פסקי דין על טלי בן צבי | פסקי דין על יצחק בן צבי | פסקי דין על לילי לנדר ואח' | פסקי דין על יהלומית פרץ חברה לבנין ופיתוח | פסקי דין על דב הרשפינקל | פסקי דין על מדינת ישראל – מינהל מקרקעי ישראל – מחוז הדרום ואח' |

3217/98 א     03/06/2012




א 3217/98 טלי בן צבי, יצחק בן צבי, לילי לנדר ואח' נ' יהלומית פרץ חברה לבנין ופיתוח בע"מ, דב הרשפינקל, מדינת ישראל – מינהל מקרקעי ישראל – מחוז הדרום ואח'




בפני
כב' השופטת רות אבידע

תובעים 1 1.טלי בן צבי

2.יצחק בן צבי

3.לילי לנדר
4.ארווין לנדר
5.יהודה בן סנן
6.אתי בן סנן
7.ששון קלימי
8.אורנה קלימי
9.רחל גלרנטר
10.דני גלרנטר

תובעים 2 11. אילנה גלטנר
12. אלברטו גלטנר
13. פאני איטח
14. בנימין איטח
15. רוזה קוסאשוילי
16. שלווה קוסאשווילי

באמצעות ב"כ עו"ד ערב
נגד

הנתבעים 1. יהלומית פרץ חברה לבנין ופיתוח בע"מ

באמצעות ב"כ עו"ד יפרח
2. דב הרשפינקל
, מהנדס
באמצעות ב"כ עו"ד סלומון
ועו"ד שמואלי
1. מדינת ישראל – מינהל מקרקעי ישראל – מחוז הדרום
2. מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון
באמצעות עו"ד דפנה – מפמ"ד.

3. אינג' דניאל מכטה
באמצעות ב"כ עו"ד לוי

4. אינג' דב הרשפינקל

באמצעות ב"כ עו"ד סלומון
ועו"ד שמואלי
5. אילון חברה לביטוח בע"מ
באמצעות ב"כ עו"ד פינקס

צד רביעי קרן קיימת לישראל
באמצעות ב"כ עו"ד שלומוביץ
פסק דין
כללי
1. ענייננו שתי תביעות שאוחדו ושעניינן אחד, ליקוי בניה. האחת הוגשה על ידי דיירי הבניין ברחוב נחמן אביגד 9 (להלן: "התובעים 1") והשנייה על ידי דיירי הבניין ברחוב נחמן אביגד 11 (להלן "התובעים 2"). התובעים בשתי התביעות התקשרו עם הנתבעת 1, יהלומית פרץ חברה לבנין ופיתוח בע"מ
(להלן: "יהלומית") בהסכמי מכר לרכישת זכויות בדירות בשני אגפים מתוך שלושה במבנה (להלן: "המבנה") בפרויקט בשם "רמות שלום" בשכונת רמות בבאר שבע (להלן: "המתחם" או "האתר"). הדירות הועברו לחזקת התובעים במהלך השנים 1997-1996. מספר חודשים לאחר מסירתן, החל תהליך סדיקה בדירות התובעים. יהלומית ביצעה תיקונים במהלך השנים 1998, 1999 ואולם, לטענת התובעים, התיקונים לא הביאו לפיתרון מלא של בעיית הסדיקה ובשל כך, וכן בשל טענות של ירידת ערך הדירות ועוגמת נפש לתובעים הוגשו התביעות דנן.
2. התביעה של התובעים 1 שהוגשה ביום 5.8.98 בת.א. 3217/98, הופנתה כנגד יהלומית והמהנדס דב הרשפינקל
, שעל פי תוכניותיו המבנה נבנה. התביעה של התובעים 2 הוגשה ביום 15.7.03 בת.א. 7190/03 כנגד יהלומית בלבד. עיקר טענת התובעים כנגד יהלומית והמהנדס דב הרשפינקל
הינה כי הסדיקה בדירותיהם נגרמה כתוצאה משקיעת המבנה בשל כך שיהלומית והרשפינקל לא דאגו שהכלונסאות בשני האגפים הנידונים, יחדרו לקרטון. יהלומית שלחה הודעת צד שלישי לצדדים נוספים, כמפורט להלן. התביעות, כאמור, אוחדו לנוכח זהות השאלות הטעונות הכרעה – שהן הסיבה לסדיקה והשקיעה של המבנה ושאלת הנזק.

עיקר הרקע העובדתי
3. להלן פירוט עיקר העובדות:
* תחילת הפרשה בפרסום מכרז מטעם המדינה לבניה במתחם. ביום 30.5.94, טרם הגשת ההצעות למכרז, נערך סיור קבלנים באתר לאחריו הוצא פרוטוקול אשר היווה חלק מתנאי המכרז. יהלומית זכתה במכרז והתקשרה עם המדינה בחוזה בניה מיום 31.07.94 ובחוזה פיתוח מיום 17.10.94.

* יהלומית שכרה את שירותי אינג' מכטה שהינו מהנדס ביסוס ויועץ קרקע (להלן: "מכטה"), ואת שירותי אינג' דב הרשפינקל
שהינו מהנדס בניין וקונסטרוקציה (להלן: "הרשפינקל") לצורך תכנון הפרויקט.

* באוגוסט 1994 בוצעו במתחם קידוחי ניסיון על בסיסם ערך מכטה דו"ח המלצות לביסוס (להלן: "דו"ח הביסוס").

* ביום 18.10.94 ניתן ליהלומית היתר בניה בו צוין כי האחראי לתכנון השלד הינו הרשפינקל.

* בסוף אוקטובר 1994 החלה יהלומית בביצוע קידוחי כלונסאות בפרויקט.

* החל מיום 01.11.94 היתה יהלומית מבוטחת בביטוח עבודות קבלניות אצל "איילון חברה לביטוח בע"מ" (להלן: "איילון").

* ביום 21.5.96 הוגשה בקשה לתעודת גמר עליה חתם הרשפינקל כאחראי לביצוע השלד.

* בשנת 1995 התקשרה יהלומית בהסכמי מכר דירות בפרויקט עם התובעים, לבד מן התובעים איטח אשר עימם התקשרה בהסכם בשנת 1997. התובעים קיבלו את החזקה בדירות שרכשו מיהלומית בין השנים 1997-1996.

* ביום 12.2.98 פנה ב"כ התובעים 1 (גלרנטר, בן סנן, קלימי, בן צבי ולנדר) ליהלומית, התריע על ליקויים במבנה ודרש את טיפולה המיידי, לאחר שהתובעים 1 פנו למהנדסים אליעזר אידל ובסיל אלטר שעבד בעיריית באר שבע (להלן: "אידל" ו"אלטר" בהתאמה) – לבחינת המבנה ואלו חיברו חוות דעת מיום 10.2.98 ומיום 12.2.98 בהתאמה, לפיהן קיימים סדקים במבנה הדורשים בחינת תכניות השלד והביסוס, טיפול ופיקוח הנדסי. בחוות הדעת מיום 12.2.98 צוין כי באותו שלב הסדקים אינם מסוכנים. ביום 19.2.98 השיב בא כוח יהלומית במכתב כי יהלומית תעשה כל שביכולתה לתקן את הדרוש תיקון.

* יהלומית פנתה להרשפינקל ולמכטה והעבירה אליהם את חוות הדעת של אידל. הרשפינקל ומכטה ביקרו באתר ועל פי הוראותיהם במהלך חודש מרץ 1998 בוצעו 6 קידוחי בדיקה ששימשו בהמשך לביצוע כלונסאות חדשים לתמוך בכלונסאות הקיימים. כמו כן תוקנו הסדקים בדירות התובעים (התיקון הראשון).

* ביום 9.3.98 וביום 1.4.98 שלח ב"כ התובעים 1 מכתבים לב"כ יהלומית בהם דרש לתקן את הליקויים והעלה את האפשרות לביטול חוזי המכר.

* משהתיקון הראשון לא צלח, פנתה יהלומית באפריל 98 למכון הלאומי לחקר הבניה בטכניון ונועצה עם מומחים מטעמו ועם מומחים נוספים, אשר ביקרו באתר, נמסרו להם המסמכים שדרשו, והם המליצו על המשך טיפול. יהלומית ביצעה באתר בדיקות שונות, ביניהן גם בדיקות סוניות.

* ביום 6.7.98 ערך המהנדס אידל בדיקה במתחם וכתב חוות דעת נוספת, לפיה בעיית הסדיקה לא נפתרה, הביע חשש ליציבות המבנה והציע לשקול פניה לרשות המקומית בעניין.

* ביום 9.7.98 וביום 14.7.98 שלח ב"כ התובעים מכתבים למהנדס העיר באר שבע בהם התריע על ליקויי הבניה ועל בטיחות המבנה.

* ביום 17.7.98 הוציאה עיריית באר שבע הודעה על איסור שימוש ואכלוס באגף הצפון מזרחי של בנין המגורים של התובעים 1 בשל חשש ליציבות האגף.

* ביום 26.7.98 הודיעו התובעים 1 ליהלומית כי הם מבטלים את הסכמי המכר בשל הפרה יסודית ודרשו השבת כספם בצירוף הצמדה וריבית ובתוספת פיצויים בגין השקעותיהם בדירות ונזק לא ממוני שלטענתם נגרם להם.

* ביום 27.7.98 השיב ב"כ יהלומית כי טרם הסתיימו התיקונים, וביקש כי התובעים 1 ישתפו פעולה עם יהלומית לאפשר לה ביצוע התיקונים הדרושים בטרם יפעילו התובעים את זכויותיהם המשפטיות. באותו יום שלח ב"כ יהלומית מכתב למהנדס העיר בו צורפו מכתבים מאת הרשפינקל, מכטה ואינג' דוד דוד מהם עולה כי אין סיכון בטיחותי במבנה.

* ביום 5.8.98 הוגש כתב התביעה המקורי של התובעים 1 בו עתרו לביטול הסכמי המכר ולחיוב יהלומית בהשבת מחירי הדירות ופיצוי בגין נזקיהם.

* לאחר הגשת התביעה, שכרה יהלומית את שירותיהם של יועץ הקרקע דוד דוד והמהנדס ישראל דוד, אשר בדו"ח מיום 23.9.98 ובדו"ח מיום 1.10.98 קבעו כי באתר הפרויקט עבר ואדי בעומק של כ-10 מטרים, זאת על פי מפה טופוגרפית של האזור, לכן חלק מהכלונסאות ההיקפיים לא חדרו לשכבות קרקע יציבות. כן קבעו כי אין סכנה ליציבות המבנה וכי ניתן לחזק היסודות ההיקפיים באזורים בהם מצויים הסדקים ללא חיזוק היסודות הפנימיים ולבצע מעקב אחר השקיעות. המומחים האמורים המליצו כי כלונסאות ההיקף יחוזקו ויחדרו לקרקע הטבעית.

* ביום 15.10.98 יהלומית הגישה כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד. בו ביום עתרה יהלומית למתן צו מניעה זמני שיאסור על התובעים 1 להפריע ליהלומית מלבצע תיקון הליקויים, בדיקות ומעקבים. בית המשפט הוציא צו כמבוקש.

* במהלך נובמבר 1998- ינואר 1999 בוצעו על ידי יהלומית עבודות הכנה וחיזוקי הכלונסאות ההיקפיים בהדרכת אינג' דוד דוד ואינג' ישראל דוד (התיקון השני).

* ביום 24.3.99 חתמו התובעים 1 ויהלומית על הסכם ביניים. לפי הסכם הביניים, הסכמי המכר ימשיכו לעמוד בתוקפם ותינתן ליהלומית האפשרות להשלים ביצוע הכלונסאות ההיקפים. כן התחייבה יהלומית לתקן את הליקויים בדירות התובעים וברכוש המשותף. הוסכם כי ימונה מומחה מהנדס בניין, ע"י בית המשפט, אשר יפקח על ביצוע העבודות. התובעים התחייבו לאפשר ליהלומית לבצע את עבודות התיקון. הוסכם כי לתובעים תינתן האפשרות לתקן את כתב התביעה לאחר תיקון הליקויים ולתבוע נזקיהם וכן במידה ובשנתיים שלאחר סיום התיקונים יתגלו סדקים בדירות, ומומחה בית משפט יקבע כי קיים פגם ביסודות המבנה המשליך על הסדקים שיתגלו בדירות, הדייר שבדירתו יתגלו סדקים שכאלה יהיה זכאי לבטל את הסכם המכר שלו ללא התנגדות מצד יהלומית. כחלק מההסכם שילמה יהלומית ביום 23.2.99 סך של 100,000 ₪ לתובעים. יהלומית המשיכה בביצוע תיקונים בדירות.

* ביום 31.5.00 הגישו התובעים 1 כתב תביעה מתוקן כנגד יהלומית והרשפינקל אשר מצידם הגישו כתבי הגנה מתוקנים. יהלומית אף הגישה הודעת צד ג' למינהל מקרקעי ישראל ולמשרד הבינוי והשיכון (להלן: "המדינה"), למכטה, להרשפינקל ולחברת הביטוח שלה איילון.

* ביום 25.6.01 הודיעו התובעים כי הם מבקשים להפעיל את המנגנון לפי סעיף 8 להסכם הביניים, הקובע כי אם בתוך שנתיים לאחר ביצוע התיקונים הנזכרים בהסכם, יתגלו סדקים בדירות התובעים, ימנה בית המשפט מהנדס בניין מומחה. בעקבות פניית התובעים מונה כמומחה בית המשפט אינג' ישראל קלר. ביום 1.7.02 נתן המומחה קלר חוות דעת לפיה יש לערוך מעקב אחר התפתחות הסדקים לתקופה כוללת של שנתיים.

4. התובעים 2 עברו תהליך דומה לגבי דירותיהם. ביום 15.7.03 הגישו התובעים 2 כתב תביעה כנגד יהלומית, לאחר הידברויות עימה ותיקונים, אשר לטענתם לא הועילו. לפני הגשת התביעה, במהלך שנת 2003, שלחו התובעים 2 הודעות בהן ביקשו לבטל את הסכם הביניים אשר נחתם ולקבל חזרה את מלוא ערך דירותיהם.

5. בשל הצורך לערוך מעקב אחר התפתחות הסדקים, כאשר לצורך המעקב התובעים לא תמיד שיתפו פעולה, רק ביום 14.11.10 הוגשו חוות דעת סופית של אינג' קלר בה ניתן מענה לשתי הפלוגתאות שהוצגו בפני
ו:

א. מהו הגורם להיווצרות הסדקים ומה טיבם.
ב. מי אחראי או אחראים לקיומם והיווצרותם של הסדקים.

בדיון שהתקיים ביום 5.7.10 הוסכם על הצדדים למנות את המומחה אינג' צבי רון למתן חוות דעת בעניין ירידת ערך הדירות.

טענות סף
התיישנות
6. יהלומית טענה כי עילות התביעה של התובעים גלטנר וקוסאשוילי התיישנו, משקיבלו את החזקה בדירותיהם בתחילת שנת 1996 ואילו תביעתם הוגשה ביום 15.7.03, היינו בחלוף למעלה משבע שנים מיום קבלת החזקה בדירות. התובעים לא התייחסו בסיכומיהם לטענת ההתיישנות.

7. אין בידי לקבל את טענת יהלומית בדבר התיישנות תביעותיהם של התובעים גלטנר וקוסאשוילי. לפי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), תקופת ההתיישנות מתחילה להיספר "מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק..." – במקרה האחרון, תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק. התובעים גלטנר וקוסאשוילי הגישו תביעתם ביום 15.7.03, טרם עברו 10 שנים מעת קידוח כלונסאות המבנה, אי שם בשלהי שנת 1994. לפיכך, גם אם החל הנזק, הסידוק בשל שקיעת היסודות, להיווצר באותו יום בו נקדחו הכלונסאות הראשונים, לא התיישנה תביעתם לפי פקודת הנזיקין. זאת ועוד, לא הוברר מתי בדיוק התגלו הסדקים בדירותיהם של התובעים הנ"ל, היינו אם אכן חלפו שבע שנים מיום שהתגלו הסדקים; כמו כן לנוכח ניסיונות יהלומית לתקן את הנזקים אין לומר כי התביעה התיישנה, שכן התובעים בהחלט היו רשאים להשהות הגשת התביעה עד לביצוע התיקונים ורק כאשר, לגרסתם, התיקונים לא הועילו, להגיש התביעה. לנוכח האמור, טענת ההתיישנות נדחית.

היעדר עילה
8. יהלומית טענה בסיכומיה כי לתובעים 2 – גלטנר, איטח וקוסאשוילי, לא קמה עילת תביעה מאחר ובמקור הוגשה על ידם תביעה בה הסעד המבוקש היה ביטול, השבה ופיצויים ומאחר ויהלומית ביצעה עבודות החזרת מצב המבנה לקדמותו ועבודות תיקון בתוך הדירות בסוף שנת 1998 ותחילת שנת 1999, הרי שאין לתובעים 2 עילה לתבוע את ביטול החוזה והשבת כספם. הטענה נטענה ביתר שאת לגבי קוסאשוילי אשר לפי חוות דעת של אינג' אידל שצורפה לתביעה, בסדקים שנמצאו בדירתו אין כל סיכון, וכי שלח מכתבו ליהלומית 5 ימים בלבד לפני הגשת התביעה מבלי שתהא לו עילת תביעה.

