פסקי דין על אולמי לוגסי 2001 (1995) | פסקי דין על ארמונות לוגסי 1998 | פסקי דין על ש. אולמי לוגסי (1999) ואח' | פסקי דין על איתן אשטמקר

5083-07/12 עע     19/09/2012




עע 5083-07/12 אולמי לוגסי 2001 (1995) בע"מ, ארמונות לוגסי 1998 בע"מ, ש. אולמי לוגסי (1999) בע"מ ואח' נ' איתן אשטמקר





בבית הדין הארצי לעבודה
ע"ע 5083-07-12
1. אולמי לוגסי 2001 (1995) בע"מ

2. ארמונות לוגסי 1998 בע"מ

3. ש. אולמי לוגסי (1999) בע"מ
4. אולמי לוגסי ל. (2004) בע"מ
5. אולמי לוגסי (2006) בע"מ
6. אולמי לוגבי ד. (2008) בע"מ
7. שמואל לוגסי
8. גבריאל לוגסי
9. דוד לוגסי המבקשים

-

איתן אשטמקר
המשיב

בשם המבקשים – עו"ד ישראל דולינגר

בשם המשיב – עו"ד ארז כהן

ה ח ל ט ה

השופט אילן איטח
1. לפני בקשה לעיכוב ביצוע

פסק דין
של בית הדין האזורי בבאר-שבע (השופט משה טוינה; תע"א 3562-08) בו חויבו המבקשים, ביחד ולחוד, לשלם למשיב פיצויי פיטורים, הפרשי שכר בצירוף פיצויי הלנת שכר, גמול בגין העסקה בשעות נוספות, וזכויות סוציאליות שונות (דמי מחלה, פדיון חופשה שנתית, תוספת וותק, דמי חגים, דמי הבראה, פיצוי בגין אי העברת הפרשות לקופת גמל), המגיעות לו בשל תקופת עבודתו אצלם וסיומה.

הרקע לבקשה
2. המבקשות 1-6 הינן חברות בע"מ אשר הפעילו בתקופה הרלוונטית אולם אירועים בשם "אולמי לוגסי", בנתיבות (להלן - החברות). כל החברות היו בתקופה הרלוונטית בבעלותו ובשליטתו של המבקש 7. המבקש 7 היה מנהל החברות ובעל המניות, לבדו או ביחד עם שני אחיו, המבקשים 8 ו-9 (כולם ביחד, להלן - המבקשים).

3. המשיב עבד באולם האירועים החל מחודש נובמבר 1997 ועד לחודש אוגוסט 2008 בשתי תקופות עבודה שונות, במהלכה התחלפו החברות אשר הפעילו את אולם האירועים. הצדדים היו חלוקים לגבי מועד סיום תקופת העבודה הראשונה. המשיב טען כי תקופת עבודתו החלה בחודש נובמבר 1997 והסתיימה בחודש מרץ 2003 עם כניסתו לשירות קבע ואילו המבקשים טענו כי התקופה הסתיימה בחודש מרץ 2000 עם גיוסו של המשיב לשירות חובה צבאי. תקופת העבודה השניה של המשיב החלה בחודש אוגוסט 2003 והסתיימה בחודש אוגוסט 2008 ולגביה אין מחלוקת בין הצדדים.

4. בבית הדין האזורי בבאר-שבע התבררה תביעה שהגיש המשיב נגד החברות ונגד המבקשים באופן אישי לתשלום פיצוי פיטורים, גמול בגין העסקה בשעות נוספות וזכויות סוציאליות שונות מכוח חוקי המגן וצו ההרחבה בענף אולמות לחתונות. בבית הדין האזורי טען המשיב כי לא רק החברות חבו לו את הסכומים השונים, אלא כל המבקשים ביחד ולחוד, אשר היו כולם מעורבים בהפעלת אולם האירועים. לפיכך, ביקש המשיב להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את המבקשים כולם באופן אישי בתשלום הסכומים שיושתו על החברות בגין העסקתו באולם האירועים.

