פסקי דין על מלכה דניאל | פסקי דין על המוסד לביטוח לאומי

2767/98 בל     13/08/2001




בל 2767/98 מלכה דניאל נ' המוסד לביטוח לאומי




1
בתי המשפט
בל 002767/98
בית הדין האזורי לעבודה
ב ב א ר - ש ב ע
13/08/01

כבוד השופט אילן סופר
נציג ציבור: אסתר בכר
נציג ציבור: שאול ששון
בפני
:
התובעת
מלכה דניאל
(ת.ז. 052890761)
בעניין:

ירון שחר

ע"י ב"כ עוה"ד
נ ג ד
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
שמעום בלום

ע"י ב"כ עוה"ד

פסק דין
1. בתאריך 20.4.98, הגישה התובעת לנתבע, תביעה לגמלת הבטחת הכנסה.

2. הנתבע דחה את תביעתה מאחר והיא בעלים של רכב מסוג פיאט פונטו 1996, הרשום על שם בנה ועל שם אבי בנה ומאחר והיא משתמשת דרך קבע ברכב הנ"ל.

3. התובעת הגישה תביעה נגד הנתבע וביום 21.7.00, נפסק על ידי כב' השופט הראשי מ. כליף, כי מאחר והתובעת לא היתה יכולה למכור את הרכב שברשותה, בשל עיקול שהוטל עליו, וממילא לא יכולה היתה לממש רכוש כדי להתקיים מתמורתו - יש לקבל התביעה .

4. הנתבע ערער על פסק הדין לביה"ד הארצי לעבודה וביום 20.3.01, הסכימו הצדדים, בעקבות המלצת ביה"ד, כי עניינה של התובעת יוחזר לביה"ד האזורי על מנת לברר אם עשתה שימוש של קבע ברכב. הבסיס להסכמה זו, נבע מכך ששאלת הבעלות, או המימוש של הרכב, אינן מעלות או מורידות לעניין השימוש.
עוד סוכם, כי הצדדים יוכלו להשלים את ראיותיהם.

5. ביה"ד הארצי נתן תוקף של

פסק דין
להסכמת הצדדים.

6. התובעת הגישה תצהיר משלים ובו סיפרה, כי הרכב נגנב ב 6/99.
התובעת הגיעה לב"ש לאחר שנפרדה מאבי ילדה וגרה עד 2/01 בדירת הוריה, שפרנסו אותה.
כפי שהסבירה בתצהירה הראשון, לא יכולה היתה למכור הרכב כיוון שהוטל עליו עיקול.
ברכב עשתה שימוש רק לצורך הסעת בנה לגן.
התובעת לא עשתה שימוש ברכב לצורך קניות או צרכים אחרים שלה.
מי שהשתמש ברכב בקביעות היה אחיה ובשעות אחה"צ. בשעות הבוקר, הרכב נשאר ליד הבית.

7. בדיון ביום 11.6.01, נחקרה התובעת על תצהירה. התובעת סיפרה, כי הגיעה לב"ש ב 6/97 ואח"כ תיקנה , כי הגיעה בסוף 96.
בתקופה בה לקחה את בנה לגן ברכב, לא עבדה. בין מגוריה אז לגן לא היה קו אוטובוס. אחיה לא יכול היה לקחת את הילד לגן, כי הוא עבד בבוקר.
היא לא עשתה קניות לאחר שהסיעה את בנה לגן מאחר וגרה אז עם הוריה.
לפעמים לקחה את הילד לגן ברגל כיוון שלא היה לה כסף לדלק. מי ששילם ומילא דלק, היה אחיה. הוא גם שילם עבור הביטוח לרכב.
כשהחלה לעבוד כסייעת בביה"ס בגן, לא השתמשה ברכב, כי היו הסעות מהבית לעבודה.
התובעת לא נסעה באוטו לטיפולים בבנה בבי"ח שניידר, כי לא היה לה כסף לדלק.
בחופש הגדול, התובעת לא עשתה שימוש ברכב.

8. התובעת טוענת, בסיכומיה, כי כפי שהצהירה, השימוש ברכב הוא מצומצם עקב מצבה המשפחתי והכלכלי.
היא לא הפיקה מהרכב טובת הנאה שכן, נאלצה להחזיק ברכב מבלי שיכולה היתה למכרו.

