוס מסר גרסה עובדתית שונה מזו שתוארה על ידי התובעת. נהג האוטובוס הבהיר בעדותו כי המדובר ב"קו מהדרין" וכי בהתאם להנחיות שקיבל הוא נוהג לפתוח את שלוש דלתות האוטובוס ואינו פותח את הדלת האחורית בלבד, כך שהנוסעים יכולים לבחור לעלות ולרדת בכל אחת מן הדלתות, לפי רצונם. עוד העיד נהג האוטובוס כי לאחר האירוע, ובעקבות תלונה שהגישה התובעת למשרד התחבורה, חקר משרד התחבורה את האירוע, והתגלה כי בהתאם לדו"ח
הג'.פי.אס שהופק, הרי שבמועד האירוע הנטען נפתחו שלוש דלתות האוטובוס ולא הדלת האחורית בלבד. עוד העיד נהג האוטובוס, כי בכל מקרה בו מתפתח ויכוח בין נוסעי האוטובוס בדבר ישיבת נשים בחלקו הקדמי של האוטובוס, הוא מתערב ומנסה להרגיע את הרוחות. כאשר התערבותו אינה עוזרת הוא מתקשר למשטרה. לטענתו, באירוע הנטען על ידי התובעת לא היה צורך לעצור את האוטובוס ולפנות למשטרה, שכן לא שמע כי מן הנוסעים איים על התובעת או "הרים ידו עליה", וכי אם אכן היה מתרחש אירוע כגרסת התובעת, הוא היה פונה למשטרה או לכל הפחות פונה לסדרן על מנת לקבל הנחיות כיצד עליו לפעול. נהג האוטובוס הבהיר כי הרמת יד על נוסע היא בבחינת "אור אדום" עבורו, וכי אם אכן הדבר היה קורה, לא היה יושב בחוסר מעש.


8.
לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים וטענותיהם, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות, וזאת מהטעם שהתובעת לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה להוכיח את גרסתה העובדתית הנטענת. מול גרסתה של התובעת הובאה בפני
גרסה סותרת של נהג האוטובוס. פרט לכך, לא הובאו ראיות חיצוניות שיש בהן כדי לתמוך בגרסת מי מן הצדדים. אציין, כי עדותו של נהג האוטובוס היתה מהימנה עלי והתרשמתי כי הוא דובר אמת.
9.
אשר לאירוע הראשון, לגביו נטען כי נהג האוטובוס לא פתח לתובעת את דלת האוטובוס הקדמית כי אם את הדלת האחורית בלבד, הרי שנהג האוטובוס העיד כי כדבר שבשגרה ובהתאם להנחיות שקיבל הוא פותח את שלוש דלתות האוטובוס על מנת לאפשר לנוסעים לעלות לאוטובוס בכל אחת מן הדלתות, לפי חפצם. עוד העיד נהג האוטובוס, כי מחקירת משרד התחבורה, אשר נערכה בעקבות תלונה שהוגשה על ידי התובעת, עולה כי במועד האירוע הנטען אכן נפתחו שלוש הדלתות של האוטובוס. בנסיבות אלה, משלא מצאתי סיבה להעדיף את גרסת התובעת על פני עדותו של נהג האוטובוס, הרי שאני קובעת כי התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה להוכחת העובדות המהוות יסוד לתביעה.
10.
אשר לאירוע השני, כאמור, טוענת התובעת כי נהג האוטובוס לא פעל להרגעת הרוחות, לאחר שנוסע באוטובוס איים על התובעת בצעקות ואף הושיט יד לעברה. גם לעניין זה הובאו בפני
שתי גרסאות סותרות. התובעת מצדה טענה כי נוסע האוטובוס הרים את קולו והושיט יד כלפיה על מנת "להראות לה מהו מקום הישיבה הראוי בעבורה", וכי המהומה התרחשה סמוך למקום מושבו של הנהג, אשר כל שעשה היה לומר לנוסעים להירגע. לעומת זאת, הכחיש נהג האוטובוס את האירוע באופן המתואר על ידי התובעת וטען כי אילו היה מדובר בצעקות רמות ואיום באלימות, היה עוצר את האוטובוס ופונה לעזרת המשטרה. במקרה זה, לטענתו, היה מדובר בויכוח מינורי בלבד, דוגמת ויכוחים המתרחשים מדי יום ביומו באוטובוס, ועל כן כל רק ביקש מהנוסעים להירגע.
11.
כאמור לעיל, עדותו של נהג האוטובוס היתה מהימנה ואני מאמצת את גרסתו כי לא היה מדובר באירוע אשר הצריך הזמנת משטרה או פעולה חריגה אחרת. נהג האוטובוס אף הבהיר בעדותו כי "הרמת יד" על נוסע מהווה "אור אדום" עבורו ובמקרה כזה לא היה מהסס להזמין משטרה. יתר על כן, התובעת אף הודתה בעדותה, כי לא הפנתה את תשומת לבו של נהג האוטובוס לאיום שהיא טוענת שהופעל עליה, וזאת מבלי שהיה בפיה הסבר לכך. עובדה זו מעלה ספק באשר לאמיתות גרסתה ובאשר לאופן בו תיארה את התרחשות האירוע, שהרי אם חשה באמת ובתמים מאוימת, כפי שהיא אכן טוענת, היה עליה להפנות את תשומת לב הנהג לאיום המופעל עליה ולדרוש ממנו לפעול כנדרש. התרשמתי מעדותה של התובעת כי היא נוטה להעצים את האירוע אשר התרחש ולתת לו פרשנות סובייקטיבית, שאינה בהכרח תואמת את אשר אירע במציאות. בנסיבות אלה, כאשר לא הוכחה הגרסה העובדתית לה טוענת התובעת בכתב התביעה ומשנהג האוטובוס הורה לנוסעים להירגע, איני סבורה כי יש
לקבוע כי נהג האוטובוס לא מילא את החובה הנדרשת ממנו. יש לזכור, כי על נהגי האוטובוס מוטל תפקיד אחראי ולא פשוט המצריך מהם לשים לבם
לנעשה בכביש, ואין לצפות כי בכל מקרה בו מתעורר ויכוח קל בין נוסעים באוטובוס יהיו הנהגים ערים לכל מילה שנאמרת, יעצרו את האוטובוס ויפנו לעזרת המשטרה. בנסיבות המקרה, כפי שהובאו לפני, לא הוכח כי היה על נהג האוטובוס לנקוט צעדים קיצוניים וחריפים יותר מאשר הרגעת הרוחות באוטובוס, וזאת אכן עשה.
12.
לאור האמור לעיל, אני קובעת כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח את גרסתה העובדתית באשר לאירועים הנטענים על ידה, וכפועל יוצא אף לא הוכחה הפרת חוק איסור הפליה מצד הנתבעים.
13.
לפיכך, אני דוחה את התביעה. התובעת תישא בהוצאות הנתבעים יחדיו בסכום של 500 ₪.


פסק הדין ניתן לערעור ברשות בלבד. בקשת רשות ערעור ניתן להגיש לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום מיום המצאת פסק הדין.






ניתן היום,
י"ד אב תשע"ב, 02 אוגוסט 2012, בהעדר הצדדים.














תק בית משפט לתביעות קטנות 16869-12/11 נועה גרינברגר נ' סאמי אטרש, אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל (פורסם ב-ֽ 02/08/2012)