9. גם טענה זו דינה להידחות. ההלכה הנוהגת היא כי לא בנקל תתקבל טענת היעדר עילה. בית המשפט ינהג בזהירות וימעיט בנכונותו למחוק תביעה בשל טענת היעדר עילה – "די בכך שקיימת אפשרות, אפילו קלושה, שעל-פי העובדות שמהוות את עילת התביעה, יזכה תובע בסעד שהוא מבקש, כדי שהתביעה לא תימחק באיבה" (ע"א 35/83 לאה חסין – ו-2 אח' נ' רחל פלדמן ו-2 אח', פ"ד לז (4) 721, בעמ' 725-724).

10. מעיון בכתב התביעה של התובעים 2, עולה כי קיימת אפשרות על פי העובדות המהוות עילת התביעה כי יזכו בסעד המבוקש – פיצויים. באשר לטענות הפרטניות כנגד התובע קוסאשוילי – גם אם יתגלה כי אין סיכון במגורים בדירתו, אין בכך לבטל את אפשרות קיומה של עילה לפיצויים בגין ראשי הנזק אותם תבע.

אחריות יהלומית כלפי התובעים מכוח חוק המכר (דירות) ואחריות חוזית
11. התובעים טוענים כי ליהלומית אחריות מוחלטת לליקוי בניה שהתגלה בסמוך לאחר קבלת הדירות, אשר מקורו בתהליך הבניה, המעוגנת בחוק המכר (דירות), תשל"ג – 1973. בכתב התביעה טענו כי הליקויים שהתגלו מהווים לטענתם אי התאמה יסודית כמובנה בחוק המכר (דירות), התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק המכר (דירות)").

12. יהלומית העבירה האחריות לכתפיהם של הצדדים השלישיים.

13. סעיפים 4-4ב לחוק המכר (דירות) מורים כדלהלן:
"4.(א) המוכר לא קיים את חיוביו כלפי הקונה או קונה המשנה אם התקיים אחד מאלה:
(1) ...
(2) תוך תקופת הבדק התגלתה אי-התאמה בדירה, זולת אם הוכיח המוכר שאי-
ההתאמה נגרמה בשל מעשה או מחדל של הקונה או קונה המשנה;
(3) תוך תקופת האחריות התגלתה בדירה אי-התאמה והקונה או קונה המשנה
הוכיח שמקורה בתכנון, בעבודה או בחומרים;
(4) בתוך תקופה של 20 שנים שתחילתה בעת העמדת הדירה לרשות הקונה בידי
המוכר (להלן – תקופת הבדק לאי-התאמה יסודית), התגלתה אי-התאמה
יסודית, זולת אם הוכיח המוכר שאי-ההתאמה היסודית נגרמה בשל מעשה או
מחדל של הקונה או קונה המשנה;
(5) התגלתה אי-התאמה יסודית, אף לאחר תקופת הבדק לאי-התאמה יסודית,
והקונה הוכיח שמקורה בתכנון, בעבודה או בחומרים;
(6) .......

(ב) אי-קיום חיוב כאמור בסעיף קטן (א) יראו כאי-התאמה כמשמעותה בחוק המכר, תשכ"ח-1968.

(ג) לענין סעיף זה –
"אי-התאמה יסודית"- אי-התאמה בחלקי הבנין הנושאים ומעבירים עומסים מכל סוג לקרקע הנושאת את הבנין והנוגעת להבטחת יציבותו ולבטיחותו;
"תקופת בדק" – תקופה הקבועה בתוספת, שתחילתה בעת העמדת הדירה לרשות הקונה;
"תקופת אחריות" – תקופה של שלוש שנים שתחילתה בתום תקופת הבדק.

"4א. (א) הקונה או קונה המשנה יהיה זכאי להסתמך על אי-התאמה –
(1)...
(2)שלא ניתן לגלותה בבדיקה סבירה בעת העמדת הדירה לרשותו אם הודיע עליה למוכר תוך זמן סביר לאחר שגילה אותה"
...".

14. בעניינינו קיימת "אי-התאמה יסודית" כמובנה בחוק המכר (דירות) – משאין התאמה בין חלקי המבנה הנושאים ומעבירים עומסים מכל סוג – הכלונסאות – לקרקע הנושאת את המבנה – אדמת המילוי, והנוגעת להבטחת יציבותו ולבטיחותו.

פלוגתאות מוסכמות
15. בישיבה מיום 5.7.10 גיבשו הצדדים את הפלוגתאות הצריכות הכרעה ואלה הן:
א. מהו הגורם להיווצרות הסדקים ומה טיבם?
ב. מיהו האחראי או מי הם האחראים לקיומם והיווצרותם של הסדקים?
ג. האם ישנה זכאות לתובעים לקבל הפיצויים שדרשו בגין ירידת ערך הדירות, פיצוי לא ממוני, פיצוי בגין אובדן ימי עבודה, פיצוי עבור תיקונים ו/או ביצוע תיקונים והוצאות אחרות והאם קיים אשם תורם מצד התובעים?

הוסכם על ידי הצדדים כי "לצורך הכרעה בפלוגתאות 1, 2 בית המשפט יזדקק לחוות דעתו של המומחה ישראל קלר, אשר יהיה מומחה מטעם בית המשפט, .... חוות דעתו תחייב את הצדדים בכפוף לחקירה נגדית.". (עמ' 7 לפרוט' מיום 5.7.10).

הגורם להיווצרות הסדקים – אי-קדיחת הכלונסאות בקרטון או קרקע
טבעית כנדרש

16. באשר לגורם להיווצרות הסדקים, והצדדים אינם חלוקים כי התגלו סדקים בדירות התובעים, אין לי אלא להפנות לחוות דעתו של אינג' ישראל קלר מומחה בית המשפט (להלן: "קלר", מיום 14.10.10 (להלן:"חוות דעת שנייה") בה נקבע:
"הגורם הוא בוודאות ליקוי חמור ביסודות. לא כל היסודות חדרו לסלע, או אפילו לקרקע טבעית, והשענת מבנה ע"ג מילוי אינה תקינה, לא רק נכון להיום, אלא גם לפני אלפי שנים (בתקנים של הרומאים). יסוד הנשען ע"ג מילוי, שוקע, כי המילוי שבוצע, לא נועד לכך, ז.א. מדובר במילוי שבוצע "בהידוק רגיל", וככזה אינו אמור להוות שכבת ביסוס למבנים."

גם אינג' דוד דוד, אשר נשכר מטעם יהלומית, אישר בדו"ח שחיבר עבורה, כי הגורמים לסדיקה הם שקיעת הכלונסאות ההיקפיים שנקדחו לעומק 8 מטרים ולא חדרו את הקירטון – "... מאחר והכלונסאות בגבול הצפוני של המבנה שבוצעו לעומק 8 מ' בלבד הם לא חדרו לקרטון הטבעי...", סעיף 6 ב' לחוות דעת (נספח נח' לתצהיר שלום מויאל), וכך אישרו גם מכטה והרשפינקל (מכתביהם מימים 25.5.98, 26.5.98, נספחים יט' 2-3 לתצהיר יצחק בן צבי
).

17. חלק מבעלי הדין טענו לגורמים נוספים לשקיעת הכלונסאות – אי-הידוקה של אדמת המילוי באתר באופן מספק, אשר היה מונע את שקיעת הכלונסאות וכן קידוח כלונסאות קצרות בעלות היקף נמוך מידי, שלא יכלו לשאת את המבנה שמעליהם, ולכן שקעו. טענות אלו יבחנו בהמשך, במסגרת הדיון באחריות הנתבעים והצדדים השלישיים לנזקי התובעים.

18. השאלה הראשונה הנדרשת לליבון אם כן, היא לפתחו של מי רובצת האחריות לכך שיסודות המבנה לא נקדחו בקרטון, והמבנה החל לשקוע.

אחריות יהלומית

19. מחוות דעתו של קלר עולה כי "האחראי הוא המבצע, ומי שהיה אמור (מטעמו), לוודא שהנחיות יועץ הביסוס מתבצעות." (סעיף 8 לחוות הדעת). מבצע פרוייקט הבנייה הינה יהלומית. אלא שיש לבחון מי היה אמור מטעמה לוודאי כי הנחיותיו של יועץ הביסוס, מכטה, ושל עורך תוכנית הקונסטרוקציה, הרשפינקל, יבוצעו.

20. לטענת התובעים האחריות לנזק מוטלת על הנתבעים- יהלומית והרשפינקל- ואין זה מעניינם מהי חלוקת האחריות בין הנתבעים והצדדים האחרים לתביעה. יחד עם זאת, למען הזהירות, דנו התובעים בשאלת הגורם האחראי לנזק. לטענת התובעים הנזקים נגרמו בשל חוסר מקצועיותה של יהלומית, שלא בחנה את סוג הקרקע בעת הקידוח, היינו אם הקידוח נעשה במילוי או בקרקע טבעית, לא פיקחה על הקודח בעת עבודתו, לא זימנה את מכטה לפקח על עבודות הקידוח ואף לא מילאה אחר הוראות דו"ח הביסוס של מכטה במלואן.

21. לא עלה בידי יהלומית להסיר מעליה את האחריות לנזקי התובעים. יהלומית לא הוכיחה כי מי מטעמה בדק את החומר שיצא מהקרקע בעת החפירות לכלונסאות, וכי נעשה פיקוח על קידוח הכלונסאות כנדרש, וכנהוג, כפי שעלה, בין היתר, מדברי מומחה בית המשפט המהנדס קלר. כל שהעיד מנהל העבודה של יהלומית, מרדכי מויאל, הוא כי "הקודח ומהנדס הביצוע הם אלה שמודיעים לי, לאיזה עומק קדחו" וכן "אני לא מודד את עומק הקידוח, בשביל זה יש את המהנדס והקודח" (עמ' 25 לפרוט'). לדברי מרדכי, לאחר שהקודח ומהנדס הביצוע הודיעו לו כי הם ביצעו את עבודות הקידוח הוא רשם בטופס הביצוע כי עבודות הקידוח בוצעו בהתאם למתוכנן. הקודח והמהנדס לא זומנו להעיד. מאחר והתברר כי הקידוחים לא בוצעו כנדרש, שכן הכלונסאות לא חדרו לקרטון או לקרקע טבעית כמצויין בתוכניות, המסקנה היא שהן הקודח והן מהנדס הביצוע התרשלו במילוי תפקידם. מכיוון שהשניים מילאו תפקידים ביהלומית או מטעמה אחריותם כמוה כאחריות יהלומית לכל דבר ועניין.
על כך שעבודת קידוח הכלונסאות, בענייננו היתה לקויה ניתן ללמוד מעדות המומחה אינג' קלר: "...מאז ומתמיד כשנותנים הנחייה לקודח לחדור לסלע מטר או שני מטר זה מאוד קל למי שיושב על המכונה וקודח, הוא יודע בדיוק מתי הוא קודח מילוי ומתי הוא קודח סלע, אין פה שום ספק, זה בלי קשר להשכלה שלו או שום דבר אחר. יש ביטוי על זה, הוא נחשב אומן, זאת העבודה שלו הוא צריך להבחין בין סוגי קרקע שונים.. אין ספק שהקודח עשה פה עבודה שהיא בניגוד לכל הכללים והוא ידע שהוא קודח רק את המילוי וגם אם הוא לא ראה אף תוכנית ואף דו"ח היה אסור לו לעשות את העבודה כמו שהוא עשה, בלי קשר לכל דבר אחר" (עמ' 32-31 לעדותו בפרוט').

22. רשלנותה של יהלומית בביצוע העבודה אף נלמדת מכך שכעולה מעדות מרדכי מויאל תוכניות יועץ הקרקע מכטה לא היו בידי עובדי יהלומית באתר הבניה, בעוד שקלר העיד "אני טוען שהקבלן צריך לקרוא גם אל הדו"ח של מכטה" (עמ' 29 בפרוט' לעדותו של קלר). מרדכי מויאל העיד כי הוא לא עבד בשטח על פי תכניותיו של מכטה, יועץ הקרקע, לטענתו דו"ח הביסוס מגיע בד"כ למשרד ו-"זה לא צריך להיות אצלי בכלל" (עמ' 21 לעדותו בפרוט'). מויאל הודה כי "אף פעם לא ראיתי את חוות הדעת של מכטה" (עמ' 25 לעדותו בפרוט'). לשאלה אם ידע כי צריך לחפור מטר לתוך הסלע השיב מרדכי "שלי בתוכנית היה כתוב מידות, שהם מידות הסופיות ולפי זה קדחו" (עמ' 24 לעדותו בפרוט').

23. מרדכי מויאל אף אישר שלא ידע אם הקידוח נכנס לסלע אם לאו, וטען כי אין זה מתפקידו לבדוק את טיב האדמה שמוציאים כאשר קודחים בורות לכלונסאות, וכדבריו "לשאלתך אם אני בודק את האדמה, אני משיב שלא וזה לא מתפקידי. אני לא יודע אם מהנדס הביצוע בודק את האדמה, שהקידוח מוציא מהבור. נכון שאני לא יודע אם הקידוח נכנס לסלע או לא" (עמ' 25 לעדותו בפרוט') – אף בכך התרשלה יהלומית – קלר העיד "... דרישה מהנוהלים של משרד התעשייה והמסחר משנת 1970, ששם כתוב שהאחראי לביצוע שלד צריך לקבוע עומק של כלונס וכלונס בפועל" (עמ' 27 לפרוט'), כדי לוודא שאכן הכלונס יחדור לקרטון או לקרקע טבעית כנדרש.

24. יהלומית אף התרשלה בשל כך שעבודת חפירת הכלונסאות נעשתה שלא על פי הנוהל המקובל שאינג' קלר העיד לגביו – "נוהל העבודה הוא שיועץ הקרקע בא בתחילת עבודה בודק שהעבודה מקצועית, מכייל את הנתונים היינו בודק שהממצאים שהיו לו באמת ככה בשטח" (עמ' 29 לפרוט'), היינו שהיה על יהלומית לזמן מהנדס הביסוס, מכטה, שיגיע לאתר, וכל עוד לא הגיע, יש לעצור, לדברי קלר, את עבודת הקידוחים (שם).

25. יהלומית טענה כי זימנה את מכטה עם תחילת העבודה, מכטה טען שלא קיבל כל זימון – בין אם זומן ובין אם לאו, בפועל מכטה לא הגיע לאתר בשום שלב של קידוח הכלונסאות. מאחר ויהלומית המשיכה בעבודות הקידוח, למרות שמכטה לא הגיע לאתר, הרי שבשים לב לדברי אינג' קלר, המקובלים עלי, אף בשל כך התרשלה יהלומית בביצוע עבודתה.

26. עולה מהאמור כי האחראית לנזקים שנגרמו לתובעים הינה יהלומית. יהלומית, כאמור, שלחה הודעות צד ג' להרשפינקל, מכטה, משרד הבינוי והשיכון, מנהלי מקרקעי ישראל ואיילון. התובעים טענו לאחריות אף מצידו של הרשפינקל. אדון להלן בשאלת אחריותם של יתר הצדדים בתובענות לנזקי התובעים.

אחריות הרשפינקל
27. לטענת התובעים ויהלומית הרשפינקל, אשר פעל כמתכנן, מפקח עליון ואחראי על שלד, ביצע את עבודתו באופן בלתי מקצועי, רשלני ובלתי סביר בנסיבות העניין. לטענתם הרשפינקל הפר את סעיף 63 לפקודת הנזיקין בדבר הפרת חובה חקוקה, שכן חלה עליו אחריות לפי מספר חיקוקים:
(א) חלה עליו האחריות הכוללת לתכנון השלד ולקיום פיקוח עליון על ביצוע השלד, זאת על פי סעיף 158 כ"ז לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה").
(ב) על פי תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל – 1970, תקנה 15.02, חלה על הרשפינקל החובה לערוך ביקורת על ביצוע הבניה על מנת לעמוד בכללים ובסטנדרט הנהוג ובהתאם לחישובים הסטאטיים שהוגשו.
(ג) על פי תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל – 1970, תקנה 15.03 (א), החיובים על מתכנן השלד הוטלו גם להגנת אלה העלולים להיפגע מאי קיומם לעניין סעיף 63 לפקודת הנזיקין הדן בהפרת חובה חקוקה.
(ד) על פי תקנות התכנון והבניה (פיקוח עליון על הבניה), התשנ"ב – 1992, חלה על הרשפינקל החובה לקיים פיקוח עליון על הבניה, בין היתר לפקח על התאמת ביצוע הבניה להיתר הבניה ולתכניות השלד, מתן הנחיות, ביקורת על ביצוע האלמנטים הראשיים של השלד, עדכון תכנית השלד והביצועים הסטאטיים וכן ביקורים באתר הבניה במועדים הדרושים לביצוע ההתחייבויות הנ"ל. הרשפינקל לא ביצע, הוא או מי מטעמו, פיקוח עליון באשר לעומק חדירת הכלונסאות ולא וידאו כי מהנדס הביסוס יהיה נוכח באותה עת כנדרש על פי תכנית שהכין הרשפינקל.