5. בית הדין האזורי קיבל את תביעת המשיב בעיקרה. בית הדין קבע כי המבקש 7 היה הרוח החיה בפעילותן של החברות אשר הפעילו את אולם האירועים בו הועסק המשיב וכי המבקשים 8 ו- 9 היו בעלי מניות ונושאי תפקיד אשר לקחו אף הם חלק פעיל בהפעלת אולם האירועים. כן נקבע כי הפעילות באולם האירועים התנהלה תחת מטריה של חברות אשר התחלפו מעת לעת בפרקי זמן קצרים, כאשר החברות כשלעצמן חסרות רכוש. עוד נקבע כי המעבר בין החברות לא לווה בהליך מסודר של העברת העובדים מחברה לחברה, והסדרת זכויותיהם בעקבות שינוי המעביד הפורמאלי. על רקע זה נקבע כי התנהלות זו יצרה מסך של ערפל בזיהוי המעביד ופגעה ביכולתו של העובד לממש את זכויותיו בסיום תקופת העסקתו באולם. בנסיבות אלה פסק בית הדין כי התנהלות המבקש 7 יצרה הפרדה בין המעסיקים של העובדים באולם האירועים - חברות בע"מ, אשר התחלפו מעת לעת - לבין הנכסים אשר מהם יכלו העובדים להיפרע בסיום תקופת עבודתם באולם האירועים. כפועל יוצא מקביעות אלה הגיע בית הדין למסקנה כי הוכח שימוש לרעה במסך ההתאגדות על ידי בעלי המניות והמנהלים בפועל של החברות המפעילות את אולם האירועים, המצדיק את הרמת מסך ההתאגדות וייחוס למבקשים חובות הנובעים מעבודתו של המשיב באולם האירועים.

6. בית הדין קיבל את גרסת המבקשים וקבע כי תקופת ההתקשרות הראשונה בין הצדדים הסתיימה עם גיוסו של המשיב לצה"ל, בחודש מרץ 2000. לפיכך קבע בית הדין כי התביעה לתשלום פיצויי פיטורים על תקופה זו התיישנה. אשר לפיצויי הפיטורים בגין תקופת העבודה השניה, קבע בית הדין כי אומנם המשיב הביא לסיום היחסים בין הצדדים בדרך של ניתוק הקשר עם מקום העבודה. יחד עם זאת, בית הדין הגיע למסקנה כי התפטרות המשיב נבעה מנסיבות בהן אין לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו, זאת בהתחשב: בהעסקתו של המשיב באמצעות חברות אשר מתחלפות מבלי שזכויותיו כעובד היו מובטחות עם השינוי בזהות המעביד הפורמאלי; בהודאת המבקשים לפיה המשיב זכאי לסכומים שונים עבור - הפקדות בחסר לקופת הגמל, תוספת וותק ותשלום עבור ימי חג. כפועל יוצא מקביעות אלה, חייב בית הדין את המבקשים - ביחד ולחוד - לשלם למשיב פיצויי פיטורים על תקופת העבודה השניה בסך 25,417 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

7. בנוסף, חויבו המבקשים לשלם למשיב דמי פדיון חופשה בסך 8,800 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה.

8. השכר הקובע לחישוב פיצויי הפיטורים ופדיון החופשה נקבע על סך של 5,000 ש"ח. לעניין זה קיבל בית הדין את גרסת התובע, על אף שהשכר בתלושי השכר עמד על סכום נמוך יותר, כ- 4,145 ש"ח.

9. לענין התביעה לגמול עבור עבודה בשעות נוספות קבע בית הדין כי המשיב לא הוכיח שהועסק במתכונת קבועה, שכן שעות עבודתו היו קשורות להיקף ההזמנות – מספר האירועים שהתקיימו באולם האירועים. בנסיבות אלה, פנה בית הדין האזורי לבחון את התביעה "על דרך של אומדן". אם כי 'אומדן' זה נעשה הלכה למעשה על דרך של קביעת 'מתכונת עבודה'. בהסתמך על שילוב בין גרסת התובע לגרסת עדי המבקשים, קבע בית הדין כי הוכח דפוס ההעסקה יומי של המשיב, ולפיו האחרון עבד 10 שעות ביום. בית הדין קבע כי המשיב עבד בממוצע 21 ימים בחודש. עוד נקבע כי יובאו בחשבון רק 10 חודשים בשנה, זאת בשים לב לתנודתיות בענף. על יסוד אלה חייב בית הדין את המבקשים לשלם למשיב גמול שעות נוספות עבור תקופת ההתקשרות השניה בסך של 155,925 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה.

