פסקי דין על רונן דדון | פסקי דין על פאנץ' ליין אינטרטיינמנט בע"מ

52728-08/10 עב     05/08/2012




עב 52728-08/10 רונן דדון נ' פאנץ' ליין אינטרטיינמנט בע"מ




בעניין:



st1\:*{behavior: }


בעניין
:
רונן דדון




התובע


ע"י ב"כ
עו"ד ערן טל


נ
ג
ד


פאנץ' ליין אינטרטיינמנט בע"מ


הנתבעת


ע"י ב"כ
עו"ד שחר בוטון



פסק דין

1.
לפנינו תביעתו של התובע, מר רונן דדון
[להלן: "התובע" או "מר דדון"], כנגד הנתבעת, חברת פאנץ' ליין אינטרטיינמנט בע"מ
שבבעלותה בר-מועדון-מסעדה ברחוב הארבעה בתל אביב [להלן: "הנתבעת" או "המסעדה"], לפיצויי פיטורים, דמי נסיעה, השלמת פדיון חופשה והשלמת דמי הבראה, וכן להשבת סכום שנוכה משכרו של התובע בגין אי מתן הודעה מוקדמת.
2.
על סמך כתבי הטענות וחומר הראיות שהובאו בפני
נו, אלה הן העובדות שאינן שנויות במחלוקת

–

א.
התובע עבד אצל הנתבעת החל מיום 6.7.04 ועד ליום 7.3.10, כמלצר, ברמן ובהמשך גם כמנהל משמרת. שכרו של התובע שולם על פי המשמרות בהן עבד, והוא שנוי במחלוקת;

ב.
הנתבעת נמצאת בבעלותו של מר שלומי גרונר [להלן: "מר גרונר" או "בעלי הנתבעת"], ואילו הגב' רותי צור משמשת כמנהלת בנתבעת [להלן: "גב' צור"].

ג.
באחד הערבים בשלהי חודש פברואר 2010 עבד התובע כברמן והבעיר אש במתקן מלבני עם כוהל [מעין "גימיק" דקורטיבי], אך המתקן נפל וגרר דליקה במסעדה. בעקבות הדליקה נפגעו ונכוו מספר לקוחות בכוויות קלות. מר גרונר לא נכח במסעדה בעת האירוע, אך הגב' צור נכחה [תביעה אזרחית מתנהלת במקביל בבית משפט השלום בתל- אביב];

ד.
בערב האירוע העיד התובע במשטרה כי הבעיר כוסית קטנה עם אלכוהול ["צ'ייסר"] ולא את המתקן המלבני, וכי כך נגרמה הדליקה. הצדדים חלוקים בשאלה האם מר גרונר ביקש מהתובע למסור עדות זו במשטרה או שמא התובע מסר אותה מיוזמתו;

ה.
בעדות מאוחרת שמסר התובע במשטרה מספר ימים לאחר מכן חזר בו מעדותו כי הבעיר כוסית משקה והעיד כי הבעיר את המתקן המלבני, כפי שהיה מקובל לעשות במסגרת פעילות מסעדה;

ו.
התובע המשיך לעבוד במסעדה כחודש נוסף, עד שהוזמן על ידי המשטרה לעימות עם הגב' צור בנוגע לנסיבות האירוע;

ז.
סמוך לאחר העימות במשטרה, ביום 8.3.10, הגיע התובע למסעדה בליווי אחיו והודיע על הפסקת עבודתו לאלתר, מאחר ולטענתו מדובר במשבר אמון חריף שהתגלע בינו ובין מר גרונר וגב' צור, ובנסיבות בהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו;

ח.
בגמר החשבון שנערך לתובע נוכו משכרו 3,900 ₪ בגין אי מתן הודעה מוקדמת כחוק.
3.
לטענת התובע,

מר גרונר הנחה אותו למסור במשטרה עדות שקרית באשר לנסיבות האירוע, ואף ניסה להניא אותו מלחזור בו מגרסתו ולמסור את עדותו המאוחרת. כמו כן, בעימות שנערך עם הגב' צור במשטרה נוכח התובע לדעת כי מר גרונר וגב' צור מנסים להעמידו כשקרן ולהטיל עליו את האחריות לדליקה בטענה כי פעל בניגוד לנהלי המסעדה, ובנסיבות אלה לא נותרה לו כל ברירה אלא להתפטר לאלתר באופן המזכה אותו בפיצויי פיטורים ואף בפטור ממתן הודעה מוקדמת. כמו כן טוען התובע, כי מעולם לא סוכם עמו על שכר כולל נסיעות; כי תלושי השכר שהוצגו על ידי הנתבעת פיקטיביים ואינם תואמים את שכרו בפועל; וכי על הנתבעת לשלם לו הפרשי חופשה והבראה ששולמו בחסר, וכן דמי נסיעות כחוק.
4.
מנגד, טוענת הנתבעת

, כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי התפטרותו מזכה אותו בפיצויי פיטורים, בפרט מאחר והתובע מבקש להאשים את מעסיקיו בביצוע עבירה פלילית, שאז הנטל המוטל על כתפיו גבוה יותר. כמו כן נטען, כי התובע הינו אדם בוגר ואחראי למעשיו, ואיש לא כפה עליו למסור במשטרה עדות כזו או אחרת, וממילא הוכח כי אין כל פסול במתקן המלבני שהודלק, כך שלא ברור כלל מדוע חשש התובע מלומר את האמת בגרסתו הראשונה, ומה היה המניע של בעלי הנתבעת להפציר בו למסור עדות זו ולא אחרת. לטענת הנתבעת, התובע התפטר לאלתר כשעה לפני תחילת משמרת אליה היה משובץ, ובנסיבות אלה היתה הנתבעת רשאית לנכות משכרו אי מתן הודעה מוקדמת. לבסוף, טענותיו הכספיות של התובע חסרות בסיס ונסתרות בתלושי השכר ובראיות נוספות.
5.
התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו וכן את תצהיריהם של גב' תהל שהם, מר בכר שמואל, ומר מיכאל רוזנבלט, כולם עובדים לשעבר בנתבעת. מטעם הנתבעת הוגשו תצהירים של מר גרונר והגב' צור.
6.
ביום 14.2.12 התקיים בפני
נו דיון הוכחות במסגרתו נחקרו התובע, מר רוזנבלט, גב' שהם, מר גרונר וגב' צור. ב"כ הנתבעת ויתרה על חקירתו הנגדית של מר בכר.
דיון והכרעה
נסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים
7.
כאמור, אין מחלוקת כי התובע התפטר מעבודתו בנתבעת, אך הצדדים חלוקים בשאלה האם מדובר בהתפטרות בנסיבות המזכות את התובע בפיצויי פיטורים.
8.
סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג- 1963 [להלן: "חוק פיצויי פיטורים"] קובע, כי אם "התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי עבודה או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לעניין חוק זה כפיטורים".
9.
שתי החלופות הקבועות בסעיף 11(א) מובילות לתוצאה זהה, אך

בעוד שהקביעה כי נגרמה לעובד "הרעה מוחשית בתנאי עבודה" נסמכת, על פי הפסיקה, על תשתית אובייקטיבית לקיומה של הרעת תנאים במקום העבודה, בסדרי העבודה, בתנאי העבודה וכיוב', הרי שבנוגע ל"נסיבות אחרות שביחסי עבודה" נקבע כי את הנסיבות יש לבחון לפי קנה מידה אובייקטיבי אך ראוי ליתן משקל רב יותר לתחושתם הסובייקטיבית של הצדדים ליחסי העבודה, ולשאלה עד כמה מרקם היחסים ביניהם מאפשר המשך שיתוף פעולה ביחסי נאמנות כנדרש מעובד וממעבידו [י' לובוצקי סיום יחסי עבודה, הוצאת ניצן מהדורת 2007, פרק 9 עמ' 17- 16; דב"ע נג/3-223
פלסטין פוסט – גואנה יחיאל, פד"ע כז, 436; דב"ע לב/3-3
מרכז החינוך העצמאי – מנחם שוורץ, פד"ע ג', 318].
10.
בענייננו, התובע אינו טוען כי התפטר בעקבות אירוע הדליקה במסעדה, ולראיה אף המשיך לעבוד במסעדה כחודש ימים לאחר מכן. לטענתו, התפטרותו נבעה כתוצאה מן העימות במשטרה וממשבר האמון החריף שהתגלע בינו ובין בעלי הנתבעת לאחר האירוע, כאשר תחילה התבקש על ידי מר גרונר למסור גרסה שקרית במשטרה, ובהמשך הוצג על ידו כשקרן וכמי שנושא באחריות הבלעדית לדליקה בטענה כי פעל בניגוד לנוהלי המסעדה.
11.
מן העדויות שהובאו בפני
נו השתכנענו כי מר גרונר וגב' צור אכן מאשימים את התובע כי
פעל בניגוד לנהלים הקיימים במסעדה לפיהם "רק שני ברמנים ביחד שנמצאים בבר" מדליקים את המתקן, ו"צריך לשפוך כמות מינימלית של אלכוהול כדי לעשות את הרושם הדרוש" [פרוטוקול 14.2.12, עמ' 5 ש' 17-20; עמ' 9 ש' 20- עמ' 10 ש' 13 ובעדות מר גרונר, עמ' 14 ש' 21-24]. זאת ועוד, מר גרונר העיד בפני
נו כי לטענתו אין מדובר אלא ב"רשלנות פושעת" של התובע, וכי "הוא עשה מעשה של ילד בן 3. הוא הוסיף אלכוהול כשהאש בערה ונשף. ולכן אין שום אפשרות וממה שעולה שהוא פעמיים משקר במשטרה" [עדות מר גרונר, עמ' 13 ש' 5-16].
12.
אף על פי כן, וחרף טענתם לאחריותו הבלעדית של התובע לדליקה כתוצאה מאי ציות לנהלים ספציפיים, נמנעו מר גרונר וגב' צור מלהציג נהלים כלשהם הקיימים במסעדה [עמ' 18 ש' 13-22]. על פי ההלכה, הימנעות מהגשת מסמכים המצויים בשליטתו של צד, והרלבנטיים לבירור המחלוקת, תומכת במסקנה כי אילו הובאו הנהלים היו פועלים לרעת הצד שנמנע מהבאתם

