פסקי דין על מוחמד אמארה | פסקי דין על מוסטפא ג'אברין | פסקי דין על מוחמד ג'אברין | פסקי דין על בן רוזנברג | פסקי דין על ישי רודניק | פסקי דין על קיבוץ גלעד |

2138-11/08 א     15/10/2012




א 2138-11/08 מוחמד אמארה, מוסטפא ג'אברין, מוחמד ג'אברין נ' בן רוזנברג, ישי רודניק, קיבוץ גלעד








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום בחיפה



ת"א 2138-11-08 אמארה ואח' נ' רוזנברג ואח'






בפני

כב' השופטת
אילת דגן

התובעים
1
.
מוחמד אמארה

2
.
מוסטפא ג'אברין

3
.
מוחמד ג'אברין


נגד


הנתבעים

1.בן רוזנברג
2.ישי רודניק
3.קיבוץ גלעד





פסק דין


רקע, טענות הצדדים וראיותיהם

לפניי תביעה נזיקית/כספית לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק").


התובעים, בני מיעוטים המתגוררים בכפר זלפה במעלה עירון. לטענתם, ביום 30/09/05 יצאו בשעה 22:00 לסיור לילה שגרתי במסגרת התנדבותם ב"מתמיד" (המשמר האזרחי במגזר הערבי הכפרי). מסלול הסיור נקבע ע"י מפקד המתמיד. סמוך לשעה 02:30 עצרו התובעים באזור קיבוץ גלעד
סמוך למטע הרימונים מאחר והתובע 2 היה צריך להתפנות. שאר התובעים ניצלו את העצירה על מנת לעשן סיגריה באוויר הפתוח. לאחר מספר דקות עלו בחזרה לרכב והמשיכו בסיורם.

התובעים טוענים כי משהגיעו לקצה מטע הרימונים של הקיבוץ הבחין התובע 2 ברכב חונה שאורותיו כבויים, התובעים הפעילו את אורות המשטרה והתובע 1 ירד מהרכב ונפנה לכוון הרכב העומד. הנתבע 1, בן רוזנברג
, פקח רשות שמורות הטבע והגנים (להלן: "רוזנברג") יצא מרכבו, ביקש מהתובעים להזדהות ושאל אותם לפשר מעשיהם באזור. התובע 1 השיב כי מדובר בסיור, ושאל את רוזנברג מדוע הוא ללא אורות, רוזנברג השיב לו כי הוא במארב ללכידת ציידים. לטענת התובעים הם ניהלו שיחת חולין עם רוזנברג ונפרדו בברכת שנה טובה ובלחיצת יד.

יומיים לאחר מכן, התקיים אירוע הרמת כוסית לציון השנה החדשה, במועצה אזורית מגידו. באירוע נכח גם הנתבע 2, מר ישי רודניק
, רכז המשק של קיבוץ גלעד
(להלן: "רודניק"), ומפקד בסיס ההפעלה של המתמיד מר דורון רמות. מר רמות שוחח עם רודניק וכעבור מספר דקות פנה לתובעים ושאל האם זה נכון כי בסיור בערב שבת גנבו רימונים מהמטע של קיבוץ גלעד
. מר רמות אמר לתובע, כי רודניק מסר לו שרוזנברג תפס אותם סמוך למטע הרימונים כשרכבם היה מלא בכ-100 ק"ג רימונים.

לטענת התובעים, מאותו רגע החל להתנהל מחול שדים, התלחשויות, רכילויות והכפשות מאחורי גבם. מספר ימים לאחר מכן אף התפרסמה כתבה בידיעות אחרונות שכותרתה "שמרו על החוק וגנבו רימונים".

ביום 07/10/05 כתב רודניק מכתב למפקד מג"ב צפון ומכותבים אחרים בדרגים גבוהים בו גולל את המקרה והאשים את התובעים (הגם שלא נקב בשמם) בגניבה. לטענת התובעים כל ההאשמות שבמכתבו הסתמכו על דבריו של רוזנברג מבלי שבדק בעצמו את הדברים. לטענת התובעים רודניק לא ברר עם רוזנברג את אמיתות דבריו וכי המכתב, כמו גם סיפורו של רוזנברג מונע ממניעים זדוניים גזעניים גרידא.