כן טענו התובעים ויהלומית כי הרשפינקל התרשל במילוי תפקידו מאחר ופעל בניגוד להנחיות דו"ח מכטה, לא קיבל אישור מיועץ הקרקע, מכטה, לכך שתוכנית הקונסטרוקציה תקינה, לא דאג לנוכחותו של מכטה באתר בעת ביצוע הקידוחים וכן לא נכח, הוא או מישהו ממשרדו, במהלך קידוחי הכלונסאות.

28. יהלומית ציינה כי הרשפינקל חתם על הבקשה להיתר בניה כאחד מעורכי הבקשה וכמתוכנן השלד חתם על טופס להגשת חישובים סטטיים, תכנן את הקונסטרוקציה וביצע פיקוח עליון, וכי בהיתר הבניה ובבקשה לתעודת גמר צוין כי הוא האחראי לביצוע השלד.

לטענת יהלומית, הפרת החיקוקים הנזכרים לעיל, מקנה עילה לתובעים וליהלומית כנגד הרשפינקל על פי עוולת הרשלנות בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין, באשר על פיהם נקבע סטנדרט התנהגות סביר של עורך בקשה להיתר בניה, מתכנן שלד או אחראי שלד, אשר הפרתם מעידה על הפרת חובת הזהירות וסטיה מסטנדרט ההתנהגות הסביר של בעל מקצוע שכזה.

29. לטענת הרשפינקל אין הוא נושא באחריות לנזקים הנטענים בתביעה, אלא גורמים אחרים הם שהובילו לקרות הנזקים. לדבריו, יש להטיל האחריות על יהלומית או על המדינה משהיה על המדינה למסור ליהלומית, ועל יהלומית היה למסור למכטה, את המפה הטופוגרפית המשקפת את פני השטח ועומק הוואדי או הנקיק שעבר בשטח מושא התובענה. כן טען כי יש להטיל האחריות לנזקים על המדינה או קק"ל או מי מטעמן משלא הידקו את הקרקע כראוי, פעולה אשר היתה מונעת תזוזת היסודות. לשאלות בדבר אחריות המדינה או קק"ל אתייחס בהמשך. הרשפינקל אף טען כי התוכנית אותה ערך תוכננה בהתאם להמלצות הביסוס והיא אף אושרה על ידי מכטה, ואילו יהלומית היתה פועלת בהתאם להנחיות התוכנית, יסודות המבנה לא היו שוקעים.
הרשפינקל הטיל האחריות לנזקים מושא התובענה על יהלומית בהיותה האחרית לפעולותיו ומחדליו של הקודח, אשר התרשל ולא מדד את מידת חדירתן של הכלונסאות לסלע או לקרקע טבעית. כן טען לאחריות יהלומית לנזקים משלא פיקחה כראוי על עבודתו של הקודח וכן לא זימנה את מכטה להיות נוכח בעת ביצוע הקידוחים הראשוניים.

30. מוסכם על הכל כי הרשפינקל הוא מתכנן שלד המבנה בו אנו עוסקים. בסעיף 158לא(ב) לחוק התכנון והבניה נקבע כי, מתפקידו של מתכנן שלד הבנין לקיים פיקוח עליון על ביצוע עבודות השלד.
לפי תקנות התכנון והבניה (פיקוח עליון על הבניה), תשנ"ב – 1992, תקנה 2(א) "מורשה להיתר, מתכנן שלד הבנין או מומחה לדבר בתחום שהוא תכנן, חייבים בקיום פיקוח עליון, כל אחד בתחומו....". הפיקוח העליון יכלול בין היתר, "בקרה להבטחת התאמת ביצוע הבניה באתר למסמכי ההיתר על נספחיו, ובכללה התאמה לתכנית הקונסטרוקציה..." (תקנה 4(1)), וכן "הדרכה ומתן הנחיות לאחראי על הביקורת בתחום שעליו הוא אחראי, לאחראי לביצוע השלד, לקבלן הראשי, למנהל העבודה או למנהלי העבודה..." (תקנה 4(2)). בהמשך בתקנה 5, נקבע כי "הפיקוח העליון על בניית שלד הבנין יכלול פעולות אלה: (1) הפעולות המפורטות בתקנה 4 ככל שהן נוגעות לבניית שלד הבניין...(3) עדכון תכנית הקונסטרוקציה והחישובים הסטטיים, במידת הצורך, על פי שינויים, במידה וישנם, בזמן ביצוע בניית השלד בהתאם לאמור בתקנות התכנון...".

31. מדברי החקיקה עולה אחריותו של הרשפינקל כמתכנן השלד להיות בשטח ולפקח כי התכניות שתכנן מתבצעות בשטח. הרשפינקל העיד כי הוא או מישהו מטעם משרדו היו נוכחים בעת ביצוע חלק מקידוחי הכלונסאות. עם זאת, לדבריו, תפקידו ותפקיד מי מטעמו, בתור מתכננים, היה לבדוק את הברזל ואת הבטון בעת קידוח הכלונסאות ואין זה מתפקידו להזמין את יועץ הביסוס שכן זה מתפקיד המפקח או מזמין העבודה (עמ' 45 לפרוט' מיום 22.11.10). בהמשך טען כי אין זה מתפקידו, כמתכנן שלד, לבדוק אם הקידוח חודר לקרטון – "לשאלה אם אמרתי למהנדס שיצא מטעמי לשטח, בעת יציקת הכלונסאות, שיבדוק אם חופרים 10 מטרים מהקרקע הטבעית, אני משיב שהוא לא צריך לבדוק. הוא מגיע על מנת לבדוק את הברזל. לא את עומק הכלונס. הוא לא יודע מהם סוגי הקרקע השונים" (עמ' 47 לפרוט' מיום 22.10.11).

32. מומחה בית המשפט אינג' ישראל קלר, בחוות דעתו, הסביר כי האחריות לביצוע הקידוח בקרקע הטבעית, או בסלע הקרטון, מוטלת על האחראי לביצוע השלד וכי יש להבדיל בין האחראי על התכנון של השלד לבין האחראי על ביצועו: 'מי אחראי? האחראי הוא המבצע, ומי שהיה אמור (מטעמו) לוודא שהנחיות יועץ הביסוס מתבצעות" (עמ' 3 לחוות הדעת מיום 14.11.10). בעדותו בבית משפט תיאר את הנהוג בתחום הבניה בקידוח כלונסאות והסביר את שכתב בחוות דעתו:

"...בד"כ מה שנהוג במקצוע שלנו זה שעושים בקרה בתחילת הביצוע, עם כל הכבוד לקידוחי הניסיון ולמפות ולכל האינפורמציה שיש, בסופו של דבר צריך לעמוד בזמן הקידוחים ולהסתכל כל בור וכל בור, זאת דרישה שהיא דרישה
מהנוהלים של משרד התעשייה והמסחר משנת 1970, ששם כתוב שהאחראי לביצוע שלד צריך לקבוע עומק של כלונס וכלונס בפועל. אני לא יודע מי פה האחראי לביצוע השלד. שמו של האחראי לביצוע השלד כתוב בתוכניות ההגשה. אני מבקש להבהיר שיש הבדל בין אחראי לתכנון ואחראי לביצוע. כאשר אמרתי שיש לקבוע לגבי כל בור ובור של כלונס, התכוונתי לאחראי לביצוע השלד." (בהמשך הבהיר כי כשאמר אחראי לביצוע השלד התכוון למהנדס האחראי לביצוע השלד, ר.א) (עמ' 27 לעדותו בפרוט')

ובהמשך:
"נוהל העבודה הוא שיועץ הקרקע בא בתחילת עבודה בודק שהעבודה מקצועית, מכייל את הנתונים היינו בודק שהממצאים שהיו לו באמת ככה בשטח. המהנדס האחראי לביצוע השלד צריך להיות נוכח כל זמן ביצוע הכלונסאות ולקבוע את העומק בפועל של כל כלונס וכלונס, זה כתוב בהוראות משנת 1970...אם קראו למהנדס האחראי לביצוע השלד לשטח בתחילת העבודה הוא היה צריך לקרוא למהנדס הביסוס שיבוא גם הוא. נכון שאם המהנדס הביסוס לא הגיע אסור להמשיך עם הקידוחים וצריך לעצור את העבודה עד שהמהנדס יגיע. כשכתבתי בסעיף 8 לחוות דעתי ומי שהיה אמור מטעמו התכוונתי למהנדס הביצוע שהיה עליו לוודא שהנחיות יועץ הביסוס מתבצעות." (עמ' 29 לעדותו בפרוט')

33. עולה מהאמור כי יש להבדיל בין המהנדס האחראי על ביצוע השלד לבין מתכנן השלד. על המהנדס האחראי לביצוע השלד לבדוק את עומקו של כל כלונס וכלונס, בעת קידוחי הכלונסאות. על המהנדס האחראי על ביצוע השלד לקרוא למהנדס הביסוס, בהתאם לקבוע בתכניות הביסוס, על מנת שיאשר את הכלונסאות הראשונים בטרם יציקתם. בביצוע העבודות בשטח, אין להסתמך אך ורק על תכנית השלד ועל תכנית הביסוס, ומשיש לבחון את התאמת התכניות לשטח. הרשפינקל, כאמור, טען בעדותו כי לא היה אחראי על ביצוע השלד, וכי אחריותו הסתכמה בתכנונו. בהתייחסותו לנספח י' לתצהירו של שלום מויאל, שם חתום הרשפינקל על היתר בניה כאחראי לביצוע השלד, טען הרשפינקל כי המסמך נערך על ידי העירייה, וכי אינו זוכר שחתם על המסמך (עמ' 42 בפרוט' מיום 22.11.10). הרשפינקל לא כפר כי החתימה על נספח י' היא חתימתו.

34. בטופס הגשת חישובים סטאטיים (נספח ה' לתצהיר שלום מויאל), עליו חתום הרשפינקל, ולטענת ב"כ יהלומית רק מבצע שלד (כלומר- אחראי על ביצוע שלד) יכול לחתום על טופס זה, שינה הרשפינקל את הכותרת באופן שבמקום הכתוב "שם האחראי לביצוע השלד", נכתב "שם האחראי לתכנון השלד", וליד החתימה, הוסיף "לתכנון" – כלומר: מתכנן השלד (עמ' 43 לפרוט' מיום 22.11.10). הרשפינקל הסביר כי לא הסכים לחתום כאחראי לביצוע שלד על הטופס, זאת משום שלדבריו "לא היינו אחראי לביצוע השלד" (עמ' 43 לפרוט'). הרשפינקל הודה עם זאת, כי לא הודיע למזמין העבודה על השינוי שעשה בטופס הגשת חישובים סטאטיים וכי הוא יודע שאין הטופס אמור להגיע למזמין העבודה. באשר לתעודת גמר, הרשפינקל הודה כי חתם על הבקשה לתעודת גמר בתור אחראי לביצוע השלד, אך טען "אין לי שום הסכם עם הלקוח שאני אחראי על הביצוע" (עמ' 43 לפרוט' מיום 22.11.10).

35. מקבלת אני את טענת הרשפינקל כי חרף חתימתו על הבקשה לתעודת גמר בתור אחראי לביצוע שלד, בפועל הרשפינקל לא נשכר לבצע עבודה של אחראי לביצוע שלד ואף לא ביצע עבודתו של אחראי לביצוע שלד. תמיכה לכך שהרשפינקל לא תפקד כאחראי על ביצוע השלד, יש גם בדבריהם של נציגי יהלומית – האחים מויאל – אשר ניכר כי הם לא התייחסו להרשפינקל בתור האחראי לביצוע השלד.

מרדכי מויאל, העיד כי בעת חפירת הכלונסאות יציקת היסודות בפרויקט, נוכח מהנדס מטעם יהלומית, לדבריו "היה שם מפקח צמוד, מהנדס ששמו ודים. הוא היה שם כל היום, למעט אם היה חולה" (עמ' 26 לעדותו בפרוט').

גם יעקב מויאל, מנהל יהלומית בשנים 98-94, בעדותו לא התייחס להרשפינקל כאל האחראי לביצוע השלד. לדבריו – "אני יודע שמשרד השיכון מחייב אותנו להחזיק מהנדס מפקח באתר במשך כל הזמן, בפיקוח צמוד. לשאלה מי היה המפקח שלנו אני משיב המהנדס ואדים אטרנוב" (עמ' 33 לפרוט'). וכן העיד שלום מויאל "ואדים היה עובד של החברה, היו ביננו יחסי עובד ומעביד" (עמ' 38, 39 לעדותו בפרוט'), הוא ולא הרשפינקל.

36. עולה מהאמור כי אין להטיל על הרשפינקל את האחריות לביצוע השלד בפרויקט בשל כך שלא פיקח כמהנדס ביצוע על עומקו של כל כלונס וכלונס, משלא מונה לביצוע תפקיד זה.

37. לטענת התובעים ויהלומית, כאמור, כשל הרשפינקל בתכנון בשל כך שתכנן את הכלונסאות שלא בהתאם לדו"ח הביסוס של מכטה. בעוד שבדו"ח של מכטה צויין כי עומק הכלונסאות יהיה 10 מ' וקוטרם 50 ס"מ, הרשפינקל תכנן חלק מהכלונסאות, המדובר בחלק מהכלונסאות ההיקפיות של המבנה, בעומק של 8 מ' ובהיקף של 40 ס"מ. בעניין זה נחקרו המומחה קלר, הרשפינקל ומכטה ולא נמצא בעדויותיהם תימוכין לטענתה זו של יהלומית.
מעיון בחוות הדעת של מכטה עולה כי בראשית הפרק הדן בעומק הכלונס צויין "עומק הכלונסאות האופטימאלי והחסכוני יהיה 10 מ' ויש לחדור לתוך הקרטון 1 מ' לפחות". עם זאת נזכר ב"טבלת העומסים המותרים, ביחס לקוטר ועומק הכלונס", בתחילת הטבלה, כלונס בקוטר 50 ס"מ בעומק של 8 מ' כאשר העומס המותר לגבי כלונס כזה 30 טון. כאמור הרשפינקל תכנן כלונסאות בעומק של 8 מ' בהיקף של 40 ס"מ, ואולם לעניין זה העיד המומחה קלר "בענייננו כל הכלונסאות של 8 מ' שלא הגיעו לסלע ולא חדרו לתוכו, אלה כלונסאות עם תסבולת קטנה מאוד ששקעו וזאת הבעיה של המילוי. אותה תוצאה היתה קורית גם אם הכלונסאות היו 50 ס"מ עובי או 80 ס"מ עובי" (ישיבה מיום 9.12.10 עמ' 28).

38. טענה נוספת שהועלתה כנגד הרשפינקל היתה כי בעוד שבדו"ח הביסוס הראשוני של מכטה צויין כי יש לחדור לקרטון 1 מ' לפחות, הנחיה זו, חדירה לקרטון אינה נמצאת בתוכנית הרשפינקל. בתוכנית צויין "עומק כלונסאות 10.00 מ' לפחות בקרקע טבעית", והדברים נכונים גם לגבי כלונסאות שתוכננו לעומק של 8 מ'.
המומחה קלר, הרשפינקל ומכטה העידו כי אילו יהלומית היתה אכן קודחת את הכלונסאות 10 מ' בתוך קרקע טבעית הנזקים שנגרמו לתובעים לא היו נגרמים והיתה מושגת אותה תוצאה המושגת כאשר יש חדירה לתוך הקרטון. המומחה קלר לעניין זה העיד "לשאלה האם זה נכון שכאלה מחדירים כלונס בקרקע טבעית לעומק המתוכנן במקרה זה 10 מ' הקרקע הטבעית עוטפת אותו ומהדקת אותו ואין צורך בחדירה לקרטון אני משיב בחיוב" (שם עמ' 26 לפרוט'). יחד עם זאת, סבורתני, כי היה על הרשפינקל לציין בתוכנית, כמצויין בדו"ח מכטה, הצורך בחדירה לתוך הקרטון בשים לב לעובדה כי באתר היתה קרקע מילוי, וכפי שעלה מהעדויות כל קודח יודע כאשר הוא מגיע לקרטון. לא נעלם מעיניי כי עלה מהעדויות – כפי שמכטה העיד – "... הקודח בוודאות הוא האיש המרכזי שיכול לדעת אם מדובר בקרקע מילוי אם לאו. הוא מזהה זאת בקדיחה עצמה אם מדובר בקרקע מילוי או קרקע טבעית" (עמ' 20 וכן בעמ' 21 לפרוט'). דעתי היא כי היה על הרשפינקל לציין את הצורך בחדירה לקרטון כאמור בדו"ח הביסוס של מכטה. דעתי מתחזקת לנוכח עדותו של מכטה "אני לא מאמין שמפקח ממוצע יכול להבחין אם מדובר בקרקע מילוי" (שם), בה בעת שדרישה לחדירה לקרטון היתה מונעת טעות בעובי המילוי ומבטיחה ביסוס הולם למבנה למרות קיומו של שיפוע באתר (מכטה עמ' 13 לפרוט'). יחד עם זאת, לא מצאתי כי יש להטיל אחריות על הרשפינקל לנזקי התובעים בשל כך שלא ציין את הצורך בחדירה לקרטון בתוכניתו, הן משום שדי היה בחדירה לקרקע טבעית בעומק הנדרש, והן משיכל להניח כי בידי יהלומית יהיה באתר גם דו"ח הביסוס של מכטה ולא רק תוכניתו.