9. הנתבע טוען בסיכומיו, כי בתצהירה הראשון לא טענה התובעת, כי השימוש ברכב הוא רק לצרכי הסעת ילדה לגן. רק בתצהיר המשלים, בא זכרה של עובדה זו.
התובעת גם לא ציינה בתצהירה המקורי, כי אדם נוסף זולתה, אחיה, משתמש ברכב ונושא בעלותו.
שינוי גרסאות זה, פוגע במהימנותה של התובעת ולכן יש לקבל את הצהרתה המקורית של התובעת לפיה, היא המשתמשת ברכב כמחייבת.

10. הכרעה
ההלכה בדבר "השימוש ברכב" כשולל גמלת הבטחת הכנסה, קובעת כי שימוש באופן קבוע ברכב הינו "טובת הנאה" השוללת זכאות לגמלת הבטחת הכנסה וכך נאמר:

"המבחן העיקרי בסוגית השימוש ברכב הינו, הפקת טובת הנאה מהשימוש ברכב. "טובת הנאה" היינו ... תועלת או הנאה מהשימוש ברכב. החזקה היא, כי מי שמשתמש באופן קבוע מפיק משימוש זה טובת הנאה, שכן נוח ויעיל לנסוע ברכב פרטי במקום לנסוע בתחבורה ציבורית".

ראה: דב"ע מח 135-04 בוטבול נ' המוסד לביטוח לאומי
(לא פורסם).

11. בפסק הדין בוטבול הנ"ל ציין בית הדין הארצי, כי שימוש ברכב המצביע על "טובת הנאה" מתבטא באחת מאלו: -
א. הפקת הכנסה של ממש - כאשר המבוטח מפיק הכנסה, או כי סביר להניח שהוא מפיק הכנסה מהשימוש ברכב.

ב. שימוש קבוע ברכב, אם הרכב נמצא בקירבת המבוטח ובעל הרכב לא נמצא במקום באופן קבוע.
ג. השתתפות בהוצאות אחזקת רכב, כמו: רכישת דלק, ביטוח, "טסט" ותיקונים.
ד. השימוש ברכב עוזר למבוטח בעבודתו כדי להגיע לעבודה.

12. אמנם, עול ההוכחה, כי המחזיק ברכב שאינו בבעלותו, משתמש בקביעות, מוטל על המוסד לביטוח לאומי
. אולם , כפי שנפסק בפרשת דאדון:

"המוסד אינו יכול להעמיד חוקר על יד כל מבוטח המקבל גמלת הבטחת הכנסה, על מנת לבדוק את הכנסתו ואם יש לו טובת הנאה מהשימוש ברכב, יש להעמיד את עלות ביצוע החוק על רמה סבירה..."

ראה: דב"ע נב/170-04 המוסד לביטוח לאומי
נ' דאדון (לא פורסם).

13. הבסיס לקביעה הנ"ל ולחזקה, כפי שפורט בפסקי הדין הוא: כי המדינה אינה צריכה לתמוך במי שיכול להוציא מיגיע כפיו או ממקום אחר, סכומים הדרושים להחזקת רכב. סיבה נוספת היא שמי שיש רכב ברשותו, יכול לעיתים להתפרנס משימוש באותו רכב.
ראה: דב"ע מו/42-0 צאלאקשוילי נ' המוסד לביטוח לאומי
פד"ע י"ז 326, 323.
דב"ע נא/28-04 מטלון נ' המוסד לביטוח לאומי
פד"ע כ"ב 498.

14. לפיכך, עלינו לבדוק מי המשתמש ברכב, ואם הוכח כי המבוטח משתמש ברכב באופן קבוע, כי אז חלה לגביו חזקת "הפקת טובת הנאה משימוש ברכב" השוללת ממנו קבלת גמלת הבטחת הכנסה. ובכל מקרה אם לא הוכח ההיפך.

15. כמו כן, נקבע, כי מי שמחזיק ברכב, שאינו בבעלותו, אינו מאבד אוטומטית את זכותו לגימלה, שכן על המוסד להוכיח שהוא משתמש ברכב. לעומת זאת, רשאי המבוטח להוכיח, כי השימוש ברכב הינו אקראי, בודד או חד פעמי.
ראה: נ"ב/176-04 המוסד לביטוח לאומי
נ' סעדה סנא פד"ע כ"ה 293.