[עע 402/07 ניצנים - חברה לאבטחה וניהול פרויקטים בע"מ ואח' נגד
יאיר חודאדי ואח' (לא פורסם), ניתן ביום 19.1.2010
]. הנתבעת אף נמנעה מלהביא ראיות אחרות התומכות בטענתה, לרבות עדויות של עובדיה בעבר ובהווה.
13.
יתירה מזאת. טענותיהם של מר גרונר וגב' צור נסתרו בעדותו של מר רוזנבלט, עובד לשעבר בנתבעת, שהעיד כי לא זו בלבד שלא היתה כל הוראה כי רק שני ברמנים יכולים להפעיל את המתקן, אלא שלרוב הופעל המתקן בידי ברמן אחד בלבד [עדות מר רוזנבלט, 14.2.12, עמ' 5 ש' 17-20], וכן בתצהירו של עובד נוסף, מר בכר שמואל, שב"כ הנתבעת ויתרה על חקירתו הנגדית ובכך מתקבל האמור בתצהירו במלואו, לפיו נעשה במתקן שימוש רציף וקבוע, ומר גרונר וגב' צור אף "תידרכו את העובדים במקום באופן עקבי לעשות בו שימוש במהלך הערבים במקום" [סעיפים 5 ו- 11 לתצהירו של מר בכר שמואל, שלא נסתר, וראו גם בסעיף 9 לתצהירו של מר רוזנבלט, ובסעיף 11 לתצהירה של גב' שהם, שהצהירו כי גב' צור ומר דרונר דרשו ועודדו את העובדים לעשות שימוש במתקן].
14.
לאור כל זאת השתכנענו, כי אין מדובר במקרה בו האחריות לאירוע מוטלת או יכולה להיות מוטלת באופן בלעדי על כתפיו של עובד הפועל בחסות הנתבעת, ונדרש על ידי מעבידיו ומנהליו לעשות שימוש שוטף במתקן על מנת להרשים את לקוחות המסעדה, ובפרט משלא הוכח כי פעל בניגוד לנהלים כלשהם. למעלה מן הדרוש נוסיף, כי אף אם היו מובאים אותם נהלים פנימיים הנכתבים בידי גורם פנימי במסעדה, ספק בעינינו האם יש בכוחם להכשיר הפעלת מתקן כזה, והאם די בהם כדי להטיל את מלוא האחריות על עובד הסוטה מן האמור בהם.
15.
הנה כי כן, משהשתכנענו בקיומן של נסיבות בהן מעביד מאשים את עובדו באחריות בלעדית לדליקה שפרצה בבית העסק כתוצאה מ"רשלנות פושעת" של העובד, שלא הוכחה, ובמסירת עדויות כוזבות במשטרה, ובעקבות כך נאלץ התובע להתעמת במשטרה עם מנהליו באשר לנסיבות האירוע, השתכנענו אכן כי מדובר בנסיבות ביחסי עבודה בהם אין לדרוש מן העובד
כי ימשיך בעבודתו, כהגדרת סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים.
16.
בשולי הדברים נעיר, כי איננו מקבלים את טענת הנתבעת כי על כתפי התובע מוטל נטל הוכחה כבד וגבוה מן הנדרש בהליך אזרחי, מאחר והוא טוען להטלת אחריות פלילית על מעבידיו, מאחר ואין בקביעתנו לעיל משום הטלת אחריות כאמור.
17.
אשר על כן, זכאי התובע לפיצויי פיטורים בגין התפטרותו, ואף לא היה מקום לחייבו במתן הודעה מוקדמת נוכח קיומן של נסיבות מיוחדות כהגדרת סעיף 10(1) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א- 2001 [להלן: "חוק הודעה מוקדמת"].
השכר הקובע
18.
משקבענו כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים, יש להידרש לשאלת השכר הקובע המהווה בסיס לחישובם.
19.
לטענת התובע, תלושי השכר שהועברו לו על ידי הנתבעת הינם פיקטיביים, ומעולם לא נמסרו לו במהלך יחסי העבודה בין הצדדים ועל כן אין להם כל תוקף. לטענתו, מאחר ומדי חודש קיבל מהנתבעת את שכרו באמצעות שיק, ומאחר ומתכונת עבודתו היתה תשלום על פי משמרות, יש לחשב את שכרו הקובע על פי ממוצע של 12 משכורות אחרונות בהתאם לאישורי ההפקדות שצורפו על ידו.
20.