39. הרשפינקל טען כי קיבל אישור ממכטה לתוכניתו, מכטה הכחיש וטען כי לאחר שמסר את דו"ח הביסוס הראשוני לא היה לו כל קשר לאתר עד שנקרא בשנת 1998 לסייע בתיקונים. בעניין זה עדיפה בעיני עדות מכטה. בעדותו הסתמך הרשפינקל על נוהל עבודה במשרדו ואולם לא נמצא כל תיעוד המאושש את הטענה כי גם במקרה זה הנוהל קויים, בעוד מכטה העיד, ותמך דבריו בתיעוד באשר לשכר הטרחה שקיבל מיהלומית, כי פרט לכך שמסר ליהלומית את הדו"ח הראשוני לא היה לו כל קשר לבניית המבנה. למרות המקובל כי תוכנית הקונסטרוקציה תקבל את אישור מהנדס הביסוס, אין להטיל על הרשפינקל אחריות בשל כך שנמנע מקבלת האישור שכן אילו קויימו הדרישות בתוכניתו, היינו, לענייננו, החדירה לתוך קרקע טבעית, לא היה נגרם לתובעים הנזק שנגרם.

40. הרשפינקל נשכר על ידי יהלומית לצורך תכנון הקונסטרוקציה לרבות ביצוע פיקוח עליון והוא אף חתום על הבקשה לתעודת גמר (נספח יז' לתצהיר שלום מויאל מיום 6.10.10). בחתימתו על בקשה לתעודת גמר הצהיר הרשפינקל כי "הבניה/ העבודה שלגביה מבוקשת בזה תעודת גמר בוצעה בהתאם לתוכנית הקונסטרוקציה שנערכה בידי.... ואשר התבססה על החישובים הסטטיים שנחתמו בידי..." וכן "אני מצהיר בזה כי שלד הבניין הוקם בהשגחתי המלאה וכי אין כל סכנה נשקפת כיום ובעתיד לבני אדם שישתמשו בבניין האמור, מאופן ביצוע בניית השלד ואיכותו".
בעדותו אישר הרשפינקל כי בשעת יציקת הכלונסאות נכח באתר הוא או מישהו ממשרדו (ישיבה מיום 22.11.2010 עמ' 45 לפרוט'). לשאלה מה היה תפקידו של מי שנכח מטעמו באתר, בשלב הכנסת, בניית, הכלונסאות, העיד הרשפינקל "לבדוק את הברזל ואת הבטון" (שם), וכן "הוא מגיע על מנת לבדוק את הברזל, לא את עומק הכלונס" (שם עמ' 47 לפרוט').
בתוכנית הקונסטרוקציה שערך הרשפינקל ניתנו על ידו הנחיות לביצוע הכלונסאות, בין יתר - ההנחיות מצינו: "מהנדס הביסוס יאשר את הכלונסאות הראשוניים באתר טרם יציקתם" וכן "בתחום (צ.ל "בתום" ר.א.) יציקת הכלונסאות הם יבדקו במכשור סוני". ההנחיות האמורות הועתקו, מדו"ח מכטה, ההנחיה בדבר אישור מכטה את הכלונסאות הראשונים לא קויימה, כעולה מעדות מכטה המהימנה עלי. לא הובאה כל ראיה כי ההנחיה בדבר בדיקה במכשיר סוני קויימה. הסתפקו הרשפינקל, או מי ממשרדו בבדיקת הברזל אינה ממלאת אחר דרישת תקנות התכנון והבניה (פיקוח עליון על הבניה), תשנ"ב – 1992, שהוזכרו לעיל, ואף לא ממלאת אחר האמור בתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל – 1970, תקנה 15.02(3) לפיה על מתכנן השלד "לערוך ביקורת על ביצועה של הבנייה... כדי להבטיח שהשלד ייבנה לפי הכללים והרמה המקצועית הנהוגים אותה שעה בנדון וכל דין הנוגע לעניין ובהתאם לחישובים הסטטיים כפי שהוגשו וזאת במסגרת אחריותו לפיקוח עליון על הקמת שלד הבניין".
לנוכח עדותו של הרשפינקל כי הפיקוח מצידו, לעניין הכלונסאות, היה אך בבדיקת הברזל, כאשר לא נעשתה על ידו כל בדיקה, בקרה, הדרכה או ברור עם מהנדס הביצוע, מנהל העבודה, הקודח או יומני עבודה באתר כדי לוודאי כי יהלומית ממלאת אחר דרישות תוכניתו באשר לעומק הכלונסאות וכאשר לית מן דפליג כי עומק הכלונסאות, חדירתם לתוך קרטון או לתוך קרקע טבעית כאמור בתוכנית הקונסטרוקציה, הינו מהותי ליציבות המבנה, דעתי היא כי יש להטיל עליו 10% מהאחריות לקרות הנזק מושא התביעה.

אחריות מכטה

41. לטענת יהלומית, מכטה או מי מטעמו נכחו במעמד קידוחי הכלונסאות הראשונים, בדקו ביצועם ואישרו אותם, שכן עולה מהודעות הפקסימיליה ששלחה יהלומית אליו ביום 24.10.94 וביום 31.10.94 כי זומן להיות נוכח בעת ביצוע קידוחי הכלונסאות הראשונים, מכאן, שגם עליו מוטלת אחריות לכשל. כהוכחה לטענתה כי מכטה כשל בכך שאישר תכניות שלד פגומות של הרשפינקל או בכך שלא התערב בהן, ציינה יהלומית את הצטרפותו של מכטה לעבודות התיקון ב- 1998, אשר לטענתה נבעה מתחושת מחויבותו נוכח מעורבותו בפרויקט גם מעבר לכתיבת דו"ח הביסוס.
לעומת טענות יהלומית טען מכטה כי מעורבותו בפרויקט הסתכמה בדו"ח הביסוס שכתב, שלאחריו לא עמד בקשר עם מי מן העוסקים בפרויקט אלא בעת התיקונים שנעשו בשנת 1998. לטענתו לא הוזמן על ידי יהלומית לפקח על הקידוח, ובכל מקרה לא הגיע לאתר בעת קידוח הכלונסאות.

42. באשר לנוכחות מכטה בעת הקידוח, מרדכי העיד "אני לא זוכר אם הוא היה בקידוחי הניסיון הוא בקידוח של הכלונסאות, אבל אני זוכר שהוא היה וגם הנציגים שלו היו, אני לא זוכר אם הוא היה בקידוחי הניסיון או בקידוחי הכלונסאות" (עמ' 26 לעדותו בפרוט'). בהמשך שינה עדותו וטען כי "אני לא זוכר בדיוק את היום שהיה, אבל אני זוכר שפעם אחת הוא היה והיו הנציגים שלו" (עמ' 27 לעדותו בפרוט').

43. מאישורי משלוח הפקס אותם צרפה יהלומית לתיק (נ/3) עולה כי בזימון הראשון, אותו שלחה לטענתה יהלומית למכטה ביום 24.10.94, צויין כי הקידוחים יבוצעו ביום 27.10.94. לבסוף, ביצוע הקידוחים נדחה, בשל תקלה, ובוצע לראשונה ביום 30.10.94 (נספח נז לתצהיר שלום מויאל- "טופס ביצוע כלונסאות", עדות שלום מויאל (עמ' 39 לפרוט') וכן עדות מרדכי מויאל (עמ' 26 לפרוט'). יחד עם זאת, מכטה לא זומן ליום תחילת עבודות הקידוח, היינו, ליום 30.10.94, אלא שההזמנה השנייה נשלחה לו בפקס, כטענת יהלומית, אך ביום 31.10.94, כאשר אף לא צויין בה לאיזה יום הוא מוזמן.

44. יעקב מויאל הודה כי הכיר את ההוראה בדו"ח הביסוס לפיה יש להזמין את מהנדס הביסוס לשטח וכי אכן הזמין אותו בפקס. לדבריו, "שאחרי שהיתה תקלה במכונה של הקידוח, ביום 27.10, הוא אמר שנתחיל בקידוחים ואחרי שנראה שהכל בסדר שנזמין אותו, וכך עשיתי" (עמ' 33 לפרוט'). יעקב העיד כי לא נכח באתר אלא שנמסר לו שמכטה הגיע לאתר וכי אם היו למכטה הערות היה מודיע לו (עמ' 33 לפרוט').

45. שלום מויאל מסר לגבי הזמנתו של מכטה לשטח, כי לא קיבל אישור של מכטה על השתתפותו בקידוחי הכלונסאות (עמ' 39 לפרוט'). לדבריו, לא היה באתר בעת ביצוע הקידוחים הראשונים אך זוכר שפעם פגש את מכטה (עמ' 39 לפרוט').

46. מכטה העיד כי הפקסימיליות שנשלחו אליו מיהלומית בימים 24.10.94 ו-28.10.94 (צ"ל – 31.10.94- ר.א.) בו התבקש להגיע לשטח לביצוע הכלונסאות, לא התקבלו אצלו (עמ' 15 לפרוט' מיום 9.12.10). בנוסף, טען כי לא ביצע פיקוח עליון וכהוכחה לכך, טען כי אילו היה מבצע פיקוח היתה יהלומית משלמת לו סכום גבוה יותר, וכי יהלומית שלמה לו רק עבור דו"ח הביסוס שחיבר – 2,200 ₪ ולא 2,800 ₪ כי טענה שלא פיקח על הפרויקט משלא הגיע לשטח (עמ' 18 לפרוט' מיום 9.12.10).

47. קלר העיד באשר לדו"ח הביסוס אותו ערך מכטה ואחריותו לאופן ביצוע הקידוחים- "הדו"ח הוא בסדר. מעבר לזה גם אם הדו"ח לא בסדר אם יועץ הקרקע לא הוזמן בכלל כדי לראות מה עושים אז לפי הבנתי התנתק הקשר בינו לבין העבודה הזאת, הוא כתב דו"ח ראשוני ובזה תם חלקו, כל מה שקרה אחר כך הוא לא שם". (עמ' 34 לפרוט').

48. כמו במקרה של הרשפינקל, בטופס ביצוע הכלונסאות, אין חתימות של מכטה ורק מרדכי חתום. כך גם ביומני העבודה (נספח ו'), שאינם חתומים על ידי מי מהמהנדסים במקומות המיועדים לחתימתם.

49. לנוכח האמור בעדות מכטה, והתרשמותי מכנות דבריו, שוכנעתי כי לא נכח ביום הקידוחים הראשון, ואף לא נכח בימי הקידוחים האחרים וכי, כטענתו, מעבר להגשת תוכנית הביסוס הראשונית לא היה לו קשר לבניית המבנה.

50. יהלומית אף טענה כי דו"ח הביסוס הינו חסר ומעורפל, וכי על מכטה היה להימנע מלהוציאו אם הדו"ח בגדר טיוטה או לפחות לציין כי הדו"ח חסר. לדבריה, הדו"ח החסר הוא שגרם להרשפינקל להוציא תוכניות שלד כושלות. יהלומית טענה כי מכטה סתר עצמו – מחד טען כי המלצות הביסוס שכתב בדו"ח היו בגדר טיוטא ומאידך טען כי ניתן היה להסתמך על הדו"ח ולפעול על פיו. עוד טענה יהלומית כי מכטה התרשל בשל כך שלא דאג לקבל לידיו את התוכנית הטופוגרפית של הקרקע ואת תוכניות עבודות העפר.

51. מכטה טען כי בעת שערך את דו"ח הביסוס היו חסרים בידיו נתונים על מנת להפכו לדו"ח סופי שכן טרם ראה מפה טופוגרפית של האזור, אף כי טען שדרש מפה ממר דוד פרץ נציג הקבלן, וכן כי טרם שוחח עם מהנדס הקונסטרוקציה אשר אחראי על תכנון הכלונסאות והיסודות, ולכן הדגיש בכותרת הדו"ח כי זהו דו"ח ראשוני (עמ' 9 לפרוט' מיום 9.12.10). מכטה אף טען כי בשל חוסר במידע אודות תוואי השטח, כתב בדו"ח הביסוס כי עומק הכלונסאות יהיה 10 מ' וכי עליהם לחדור לתוך הקרטון 1 מ' לפחות וציין כי יתכנו שינויים בקוטר ובעומק הכלונסאות כאשר העומק הסופי יקבע באתר על ידי מהנדס הביסוס. בכל מקרה, טען כי אילו הנחיות דו"ח הביסוס היו מיושמות בשטח, הליקויים היו נמנעים (תצהירו מיום 10.11.10).

52. במהלך עדותו השיב מכטה לשאלה אם ניתן היה להסתמך על הדו"ח – "אני אומר שבדיעבד אם היו קודחים לפי הדו"ח אז כן" (עמ' 9 לפרוט'). לדבריו, היה צורך בהשלמת פרטים חסרים בדו"ח. העובדה כי מכטה טען מחד כי דו"ח הביסוס אותו ערך הינו ראשוני, ומאידך, כי ניתן היה להסתמך עליו- אינה פוגמת באמינותו. מוסכם שאילו הכלונסאות היו חודרות לפחות 1 מ' בקרטון, כפי שציין בדו"ח, הדבר היה מונע את הנזק. מכאן שהדו"ח אותו ערך מכטה למרות שכונה דו"ח ראשוני, לא הטעה את יהלומית או את הרשפינקל.

53. קלר העיד – "אני לא ראיתי שום בעיה עם מכטה מאחר שראיתי דו"ח ראשוני שלו ומאז הדו"ח הראשוני ועד שהבניין התחיל להיסדק אין סימנים של מכטה" (עמ' 29 לפרוט') וכן לו היו מבצעים את הנחיותיו של מכטה לא היו נוצרות בעיות – "ההנחיות היו בסדר" ... "הדו"ח הוא בסדר".

54. אשר לטענה בדבר התרשלותו של מכטה בכך שלא דאג לקבל לידיו את המפה הטופוגרפית ומידע על עבודות העפר שנעשו בשטח, הרי שאף טענה זו דינה להידחות. מכטה העיד כי בהתאם לנהלי העבודה לפיהם הוא עבד, הוא ביקש ממזמין העבודה מפה טופוגרפית של השטח בטרם החל בהכנת דו"ח הביסוס (עמ' 9 לפרוט'), אך בקשתו לא נענתה. בין אם היה על מכטה לדאוג לקבלת מפות טופוגרפיות, כפי שמאוחר יותר עשו המהנדסים דוד דוד וישראל דוד, הרי שלאור עדות המומחה קלר כי הדו"ח היה בסדר אין זה מעלה או מוריד לענייננו אם היו למכטה המפות אם לאו. מכטה אף השיב, כאשר נשאל אם הדו"ח היה שונה אילו המפות היו בזמנו בידיו והיה יודע כי עובר במקום ואדי "שלא, הייתי דורש חדירה לסלע באותה מידה" (עמ' 14 לפרוט').

55. לאור עדותו של המומחה קלר, ולאחר שעדות מכטה מהימנה עלי, הנני קובעת כי מכטה לא התרשל בתפקידו כיועץ קרקע וכי לו יהלומית היתה פועלת לפי הדו"ח שהוציא וכן היתה מזמינה אותו לאתר בטרם החלה בביצוע הקידוחים, או ממתינה לבואו בטרם החלה בקידוחים, הנזקים שארעו היו נמנעים. אשר על כן, דין ההודעה שיהלומית שלחה למכטה להידחות.

אחריות המדינה

56. לטענת יהלומית, לו היו משרד הבינוי והשיכון ומינהל מקרקעי ישראל – המדינה – מצרפים להסכמים את המפה הטופוגרפית, את תוכנית עבודות העפר, על פיה תוכננו עבודות המילוי, וכן תוכנית העדות (as made), שנעשתה על ידי קק"ל לאחר סיום עבודות המילוי, ניתן היה למנוע את הכשל שנוצר. לטענת יהלומית מעדות אלי רון, שנתן תצהיר מטעם המדינה, ניתן ללמוד כי לא צורפה מפה טופוגרפית אלא תוכנית כבישים בהתאם לתב"ע, וכי המפה אותה צרף אלי רון לתצהירו הינה מושחרת באיזור הקטע המתייחס למבנה וכי לא צורפה להסכם.