10. לענין התביעה לפיצויי הלנת שכר עבודה קבע ביתה דין כי שכר העבודה של עשרת חודשי העבודה האחרונים שולם באיחור קבוע – לכל המוקדם ב- 14 לחודש העוקב, ולפיכך חייב את המבקשים לשלם פיצויי הלנה מלאים – 5% לשבוע הראשון ו- 10% לשבוע השני, סה"כ – 750 ש"ח לחודש, ובסה"כ – 7,500 ש"ח.

11. בית הדין גם חייב את המבקשים לשלם למשיב הפרשי שכר המתייחסים להעסקתו בחודשים אוגוסט-ספטמבר 2009, בסך 1,247 ש"ח, דמי מחלה בסך 742 ש"ח ותוספת וותק בסך 4,625 ש"ח. על רכיבים אלה לא הוגש ערעור.

12. לאור התוצאה אליה הגיע, חייב בית הדין את המבקשים לשלם למשיב הוצאות משפט בסך של 10,000 ש"ח.

הבקשה וטענות הצדדים
13. המבקשים ערערו על פסק הדין, למעט על הרכיבים המנויים בסעיף 12 לעיל. במקביל לערעור הגישו המבקשים לבית הדין האזורי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו. בהחלטה מיום 31.7.12, דחה בית הדין האזורי את הבקשה, ומכאן הבקשה לעיכוב ביצוע שלפני.

14. המבקשים טוענים כי סיכוייהם לזכות בערעור טובים, שכן בפסק הדין נפלו טעויות משפטיות ועובדתיות רבות המצדיקות ביטולו. בקליפת אגוז טוענים המבקשים כך: (1) לענין הרמת המסך – כי לא היתה כל עילה עובדתית או משפטית להרים את מסך ההתאגדות ולחייבם באופן אישי בחובות החברות. המבקשים מפנים לכך שחלקם לא היו כלל בעלי מניות או מנהלים ברוב החברות ובכל התקופות. כן נטען כי בכתב התביעה ייחוס חיובי החברות לבעלי המניות נעשה מכח 'שליחות' ולא מכח הרמת מסך; (2) לענין 'השכר הקובע' – כי טעה בית הדין בכך שקבע כי הבסיס לשכר הקובע הוא 5,000 ש"ח לחודש, בעוד שבית הדין מציין בעצמו בפסק הדין כי המשיב נמנע מהבאת ראיות שיש בהן כדי לתמוך בגרסתו על תשלום נטו של 5,000 ש"ח לחודש. לטענת המבקשים, התעלם בית הדין מתלושי שכר שהוצגו בפני
ו בהם שכרו של המשיב אינו עולה על 4,000 ש"ח; (3) לענין גמול השעות הנוספות – כי טעה בית הדין האזורי בכך שחייב אותם בתשלום עבור שעות נוספות על פי אומדנא לפיה המבקש עבד בפועל עשר שעות ביום, וזאת בניגוד לעדויות שהובאו בפני
ו מהם עולה כי מתכונת העסקתו היומית של המשיב היתה פחותה בהרבה והשתנתה; (4) לענין פיצויי הפיטורים – כי משדחה בית הדין את טענת התובע לפיה פוטר, לא היה מקום לקבוע כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים מן הטעם של 'נסיבות בהן לא ניתן לדרוש מעובד כי ימשיך בעבודתו', ולו מן הטעם שלא הוכח כל קשר בית התפטרות המשיב לבין אותן נסיבות, ולמצער – בשים לב לכך שהמשיב לא העמיד את המבשים על הכוונה להתפטר בשל אותם טעמים; (5) לענין פדיון החופשה - נטען בנוסף לתחשיב כי בית הדין לא הביא בחשבון את החופשות המרוכזות בתקופות של העדר פעילות; לענין פיצויי ההלנה – לפי הנטען בערעור, נראה כי הערעור בסוגיה זו מתייחס למבקשים 7 – 9 בלבד. נטען כי במקרה של הרמת מסך הנטיה כי שלא לפסוק פיצויי הלנה.