אין חולק כי באותו יום או בסמוך לו הוגשה תלונה במשטרה בשל גניבת הרימונים מהמטע. בין השאר נגבו עדויות של רוזנברג ושל בעלי המטעים.

בעקבות התלונה נחקרו התובעים נחקרו במח"ש. לאחר כשנה קיבלו מכתב לפיו התיק נסגר מחוסר ראיות. התובעים היו מאוכזבים מסגירת התיק שמנעה מהם לטהר את שמם המוכפש.

גרסת רוזנברג היא כי ביום האירוע היה בתצפית ללכידת ציידים בלתי חוקיים באזור. במהלך התצפית הבחין ברכב, הרכב עצר במטעים ולאחר כמה דקות המשיך בנסיעה לעבר רכבו. ברגע המפגש הפעיל הרכב אורות כחולים. מהרכב יצא התובע 1 ושאל לזהותו. רוזנברג האיר לתוך רכבם של התובעים בפנס וראה כי במושב האחורי יש רימונים מרצפת הרכב ועד לגובה המושב. הוא אף שאל אותם לפשר הרימונים ברכב אך לא נענה. מכיוון שאין לו סמכויות בקשר עם גניבות חקלאיות פנה לדרכו. למחרת סיפר לגורמים הנוגעים בדבר ואף הוזמן למתן עדות במשטרה.



לטענת רודניק כל שידוע לו אודות האירוע נמסר לו מפי רוזנברג או מפי הרב"ש ששוחח עם רוזנברג ועובדות אלו פורטו במכתבו מיום 07/10/05. במכתב לא ננקב שמם של התובעים ולא נחשפה זהותם. אם אכן הוכפש שמם של התובעים הוא על רקע המעשה שנחשדו בעשייתו ואין לחשד זה והתלונה במשטרה דבר או חצי דבר עם מוצאם.

הצדדים הגישו תצהירים בהם כל צד חוזר על טענותיו וגרסתו, כפי שפורטו לעיל.

בנוסף תמכו התובעים תביעתם בשני תצהירים נוספים. בתצהיר מר דורון רמות מפקד/ המתמיד (ת/1) הצהיר מר רמות כי סרק את רכב המתנדבים בבוקר, לאחר שחזרו מסיור הלילה. ע"פ עדותו, הוא לקח את הרכב לשטיפה פנימית וחיצונית. ברכב לא היה כל זכר לרימונים, לא היו עלים ולא נותרו סימנים כלשהם לכך שהיה פרי כלשהו ברכב. עוד הוא מעיד כי התובעים פעלו לפי לוחות הזמנים של הסיור המקביל ונפגשו עימו 3 פעמים באותו לילה. בתצהיר מר משה פסחוביץ (ת/2), מתנדב במתמיד וסגן מפקד בסיס ההפעלה מצהיר מר פסחוב כי היה בצוות שעשה סיורים במקביל לצוות הסיור של התובעים. הוא נפגש עם התובעים במועצה האזורית מגידו להפסקת קפה ואח"כ במועדון הטרמינל לשם אבטחה ומאוחר יותר בכביש 66 לבדיקת רכבים. ע"פ עדותו, הוא ישב ברכבם חלק מהזמן בעת שנפגשו בטרמינל, ובביקורת המכוניות שני הרכבים היו פתוחים לא ראה זכר לרימונים או לשאריות של פרי.


רוזנברג תמך גרסתו גם בתצהיר מר איתמר סולומון (נ/1) חקלאי ממושב עמיקם לפיו ביום 31/10/05 בבוקר, סייר רגלית בשטחו. ראה על הרצפה כמות גדולה של רימונים ועקבות רכב. הוא התקשר לשכנו מר גורי רוזן שמסר לו שגם אצלו נגנב פרי. מר סולומון הגיש תלונה במשטרה ולמיטב ידיעתו התלונה נסגרה. מר גורי רוזן מעיד בתצהירו (נ/2) כי לאור הודעת איתמר ביום 31/10/05, יצא לבדוק את חלקתו והתברר שגם ממנו נגנב פרי ונגרם נזק כתוצאה ממעבר רכב בן העצים. הוא אף שמע מרוזנברג כי בתצפית שערך לילה קודם הבחין ברכב מג"ב בתוך המטעים שלו שמתוכו ירדו מספר אנשים.