57. מר אלי רון, אשר שיווק את המגרשים נשוא תובענה זו, מטעם משרד הבינוי והשיכון, העיד כי בשטח בו נבנה המבנה כלל לא עבר וואדי אלא שהיה שם שטח נמוך יותר,שקוע, וכי הוא מולא על ידי קק"ל. לטענתו, בסיור הקבלנים הוא מסר כי לא בוצע הידוק בקרקע. כן העיד כי לחוזה צורף דו"ח סיור הקבלנים, כחלק מהחוזה, וכן מפה טופוגרפית גיאולוגית מלפני ביצוע עבודות הפיקוח. לתצהירו של אלי רון צורף צילום של המפה הטופוגרפית שצורפה להסכם בין יהלומית למדינה והנושאת את חתימת יהלומית.
מר שלום מויאל העיד כי מי שחתם מטעם החברה על ההסכמים אל מול המדינה היה דוד פרץ (עמ' 51 לפרוט'). יהלומית לא העידה מטעמה את מר דוד פרץ. לפיכך, לאור עדותו של אלי רון, לפיה המפה הטופוגרפית נמסרה ליהלומית, ומשטענה זו לא נסתרה על ידה, הנני דוחה את טענתה של יהלומית לפיה המדינה התרשלה בכך שלא צרפה את המסמכים הרלוונטיים לפרוייקט.

58. מעבר לטענת יהלומית כי המדינה לא סיפקה לה מפה טופוגרפית טענה יהלומית כי באדמת המילוי לא בוצע הידוק, אשר אילו בוצע היה מונע את שקיעת הכלונסאות.
יהלומית הפנתה אצבע מאשימה כלפי משרד הבינוי והשיכון, וטענה כי התרשל בביצוע המילוי או בפיקוח על ביצועו, מכיוון שהמילוי לא היה מדוק כנדרש. לדבריה, אלי רון לא ידע להעיד האם משרד הבינוי והשיכון קיבל מקק"ל, שביצעה את עבודות המילוי, תכניות עדות המשקפות את אופן ביצוע עבודות ההידוק או אם המינהל ידע שלא נעשה הידוק.

לטענת יהלומית משרד הבינוי והשיכון ידע, או היה עליו לדעת כי יהלומית אינה יודעת דבר על המילוי וליידעה על כך. וכן כי נמסר לה כי עומק המילוי הינו עד 7 מטר כשבפועל המילוי היה עמוק יותר וכן לא צויין כי עבר במקום וואדי.

59. מן העדויות עלה, כי קיים סטנדרט לביצוע הידוק קרקע. בהתאם לסטנדרט, אין זה נהוג לבצע הידוק מבוקש לכל שכבות המילוי. הסטנדרט המקובל הוא ביצוע הידוק מבוקר אך ורק לשני המטרים העליונים של אדמת המילוי. וכדברי ישראל קלר:

"... המפרט הכללי שהוא המפרט של המדינה מפרט 51, שכולם עובדים לפיו, לא מחייב הידוק מבוקר לכל נפח המילוי. אף אחד לא מבטיח לך במקרה כזה, כפי שתיארת, בקרה לכל שכבות המילוי. כאשר מדובר על קרקע מהודקת הכוונה היא לפי המפרט הכללי 51, היינו שהקרקע מהודקת ומבוקרת רק בשני מטרים עליונים" (עמ' 26 לפרוט' מיום 9.12.10) וכן "אשר לחלקם של משרד השיכון והמנהל לפי הסימנים שאני ראיתי הם מכרו את הסחורה הנורמטיבית במשק לא רק לתקופה ההיא אלא אפילו היום. המפרט 51 בתוקף עד היום" (עמ' 29 לפרוט' מיום 9.12.10).

60. מאחר והנורמה הקיימת היא לא לבצע הידוק מבוקר לכל אדמת המילוי, לא תישמע טענת יהלומית כי המדינה הייתה חייבת בהידוק שהיה מייצב את הכלונסאות על מנת שלא ישקעו, או שהיתה חייבת בפיקוח כי הידוק שכזה יעשה. זאת ועוד, נקודת המוצא של יהלומית, בתור הקבלן החוכר את הקרקע, היתה צריכה להיות שאדמת המילוי כולה לא מהודקת באופן מבוקר, שהרי זהו הסטנדרט. משלא הייתה סטייה מן הנורמה המקובלת בהידוק אדמת המילוי במתחם, לא ניתן לומר שהמדינה התרשלה במסירת הקרקע כמות שהיא. יצויין, כי נציג משרד השיכון, מר אלי רון, נקט משנה זהירות בציינו בסיור הקבלנים שנעשה במתחם, כי המילוי בשטח לא מבוקר, זאת מאחר ולא מצא עדות כי הקרקע כן הודקה. על כן, בפרוטוקול סיור הקבלנים כתב כי:

"- רוב השטח הוא מילוי 7-3 מ' (מילוי לא מבוקר)
- חייבים לבצע בדיקות קרקע – ולקבל הנחיות לביסוס"
- (עמ' 1 לפרוט' סיור הקבלנים, נספח ג' לתצהירו של משה מויאל).

61. אוסיף, כי מר אלי רון ציין בתצהירו "בין התוכניות אשר צורפו להסכם, צורפה מפה טופוגרפית סביבתית המציגה את המתחם ביחס לקוי הגובה... מפה זו מספקת את מלוא הנתונים להם נדרש הקבלן ביחס לגובה המילוי..." (סעיף 8 לתצהיר מיום 11.11.10). מעבר לנדרש יצויין כי מר אשר רון מטעם קק"ל, העיד כי בעבודות במתחם בוצע הידוק כל 20 ס"מ (עמ' 39 לפרוט' מיום 9.12.10) וכן, כי המומחה קלר העיד כי המילוי במתחם היה מספיק מהודק להותיר את הקיר התומך בצד הצפוני של המתחם יציב על גבי המילוי (עמ' 26 לפרוט' מיום 29.12.10).

62. לא מצאתי צורך לקבוע אם ואיזה הידוק בוצע באתר שכן, כאמור, מר אלי רון הודיע בסיור קבלנים שלא בוצע הידוק למילוי, וכי על הקבלנים לבצע בדיקות קרקע. אשר על כן, משלא מצאתי כי עלה בידי יהלומית להוכיח טענותיה כנגד המדינה, הנני דוחה את ההודעה לצד שלישי שיהלומית שלחה למדינה. משנדחתה ההודעה לצד שלישי שיהלומית שלחה למדינה, ממילא נדחית ההודעה לצד רביעי שהמדינה שלחה לקק"ל.

תיקונים
63. לאחר קבלת התלונות הראשונות אודות קיומם של סדקים בדירות, במהלך מרץ בשנת 1998, פעלה יהלומית לתיקון הסדקים ולמניעת שקיעת הבתים, בהסתמך על חוות הדעת של אינג' אידל, אותה מסרו לה התובעים, ובתיאום עם הרשפינקל ומכטה. הרשפינקל ומכטה שביקרו בשטח וביצעו קידוחי ניסיון, יעצו ליהלומית להוסיף כלונסאות לשם תמיכה בכלונסאות ההיקפיים הקיימים. בהמלצת המהנדסים בוצע מעקב אחר שקיעת המבנה והתברר כי התיקון לא צלח. באפריל 1998 פנתה יהלומית לטכניון, התייעצה עם מומחים בתחום, ואף שכרה את שירותיהם של המהנדסים דוד דוד וישראל דוד, אשר הכינו תוכנית תיקונים חדשה, בשיתוף פעולה מצד הרשפינקל ומכטה. התיקונים בוצעו על ידי יהלומית בחודשים נובמבר 1998-ינואר 1999.

64. לטענת התובעים, יהלומית לא עשתה כל מאמץ אמיתי לתקן את שקיעתם של היסודות וכי כל שביצעה בתיקון הראשון היו תיקונים "קוסמטיים".

לטענת יהלומית, יש להטיל את הכשל של התיקונים הראשונים, אלה שבוצעו במרס 1998, על מכטה והרשפינקל משהמליצו על תיקון 6 כלונסאות היקפיים בלבד ולא תיקון הכלונסאות ההיקפיים כולם, כנדרש בנסיבות, לו היו פותרים את בעיית השקיעה עוד בתחילת שנת 1998, ניתן היה למנוע, לטענת יהלומית, את הגשת התביעה מלכתחילה.

65. מכטה דחה את טענתה של יהלומית וטען כי היא הרחיקה לכת עת טענה כי לידתן של התביעות באי הצלחתם של התיקונים הראשונים, משאך עברו מספר חודשים מועטים בין שני התיקונים שבוצעו ולא חלה החמרה משמעותית במצב דירותיהם של התובעים. לטענת מכטה לא נפל כל פגם בהנחיות אותן נתן לתיקון אלא שהנחיותיו לא בוצעו כראוי על ידי יהלומית.

66. הרשפינקל טען כי תכנון תיקון הכלונסאות בוצע על ידו בהתאם להנחיותיו של מכטה. לדבריו הדגיש בתוכניתו כי על הכלונס לחדור לעומק של שני מטרים בתוך הסלע. עוד הוסיף הרשפינקל, כי אומנם לצורך תיקון הכלונסאות במרס 1998, המליץ על הגדלת קוטר הכלונס אך מכאן אין ללמוד כי נפל פסול בתוכניתו המקורית להחדרת הכלונסאות. לדבריו, מאחר והכלונס החדש עומד שלא בצורה ישרה אלא על צידו, דבר היוצר כוח סיבובי, הדבר מחייב את עיבוי הכלונס. הרשפינקל דחה את טענתה של יהלומית כי נכשל בייעוץ שנתן לה לתקן 6 כלונסאות בלבד, משלדבריו תיקון יתר הכלונסאות לא היה פותר את הבעיה מאחר ושורש הבעיה בביצוע התיקון הראשון על ידי יהלומית היה אי החדרת הכלונסאות לתוך הסלע כמומלץ.

67. מר יעקב מויאל העיד כי בשנת 1998 בוצעו 6 קידוחי ניסיון על ידי הרשפינקל ומכטה (עמ' 29 לפרוט'). הקידוחים בוצעו בסמוך לכלונסאות הקיימים, ולתוך הקידוחים יצקו כלונסאות חדשים, הכל בהתאם לתוכניות הרשפינקל ומכטה. תיקון זה נמשך מחודש פברואר 1998 עד לחודש מאי 1998. לאחר סיום הקידוחים, שבו להופיע הסדקים ולכן, לדברי יעקב מויאל, שכרה יהלומית את שירותיהם של המהנדסים דוד דוד וישראל דוד (עמ' 30 לפרוט'). אשר לתיקון השני שהסתיים בשנת 1999, העיד מויאל כי לפי המעקבים שבוצעו, הבתים התייצבו, ומאז 1999 לא נדרשה יהלומית לבצע תיקונים (עמ' 32 לפרוט').

68. הרשפינקל העיד כי בחודש מרץ 1998, לאחר שהתבקש על ידי יהלומית לבוא ולסייע בפתרון בעיית הסדקים, הוא העריך כי מקור הבעיה הינו "שקיעה של יסודות שלא הגיעו מספיק לקרקע טבעית" (עמ' 49 לפרוט'). הרשפינקל אישר כי אכן נבנו שישה כלונסאות חדשים שחוברו כלונס חדש לכלונס קיים וכי אמר כי יש צורך במעקב (עמ' 49 לפרוט'). לאחר המלצותיהם של המהנדסים דוד, ערך הרשפינקל תוכניות נוספות וככל הידוע לו הפתרון שנמצא הינו משביע רצון (עמ' 51 לפרוט').

69. מכטה העיד כי התיקון אשר בוצע על ידו ועל ידי הרשפינקל בתחילת שנת 1998 לא היה אמור להעניק פתרון סופי לבעיית שקיעת היסודות אלא "היו יותר מעשרים יסודות לתיקון ותיקנו רק שישה. מה שאמרנו שנתחיל לתקן מתוך ה-20 יסודות שישה ונראה אם זה עוזר" ולאחר ביצוע התיקון בוצע מעקב (עמ' 16 לפרוט'). מכטה הודה כי בעת ביצוע התיקון הראשוני, לא ידע כי בעבר עבר באזור המבנה וואדי (עמ' 16 לפרוט').

70. יהלומית הגישה חוות דעת של המהנדס ישראל דוד (נספח נט לתצהירו של שלום מויאל), מיום 1.10.98, המשלימה את חוות דעתו של דוד דוד, והתבססה על סיור באתר ביום 30.8.98. ישראל דוד ציין בחוות דעתו כי שקיעת היסודות ההיקפיים מאותרת באזור הצפון מערבי של האתר. ישראל דוד קבע בחוות דעתו כי "פעולת "העזרה הראשונה" ביסודות 35,36,37 לא היתה מספיקה שכן היא לא לקחה בחשבון את נתוני המצאות ה"ואדי" באזור זה. (דבר שהתברר רק לאחרונה)." וכן "סביר להניח כי היסודות שבוצעו בקטע זה וגם כלונסאות ה"עזרה הראשונה" (35,36,37) לא הגיעו לקרקע הטבעית ולא חדרו לשכבה הקירטונית".

71. יצויין כי בתוכנית לחיזוק הכלונסאות שהרשפינקל הכין בתחילת שנת 1998 המליץ הרשפינקל לתמוך הכלונסאות הקיימים בכלונסאות חדשים שיוקדחו מחוץ לקווי הבניין ב"עומק לפחות 10 מ' (ייקבע באתר) 2 מ' בסלע יציב". עולה מחוות דעתו של אינג' ישראל דוד, כי הכלונסאות אותם הורו הרשפינקל ומכטה ליצוק בסמוך לכלונסאות הקיימים, שישה במספר, לא חדרו בפועל לסלע הקרטון בהתאם להנחייתם, והאחריות לעניין זה רובצת לפתחה של יהלומית. זאת ועוד, לא מצאתי לחייב הרשפינקל ומכטה בשל כישלון התיקון הראשון גם משום שכעולה מעדות מכטה תחילה ניסתה יהלומית לפטור את בעיית השקיעה בטיפול בשישה כלונסאות. אוסיף כי לא נעלם מעיני האמור על ידי הרשפינקל שהעיד שחשב שבכך תיפטר הבעיה. הטענה כי אילו התיקון הראשון היה מצליח לא היו מוגשות התביעות לא הוכחה, ועסקינן בהנחה בלבד. לסיכום, אין להטיל אחריות כלשהי על הרשפינקל ומכטה בשל אי הצלחת התיקון הראשון.

הסעדים
72. ביום 5.7.10 נרשמו בפרוטוקול 15 עובדות מוסכמות על הצדדים. בעובדה המוסכמת 9 נאמר "התובעים אינם מעוניינים בביטול הסכמי המכר והשבת כספם אלא מבקשים פיצויים". באותה ישיבה אף ניסחו הצדדים את הפלוגתיות שיש להכריע לגביהן. נאמר בפלוגתא השלישית "זכאות התובעים לקבל פיצוי בגין ראשי נזק שהם: ירידת ערך, פיצוי לא ממוני, פיצוי בגין אובדן ימי עבודה, פיצוי עבור תיקונים בדירות ו/או ביצוע תיקונים והוצאות אחרות האם יש אשם תורם מצד התובעים" (עמ' 7 לפרוט').

פיצוי בגין תיקונים בדירות או ירידת ערך:
73. לצורך בחינת ירידת ערך הדירות מונה בהסכמה מומחה מטעם בית המשפט, אינג' צבי רון. המומחה ביקר בנכס ביום 16.9.10 והגיש את חוות דעתו ביום 16.12.10. המומחה נקב בחוות דעתו אומדן משוער של תיקון הליקויים ונזקים במבנה, כאשר במסגרת התיקונים כלל חיזוק היסודות המרכזיים שיצריך פינוי זמני של ארבע משפחות בדירות הקרקע לשם כך, וכן תיקונים בדירות. סה"כ עלות התיקונים בתוספת עלות פיקוח הנדסי הועמד על ידי המומחה על הסך של 460,000 ₪ בתוספת מע"מ. המומחה הביע את דעתו כי לאחר ביצוע תיקון הליקויים תוסר אי הוודאות באשר לסדיקה עתידית ולכן לא תיגרם ירידת ערך לדירות. לחילופין קבע המומחה כי במידה ולא יבוצעו התיקונים, ירידת הערך של הדירות תתבסס על שיפוי התובעים באומדן עלות חיזוק הכלונסאות המרכזיים בהתאם לחלקם היחסי של התובעים השונים ברכוש המשותף.

74. התובעים עתרו בסיכומיהם לקבלת סעד של תיקון בעין שיבוצע על ידי יהלומית, בהתאם לחוות דעתו של המומחה צבי רון. לחילופין עתרו התובעים לקבלת הפיצוי בגובה הסכום אותו קבע המומחה רון בחוות דעתו, היינו הסך של 460,000 ₪. בנוסף, עתרו התובעים כי בין אם יבוצע תיקון בעין על ידי יהלומית ובין אם יתוקנו הליקויים על ידי התובעים, כי תינתן הוראה לפיה יהלומית תיוותר אחראית כלפי התובעים לטיב התיקונים שיבוצעו, כאשר במידה והבעיה לא תיפתר, יוכלו התובעים לשוב ולתבוע ממנה כל סעד המגיע להם, ובכלל זה את ירידת ערך הדירות. בנוסף עתרו התובעים לפיצוי בגין ראשי נזק נוספים, כפי שיפורט בהמשך.