מנגד, טוענת הנתבעת, כי תלושי השכר מהימנים ומשקפים את עבודתו ושכרו של התובע בפועל, ואף אם לא נמסרו מדי חודש לכלל העובדים, הרי שהתלושים היו מופקים ומונחים במשרד הנתבעת.
21.
מעדויותיהם של התובע, גב' שהם ומר רוזנבלט השתכנענו, כי הנתבעת אכן נמנעה ממסירת תלושי שכר חודשיים לעובדיה מדי חודש כמתחייב [עדות גב' שהם, עמ' 7 ש' 8-13; עדות מר רוזנבלט, עמ' 6 ש' 9-12], ואף הגב' צור הודתה בפני
נו כדלקמן:

"אני עברתי על עם רונן ["התובע", ח.ט] על המשכורת ועל הדוחות. התלושים עומדים אצלנו. ישבתי עם רונן על הדוח ולא ישבתי איתו עם תלוש משכורת. התלושים נמצאים במשרד ומי שרוצה יכול לקחת. התלושים נעשו בהתאם לסיכום"
[עדות גב' צור, 14.2.12, עמ' 18 ש' 1-3]

22.
יחד עם זאת, מעדות זו וכן מעדותו של מר רוזנבלט שהעיד כי היה מקבל תלושי שכר בעת שהיה מבקש, השתכנענו כי תלושי השכר אכן היו מופקים על ידי הנתבעת, אך לא נמסרים.
23.
התובע הצביע בפני
נו על קיומם של פערים בין תלושי השכר ליומני הנוכחות והפקדות השיקים, ואכן נמצאו שלושה חודשים בהם היו אי התאמות בנתונים. יחד עם זאת, לגבי אחד החודשים קיבלנו הסבר מניח את הדעת בעדותה של הגב' צור [בלבול שמי בין שכרו של התובע, רונן דדון
, לעובדת אחרת בשם ליאת רונן], ואיננו סבורים כי די באי ההתאמות הנוספות כדי להצביע על פיקטיביות התלושים, מה גם שבמהלך שנת עבודתו האחרונה של התובע יש לכך השפעה על חודש אחד בלבד [דצמבר 2009], ואילו בשאר חודשי השנה יש התאמה מלאה בין שכרו בתלוש השכר להפקדות השיקים שהוצגו.
24.
הגם שלא השתכנענו כי מדובר בתלושי שכר פיקטיביים שהוכנו לצורך התביעה בלבד, הרי שעיון בהם מעורר קושי לעניין שכרו הקובע של התובע וכן לעניין תשלום דמי נסיעות. כך, בעוד שהתובע טוען כי שכרו עמד על 200 ₪ למשמרת כמלצר ו- 300 ₪ למשמרת כאחראי וכי לא שולמו לו דמי נסיעות, טוענת הנתבעת כי שכרו כמלצר עמד על 180 ₪ למשמרת בתוספת 20 ₪ עבור דמי נסיעות [ובהמשך ירד הסכום ל- 177 ₪ למשמרת בעקבות הפרשה לפנסיה, לטענת גב' צור, עמ' 19, ש' 9-11], ואינה מתייחסת לגמול בתעריף גבוה יותר עבור משמרות בהן שימש כאחראי.
25.
נקדים ונאמר, כי בעניין זה מקובלת עלינו עמדתו ועדותו של התובע, והשתכנענו כי שכרו אכן עמד על 200 ₪ למשמרת כמלצר, וכי על משמרת כאחראי קיבל תוספת של 50%, ובסה"כ 300 ₪ למשמרת. כך, ראשית, בתלושי השכר מופיעים שני רכיבי שכר תחת הכותרות "משכורת" ו"משכורת 50%", ללמדנו כי היו משמרות בגינן קיבל התובע תוספת של 50% לשכרו הרגיל [300 ₪ במקום 200 ₪]. אמנם, גב' צור טענה בעדותה כי משולמת לעובדים תוספת 50% על משמרות שישי ערב ושבת בבוקר [עדותה גב' צור, עמ' 18 ש' 4-6], אך לא טענה כי זו התוספת המופיעה בתלושי שכרו של התובע, ובכל מקרה, מאחר ותלושי השכר אינם מציינים מפורשות כי מדובר בגמול עבור שעות שבת, יש לפרש את רכיב "משכורת 50%" לחובת הנתבעת, כמתייחס לשכר ולא לגמול אחר. הנה כי כן, יש להתייחס הן לרכיב ה"משכורת" והן לרכיב ה"משכורת 50%" בתלושי שכרו של התובע במסגרת חישוב השכר הקובע לפיצויי פיטורים.