15. המבקשים מוסיפים וטוענים כי בשל נקיטת הליכי הוצאה לפועל עלול להיגרם להם נזק בלתי הפיך. עוד טוענים המבקשים כי קיים חשש שאם ישלמו למשיב את הסכום הפסוק, לא ניתן יהיה להיפרע ממנו אם יתקבל הערעור. בקשר לכך נטען בתצהירי המבקשים 8 ו- 9, כי למשיב אין כל רכוש ואין לו יציבות תעסוקתית.

16. המשיב מתנגד לעיכוב ביצוע פסק הדין וטוען כי המבקשים לא הביאו כל טעם מיוחד מדוע יש מקום לחרוג מהכלל לפיו מי שזכה בדינו זכאי לממש את פרי זכייתו ובמיוחד כאשר מדובר בתביעה כספית. לטענת המשיב, המבקשים שילמו לו סכום שאינו שנוי במחלוקת בסך של 26,979 ש"ח, כאשר גם החיוב בו הודו - הפרשות שלא בוצעו לפנסיה - לא שולם במסגרת סכום זה. לטענתו, מבירור שנערך ברשם החברות עולה כי הסכום המוסכם, שהינו כ-10% מהסכום הפסוק (273,854 ש"ח), שולם על ידי חברה אחרת שאינה מנויה על המבקשות 1 - 6 ואשר לא נתבעה, דבר המעיד על התנהלות המבקשים וניסיונותיהם להתחמק מתשלום פסק הדין. לטענת המשיב, הנזק שייגרם לו כתוצאה מעיכוב ביצועו של פסק הדין עולה לאין שיעור על הנזק שעלול להיגרם למבקשים - אם יעוכב ביצועו.

17. לגופו של עניין טוען המשיב כי המבקשים לא הצביעו על נסיבות לפיהן יהיה קשה או בלתי אפשרי להשיב את המצב לקדמותו אם יזכו בערעור. בקשר לכך צויין כי טענת המבקשים לפיה לא יוכלו להיפרע מהמשיב אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין נטענה בעלמא, ללא שהובאה ראשית ראיה לכך. בתוך כך מציג המשיב תצהיר ממנו עולה כי הוא משתכר בכבוד וכי יש לו רכב ודירה בבעלותו, כך שאין חשש שהמבקשים לא יוכלו להיפרע ממנו אם הערעור יתקבל. המשיב מוסיף וטוען כי טענת המבקשים על נזק בלתי הפיך שייגרם להם כתוצאה מנקיטת הליכים נגדם נטענה ללא ראשית ראיה. לטענתו, אולמי לוגסי ידועים לתושבי נתיבות כאולם מצליח וכי המבקש 7, שאחראי להפעלת האולם, הינו בעל ממון רב. עוד טוען המשיב כי סיכויי הערעור אינם גבוהים. לטענתו, פסק דינו של בית הדין האזורי מנומק ומפורט כראוי ואין כל הצדקה משפטית להתערב בו. לטענתו, ערעור המבקשים מבוסס - בעיקרו - על תקיפת ממצאים עובדתיים של בית הדין האזורי, עניינים שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהם.

18. בתשובה לתגובת המשיב חוזרים המבקשים על האמור בבקשתם ומציינים כי למשיב אין רכוש משלו, ואין לו יציבות תעסוקתית. לטענתם, המשיב לא הפריך את הטענות בדבר מצבו הכלכלי, אלא הסתפק בהכחשה כללית, ללא הצגת כל מסמך המצביע על כך שביכולתו להשיב את הסכום הפסוק אם יקבל הערעור. באשר לטענה כי חלק מהסכום הפסוק שולם על ידי חברה חדשה, טוענים המבקשים שהדבר מהווה הוכחה כי אכן יש בסיס להודאה של המבקש 7 בעדותו בבית הדין האזורי, כי גם אם תיפתח חברה חדשה על ידו, היא תשלם מה שצריך, כך שהופרכה למעשה טענת חוסר תום הלב, שהיא טענה שהובילה את בית הדין האזורי ל"הרמת מסך" ולחייב את המבקשים באופן אישי לחובות החברות.

