פסקי דין על המערערת: רונית עילם ע"י ב"כ עו"ד א. ניסן כהן המשיבה: אטלס שרותי כ"א בע"מ מר רוזנשטיין - מנהל החברה פסק - דיןהנשיא (גולדברג)1. המערערת הועסקה על ידי המשיבה | פסקי דין על המשיבה: אטלס שרותי כ"א בע"מ מר רוזנשטיין - מנהל החברה פסק - דיןהנשיא (גולדברג)1. המערערת הועסקה על ידי המשיבה

10/09     10/09/1996




דבע 3-46/נו רונית עילם נ' אטלס שרותי כ"א בע"מ




(פד"ע ל 65)

בית-הדין הארצי לעבודה
דב"ע נו/46-3
השופטים: כבוד הנשיא גולדברג

כבוד סגן הנשיא אדלר

כבוד השופטת ברק

נציג מעבידים : וגנר
המערערת: רונית עילם


ע"י ב"כ עו"ד א. ניסן כהן

המשיבה: אטלס שרותי כ"א בע"מ

מר רוזנשטיין - מנהל החברה
פסק - דין
הנשיא (גולדברג
)

1. המערערת הועסקה על ידי המשיבה, חברה לשירותי כוח אדם, ונשלחה על ידה לעבוד, בהסכמתה, במפעל תע"ש אשר ברמת השרון.
בעת ההפניה לא הותנה דבר בין הצדדים באשר לשעות עבודתה או להסעותיה למקום העבודה וממנו.

2. בהסדר שהיה קיים בין המשיבה לבין תע"ש נקבע, כי עובדי המשיבה המועסקים בתע"ש, רשאים להשתמש בהסעה אותה מעמידה תע"ש לרשות עובדיה.

3. משהתייצבה המערערת לעבודה בתע"ש נאמר לה כי עבודתה עשויה להתבצע בשעות לא שגרתיות והיא נשאלה אם ברשותה רכב. משהשיבה בחיוב התקבלה לעבודה.

4. עם סיום עבודתה תבעה המערערת מהמשיבה פיצויי פיטורים והחזר דמי נסיעה.

תביעתה בגין החזר דמי נסיעה הסתמכה על צו ההרחבה להסכם הקיבוצי הכללי שנחתם בין לשכת התיאום של האירגונים הכלכליים לבין ההסתדרות (להלן - צו ההרחבה), המחייב תשלום דמי נסיעה לכל העובדים במשק.

ב"כ המערערת אף טען כי זכאותה לקבלת החזר הוצאות נסיעה הנה זכות שאינה ניתנת לויתור וכי ממסכת העדויות עולה שלא היה באפשרותה של המערערת להשתמש באופן קבוע בהסעות של תע"ש, והיא אף לא היתה רשאית לעשות כן מאחר שלא היתה עובדת קבועה.
ב"כ המערערת הוסיף וטען כי אין כל בסיס לטיעון לפיו שכרה של המערערת כלל כביכול החזר הוצאות נסיעה.

5. המשיבה סרבה לשלם תשלומים אלה, בטענה כי המערערת אינה זכאית לקבלם לאור העובדה שבהסדר בינה לבין תע"ש נקבע כי העובדים המועסקים על ידה זכאים להשתמש בהסעות של תע"ש וכך הם עושים, וכן כי במשך כל תקופת העסקתה לא פנתה המערערת למשיבה בכל הקשור להסעותיה לעבודה. עוד הוסיפה המשיבה, כי הלכה למעשה לא הוכיחה המערערת מהם הימים שבהם לא נזקקה או יכלה להזקק להסעות של תע"ש וכן מה עלות ההוצאות. 60221

6. אחד העדים שהעיד מטעם המשיבה היה מר אפלבאום - מנהל כוח אדם ביחידה בתע"ש אשר בה הועסקה המערערת. הלה הבהיר מה היו שעות העבודה שבהן היה על המערערת לעבוד, כפי שנאמר לה עם תחילת עבודתה והוסיף ואמר כי נאמרו למערערת השעות בהן מקיימת תע"ש הסעות, וכי שעות אלה אינן חופפות תמיד את שעות עבודתה בתע"ש.

בפרוטוקול הישיבה מיום 13.2.1995 הוסיף העד ואמר:

"אחת הסיבות שהסכמנו לקבל אותה זה היה בגלל שהיא אמרה שיש לה רכב פרטי ואנחנו נזדקק לה לא במסגרת השעות הרגילות, היה לה יתרון שהיא ללא ילדים ושיש לה רכב פרטי. היתה לנו בעיה עם עובדת קודמת שהיתה עובדת תע"ש שהיינו צריכים אותה מעבר לשעות הרגילות היא לא היתה זמינה.
אמרנו לתובעת גם שאם נשארת היא יכולה לאחר ולא להתחיל בשעה 07:30. זה היה אחד הקריטריונים הראשיים בהעסקתה, חד וחלק".