26.
כמו כן, וכפי שיפורט בהמשך, השתכנענו כי לא סוכם עם התובע כי שכרו יהיה שכר כולל נסיעות על פי מבחני הפסיקה, וכי הנתבעת פעלה על דעת עצמה כשחילקה את שכרו ל- 180 ₪ עבור שכר ו- 20 ₪ עבור נסיעות. במסגרת זו, אי מסירת תלושי השכר לידי העובדים מדי חודש אף מנעה מהם להתחקות אחר חלוקה זו ולעמוד על זכותם לגמול נפרד. לפיכך, אין מקום להפחית מן השכר הקובע סכום כלשהו עבור דמי נסיעות.
27.
לבסוף, מצאנו גם כי בחלק מתלושי השכר מופיעים ניכויים בגין מפרעות לכאורה שקיבל התובע. התובע טוען כי מדובר ברישום פיקטיבי וכי בפועל לא קיבל מפרעות כלשהן. עיון בהפקדות המשכורת שביצע התובע מעלה כי יש התאמה בינן ובין הסכום המופיע בתלושי השכר כ"נטו לתשלום" [למעט שלושה חודשים כמפורט לעיל], ובכך יש כדי לשלול את טענת התובע כי מדובר בניכויים פיקטיביים. כך או כך, מאחר וממילא חישוב השכר הקובע מבוצע בערכי ברוטו על פי הערכים המופיעים בתלושי השכר שהמציאה הנתבעת עצמה, הרי שלמחלוקת זו אין השפעה על חישוב השכר הקובע.
28.
לאור האמור, יש לחשב את שכרו הקובע של התובע לפיצויי פיטורים כשכרו הממוצע ב- 12 החודשים האחרונים לעבודתו [מרץ 2009 – פברואר 2010], על פי הסכומים [ברוטו] המופיעים בתלושי השכר כולל רכיב הנסיעות ורכיב "משכורת 50%", ובסה"כ 5,926 לחודש. זאת, על אף שבחודש דצמבר 2009 נמצאה כאמור אי התאמה בין השכר ששולם בפועל לבין השכר הנקוב בתלוש השכר. בהתאם, זכאי התובע לפיצויי פיטורים בסך 33,577 ₪ [5,926 * 5.666 שנים].
התביעה לתשלום דמי נסיעות
29.
התובע טוען כאמור כי הוא זכאי לדמי נסיעות בגין כל תקופת עבודתו בנתבעת, וכי מעולם לא סוכם עמו כי שכרו כולל נסיעות. מנגד, טוענת הנתבעת, כי מלכתחילה סוכם עם התובע כי שכרו כולל תשלום עבור דמי נסיעות והדבר קיבל ביטוי מפורש בתלושי שכרו של התובע, אשר האמור בהם מהווה דרך כלל ראיה לאמיתות תוכנם.
30.
אכן, הכלל הוא כי אין מניעה שבדין האוסרת על עריכת הסכם לפיו הוצאות הנסיעה תכללנה בשכר הכולל וזאת, בשים לב להוראות סעיף 5 לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958, האוסר על הכללת רכיבים מסויימים בשכר הכולל, אך החזר הוצאות נסיעה אינו בא בגדרם [דב"ע שנ/7-1 אלייקים הדי – אוריינט קולור תעשיות צילום (1986) בע"מ,