הכרעה
19. הלכה פסוקה היא כי מי שזכה בדינו זכאי לממש את פרי זכייתו באורח מיידי והגשת ערעור אינה מעכבת את מימושו. עיכוב ביצוע של

פסק דין
הוא בבחינת החריג, במיוחד כן כשהמדובר בחיוב כספי1. בפסיקה נקבעו שני תנאים שבהתקיימם יעכב בית הדין את ביצוע פסק הדין אם לאו: האחד הוא סיכויי ההצלחה של המבקש, והשני הוא בחינת הנזק שייגרם למבקש כתוצאה מאי עיכוב ביצוע הפסק אל מול הנזק שייגרם למשיב אם יעוכב2. כן נפסק כי טענה בדבר מצבו הכלכלי של הזוכה וחוסר נכונותו של זה להשיב את אשר זכה בו באם יפסיד בערעור, אינה יכולה להיטען בעלמא וצריכה להיות מבוססת בראיות3.

20. לאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות המקרה, לפסק הדין של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הבקשה באופן חלקי בלבד, כמפורט להלן:

21. לענין הזכויות השונות שנפסקו מצאתי כי חלק מטענות המבקשים ראויות לבחינה חוזרת, ואבאר:

לענין פיצויי הפיטורים - לא יכול להיות חולק כי הנסיבות בעטיין ראה בית הדין את ההתפטרות של המשיב כהתפטרות 'בדין מפוטר' מקימות את הזכאות לפיצויי פיטורים. אלא שלפי הפסיקה אין די בקיומן של אותן נסיבות, אלא נדרש כי נסיבות אלה הן שיפעלו הלכה למעשה כסיבה להתפטרות ונדרש ככלל שהעובד יתריע בפני
המעסיק על כוונתו זו ויתן לו את ההזדמנות לתקן את הטעון תיקון4. לכאורה לא ברור כי במקרה שלפני התקיימו שני תנאים אלה, זאת משהמשיב טען שלא הגיע למקום העבודה מחמת זאת שפוטר – טענה שכאמור נדחתה על ידי בית הדין האזורי.

לענין הגמול עבור עבודה בשעות נוספות – תחילה יאמר שהגם שבית הדין האזורי נקט בלשון 'אומדנא', הרי שבפועל כימות השעות הנוספות נעשה על ידו בדרך של קביעת 'מתכונת עבודה' – שהיא הדרך החלופית העומדת בפני
עובד להוכיח זכאות לגמול עבור עבודה בשעות נוספות מקום בו מעסיקו לא ניהל רישום מסודר של שעות העבודה5. לגופו של ענין טענות המבקשים, לגבי דרך החישוב ובכלל זה העדר ההתחשבות בשונות ההעסקה ובשונות שיעור השכר בתוך התקופה השניה (תחילה העסקה לפי שעות ואחר כך כעובד חודשי) ראויות לבירור במסגרת הערעור.

לענין פיצויי ההלנה - כאמור, נראה כי הערעור לגביהם מתייחס בעיקרו של דבר למבקשים 7 – 9. השתת פיצויי ההלנה גם על מבקשים אלה, כתוצאה מהרמת המסך, טעונה בחינה של ערכאת הערעור6.

באשר להרמת המסך – חילופים תדירים של חברות בפרקי זמן קצרים מבלי שחילופי המעסיקים מוסדרים, כפי שנקבע על ידי בית הדין האזורי, עשויים במקרים המתאימים להוביל להרמת מסך. שלא כנטען על ידי המבקשים עיון בכתב התביעה מעלה כי נטענה שם טענה להרמת מסך. במקרה הנוכחי 'הרמת המסך' אמנם אינה רק פרי הקביעות העובדתיות, אולם הקביעות העובדתיות מהוות נדבך מרכזי במסקנה שיש להרים מסך. לזה מצטרפת העובדה שהסכום שנפסק על ידי בית הדין האזורי ועליו לא חלקו המבקשים (26,979 ש"ח) שולם באמצעות המחאה של חברה אחרת שאינה מנויה על המבקשות 1 – 6 ואשר לא היתה צד להליך בבית הדין האזורי.