הנתבעים טוענים כי התובעים לא הוכיחו פרסום קונקרטי המהווה לשון הרע. בנוסף או לחלופין עומדות להם טענות ההגנה של אמת בפרסום והגנת תום הלב.





דיון והכרעה

חוק איסור לשון הרע מתווה את מתודת ההכרעה. בשלב הראשון יש לבדוק את שאלת האחריות היינו אם עסקינן בפרסום המהווה לשון הרע. לאחר מכן, וככל שהתשובה חיובית, יש לבדוק אם עומדות לנתבעים ההגנות שבחוק, וראה בעניין זה
ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ ואח' נ' הרציקוביץ', פ"ד נח (3) 558, 566-567.

בהחלטת ביניים מיום 18/3/10, קבעתי כי הפרסום בעיתון והתלונה במשטרה לא מהווים עילה לתביעה נגד הנתבעים כאן, בלשון הרע. ההנמקה המפורטת הובאה שם, ואין צורך לחזור על הדברים.
נותרה אפוא להכרעה, העילה נגד רוזנברג שעניינה לשון הרע, המתבטאת בדיווח רוזנברג על אירוע הגניבה הנטען לרודניק ולבעלי המטעים, והעילה נגד רודניק שעניינה לשון הרע המתבטאת במכתב ששלח ב-5/10/05 שכותרתו "חשד לגניבת רימונים מחלקה חקלאית ע"י צוות המתמיד מבסיס הפעלה מגידו" בו מפורטים פרטי האירוע, ללא ציון שמות התובעים. העילה נגד קיבוץ גלעד
, ככל שירדתי לסוף דעת התובעים, היא אותה עילה המיוחסת לרודניק, בהיותו רכז המשק.

לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בטענותיהם, ראיותיהם, וסיכומיהם, דין התביעה להדחות, כפי שאפרט להלן;

התביעה נגד הנתבע 1

הדיווח על הגניבה לרודניק ולבעלי המטעים
התובעים לא מפרטים את תוכן הדיווחים ורק טוענים באופן כללי כי היה ב"פרסומים" משום לשון הרע. די באי הפניה לפרסום ספציפי כדי לדחות את התביעה. לעניין זה יפים דברי כב' השופט זילברטל
ברע"א 2291/12 הלפרין נגד איצקוביץ
(לא פורסם ניתן ביום 25/06/12), לפיהם :
"

כאשר מדובר בהוצאת דיבה, המילים (או המעשה, לפי העניין) מהוות את הבסיס העיקרי להקמת העילה, ובלעדיהן אין. על כן, כבר נקבע, כי התובע על פי החוק אינו יכול להסתפק בטענה שהנתבע הוציא דיבתו, ועליו לציין בכתב תביעתו את "פירוט המילים, בכתב או בע"פ, בהן השתמש התובע" ואשר מולידות לטענתו את עילת התביעה (
ע"א 594/66 אהרוני נ' בנק י. ל. פויכטונגר בע"מ, פ"ד כא
(1), 160, 163 (1967);
המר' (מחוזי י-ם) 688/66 בנק י. ל. פויכטונגר בע"מ נ' אהרוני, פ"מ נד
291, 295-293 (1966);
ת"פ (מחוזי י-ם) 119/53 היועץ המשפטי לממשלת ישראל נ' "קול העם", בערבון מוגבל, פ"מ ח
396 (1953), בפס' 5 לפסק דינו של השופט ב' הלוי; אורי
שנהר דיני לשון הרע
421-420 (1997); ראו גם:
collins v jones [1955] 1 q.b. 564, at 571
).
למעלה מן הצורך וחרף העובדה כי ניתן היה כבר בשלב זה לסלק את התביעה אצא מנקודת הנחה שהיו פרסומים כמשמעם בחוק וכי הם מהווים לשון הרע.