לעניין זה אמרה המערערת בעדותה:

"אחת הסיבות שקיבלו אותי לעבודה בתע"ש זה שיש לי רכב פרטי וגבי רון עמד על כך שאגיע לעבודה עם רכב הפרטי שלי ובפירוש עמד על כך שאני לא אעזוב את העבודה לפי שעות העבודה אלא אבוא ואחזור מהעבודה בכוחות עצמי".

7. בית הדין האזורי (השופט כהן ונציגי הציבור קריגסר ונצר; תב"ע נה/456-35) דחה את התביעה, בקובעו כי עם סיום יחסי עובד-מעביד אין לעובד זכות לתביעת הוצאות נסיעה אלא מדובר ב"החזר" הוצאות נסיעה, ועל המשתמש בתחבורה ציבורית להוכיח, בין היתר, אימתי עשה זאת.

בענייננו חלק מתנאי העבודה המוסכמים של המערערת היה שיהיה בבעלותה רכב פרטי, וכי שעה שהוסכם עימה על שכרה, היה ברור לה כי יהיה עליה להשתמש לעיתים ברכבה הפרטי לצורך הגעה לעבודה וממנה, וזאת ללא שהעלתה דרישה לתשלום עבור נסיעות. לכן, אין המדובר ב"החזר הוצאות נסיעה המחושבות עפ"י תעריפי תחבורה ציבורית. אלא ולכל היותר השתתפות הוצאות עבור השמוש ברכב הפרטי של התובעת", ואולם פריט זה לא נתבע על ידה.

טעם נוסף לדחיית התביעה הוא כי המערערת לא פרטה באלו ימים לא יכלה להשתמש בהסעה מטעם תע"ש.

8. בקשת רשות הערעור (דב"ע נו/7-95), שהמערערת נזקקה לה מאחר שפסק הדין בבית הדין האזורי ניתן ב"דיון מהיר", כמשמעו בסעיף 31 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, התקבלה בחלקה, אך ורק לנושא החזר הוצאות הנסיעה.

עד כאן השתלשלות העניינים, מסכת העובדות ופסק דינו של בית הדין האזורי.

9. לפנינו חזר וטען בא כוח המערערת כי על פי הוראות צו ההרחבה שעניינו החזר הוצאות נסיעה, אין נפקא מינה אם העובד השתמש ברכבו הפרטי או השתמש ברכב ציבורי. בכל אחד מהמקרים הוא זכאי להחזר בשיעורים ובתנאים, שנקבעו בצו ההרחבה, וכי זכות זו, אף אם ויתרה המערערת עליה, אין ויתורה תופס לאור הוראותיו של חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957.

10. המשיבה, שיוצגה על ידי מנהלה, טענה כי משהוסדר עניין ההסעה של המערערת עם מקום עבודתה, הרי שאין היא זכאית להחזר הוצאות נסיעה, כי במשך כל התקופה בה הועסקה לא העלתה מעולם את שאלת החזר הוצאות הנסיעה, וכי בית הדין האזורי לא התייחס באמון לעדותה שניתנה בפני
ו.

11. עובד זכאי לתבוע ולקבל החזר הוצאות הנסיעה אותן הוציא בפועל, והדגש הוא על אותן הוציא בפועל (דב"ע נא/134-3 סלוצקי - י.מ. טוקטלי ובניו בע"מ, פד"ע כג 293, 294).

12. אחד מנימוקיו של בית הדין האזורי בדחותו את התביעה היה:

"תנאי לקבלת הוצאות נסיעה הוא קיומה של הוצאה, הניתנת לכימות, עפ"י תעריפי התחבורה הציבורית. לכן מתחייבת קיומה של האפשרות להגיע אל וממקום העבודה תוך שימוש בתחבורה ציבורית.

מכלל ההן נשמע הלאו: מקום שאין אפשרות להשתמש בתחבורה ציבורית כדי להגיע למקום עבודה, אין ההסכם הקיבוצי, או צו ההרחבה חלים ויש לחפש את עיגון התביעה להשתתפות בנסיעות או בהסכם האישי, או בהסכם הקיבוצי הדן במיוחד בעניין זה (במקום עבודה שאין אליו וממנו תחבורה ציבורית)".

אין פרשנותו זו של בית הדין קמא להסכם הקיבוצי הכללי להחזר הוצאות נסיעה לעבודה ממנה במשק הפרטי ולצו ההרחבה על אותו הסכם, נראית לנו.

הסעיפים הצריכים לענייננו בהסכם הנ"ל הם סעיפים 3 ו-4, אשר זה לשונם:

"3. כל עובד, הזקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו, זכאי לקבל ממעסיקו השתתפות, עד המכסימום האמור בסעיף 2, בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה בעד כל יום עבודה בפועל בו השתמש בתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו.

4. הוצאות הנסיעה ייקבעו לפי מחיר נסיעה מוזל באוטובוס ציבורי או כרטיס מינוי חודשי מוזל ממקום מגורי העובד למקום עבודתו, על יסוד כרטיס הנחה של מספר הנסיעות, אם קיים כרטיס הנחה כזה".