פד"ע כ"ג 45, 47-48].
31.
יחד עם זאת נפסק, כי הסכם על פיו הוצאות הנסיעה כלולות בשכר הכולל צריך להיות בהיר וחד משמעי [דב"ע 63/98-3 גלי בובליל – א.א.צ. שירותים משפטיים בע"מ, פד"ע ל"ב, 91].
32.
בענייננו לא נטען וממילא לא הוכח כי בין הצדדים נחתם הסכם עבודה כלשהו ואף לא כי נמסרה לידי התובע הודעה על תנאי עבודתו כמתחייב מהוראות חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב- 2002 [להלן: "חוק הודעה לעובד"]. על פי הפסיקה, משהפר המעביד את חובתו למסור לעובד הודעה בכתב המפרטת את תנאי עבודתו של העובד, לרבות תנאי שכרו וסוגי התשלומים המשולמים לו [סעיף 2 לחוק], ראוי להעביר אליו את הנטל להוכיח מה היו תנאי העבודה שסוכמו בין הצדדים [ע"ע 300162/96 בתי מלון פנורמה בע"מ – סנדוקה (לא פורסם), ניתן ביום 1.6.09].
33.
בענייננו, הנתבעת לא הציגה ראיות כלשהן לסיכום הדדי כי שכרו של התובע כולל דמי נסיעות מלבד תלושי השכר שנערכו על ידה, אשר אף לגביהם השתכנענו כי לא נמסרו לידי העובדים מדי חודש בחודשו כמתחייב. הנתבעת אף נמנעה מלהעיד עובדים אחרים כלשהם על מנת להוכיח כי שכרם כלל גמול עבור נסיעות, וכי כך סוכם עמם [ראה בעדות גב' צור, עמ' 17 ש' 20-22]. לעומת זאת, מטעם התובע העידה גב' שהם שציינה כי לא ידעה מה כולל שכרה, אלא רק כי היא מקבלת שכר בשיעור מסוים עבור כל משמרת [עמ' 6 ש' 23-26 ועמ' 7 ש' 1-7]. אכן, מר רוזנבלט העיד בעדותו כך:

"ש. כל משמרת בנתבעת קיבלת 20 ₪ נסיעות.
ת. אני לא יודע. לא עשיתי חישוב."
[עדות מר רוזנבלט, עמ' 6 ש' 7-8]
ומעדות זו עולה שמר רוזנבלט ידע כי הוא מקבל דמי נסיעות אך לא ידע באיזה שיעור, אולם לא הובאו בפני
נו נתונים כלשהם על שכרו של מר רוזנבלט בפועל כך שלא ניתן להקיש מכך לעניינו של התובע, ובכל מקרה הוסיף מר רוזנבלט והעיד כי:
"ש. יצא לך לשבת פעם עם רותי על התלוש?
ת. לא נכון שהיינו יושבים כל חודש. וזה לא נכון שהייתי מקבל כל חודש תלוש שכר. כשהייתי מבקש הייתי מקבל. לשאלת בית הדין כשלדעתי היתה בתלוש טעות הייתי יושב עם רותי. למדתי משפטים ולכן ביקשתי את מה שחשבתי שהגיע לי."
[עמ' 6 ש' 9-12]