לא הוכחה כל כוונה מצידו של רוזנברג להתנכל לתובעים או להוציא דיבתם. לא היה לו סכסוך קודם עימם ולא היה לו אינטרס לפגוע בהם. לא רק שדברים אלו ברורים מתוך עדותו של רוזנברג אלא אף התובעים לא יכלו להסביר את הטענה הקשה. כך ראה עדות התובע 3 מר ג'אברין בעמ' 19 לפרו':

ש
."האם

אתה

חושב

שבן

התכוון

מלכתחילה

להעליל

עליך

בכדי

שלא

תתנדב

במתמיד
.
ת.כן. לא

יודע

למה

הוא

רצה

לעשות

זאת
.
אין

לי

סכסוך

איתו

עד

הדקה

הזאת.
ש.

למה

אדם

שאין

לו

סכסוך

איתך, היה

לו

מטרה

זדונית

להעיף

אותך

מהמתמיד.
ת.

לא

מוצא

חן

בעיניו

שאנחנו

במתמיד.

טענות התובעים בדבר התנכלות על רקע גזעני וקונספירציה נגדם לא הוכחו וטוב היה לו לא נטענו. רוזנברג אף לא טען כי התובעים גנבים, אלא תאר את שראו עיניו או את מה שהאמין שראה באותו לילה. הוא אף לא התייחס ספציפית לתובעים אלא אמר "המתמידים" וראו גם תשובת ג'אברין בעמוד 19 לפרוטוקול.

אבחן עתה את טענות ההגנה שעניינן אמת בפרסום והגנת תום הלב.

סעיף 14 לחוק (אמת בפרסום), מקנה הגנה למפרסם לשון הרע מקום בו הפרסום עומד בשני תנאים מצטברים והם אמת בפרסום וקיומו של עניין ציבורי באותו פרסום. עוד קובע סעיף 14 כי הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש. המבחן, כאמור, הוא מבחן אובייקטיבי.

מר רוזנברג היה עד מהימן. עדותו היתה כנה, סדורה, עקבית ומשכנעת. משנודע לרוזנברג שמטע הרימונים לא של הקיבוץ אלא של גורי רוזן, דווח לגורי רוזן על שראו עיניו היינו כי ראה את רכב התובעים במטע, עוצר ואנשים יורדים ממנו וכי לאחר מכן ראה רימונים במכוניתם. אוסיף כי בסתירה לעדויות התובעים (היינו כי לפי עדותם לא היו רימונים ברכב שלהם בעת המפגש עם רוזנברג), אני מבכרת את עדות רוזנברג. מדובר בפקח רשות הטבע והגנים שהיה במארב לתפיסת צייד בלתי חוקי. דִווחוֹ לפיו ראה את רכב התובעים נוסע בין שורות המטע הוכחה כנכונה. גם התובעים מודים כי נסעו במטע (לטענתם לצורך התפנות/ הפסקת סיגריות של מי מהם).
עדות מר סלומון ומר גורי, היו מהימנות בעיני ומהן עולה כי ביום 31/9/05 נמצאו עקבות רכב בין השורות, נמצאו ענפים תלושים ונמצא כי נגנבו פירות. סלומון העיד כי לא ראה את הגנבים ולא יכול היה לומר מה כמות הרימונים החסרה ברם חזר על גרסתו לפיה: "
רימונים נגנבו. לא רציתי לעשות חיבור לאנשים. אין ספק שנגנבו רימונים. כשתולשים רימון, רואים את התלישה
" (עמ' 29 לפרו'). וראה עדותו בעמ' 28 לפרו' ביחס לכמות : "
שאני אומר כמות מסחרית, זה על הפרי שעל הרצפה, ועל הפרי שנפגע על העצים הואיל ורכב פגע בו, רכב שנכנס לשטח בלילה, ועובר בשורות צרות, הרימונים נופלים פנימה לתוך השורות, ראיתי גם פירות שנתלשו מהעץ. לדעתי זה יכול להיות בן 500 ק"ג לטון, זה פרי פגוע שלא יכולתי למכור
" לא נטען לגבי אותו סולומון שגם הוא נגוע במניעים גזעניים ואין שום סיבה שימציא עדות לפיה נגנבו לו רימונים ופגעו בעצים אם לא כך היה הדבר.
העובדה שגילוי זה היה ב- 31/9/05 בשעות הבוקר בצרוף העובדה שהוא מבקר שם יום יום, ויום לפני כן היה המצב תקין, מלמדת כי מאן דהוא נסע ברכב בין השורות במטע שלו בליל ה-30/9/05 וגנב פרי תוך שאף גרם נזק לעצים. ההיגיון הפשוט המצרף עדות זו לעדות לפיה רוזנברג ראה את הרכב נוסע בין השורות ואת העובדה כי ראה במו עיניו רימונים בתוך הרכב מדברת בעד עצמה, וכל המוסיף גורע. אני מדגישה כי אני נותנת אמון מלא בעדות רוזנברג שחזר ואישר כי ראה רימונים בתוך רכבם. אוכל לקבוע כי הוא דיווח אודות מה שראה, או למצער מה שהיה משוכנע שראה.