75. יהלומית טענה בסיכומיה כי בבקשת התובעים יש משום הרחבת חזית אסורה ופסולה, משלאור הפלוגתאות המוסכמות, אין התובעים רשאים לעתור לסעד של תיקון בעין. יתרה מכך טענה כי כלל אין באפשרותה לבצע התיקונים בעצמה משהדבר כרוך בכניסה לדירות בקומת הקרקע שאינן שייכות לתובעים.
כתב התביעה בתיק אזרחי 3217/98 הוגש לראשונה ע"י תובעים 1, ביום 5.8.98. צויין אז כי מהות התובענה הינה "תביעה כספית+צו עשה+סעד הצהרתי". לאחר ביצוע התיקונים בשלהי 1998 תחילת 1999 הגישו התובעים 1 ביום 31.5.2000 כתב תביעה מתוקן שם ציינו כי מהות התביעה הינה כספית. התובעים 2 הגישו את תביעתם ביום 15.7.03, צויין על ידם כי מהות התובענה כספית. לפיכך, יש ממש בטענת יהלומית כי עתירת התובעים לחיובה לביצוע תיקונים במבנה הינה בבחינת הרחבת חזית שיהלומית לא הסכימה לה, ולפיכך, דין העתירה לעניין זה להידחות.

76. לטענת יהלומית הסכום של 460,000 ₪ שנקבע על ידי המומחה כעלות התיקונים נקבע על ידו ביד רחבה וכי יש לחלק את הסכום למספר הדיירים במבנה ולפצות התובעים אך בחלקם היחסי מתוך כלל הדיירים, היינו רק בסך השווה ל-80% מהסכום אותו הציע המומחה (8 דיירים תבעו מתוך 10 דיירים). יהלומית הסתמכה בעניין זה על קביעתו של המומחה בסעיף 7.2 לחוות דעתו. דין טענת יהלומית להידחות. המומחה צבי רון ציין בחוות דעתו חלופה נוספת לאומדן ערך ירידת הדירות, במידה ולא יבוצעו התיקונים, והיא בגובה אומדן עלות חיזוק הכלונסאות המרכזיים בהתאם לחלקם היחסי של התובעים השונים ברכוש המשותף (סעיף 7.2 לחוות הדעת). המומחה לא התכוון לגרוע מפיצוי התובעים שאותו פסק על ידי כך שכלל בחישוב את הדיירים אשר לא הגישו תביעה, אלא שכוונתו היתה להציע את אופן חלוקת הסכום בין התובעים. יש לפצות התובעים בעלות התיקונים- ואין זה משנה כמה מהדיירים תבעו או לא תבעו שכן עלות התיקונים נותרה אותו הסכום.
ב"כ יהלומית הפנה בסיכומיו לע"א 559/87 מנחם חשאי ו- 18 אח' נ' יצחק ארוין רונן ואח'

פ"ד מו(1) 229, כשלטענתו עולה מהאמור שם כי יש לפסוק לתובעים חלק מסכום הפיצוי של 460,000 ₪, בהתאם לחלקם היחסי ברכוש המשותף. אין בידי לקבל טענת יהלומית. באותו עניין תבעו הדיירים לפיצוי כספי בגין ליקויים ברכוש המשותף. לפיכך, נקבע כי זכאותם לפיצוי היא לפי חלקם ברכוש המשותף. בענייננו, אין הדבר כך. תביעת התובעים לידתה בנזקים שנגרמו לדירותיהם, כאשר לעיקרו של הנזק אחראית יהלומית. מומחה בית המשפט אינג' צבי רון, בהתייחסו לשומת ירידת ערך, קבע כי ".. לאחר ביצוע תיקון הליקויים ... לא תיגרם כל ירידת ערך לנכסים הנדונים". פועל יוצא מן האמור שללא ביצוע התיקונים שווי ירידת ערך נכסי התובעים הוא כשווי התיקונים שיש לבצע. מאחר ושתי משפחות של התובעים, משפחת בן צבי ומשפחת בן סנן, מכרו את דירותיהן, אין הן זכאיות לירידת ערך בהתאם לתחשיב שנעשה בחוות הדעת של המומחה צבי רון, שכן כאמור, התחשיב בוצע על פי הערכת עלות התיקונים.

77. לפיכך, אין להפחית מסכום עלות התיקונים, להם זכאים התובעים הגרים עדיין במבנה, בשל מכירת הדירות על ידי התובעים בן-צבי ובן-סנן. על יהלומית לפצות את התובעים, פרט לבן צבי ובן סנן, בסכום של 460,000 ₪ בתוספת מע"מ בגין פיצוי עבור תיקונים בדירות, כאשר מלוא הסכום יחולק בין התובעים באופן שווה. התיקונים יבוצעו, אם יבוצעו, על ידי התובעים או מי מטעמם, ולכן, נפסק להם מלוא סכום עלות התיקונים.

78. לאור קביעת המומחה כי לאחר ביצוע התיקונים לא תיגרם ירידת ערך לדירות, הרי שאין מקום לפצות התובעים בגין רכיב פיצוי ירידת ערך, מעבר לפיצוי בסכום כולל של 460,000 ₪, אף לא ירידת ערך "פסיכולוגית" לה טענו התובעים – ושלא הוכחה.

79. אשר לתובעים בן צבי ובן סנן, הללו, כאמור, מכרו את דירותיהם. בן צבי מכר את דירתו ביום ביום 3.1.03, בן סנן מכר ביום 26.8.09.
הוכחת ירידת ערך מוטלת על התובעים. משמכרו בן צבי ובן סנן את דירותיהם, על מנת לזכות בפיצוי בגין ירידת ערך, מוטל עליהם להוכיח כי דירותיהם נמכרו מתחת למחיר השוק, היינו שבעת המכירה ספגו הפסדים בשל ירידת ערך של דירותיהם. בתצהירו של יהודה בן סנן מיום 8.8.10 נטען, לעניין ירידת הערך, "בחודש 2.10 מכרנו את הדירה זאת לאחר שניסינו במשך יותר מחמש שנים זאת בשל העובדה כי רבים חששו מהליקויים. יצויין כי לבסוף מכרנו את הדירה בסך של 540,000 ₪ מחיר שהוא נמוך באופן משמעותי ממחיר השוק ערב מכירתה לולא היה מדובר בבניין עם "היסטוריה" כפי שהוא עבר, שכן דירות מסוג זה באזור בו מצויה הדירה נמכרות בסדר גודל של כ- 800,000 עד 850,000 ₪". המומחה צבי רון נשאל לגבי עסקת המכירה של בן סנן, לדבריו "... הוצגה בפני
עסקה שנעשתה ע"י התובעים בן סנן, באוגוסט 2009, שלדעתי הוא משקף שוק פחות או יותר תואם להיום..." (ישיבה מיום 10.1.11 עמ' 45). לנוכח עדותו של מומחה בית המשפט, אין בידי לקבוע ממצא בהסתמך אך על דברי יהודה בן סנן מבלי שנמצאו לדבריו, דברי בעל דין, תימוכין.
בתצהירו של בן צבי נרשם כי הוא תובע פיצוי בגין ירידת ערך, כפי שיקבע ע"י השמאי "... היות ונאלצתי למכור את הדירה בשל המצב האמור, הפסדתי גם את ההשקעות המיוחדות, כמפורט בסעיף 6 שהשקענו בבית בסך כולל של כ- 70,000 ₪ נכון לשנת 1996". לא מצינו בתצהיר בן צבי תשתית עובדתית ממנה ניתן ללמוד כי אכן בעת מכירת הדירה נגרעה התמורה שהתקבלה ע"י בן צבי בשל ירידת ערך הדירה, לכן, אין בידי לקבוע ממצאים בעניין זה.
יצויין, כי בן צבי עברו בשנת 2000 למיתר והשכירו את דירתם מושא התביעה. בן צבי העיד "לשאלה האם כתבתי בחוזה השכירות של הדירה שהשכרתי שהדייר השוכר מקבל את הדירה בדמי שכירות נמוכים יותר כי הדירה לא תקינה, אני משיב שלא כתבתי" (פרוט' מיום 18.11.10 עמ' 15). גם בן סנן השכיר את דירתו. הוצגו הסכמי שכירות משנים 2002, 2003 ו – 2008. לא הוכח, גם לגבי דירת בן סנן וגם לגבי דירת בן צבי כי הושכרו תמורת דמי שכירות נמוכים מהמקובלים באותה עת בשוק הדירות להשכרה.

פיצוי בגין נזק לא ממוני- עוגמת נפש:
80. התובעים עתרו לפיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 150,000 ₪ לכל תובע. לטענתם הליקויים בדירותיהם גרמו לפגיעה של ממש באיכות חייהם בדירות. כן טענו כי התיקונים אשר נעשו בדירות בעת שהם התגוררו בהן, גרמו לתחושה של מגורים באתר בנייה עד אשר נאלצו להעתיק מגוריהם לתקופת מה למקום מגורים חלופי. התובעים טענו כי הם וילדיהם נאלצו להתמודד עם לחצים נפשיים ובריאותיים, וכי הם הפסידו ימי עבודה וחשו סבל מתמשך.

81. לטענת יהלומית, בעת קביעת הפיצוי בגין ראש נזק זה, יש לקחת בחשבון את האשם התורם מצד התובעים והתנהלותה האחראית של יהלומית בעת גילוי הליקויים וניסיונותיה לתקנם. כן טענה יהלומית כי נקטה בצעדים שונים על מנת למזער הפגיעה בדיירים, וביצעה את התיקונים במשך תקופה קצרה, בשעות היום, בתקופת החורף, בשעה שבה מרבית האנשים נמצאים בעבודה. אשר לתובעים גלטנר, איטח וקוסאשוילי, טענה יהלומית כי מאחר והגישו תביעתם בשנת 2003, לאחר ביצוע התיקונים, הם אינם זכאים לפיצוי בגין ראש נזק זה. אשר לתובעים בן צבי ובן סנן, טענה יהלומית כי הם השכירו דירותיהם ולא נגרם להם כל נזק. יהלומית הציעה לפצות את התובעים בסך של 15,000 ₪ לכל אחד.
התובעים תיארו בתצהירים ובעדויותיהם את נזקיהם:
* בתצהירה מיום 2.8.10 טענה הגב' לילי לנדר כי בשל הודעת העירייה נאסר על ילדיה לישון בחדרם ולכן ביתם הצטמצם והדבר שיבש את מהלך חייהם, הם נאלצו לחיות באתר בנייה- "רעש בלתי נסבל, אבק ולכלוך". במהלך התיקונים, אשר בוצעו בעת שילדיהם היו בחופשה, סבלו מפיסות קיר קורסות, וחצר בית מלאה במכונות כבדות וכלי עבודה. כמו כן, סבלה משפחתה מהצפות של הביוב של שלוש דירות בבניין, מסדקים, שקיעה בריצוף ונפילת חתיכות מהקיר. בעת התיקונים נאלצו לארוז את תכולת הבית ולצאת מביתם בעת ביצוע התיקונים.
* ששון קאלימי בתצהירו מיום 1.8.10, טען כי זמן קצר לאחר קבלת הדירה התגלו בה ליקויים כגון סדקים במטבח ובתקרה, בעיה בשיפועים, איטום לקוי, היווצרות מים, רטיבות ועוד. במשך תקופה ארוכה נאסר על ילדיו לישון בחדרם, במהלך תיקון הליקויים סבלו מרעש בלתי נסבל, אבק ולכלוך. פיסות קיר קרסו וחצר הבית מלאה בכלי עבודה מסוכנים ובורות, מה שמנע מילדיו להסתובב בחצר הבית. לקראת ביצוע התיקונים נאלץ לארוז את תכולת הדירה ולא להשתמש בחלקים ממנה.
* יצחק בן צבי
בתצהירו מיום 8.8.10, תאר הנזקים בדירתו כאשר כבר מהחורף הראשון בו עבר עם משפחתו להתגורר בדירה החל תהליך סדיקה ובהמשך סבלו מרטיבות. בשל הודעת העירייה נאסר עליו ועל משפחתו השימוש בשני חדרי הילדים ולכן ילדיהם נאלצו לישון בממ"ד בצפיפות על גבי מזרנים. כן מסר כי ילדיו סבלו מחרדה, פגיעה בריכוז בלימודים והדבר אף גרם לדבריו לגמגום אצל ילדו הקטן. בן צבי מסר כי בהיותו בעל הפרעות בקצב הלב, הוא סבל באותה תקופה מהפרעות קצב קשות וביקר במיון ואף אושפז. עוד תאר בתצהיר כי הם סבלו מנפילת חלקי טיח וקרמיקות ביום ובאמצע הלילה על הריהוט והרצפה, מה שגרם לשבירת זכוכיות. בעת התיקונים, נאלצו לארוז את כלל הבית ולפרק ארונות מטבח ובגדים. בן צבי תאר חייהם במהלך התיקון הראשון כחיים באתר בנייה, כאשר בעת התיקון השני נאלצו לעזוב את ביתם למשך 10 ימים כדי למנוע פגיעה בילדיהם. עוד טען בן צבי כי בנוסף לרעש, האבק והלכלוך, התיקונים גרמו לתקנות באספקת החשמל והמים ובתפקוד המזגן. בעדותו טען בן צבי כי עבר להתגורר בשנת 2000 במיתר בשל הסבל בדירה וכאשר נוכח "שאין שום סיכוי לשינוי".
* יהודה בן סנן בתצהירו מיום 8.8.10, טען כי בבית היו סדקים ונזילות, איטום לקוי, דלת ממ"מ שלא נסגרת. במהלך התיקונים סבלו הוא ומשפחתו מאורח חיים בלתי נסבל- הריסת קירות במקומות סדוקים והקמתם מחדש, דבר שדרש אריזת חפציהם שוב ושוב, כן סבלו מרעש, אבק, לכלוך, צפיפות ורטיבות. בן סנן מסר כי בשל הודעת העירייה נאלץ לפנות את חדר הילדים ופינת האוכל.
* דניאל גלרנטר בתצהירו מיום 29.7.10, טען כי כשנה לאחר קבלת הדירה התגלו ליקויים בדירה כגון רטיבות בתקרה שגרמה לניתוק הטיח, עובש וריח צחנה, הרס ריהוט וחורים בתקרה. המשפחה נאלצה להפסיק השימוש במקלחת ביחידת ההורים בשל טיח הנופל מהתקרה. גלרנטר תאר אורח חיים בלתי נסבל בתקופת ביצוע התיקונים. הם נאלצו לארוז את תכולת הבית לצורך ביצוע בתיקונים ולאחר ביצועם להשקיע מאמצים בסידור הבית ונקיונו.
* פאני איטח טענה בתצהירה מיום 16.8.10, כי לאחר קבלת החזקה בדירה החלו להופיע סדקים גדולים, נזילת מים מהגג לדירה בגינה סבלו מעובש וריח רטיבות עז אשר מנע השימוש בקומה העליונה בדירה והזיק למכשירים רבים בדירה.
* רוזה קוסאשוילי בתצהירה מיום 16.8.10, טענה כי לאחר קבלת הדירה החל הליך סדיקה והופעת סדקים גדולים בדירה, ליקויים בריצוף הדירה ובחיפוי הקירות, שקעים ובליטות בקירות. במהלך התיקונים סבלה מהרעשים, הריחות וחוסר הנוחות, ילדיה לא יכלו לשחק בבית או להכין שעורי בית והרגישו כאילו הם חיים באתר בנייה. לדבריה היא ומשפחתה סבלו מרטיבות ונזילות, המטבח סדק ושקע, תקינות הממ"ד נפגעה ועוד.
* אילנה גלטנר, בתצהירה מיום 16.8.10, טענה כי לאחר קבלת הדירה הופיעו סדקים גדולים בדירה. במהלך התיקונים סבלו מחיים באתר בניה. לדבריה, היא ובני משפחתה סובלים מחרדות.

82. על הפיצוי בגין ראש נזק זה לקחת בחשבון מספר שיקולים, ביניהם אורך התקופה בה סבלו התובעים מליקויי הבנייה, טיב הליקויים וחומרתם, השפעתם על איכות חייהם של התובעים, וכדומה. התובעים סבלו מליקויי הבנייה במשך תקופה יחסית ארוכה מתחילת שנת 1998. במשך תקופת מה אף חששו לבטחונו של הבניין עת הוציאה עיריית באר שבע הודעה בדבר איסור אכלוס בחלק הצפוני של הבניין, בין אם היתה הצדקה לכך ובין אם לאו. יהלומית ביצעה מספר תיקונים, אך התיקונים הראשונים לא צלחו והתובעים נאלצו להמשיך ולסבול וכדבריהם, לחיות באתר בנייה. אף אם יהלומית עשתה מאמץ לסיים התיקונים במהירות האפשרית, עדיין יש לקחת בחשבון סיבלם של התובעים בתקופה זו. יש להניח כי התובעים השקיעו ממיטב כספם ברכישת דירותיהם, ומיותר לציין כי היו זכאים ליהנות, בעיקר כיוון שהיה מדובר בדירות חדשות, מדירות תקינות וללא חוויית ביצוע תיקונים בדירות ובחצר ביתם. התובעים תיארו בתצהיריהם את הפגיעה באיכות חייהם ואת הקושי אותו חוו בשל הליקויים בדירות ובשל התיקונים שיהלומית נאלצה לבצע.