לגבי יתר הרכיבים לא מצאתי כי סיכויי הערעור לגביהם מצדיקים את עיכוב הביצוע. פדיון החופשה הוא זכות מכח חקיקת מגן שהמשיב היה זכאי לקבלה לפני כ- 4 שנים. השכר הקבוע הוא בעיקרו של דבר עובדתי, ובכגון אלה ערכאת ערעור אינה נוטה להתערב. כך גם לגבי דחיית טענות המבקשים בנוגע לניצול חופשה בפועל – טענות שהנטל להוכיחן מוטל על המבקשים, ובית הדין קבע כי לא הוכחו; הוצאות משפט – ערכאת ערעור אינה נוטה להתערב בפסיקתן.

22. באשר למאזן הנוחות – טענת המבקשים כי לא יוכלו להיפרע מהמשיב אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין במלואו והם יזכו בערעור, נטענה בעלמא, ללא שהובאה ראשית ראיה לכך. יתרה מזאת, דווקא טענת המבקשים לפיה תשלום פסק הדין עלול להוביל "להשבתת היכולת" לפעול מצביעה על כך שמאזן הנוחות נוטה דווקא לטובת המשיב.

23. לאור המקובץ הגעתי לכלל מסקנה כי יש לעכב את תשלום פיצויי הפיטורים (סעיפים 40 ו- 85 לפסק הדין האזורי) וכן מחצית מסכום הגמול עבור עבודה בשעות נוספות (סעיפים 56 ו- 85 לפסק הדין האזורי), וזאת לגבי כלל המבקשים. לגבי המבקשים 7 – 9, הגעתי למסקנה כי יש לעכב בנוסף גם את פיצויי הלנת השכר (סעיפים 81 ו- 85 לפסק הדין האזורי). העיכוב האמור יעשה בכפוף להפקדת הסכום המעוכב בקופת בית הדין או הפקדת ערבות בנקאית בגובה הסכום, תוך 30 ימים מיום המצאת ההחלטה. לא יופקד הסכום כאמור או הערבות יבוטל עיכוב הביצוע.

24. סוף דבר - הבקשה מתקבלת בחלקה כאמור בסעיף 23 לעיל. אין צו להוצאות.
ניתנה היום ג' תשרי, תשע"ג (19 ספטמבר, 2012) בהיעדר הצדדים.
_____________
אילן איטח
, שופט

5129371

1 ע"א 7221/01 י.ג. רובינשטיין יצור וסחר בע"מ נ' שובל (נ.י.ב) שווק מוצרים והפצתם בע"מ, פ"ד נו (4) 178, 181 (2002); ע"ע (ארצי) 31512-04-12 ש.י.מובילי מרחבים בע"מ- משה בן כליפה, (17.7.12).
2 ע"א 6146/00 עיריית תל-אביב-יפו ואח' נ' בצלאל אהובה ואח', (2000).
3 ב"ש 978/84 שיכון עובדים בע"מ נ' דבורה ושמעון מלובנציק, פ"ד לח(4) 572 (1984).
4 ע"ע (ארצי) 249/09 מיכאל פיסנקו - סער אבטחה שמירה ושירותים ירושלים בע"מ ואח'
, (2011).
5 ע"ע (ארצי) 15173-09-10 אליק אברמוב- אילשר סוכנויות מזון בע"מ, (24.5.12).
6 ע"ע (ארצי) 1452/04 שלמה אביר – מנסור חוסיין, (2006).
---------------

------------------------------------------------------------

---------------

------------------------------------------------------------
1








עע בית הדין הארצי לעבודה 5083-07/12 אולמי לוגסי 2001 (1995) בע"מ, ארמונות לוגסי 1998 בע"מ, ש. אולמי לוגסי (1999) בע"מ ואח' נ' איתן אשטמקר (פורסם ב-ֽ 19/09/2012)