ולעניין זה ראו פסק דינו של כב' השופט ריבלין בע"א 751/10 פלוני נגד אילנה דיין (לא פורסם ניתן ביום 08/02/12), בעמוד 54 "
על מנת שיזכה לחסות תחת כנפיה של הגנת האמת על המפרסם להראות איפוא כי הפרסום היה אמת כפי שהייתה ידועה בעת הפרסום. אין הוא נדרש להציג אמת שמתגלית בדיעבד
".


לסיכום, אין חולק כי התובעים היו במטע באותו הלילה. עדותו של רוזנברג בפני
י תואמת את העדות שמסר בזמן אמת במשטרה ואת דבריו לרודניק כפי שנכתבו במכתב לעיל. החשד לגניבה נתמך ב
עדויות החקלאים שתיארו כי היו רימונים רבים על הרצפה, סימני תלישה מהעצים, חסר ברימונים, וסימני גלגלים במטע. אוסיף כי העובדה שמפקדיהם של התובעים לא ראו במהלך הלילה או בסריקת הבוקר רימונים בתוך הרכב, אין בה, בכל הכבוד להפריך את שראה רוזנברג. אין להוציא מכלל אפשרות כי לאחר שפגש אותם וראה את הרימונים ואף שאל אותם לפשר העניין ולא נענה על ידם, ולאחר שנתפסו בקלקלתם, מיהרו להפטר מהרימונים ולסלקם מהרכב ומובן כי אם גנבו רימונים לא היו משאירים אותם ברכב בידעם שהרכב אמור להיבדק בתום הסיור.



תשובתו של רוזנברג לתהייה כיצד לא פעל באופן נמרץ כשראה את הרימונים היתה כנה בעיני. הוא הסביר שאינו בעל סמכות לחלט או לעצור את התובעים. הוא אף הסביר כי הסיטואציה של אחד מול שלושה כשהשלושה לובשי מדים היתה לא נוחה מבחינתו וגם הסברו כי לא ידע אם זו כמות מסחרית ורק בבוקר החליט שחייב לדווח הגיוני בעיני. יתכן שהדבר הנכון היה לדווח מידית, בזמן אמת ויתכן שלא היתה דחיפות לעשות זאת באמצע הלילה וניתן היה לחכות לבוקר שכן לא היה מדובר בחירום וכפי שהעיד רוזנברג: "
מהנסיון שלי כפקח, לחשוב שיתקשר 100 למשטרה והם יגיעו ללב השטחים הפתוחים קצת אופטימי זה כמעט לא קורה
" (עמ' 14 לפרו'). שלא לדבר על כך שעד שהמשטרה היתה מגיעה ניתן היה להפטר מהרימונים. כך או כך עדותו משכנעת ולא מצאתי כל הסבר מדוע ידמיין או חמור יותר, יעליל על חפים מפשע, ויבדה מליבו עלילה שכזו. תאוריית הקונספירציה ועלילת הזדון שהועלתה בתביעה לא הוכחה בשמץ ראיה.


התובעים טועים בסברם שעל רוזנברג להוכיח ברמה הנדרשת במשפט הפלילי או אף האזרחי כי בוצעה גניבה בפועל. עבירת הגניבה מורכבת מיסודות עובדתיים נפשיים, יסודות חיוביים ויסודות שליליים (כוונה לשלול את הבעלות) מובן שרוזנברג לא צריך להוכיח את כל הנ"ל. כל שעל רוזנברג לשכנע הוא כי ראה את הרימונים ברכב התובעים וכי ראה את רכבם עוצר לזמן מה בתוך המטע. פרטים אלו הוכחו להנחת דעתי ועליהם הוא דווח.