83. לטענת יהלומית יש להפחית מהפיצוי שיפסק לתובעים בשל חוסר שיתוף פעולה מצידם, אשם תורם והחמרת הנזק, מאחר והתובעים לא שיתפו פעולה, בחלק מהזמן, עם כוונת יהלומית לתקן הליקויים. לטענתה, בשל חוסר שיתוף פעולה נאלצה לפנות לבית המשפט בבקשה לסעד של צו מניעה זמני כדי לבצע את חיזוק הכלונסאות ההיקפיים. לאחר ביצוע תיקון הכלונסאות ההיקפיים, לטענתה, התובעים "עיכבו, השהו ודחו" את ביצוע התיקונים בדירות. עוד טענה, בין היתר, כי התובעים הפעילו את המנגנון הקבוע בהסכם הביניים, של מינוי מהנדס בניין מומחה, באיחור של שנה, וכי לא בוצע על ידם מעקב אחר שקיעת היסודות כפי שהמומחה קלר הורה לבצע.

84. אין בידי לקבל טענת האשם התורם אותו העלתה יהלומית. התובעים חוו פגיעה באיכות חייהם, עת גילו כי קירות דירותיהם החדשות סדוקים. יהלומית נדרשה לבצע יותר מתיקון אחד, ובמהלך תקופת התיקונים, שארכה זמן לא קצר, כי התיקון הראשון לא פתר את הבעיות, התובעים סבלו "מאורח חיים בלתי נסבל".

85. אף כי כאמור, התובעים נאלצו לסבול תקופת תיקונים יחסית ארוכה בשל הצורך לבצע תיקונים יותר מפעם אחת, בבואי לפסוק לתובעים פיצוי בראש נזק זה של עוגמת נפש, לא נעלם מעיני, והדבר אף נכלל במסגרת כלל השיקולים שהנחוני בקביעת שיעור הפיצוי, כי יהלומית נרתמה, תוך זמן סביר, למאמץ לפתור את בעיית השקיעה של המבנה ואף הסכימה לשלם פיצוי לתובעים 1 תוך כדי ביצוע התיקונים.

86. יהלומית אף טענה כי התובעים 2 אינם זכאים לפיצוי כיוון שהגישו תביעתם אך בשנת 2003. טענה זו דינה להידחות, שכן מנת סבלם של תובעים אלה היתה כמנת סבלם של התובעים 1 ואין זה מעלה או מוריד לענייננו מתי הגישו תביעתם.
יהלומית אף טענה כי בן צבי ובן סנן אינם זכאים לפיצוי כיוון שהשכירו דירותיהם, ואחר כך מכרו אותן, גם טענה זו דינה להידחות. שתי המשפחות כעולה מהראיות, סבלו מהנזק שנגרם להן באשמת יהלומית והרשפינקל.

87. לאור האמור לעיל, ובשים לב לטענות הצדדים, הנני פוסקת לכל אחד מהתובעים סך של 65,000 ₪ בגין ראש נזק זה.

אחריות חב' הביטוח איילון
88. יהלומית הגישה כנגד איילון חברה לביטוח בע"מ – איילון – הודעת צד ג' בת.א. 3217/98 בלבד. בסיכומיה עתרה יהלומית לחיוב איילון לשפותה "בגין כל ההוצאות שהוציאה לתיקון הכלונסאות והסדקים". לטענתה, זכאית היא, בהתאם לתנאי הפוליסה שהוציאה "לביטוח עבודות קבלניות" מטעם איילון להוצאות תיקון או החלפה שנבעו מנזק תאונתי כתוצאה מתכנון לקוי, בשנת 1994, בעת שהפוליסה היתה בתוקף. לטענת יהלומית דין טענת איילון בדבר סיום חבותה עם מסירת הדירות לדיירים להידחות, שכן הנזקים הנתבעים בתביעה זו ארעו בתקופה בה הפוליסה היתה בתוקף, ואין זה מעלה או מוריד אם נתגלו לאחר מכן. עוד טענה יהלומית כי יש לדחות את טענת איילון בדבר התיישנות.

89. לטענת איילון דין הודעת צד ג' שיהלומית שלחה לה להידחות, שכן כגרסתה "מועד סיום הביטוח חל עם מסירת הבתים נשוא התביעה למזמין...". הנזקים, היינו הסדקים בדירות התובעים ושקיעת היסודות, טענה איילון, החלו רק לאחר חלוף כשנה שנתיים ממועד מסירת הדירות לתובעים.

90. בע"א 15/86 חיצוב סחר ופיתוח בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ וערעור שכנגד פ"ד מב
(4), 665 התעוררה שאלה דומה לזו המתעוררת בענייננו, היינו שאף שם חלק מהנזקים למבנה התגלו לאחר שתקופת הפוליסה הסתיימה. בענייננו, בשונה מהנסיבות בע"א 15/86, כאמור, הנזקים כולם התגלו רק לאחר שהתובעים נכנסו לדירותיהם. על פי תנאי הפוליסה שבידי יהלומית, הביטוח על פי הפוליסה מסתיים עם מסירת הדירות לקונים.
על אף השוני בעובדות בין אלה שהיו בע"א 15/86 לבין אלה שבענייננו, ניתן ללמוד באשר לחבותה של איילון מהאמור באותו

פסק דין
. נקבע שם "כשהנזק מיוחס בחלקו לפעולת הסיכון לפני פקיעת הפוליסה ובחלקו לפעולתו הממשיכה – לאחר פקיעת הפוליסה – המבטח יהיה אחראי, אם פעולת הסיכון בתוך תקופת הביטוח היא הסיבה הישירה לנזק" (עמ' 675). ובהמשך "כאמור, במקרנו, פעולת הסיכון החלה עוד כשהיתה הפוליסה בתוקף, והגם שהמשיכה אח"כ, הרי שפעולת הסיכון שבתוך התקופה הרלוואנטית היתה הסיבה הישירה לנזק, ולפיכך קיימת חבות בגינה". יצויין, כי נוסח הפוליסה שהיתה בע"א 15/86 הינו כפי שנוסח הפוליסה בענייננו. אף שם נקבע כי הפוליסה תכסה "נזק לרכוש" "אם במשך תקופת הכיסוי יגרמו באתר הבנייה נזק או אובדן פיזי או תאונתיים ובלתי צפויים מראש...". בענייננו, נרשם בפוליסה כי איילון תשפה את יהלומית "מפני אובדן או נזק שיגרמו מראש...". בענייננו, נרשם בפוליסה כי איילון תשפה את יהלומית "מפני אובדן או נזק שיגרמו לפרויקט המבוטח המתואר ברשימה או חלק ממנו בהתאם לתנאי פוליסה זו תוך תקופת הביטוח הקבועה ברשימה...". כאשר לגבי היקף הכיסוי נאמר "אם במשך תקופת הביטוח כמפורט בפוליסה זו יגרמו באתר העבודה נזק או אובדן פיזיים תאונתיים ובלתי צפויים מראש לפרויקט או לחלק ממנו במידה המחייבת תיקון או החלפה...". בענייננו, הסיכון שבעטיו נגרמו הנזקים והשקיעה של המבנה נגרם עוד בתקופה שהפוליסה היתה בתוקף, וזאת בעטיה של העבודה הלקויה של יהלומית, אשר, כמפורט לעיל, לא קדחה את הכלונסאות אל תוך הקרטון, העובדה שהנזקים, היינו הסדקים ושקיעת המבנה התגלו מאוחר יותר, אינה פוטרת את איילון מחבותה. לפיכך, אין בידי לקבל את טענת איילון כי אין לחייבה מאשר שהביטוח הסתיים.

91. לטענת יהלומית יש לדחות את טענת איילון כי הפוליסה מוגבלת לתיקון סדקים להבדיל מתיקון או הוספה כל כלונסאות. לגרסתה "הכיסוי הביטוח הכלול בהרחבה מכיל גם הוצאות לתיקון או להחלפה של הפריטים הלקויים עצמם, ואלה כוללים לא רק תיקון של הסדקים, אלא גם, ובעיקר, את תיקון הכלונסאות או החלפתן". איילון לעומת זאת טענה "כי על פי הפוליסה מוחרגת אחריות המבטח להוצאות לתיקון או להחלפה הנובעים מתכנון לקוי של הפריטים הלקויים". טענת איילון מקובלת עלי. ברשימה לפוליסה מצינו הרחבה לתכנון לקוי, לפיה הוסכם כי החריגים 2 ו-3 מפרק א' לפוליסה בטלים, ובמקום חריג 3 ייאמר:
"המבטח לא יהיה אחראי עבור:
1. ...
2. ...
3. הוצאות לתיקון או להחלפה הנובעים מאובדן או מנזק תאונתיים לרכוש המבוטח כתוצאה מתכנון לקוי, או מעבודה לקויה, או מחומרים לקויים.
חריג זה יוגבל לתיקון או להחלפת הפריטים הלקויים עצמם אשר יינזקו או יאבדו באירוע תאונתי כנ"ל, ולא יחול על תיקון או החלפה של פריטים בלתי לקויים אשר יפגעו באירוע תאונתי כנ"ל.
עולה מהאמור כי איילון אינה אחראית להוצאות התיקון או ההחלפה של הכלונסאות. יחד עם זאת, לנוכח ההוראה של "החריג לחריג" אחראית איילון לתיקון אותם פריטים אשר נפגעו "באירוע תאונתי כנ"ל" היינו תיקון הדירות.

92. טענה איילון, בהפנותה לפסיקת בית המשפט העליון בע"א 5775/02 נווה גן (א.כ.) בניה ופיתוח השקעות בע"מ ואח'

נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ ואח'

, וע"א 10717/04 נווה גן (א.כ.) בניה ופיתוח השקעות בע"מ ואח'

נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ ואח'

(להלן: "נווה גן"), כי הנסיבות בענייננו אינן מהוות תאונה כמפורט לעיל, ולפיכך, אין לחייבה גם אם מתקיימים התנאים הנקובים ברשימה בחריג לחריג. אין בידי לקבל טענה זו, שכן בענייננו הנסיבות, בהתאם לפסיקת בית המשפט בנווה גן, מהוות תאונה עם נזק בצידה. לכן, מאחר ומדובר באירוע תאונתי עם נזק, בהתאם לחריג לחריג, על איילון לשפות את יהלומית בגין הוצאותיה בתיקון הסדקים בדירות של התובעים בת.א. 3217/98 במסגרת התיקון השני – שלהי שנת 1998 תחילת שנת 1999. איני מחייבת את איילון בתשלום הוצאות כלשהן בגין התיקון הראשון משהתברר כי לא בוצע תיקון כנדרש.

93. עוד טענה איילון כי אין להטיל עליה אחריות לחיובי יהלומית משזו לא הודיעה לה על המקרה הביטוח מיידי עם היוודע לה עליו. סעיף 8 לפוליסה קובע בזו הלשון: "קרה מקרה הביטוח, על המבוטח להודיע על כך למבטח מיד לאחר שנודע לו על קרות המקרה ועל זכותו לתגמולי ביטוח". יהלומית שלחה לאיילון מכתב ביום 18.8.98 בו הודיעה לה כי "בהמשך להודעות שמסרנו באמצעות מר יוליאן כהן בדבר טענות לנזקים בפרוייקט המבוטח בפוליסה שבנדון, תמצאו במצורף תביעה שהוגשה נגד חברתנו...." (נספח ס' לתצהירו של שלום מויאל). כמו כן, נשלחו מטעם יהלומית מכתבים נוספים לאיילון בימים 1.11.98 ו-13.5.99. עולה ממכתבה הראשון של יהלומית כי היה דין ודברים בינה לבין איילון עוד לפני חודש אוגוסט 1998. אמנם, התובעים פנו ליהלומית בתחילת שנת 1998, אך תחילה יהלומית ניסתה לטפל בתלונות התובעים בכוחות עצמה ולתקן הליקויים, בתקווה כי בכך העניין יסתיים. משנוכחה לדעת כי לא עלה בידה להתמודד בכוחות עצמה עם דרישת התובעים וכי הוגשה נגד תביעה על ידם, פנתה באופן רשמי לאיילון בבקשה לסיוע מצידה.

94. חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, קובע בסעיף 22 לחוק החובה למתן הודעה על קרות המקרה הביטוחי מיד לאחר היוודע המקרה למבוטח. יחד עם זאת, קובע סעיף 24 לחוק כדלהלן:
"24. (א) לא קויימה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב) במועדה, וקיומה היה מאפשר למבטח להקטין חבותו, אין הוא חייב בתגמולי הביטוח אלא במידה שהיה חייב בהם אילו קויימה החובה; הוראה זו לא תחול בכל אחת מאלה:
(1) החובה לא קויימה או קויימה באיחור מסיבות מוצדקות;
(2) אי קיומה או איחורה לא מנע מן המבוטח את בירור חבותו ולא הכביד על הבירור.
(ב) מעשה המבוטח או המוטב במתכוון דבר שהיה בו כדי למנוע מן המבטח את בירור חבותו או להכביד עליו, אין המבטח חייב בתגמולי ביטוח אלא במידה שהיה חייב בהם אילו לא נעשה אותו דבר."

95. בענייננו לא הוכח כי האיחור במתן ההודעה לאיילון היה מאפשר לה להקטין את חבותה או מנע ממנה את בירור חבותה או הכביד על הבירור, או הכביד עליה בצורה כלשהי. לכן, גם אם היה איחור במתן ההודעה, אין הצדקה לפטור את איילון מחובתה לשפות את יהלומית בהתאם לפוליסה.

96. לסיכום, איילון תשפה את יהלומית בגין הוצאותיה של יהלומית עבור התיקונים בדירות התובעים בת.א. 3217/98. מאחר ונקבע כי אחריותו של הרשפינקל לנזקי התובעים היא בגובה של 10% אין מקום להורות, כבקשת איילון, על חיובו בהתאם להודעת צד רביעי שאיילון שלחה לו.
פיצוי יהלומית בגין הוצאות התיקונים.
97. במסגרת הודעת צד ג' תבעה יהלומית את הצדדים השלישיים בגין הוצאת שהוציאה לתיקון הכלונסאות והסדקים. בסיכומיה עתרה יהלומית לקבלת סך של 762,848 ₪ בגין הוצאות התיקונים.
בגין התיקון הראשון, שנערך בחודשים פברואר-מרץ 1998, הוציאה יהלומית, לטענתה, סך של 227,143 ₪. (הסכומים פורטו בנספח ג' לתצהירו של מר יעקב מויאל).
בגין התיקון השני, שנערך בחודשים נובמבר 1998- ינואר 1999, הוציאה יהלומית, לטענתה, את הסכום של 430,875 ₪. כן טענה כי בגין עבודות בדירות התובעים הוציאה סך של 104,830 ₪. סה"כ הוצאותיה בגין תיקון זה- 535,705 ₪. (הסכומים פורטו בנספח ד' לתצהירו של יעקב מויאל, ובנספח א' לתצהירו של יעקב מויאל בתיק ת.א. 7190/03).
לסכומים אלו ביקשה יהלומית להוסיף הפרשי ריבית והצמדה וכן תקורה ורווח קבלני בגובה של 25% לפחות. יהלומית צרפה חשבוניות לתצהיריו של יעקב מויאל.

98. אשר לדרישת יהלומית לקבלת החזר בגין התיקון הראשון שבוצע בשנת 1998, ייאמר כבר עתה כי אינה זכאית להחזר או שיפוי בגין הוצאותיה עבור תיקון זה מידי הרשפינקל או מידי איילון, משכאמור לעיל, יהלומית התרשלה בביצוע התיקון הראשון ואין להטיל חיוב כלשהו על הרשפינקל ואיילון בגין תיקון זה.

99. הרשפינקל הפנה בסיכומיו לסיכומיה של המדינה לעניין גובה ההוצאות שיהלומית תובעת. לטענת המדינה נזקי יהלומית נטענו ללא כל ביסוס. לדבריה, נכללו במסגרת ההוצאות הנטענות אף הוצאות בגין תיקון ליקויי בדק ותיקון סדקים נימיים, אשר אינם קשורים לסדקים שנוצרו כתוצאה משקיעת היסודות. כן התבקש שיפוי בגין תיקונים אשר לא בוצעו בתקופה בה בוצעו שני התיקונים. מכאן שלטענת המדינה, לא הצליחה יהלומית להוכיח מה הן ההוצאות שהוציאה בשל עבודות התיקון. כן נטען כי המסמכים המצורפים לתצהירו של מויאל אינם קבילים משלא ידע להסביר בגין מה הוצאו החשבוניות ואף לא הוצגה הוכחה בגין עלות העבודה. על פי חישוב המדינה, בהסתמך על חוות דעתו של המומחה צבי רון, עלות תיקון היסודות אמרוה להגיע לכדי 161,647 ₪, כולל עלות חומרים ועבודה.