16. בהתאם לפסיקה עול ההוכחה חל על התובע להוכיח זכאותו לגמלה ועל הנתבע עול ההוכחה, כי התובע אינו זכאי לקבלת הגמלה, ולו בשל שימוש ו/או בעלות ברכב.
בית הדין הארצי דן בשאלת חובת ההוכחה בפני
בתי הדין לעבודה בהליכים ליישום חוק מחוקי הבטחון הסוציאליים, ונפסק, כי הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה" מכוון ליחסים בין אדם לרעהו כשזיכוי אחד מחייב את השני, שמעמדם ומצבם שווה. ואינו חל באותה מידת חומרה ביחסים בין פרט נזקק ובין גורם ציבורי, הפועל בתחום הבטחון הסוציאלי.
אין מדובר ב"חלוקת נטל ההוכחה", באשר "בקושי ניתן הוא לחלוקה, אלא שב"סיכון ההוכחה".
ראה: דב"ע ל/10-0 יוסף דוידיאן נ. המוסד לביטוח לאומי
, פד"ע כרך ב' עמ' 8.

17. יש ליתן לכל זאת סוגייה של חובת ההוכחה משמעות מיוחדת כאשר דנים בחוקים לבטחון סוציאלי, בהבדל מהוכחה במסגרת ראיות בהליך אזרחי רגיל. כמו כן פורט הכלל כי אין מדובר בשינוי סדרי ראיות, אשר המחוקק קבע במפורש שאין בית הדין קשור בהם, אלא הכללים הנ"ל באים לרמוז על האפשרות לפסוק במקרה של ספק. זאת לאו דוקא, תוך מיצוי מלא של הכלל של חובת ההוכחה, אלא תוך הזדקקות למידת הסבירות, לכלל חומר הראיות, שכנגד עיני הפוסק גם השיקול של עוול מול עוול.
ראה: דב"ע נא/ 108-0 עבדאללה עודה נ' המוסד לביטוח לאומי
פד"ע כ"ג 479, בעמ' 485.

18. במקרה שלפנינו, קיימים לכאורה, אי דיוקים בגרסת התובעת אשר בתצהיר הראשון ציינה, כי היא משתמשת ברכב אבל לא פרטה לשם מה, וכן לא הזכירה, כי אחיה משתמש ברכב.

19. נראה לנו, כי את הגרסה האמינה והנכונה יש לראות בעדות שמסרה לחוקר הנתבע ביום 9.6.98 (נ/3) ושם אמרה:

"היום בבוקר בשעה 9:00 לקחתי את הבן שלי לגן בשכונה ג' ליד לשכת הגיוס וחזרתי לבית. יותר מלקחת את הבן לגן אני לא משתמשת באוטו. הרצל אחי משתמש ברכב אחרי הצהריים, עוד מעט יש לי טסט ואחי הרצל ישלם, דלק והוצאות שוטפות אחי משלם מהישראכרארט שלו.
אי אפשר למכור את האוטו הוא מעוקל אני מתה למכור אותו ולהחזיר את החובות...
לאחי הרצל דניאל אין אוטו משלו והוא שמחזיק את האוטו שלי..."

20. גרסה זו, עולה בקנה אחד עם תצהירה המשלים ועדותה בפני
נו ואנו נותנים בה אמון מלא.

21. מצבה הקשה של התובעת, לא איפשר לה החזקת רכב. היא שילמה עבורו את הביטוח, היא לא שילמה דלק. הסעת ילד לגן אינו דבר הכרוך בהנאה לבד מהחיסכון בזמן. בהתחשב בכך שהתובעת לא עשתה ברכב שימוש לצרכי עצמה, אפילו לא כשחזרה מהסעת בנה, הרי שלא ניתן לומר שהתובעת הפיקה טובת הנאה מהרכב.

22. יתרה מזו. כשהתחילה התובעת לעבוד, לא הסתייעה כלל ברכב, אלא השתמשה בהסעה.

23. על כן, אנו מקבלים את התביעה.

24. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ניתן היום כ"ד באב, תשס"א (13 באוגוסט 2001) בהעדר הצדדים.
______________ ________________
נ.צ. -אסתר בכר נ.צ. - שאול ששון
_________________
אילן סופר
- שופט








בל בית דין אזורי לעבודה 2767/98 מלכה דניאל נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם ב-ֽ 13/08/2001)