אשר לעדויות התובעים – אמנם מדובר ב-3 עדויות נפרדות, ברם לא יכולה להיות מחלוקת כי העדים היו מתואמים. הם העידו כי הלכו יחד למשטרה, הלכו יחד לעורכת הדין, ישבו כולם אצלה ביחד וכל אחד שמע מה השני אמר ובאופן לא מפתיע- תצהירי שלושתם זהים ללא כל ניואנס מתבקש בשים לב לעובדה שמדובר ב-3 אנשים שונים. מדובר איפה לא בזיכרון פרטני של 3 אנשים אלא בזיכרון קולקטיבי שנבנה ועובד בצוותא ויש לתת לכך את המשקל המתאים.


לרוזנברג עומדת גם הגנת תום הלב בהתאם לסעיף 15(2) ו – 15(3) ו -15(8) לחוק.









לגבי טיבו של "תום לב" זה פסק כב' השופט ברק בע"א 788/79 ריימר נ' רייבר, פ"ד לו(2) 141 (1981) בעמ' 149:
"
בקביעתה של הגנה זו ביקש המחוקק לקבוע איזון עדין בין השמירה על שמו הטוב של אדם לבין הצורך לאפשר לבני הציבור להתלונן בפני
המשטרה על עבירות שבוצעו, ובכך לעודד הבאתם

של עבריינים לדין, מבלי שהמתלוננים יעמדו בפני
הסיכון של תביעה בגין לשון הרע. הצורך להבטיח את האיזון האמור הוא הקובע את הדרך הראויה לפירושו של מושג תום הלב בסעיף 15 (8) האמור.
נראה לי, כי עלינו לפרש את "תום הלב" בהקשרה של הגנה זו כמתייחס לאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום. אדם, המתלונן בפני
המשטרה על עבירה שלפי אמונתו בוצעה על-ידי פלוני, זכאי להגנת החוק, גם אם מסתבר, כי אמונתו מוטעית היא, שכן בנסיבות אלה ראוי הוא, כי האינטרס הפרטי של הנפגע יפנה דרכו לאינטרס הציבורי, שאם לא כן יחששו בני הציבור להגיש תלונות
"
(ההדגשה שלי א.ד).

ועוד מוסיף כב' השופט ברק
"השאלה המכרעת היא, אם המנוח האמין בדברי תלונתו, שעה שמסרה למשטרה"
. מהחומר שבפני
י עולה כי רוזנברג ראה את הרימונים ברכב, שאל את התובעים לפשר העניין ומשלא נענה ברר עם החקלאים בבוקר האם נגנבו רימונים כך שלמעשה על בסיס הראיות בפני
ו הסיק מסקנה סבירה והגיונית.

כפקח רשות שמורות הטבע שאמון על אכיפת החוק, ותושב האזור, שבאותה תקופה היה מוכה גניבות, מחובתו היה להביא לידיעת החקלאים ורשויות החוק את שראה. אין לו סמכות לטפל ולחקור בגניבה אזרחית ברם מצופה ממנו, כמו מכל אזרח הגון אחר נטול תפקיד ציבורי, וביתר שאת נוכח מעמדו, כי בהבחינו במה שנראה כגניבה, ידווח לרשויות ולבעלי המטע. הוא לא פרסם את המידע בראש חוצות ולא ביקש ליצור פרסום רכילותי. הוא העביר את הדיווח העניני שראו עיניו לבעלי המטעים ולרכז המשק, ובדין כך פעל.

לסיכום, רוזנברג דיווח על מה שראה. הוא האמין שמה שראה היה אמת ולא היה לו מניע להוציא דיבתם של התובעים. אני מדגישה כי אין בידי לקבוע אם בוצעה או לא בוצעה גניבה וגם אין צורך לקבוע ממצא ומסקנה בעניין זה. ההכרעה ב

פסק דין
זה היא כי רוזנברג הוכיח כי עומדות לו ההגנות לפי חוק איסור לשון הרע. הא ותו לא, ולכן דין התביעה נגדו להדחות.