100. מעיון בתצהירו של מר יעקב מויאל מיום 6.10.10, עולה כי צרף לתצהירו טבלה המפרטת עלות ביצוע עבודות התיקון בנובמבר 1998-ינואר 1999 (נספח ד'), הכוללת עלות עבודות מחוץ לדירות, ותיקונים בתוך הדירות. בטבלה מפורטים שמות בתי העסק ותאריך רכישות מהם בין החודשים נובמבר 1998-אוקטובר 1999.

בעדותו מסר יעקב כי נספחים ג' וד' לתצהירו "מגלמים את מלוא ההוצאות והעבודות שעשינו בפרוייקט הזה... למעט הוצאות תקורה, הנהלה והתייקרות ורווח קבלני" (עמ' 65 לפרוט' מיום 24.2.11). יעקב העיד כי לא כלל במסגרת הטבלאות את הליקויים שתוקנו בתקופת הבדק (עמ' 66 לפרוט'). עוד העיד יעקב כי התיקון השני הסתיים ביולי 1999, וכי הרישומים בטבלה אודות חיובים בחודש אוקטובר שנת 1999, הינם בשל כך שיהלומית משלמת שוטף+90 יום. כמו כן העיד כי חלק מהעבודות בוצעו בשלב מאוחר, כגון גינון וריצוף חוץ (עמ' 66 לפרוט'). אשר לחשבוניות שצורפו לתצהירו, העיד יעקב כי "למיטב זכרוני, אישרתי את כל החשבוניות שמופיעות בנספחים ג' ו-ד'." (עמ' 68 לפרוט') לגרסתו הנהלת החשבונות של החברה היא זו שפיצלה את החשבוניות לפי פרוייקטים וסימנה על גבי החשבוניות מה הוא הסכום הרלוונטי לפרוייקט משוא תביעה זו. ביחס לחשבונית מס' 54 אשר צורפה לתצהירו העיד "שיש פה חשבונית על סך 24,000 ₪ ואנחנו עבדנו בכמה פרוייקטים"... "לשאלה איך אני ידוע מה שייך בחשבונית 54 לתיקונים, אני משיב שבהנהלת חשבונות מפצלים חשבוניות של ספקים לפרוייקטים....החלק ששייך לתיקונים הוא רק 848.62+מע"מ. אין לי את הניירת בשביל להסביר איך אני ידוע שמכל החשבונית זה הסכום ששיך לתיקונים.". ביחס לסכום של 848.62 ₪ העיד "זה נתון שקיבלתי מהנהלת החשבונות".(עמ' 68 לפרוט'). יעקב העיד כי סימנו לו על גבי החשבונית את הסכום הקשור לפרוייקט. כשנשאל היכן מצויין על גבי החשבונית מספר הפרוייקט, השיב "כתוב כי מספר הפרוייקט הוא 552105, כנראה שזה מספר הפרויקט". לדבריו, לא זימן מישהו מהנהלת החשבונות להעיד על כך מאחר ואותם עובדים כבר אינם עובדים אצלו (עמ' 68 לפרוט'). יעקב טען כי לא צורפו לתצהירו קבלות אלא אך חשבוניות, אך יחד עם זאת, העיד, כי הם שילמו את שכתוב בחשבוניות (עמ' 69 לפרוט'). בהמשך עדותו טען כי את חשבונית מספר 54 לא שילמו במלואה, היינו לא שילמו את הסך שנקוב 24,734 ₪ אלא אך 23,002.60 ₪, לאחר שבוצעה השוואה אל מול תעודות משלוח והשוואת מחירים (עמ' 70 לפרוט'). לטענת יעקב מויאל, יהלומית ביצעה תיקונים לפי המלצת המהנדס אידל ככל שאלו היו קשורים לסדקים. כן העיד כי פירקו מזגן בשביל לבצע עבודת תיקון סדקים או קנו מראה לדייר לו שברו את המראה בעת ביצוע שיפוצים (עמ' 72 לפרוט'). כן הודה כי בטעות נכנסה לנספחים חשבונית שאינה שייכת לפרויקט הנ"ל (חשבונית מס' 75- פירוק שני מזגנים, עמ' 72 לפרוט').
יעקב העיד כי הוסיף לטבלה אף את שכרו של עורך דינו, כמפורט בנספחים 71, 72, 73 לתצהירו (עמ' 71). כן הודה כי אין תיאום בין הרשום בטבלה בשורה מס' 9 לבין המצויין בפועל בחשבונית וכי יש לתקן זאת ולהפחית הסכום (עמ' 71 לפרוט').

101. עולה מעדותו של יעקב מויאל כי אומנם הוא אישר את תשלום החשבוניות המצורפות לתצהירו אך לא צורפו תעודות משלוח המעידות על אספקת המוצרים בפועל לפרוייקט. כן עולה כי חלק מהחשבוניות כוללות אספקת מוצרים למספר פרוייקטים בהם עבדה יהלומית, וכי צויין בכתב יד על גבי חלק מהחשבוניות איזה סכום מתוכן משוייך לפרוייקט משוא תיק זה. עוד עולה מעדותו של יעקב כי לא הוא ביצע את פיצול המחירים בחשבוניות לפי פרוייקטים אלא הנהלת החשבונות- מכאן שלא היה באפשרותו של יעקב מויאל להעיד לגבי השאלה איזה חלק מהן מתייחס לפרוייקט משוא תביעה זו. אשר לטבלאות שצורפו לתצהירו של יעקב באשר למספר ימי עבודה של עובדי יהלומית באתר (נספח ג') הרי שלא הובא כל ביסוס לרשום בטבלאות אף לא בעדות יעקב.

102. לאור האמור לעיל, משלא ניתן להתבסס על עדותו של מר יעקב מויאל ביחס להוצאות יהלומית בגין התיקונים, ומשלא העידה יהלומית עובד מהנהלת חשבונות אשר יכול היה לאמת את הרשום על גבי החשבוניות, הרי שלא ניתן להסתמך על הרשום בתצהירו של יעקב מויאל לגבי הוצאות יהלומית ולכן יש לפנות לביצוע חישוב על דרך האומדנה. לצורך כך אסתמך על חוות דעתו של המומחה צבי רון.

103. המומחה צבי רון העריך בחוות דעתו כי חיזוק הכלונסאות המרכזיים באמצעות קידוח ויציקת כלונסאות חדשים מגיע לכדי 300,000 ₪. בעדותו מסר כי חישב בחוות דעתו את עלות החדרתם של 20 כלונסאות בעומק של 15 מ' ועובי 80 ס"מ (עמ' 44 לפרוט'). עלות התיקונים בדירות, לאחר ביצוע החדרת הכלונסאות, הוערך על ידו בסכום של 80,000 ₪. בין הנספחים המצורפים לתצהירו של יעקב מויאל, מצויה חשבונית מס מיום 17.1.99 שהוצאה על ידי "קידוחי אחים נמי אמנון את רונן" ובה צויין כי בוצעו בתיקון השני קידוחים של 22 כלונסאות לחיזוק היסודות בפרוייקט מושא תביעה זו (נספח 76),שאפיונתן דומה לזה אליו התייחס המומחה צבי רון בחוות דעתו.

104. בהתבסס על חוות דעתו של המומחה צבי רון, והאמור לעיל, הנני מעריכה את עלות התיקון השני בגובה של 420,000 ₪, סכום זה הינו ללא מע"מ, ובצירוף מע"מ הסכום הוא 487,000 ₪. הסכום של 487,000 ₪ כולל בחובו את כלל עלות התיקון השני על כל העבודות שנכללו בו.

סיכום:
תביעות התובעים בת.א. 3217/98
105. בתביעת התובעים 1 בתיק ת.א. 3217/98 זכאים התובעים לסכומים הבאים:
בגין ירידת ערך הדירות/ עלות ביצוע תיקונים במבנה – את הסך של 91,621 ₪ (סכום זה חושב על בסיס 460,000 ₪ בצירוף מע"מ- 534,000 ₪, בהתאם לאמור בחוות דעת המומחה צבי רון, ובתוספת הצמדה מיום מתן חוות הדעת (16.12.10)- היינו בסה"כ 549,724 ₪ מחולק לשישה תובעים).
כמו כן הנני פוסקת לתובעים, כאמור, עבור עוגמת נפש- את הסך של 65,000 ₪.
מהפיצוי לו זכאים התובעים יש להפחית את הסך של 100,000 ₪ אותו קיבלו במסגרת הסכם הביניים שנחתם בין הצדדים ביום 24.3.99. יהלומית עתרה להפחתת סכום זה בתוספת הצמדה החל מיום 23.2.99 (עמ' 39 לסיכומי יהלומית). לפיכך יש להפחית מהפיצוי לו זכאים התובעים את הסך של 131,154 ₪, היינו, סך של 26,231 ₪ לכל תובע, וזאת בהסתמך על הודעת ב"כ התובעים כי הסך של 100,000 ₪ חולק באופן שווה בין כלל התובעים.
כמו כן, זכאים התובעים לשכר טירחת עו"ד והחזר הוצאותיהם. בקביעת גובה שכר הטרחה נלקחה בחשבון התקופה הארוכה בה התנהל הדיון בתביעה, הגם שלא נעלם מעיני כי התובעים תרמו אף הם, במידת מה, להתארכות ההליכים.

106. לפיכך, ובהתאם לאמור לעיל, הנני פוסקת לתובעים פיצוי כמפורט להלן. את הפיצוי, שכ"ט עו"ד והוצאות ישלמו לתובעים יהלומית והרשפינקל, באופן שיהלומית תשלם לתובעים 90% מהסכומים שנפסקים לזכות התובעים בעוד הרשפינקל ישלם 10% מהם. ואלה הסכומים הנפסקים לזכות התובעים:

א. לטלי ויצחק בן צבי
- הסך של 65,000 ₪ פחות 26,231 ₪ ובסה"כ הסכום של 38,769 ₪. לסכום זה יתווסף שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪.
ב. לאתי ויהודה בן סנן- הסך של 65,000 ₪ פחות 26,231 ₪ ובסה"כ הסכום של 38,769 ₪. לסכום זה יתווסף שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪.
ג. ללילי וארווין לנדר- הסך של 65,000 ₪ בצירוף הסך של 91,621 ₪, פחות 26,231 ₪ ובסה"כ הסכום של 130,390 ₪. לסכום זה יתווסף שכ"ט עו"ד בסך של 36,000 ₪.
ד. לאורנה וששון קאלימי- הסך של 65,000 ₪ בצירוף הסך של 91,621 ₪, פחות 26,231 ₪ ובסה"כ הסכום של 130,390 ₪, לסכום זה יתווסף שכ"ט עו"ד בסך של 36,000 ₪.
ה. לרחל ודני גלרנטר- הסך של 65,000 ₪ בצירוף הסך של 91,621 ₪, פחות 26,231 ₪ ובסה"כ הסכום של 130,390 ₪. לסכום זה יתווסף שכ"ט עו"ד בסך של 36,000 ₪.

107. כמו כן, הנני מחייבת את יהלומית לשאת ב- 90% מהוצאות התובעים 1 ואת הרשפינקל לשאת ב- 10% מהוצאות התובעים 1. ההוצאות כוללות החזר הוצאות כל המומחים בתיק: היינו המומחים מטעם התובעים והמומחים אשר מונו על ידי בית משפט, וכן החזר תשלומי האגרה אותם שילמו התובעים. יהלומית והרשפינקל חוייבו בתשלום מלוא האגרה שכן תחילה הוגשה התובענה בגין עניינים אשר מצויים בסמכות בית המשפט המחוזי, והתביעה אף הוגשה בטרם בוצע התיקון השני.

תביעות התובעים בת.א. 7190/03
אשר לתביעת התובעים 2 בתיק ת.א. 7190/03, ובהתאם לאמור לעיל בפסק הדין, הנני פוסקת לתובעים את הפיצוי, שכר טירחת עו"ד והוצאות כמפורט להלן אותם תשלם יהלומית לתובעים:
א. לאילנה ואלברטו גלטנר- הסך של 65,000 ₪ בצירוף הסך של 91,621 ₪ ובסה"כ הסכום של 156,621 ₪ לסכום זה יתווסף שכ"ט עו"ד בסך של 36,000 ₪.
ב. לפאני ובנימין איטח- הסך של 65,000 ₪ בצירוף הסך של 91,621 ₪ ובסה"כ הסכום של 156,621 ₪. לסכום זה יתווסף שכ"ט עו"ד בסך של 36,000 ₪.
ג. לרוזה ושלווה קוסאשוילי- הסך של 65,000 ₪ בצירוף הסך של 91,621 ₪ ובסה"כ הסכום של 156,621 ₪. לסכום זה יתווסף שכ"ט עו"ד בסך של 36,000 ₪.

108. כמו כן, הנני מחייבת את יהלומית לשאת בהוצאות התובעים 2. ההוצאות כוללות החזר הוצאות כל המומחים בתיק: היינו המומחים מטעם התובעים והמומחים אשר מונו על ידי בית משפט, וכן החזר תשלומי האגרה אותם שילמו התובעים, משתחילה הוגשה התובענה בגין עניינים המצויים בסמכות בית המשפט המחוזי.

הודעות צד ג' שיהלומית שלחה להרשפינקל בת.א 3217/98, 7190/03
109. אשר להודעת צד ג' שיהלומית שלחה להרשפינקל:
איני מחייבת את הרשפינקל לשלם ליהלומית בת.א. 3217/98 בהתאם להודעת צד ג' שיהלומית שלחה לו, שכן הרשפינקל חוייב, כאמור, לשלם ישירות לתובעים 1. הנני מחייבת את הרשפינקל לשלם ליהלומית את הסכום הבאים:
א. 10% מסך התשלום אשר חוייבה לשלם לתובעים 2 בת.א. 7190/03, כולל ההוצאות ושכר טרחת עו"ד.
ב. 10% מהסך של 100,000 ₪, ובצירוף הפרשי הצמדה 131,154 ₪, אותו שילמה יהלומית לתובעים 1 בת.א. 3217/98 במסגרת הסכום הביניים.
ג. 10% מגובה עלות התיקון השני, אשר עלותו נקבעה בגובה של 487,000 ₪.

כמו כן, ישלם הרשפינקל ליהלומית הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 33,000 ₪.

הודעת צד ג' שיהלומית שלחה לאיילון
110. הנני מחייבת את איילון לשלם ליהלומית את הסכום של 54,000 ₪, שהוא 90% מהעלות המוערכת של התיקונים בדירות התובעים 1 בת.א. 3217/98, כשיפוי עבור הוצאותיה בתיקון השני.
הסכום של 54,000 ₪ חשוב באופן הבא: עלות התיקונים בדירות, על פי הערכת המומחה צבי רון, היתה בגובה של 80,000 ₪, סכום זה בצירוף מע"מ והפרשי הצמדה עומד היום על הסך של 95,533 ₪ - והוא מתייחס לשמונה דירות. לפיכך, עלות התיקונים של חמש דירות עומד על הסך של 59,708 ₪ ו- 90% מסכום זה הינו הסכום של 54,000 ₪.
כמו כן תשלם איילון ליהלומית הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 13,000 ₪.

פסיקת הוצאות ליתר הצדדים השלישיים והרביעיים
111. למכטה הנני פוסקת בת.א. 3217/98 ובת.א. 7190/03 החזר הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בגובה של 60,000 ₪ אשר ישולמו לו ביחד ולחוד על ידי יהלומית, המדינה ואיילון, שולחות ההודעות.

112. למדינה הנני פוסקת בת.א. 3217/98 ובת.א. 7190/03 החזר הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בגובה של 60,000 ₪ אשר ישולמו לה ביחד ולחוד על ידי יהלומית ואיילון, שולחות ההודעות.

113. לקק"ל הנני פוסקת בת.א. 3217/98 ובת.א. 7190/03 החזר הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בגובה של 60,000 ₪ אשר ישולמו לה על ידי המדינה, שולחת ההודעות.

114. כל הסכומים שנפסקו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל. פיסקה זו הוספה על ידי היום 4.6.2012, משנשמטה בטעות מפסק הדין שנחתם אתמול 3.6.12 בשעות אחר הצהריים.

ניתן היום, יג' סיון תשע"ב, 3 ביוני 2012, בהעדר הצדדים.

רות אבידע
,שופטת
בית המשפט המחוזי בבאר שבע

ת"א 3217/98 בן צבי ואח'

נ' יהלומית פרץ חברה לבנין ופיתוח בע"מ
ואח'
ת"א 7190/03 גלטנר אילנה ואח'

נ' יהלומית פרץ חברה לבנין ופיתוח בע"מ
1 מתוך 42









א בית משפט מחוזי 3217/98 טלי בן צבי, יצחק בן צבי, לילי לנדר ואח' נ' יהלומית פרץ חברה לבנין ופיתוח בע"מ, דב הרשפינקל, מדינת ישראל – מינהל מקרקעי ישראל – מחוז הדרום ואח' (פורסם ב-ֽ 03/06/2012)