סעיף 3 מתייחס להיזקקות לתחבורה ולאו דווקא לתחבורה ציבורית. בעוד שסעיף 4 קובע את השיעור לאותה השתתפות והשיעור נקבע בהתאם להוצאות נסיעה בתחבורה ציבורית.

מכאן, הזכאות להחזר הוצאות נסיעה קיימת גם לעובד שאינו נזקק לתחבורה ציבורית ובלבד שעל פי אמות מידה אובייקטיביות הוא "זקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו".

13. לאור האמור (ראה פיסקה 12 לעיל) צודק בא-כוח המערערת באומרו כי עובד זכאי על פי צו ההרחבה להחזר הוצאות הנסיעה, ושהוצאות אלה מחושבות על פי עלות הנסיעה ברכב ציבורי, גם שעה שהעובד משתמש ברכבו הפרטי. אלא מאי? סעיף 6 לצו ההרחבה קובע: "החזר הוצאות לא ישולם למי שמוסע לעבודה על חשבון המעסיק או מטעמו".

בענייננו - היתה המערערת זכאית להיות מוסעת מטעם "המעסיק" על ידי המקום בו הועסקה קרי - תע"ש. מכאן שעליה הנטל להוכיח מהם המועדים והזמנים שבהם השתמשה ברכבה הפרטי, בזמנים שלא יכלה להזדקק להסעה שאורגנה על ידי המקום בו עבדה; כאשר יכלה להשתמש באותה תחבורה והעדיפה מסיבות של נוחיות אישית להשתמש ברכבה הפרטי, אין היא זכאית לקבל החזר הוצאות נסיעה.

14. עיון בחומר הראיות מביא למסקנה כי לא הונחה כל תשתית עובדתיות על פיה ניתן יהיה לקבוע מהם הימים בהם השתמשה המערערת ברכב הפרטי לצורך הגעה לעבודה וממנה.

לטענתה לא השתמשה בהסעה של תע"ש (עמוד 14 לפרוטוקול). אולם, כאמור, בכך לא די, השאלה אינה אם השתמשה המערערת בהסעה אלא האם יכלה להשתמש, בהתחשב בשעות עבודתה, בהסעה שהועמדה לרשותה על ידי תע"ש, והעדיפה, מסיבות של נוחיות אישית, שלא לעשות כן, או שנאלצה להשתמש ברכבה הפרטי מאחר ולא היתה הסעה זמינה.

15. מקריאת עדות המערערת בשלמות ומקביעותיו העובדתיות של בית הדין קמא עולה, כי במרבית הימים בהם עבדה בתע"ש היו שעות עבודתה "השעות הרגילות" (08:00 - 16:00), ובאותן שעות התקיימה הסעה מטעם תע"ש למקום העבודה וממנו.

אשר לטענה כי המערערת לא היתה רשאית להשתמש בשרותי ההסעה מטעם תע"ש - על פי העדויות של אנשי תע"ש היו עובדי חברת כוח האדם, המעסיקה, זכאים להשתמש בהסעות.

ב"כתב תשובה ובקשה להזמנת עדים" שהגיש ב"כ המערערת נאמר:

"חדשים אחדים לאחר תחילת עבודתה, צמצמה התעשיה הצבאית את כמות האוטובוסים שהעמידה לרשות עובדיה, והודיעה לעובדים שאינם נמנים עם עובדיה הקבועים, כי אינם רשאים להשתמש באמצעי הסעה אלה" (ההדגשה הוספה).

ובחקירה הנגדית נאמר:

"ש. בכתב התביעה ציינת שבשלב מסויים צומצמו קווי ההסעות איך זה נודע לך?

ת. משיחות במסדרון של עובדים שנאמר לי שתע"ש נמצאת במצב כלכלי קשה ונדמה לי שהיתה מגבלה בקווים מלאים ועמוסים לתת לעובדי חברות לעלות. אני הבטחתי שאני מגיעה עם הרכב שלי הפרטי". (עמוד 14 לפרוטוקול).

מאחר שהמערערת לא ציינה את המועד המדוייק בו חל השינוי, לא ניתן לערוך את החישוב של זכאותה מאחר שמדובר בתביעת ממון.
אין זה מתפקידו של בית הדין לערוך חישוב מעין זה.

זאת ועוד, "שיחות במסדרון" ו"נדמה לי", אינן ראיה היכולה לעמוד מול עדות ברורה וחד משמעית של עובדי תע"ש.

נוסיף, כי אף בבתי הדין לעבודה, שאינם קשורים בדיני הראיות (ראה סעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה הנ"ל), אין לקבל כראיה "שיחות במסדרון" ו"נדמה לי".

16. לאור האמור, אין לנו צורך לדון ביתר הטענות שהועלו על ידי ב"כ המערערת.

17. סוף דבר - הערעור נדחה.

המשיבה היתה מיוצגת על ידי מנהלה ולכן אין צו להוצאות.

ניתן היום, 10.9.1996.








דבע בית הדין הארצי לעבודה 3-46/נו רונית עילם נ' אטלס שרותי כ"א בע"מ , [ פד"ע: ל 65 ] (פורסם ב-ֽ 10/09/1996)