34.
הנה כי כן, משהתובעת לא פעלה כמתחייב מהוראות חוק הגנה לעובד ואף לא עמדה בנטל להוכיח קיומו של הסכם עם התובע לפיו הוצאות הנסיעה כלולות בשכרו [לא כל שכן הסכם בהיר וחד משמעי כנדרש], אין לקבל את הטענה כי שכרו של התובע כלל דמי נסיעה.
35.
הנתבעת הוסיפה וטענה כי בימים רבים הגיע התובע לעבודה ברכבו של בן זוגו, מר עדן חכם, ובימים אלה לא הוציא כלל הוצאות נסיעה בפועל, אולם אין בטענה זו כדי לגרוע מזכותו של התובע לקבלת הוצאות נסיעה כדין, על פי התנאים הקבועים בצו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה [י"פ 5332, תשס"ה, 27.9.04 בעמ' 85]. משלא נטען בפני
נו כי התובע אינו עומד בתנאים אלה למעט בגין חודש עבודתו האחרון בנתבעת [אלא שאף טענה זו נזנחה בסיכומי הנתבעת], דין התביעה לתשלום דמי נסיעות להתקבל.
36.
משהנתבעת לא הציגה תחשיב חלופי ואילו חישוביו של התובע מבוססים על תעריפי נסיעה בכרטיס "חופשי חודשי" נכון למועד הגשת התביעה [נספח ת/27], זכאי התובע למלוא תביעתו ברכיב זה בסך כולל של 14,620 ₪ [215 ₪ לחודש* 68 חודשים].
התביעה לפדיון ימי חופשה
37.
אין מחלוקת כי במשכורתו האחרונה קיבל התובע פדיון ימי חופשה בסך 7,646.65 ₪ עבור 43 ימי חופשה [177.82 ₪ ליום, נספח ת/28]

.
38.
בהתאם לסעיפים 10 ו- 13 לחוק חופשה שנתית, התשי"א- 1951, יש לחשב את השכר היומי הממוצע של התובע לצורך תשלום פדיון ימי חופשה על ידי חילוק שכרו של התובע בשלושת החודשים האחרונים לעבודתו במספר 90. בענייננו, שכרו של התובע בחודשים דצמבר 2009- פברואר 2010 עומד על סך של 25,187 ₪, כך שהשכר היומי הממוצע הינו 279.8 ₪.
39.
בהתאם לשכר היומי הממוצע שחושב היה התובע זכאי לסך של 12,031.4 ₪
בגין פדיון ימי חופשה. מאחר ושולמו לו 7,646.65 ₪, זכאי התובע להפרשים בסך 4,385 ₪.



התביעה לתשלום דמי הבראה
40.
אין מחלוקת כי במשכורתו האחרונה קיבל התובע תשלום דמי הבראה בסך 3,570 ₪ [נספח ת/28], וגב' צור אף הודתה בעדותה כי דמי ההבראה במהלך השנים לא שולמו לו במלואם [עמ' 18 ש' 23-26].
41.
בגין השנתיים האחרונות לעבודתו מגיעים לתובע דמי הבראה בסך 4,760 ₪ [340 ₪ * 7* 2], ולכן זכאי התובע להפרשים בסך 1,190 ₪ בגין דמי הבראה.
סיכום

42.
התביעה מתקבלת.
43.
על הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים:

א.
פיצויי פיטורים בסך 33,577 ₪, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום 1.4.10 ועד מועד התשלום בפועל;

ב.
דמי נסיעות בסך 14,620 ₪, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה, 30.8.10, ועד מועד התשלום בפועל;

ג.
הפרש פדיון ימי חופשה בסך 4,385 ₪, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום 1.4.10 ועד מועד התשלום בפועל;

ד.
פדיון דמי הבראה בסך 1,190 ₪, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום 1.4.10 ועד מועד התשלום בפועל.
44.
כמו כן, על הנתבעת לשלם לתובע 3,900 ₪ בגין ניכוי דמי הודעה מוקדמת שניכתה משכרו, ואף זאת, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום 1.4.10 ועד מועד התשלום בפועל.
45.
הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪.
46.
כל הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין.
47.
הצדדים רשאים לערער על פסק הדין בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין.


ניתן היום,
י"ז אב תשע"ב, 05 אוגוסט 2012, בהעדר הצדדים.





מר דוד קמאי,
נציג ציבור עובדים

חנה טרכטינגוט
,שופטת

מר איתן ליברוט,
נציג ציבור מעבידים












עב בית דין אזורי לעבודה 52728-08/10 רונן דדון נ' פאנץ' ליין אינטרטיינמנט בע"מ (פורסם ב-ֽ 05/08/2012)