התביעה נגד הנתבעים 2-3 המכתב מיום 07/10/05

להלן יצוטט נוסח המכתב שהופנה לנצ"מ עמוס יעקב – מפקד מג"ב צפון וסנ"צ בדיאה עבדאללה – קצין ישובים מרחב צפון. כמו כן נשלחו העתקים ליו"ר המועצה האזורית מגידו, יו"ר המועצה האזורית אלונה, קצין ישובים ארצי, קצין מתנדבים מג"ב צפון, קצין מתנדבים אזורי, מפקד שיטור כפרי עמקים, קב"ט המועצה אזורית מגידו מפקד בסיס הפעלה מגידו, ומר גורי רוזן מעמיקם.
"
הנדון: חשד לגניבת רימונים מחלקה חקלאית ע"י צוות המתמיד מבסיס הפעלה מגידו

רקע כללי:


בליל שישי ה-30/11/2005, בעת סיור לילי של בן רוזנברג
פקח הרט"ג באזור המזרחי לציר המוביל הארצי בין היישובים גלעד דליה ועמיקם, בסביבות השעה 02:30 הבחין בן, בתנועת כלי רכב הנע בתוך מטעי הרימונים של קיבוץ גלעד
והחלקה הצמודה של גורי רוזן מעמיקם. במפגש אקראי בין שני כלי הרכב הסתבר להפתעתו של בן כי הרכב שנע באזור חלקות הרימונים שייך למתמיד של בסיס הפעלה מגידו, היו בו שלושה אנשי צוות (השמות שמורים עימי) שמתוקף תפקידם סיירו בינות החלקות החקלאיות של חקלאי האזור. בבדיקה מעמיקה יותר ברכב המתמיד הבחין בן בכמות רימונים גדולה שאוחסנה במושב האחורי של הרכב (על פי תאורו כמות הרימונים מרצפת כלי הרכב ועד מעל לגובה הספסל האחורי של הרכב) לאחר בירור קצר בזהותם של המתמידים נפרדו דרכם לשלום.


טיפול במקרה:

בן דיווח על כך ביום המחרת לרב"ש גלעד, סער רמון שהעביר את הפרטים אלי (החתום מטה) לאחר בדיקה מהירה עם גורי רוזן ועימות הנושא מחדש עם בן הובהר כמעט ודאית שהרימונים נגנבו מחלקתו של גורי מעמיקם ואולי חלק קטן מאוד מחלקת גלעד הצמודה וזאת מהסיבה שבחלקה זו אין כמעט פרי.

מיד דיווחתי על כך למפקד בסיס ההפעלה דורון רמות וציינתי בפני
ו את חומרת המקרה, בתגובה הודיע לי דורון מפורשות שהוא בדק את הנושא עם הנוגעים בדבר ולדברים לא היו דברים מעולם ולא נלקח אף לא רימון אחד מאותן חלקות. בבדיקה חוזרת עם בן פקח הרט"ג ציין בן שהוא אינו רודף את אף אחד וכמו כן הוא לא מכיר את אנשי המתמיד אך מתפקידו וחובתו לדווח על המקרה. בשיחה נוספת שלי עם דורון, הבהרתי לו חד משמעית את חומרת העניין ולאור זאת מתחייבת בדיקה מעמיקה של הנושא, תגובתו של דורון נשארה בעינה "לא היו הדברים מעולם"!!


אני פונה אליכם ואל שאר המכותבים בשל חומרת העניין. מתנדבי המתמיד עושים עבודה נפלאה ואף ראויה להערכה מלאה, אך מכאן ועד חשד לגניבה חקלאית בשדותינו היא סטייה רצינית ממטרותיו של המתמיד ושל משטרת ישראל, הגוף שאליו הם משתייכים. אסור לנו כאזרחים וחקלאים לתת יד ולעבור לסדר היום בגין החשדות העולות מכאן, אנחנו סומכים במאת האחוזים על פעילות המתמיד וגופי הביטחון שעושים עבודתם נאמנה, איני יכול להקל ראש לאור החשד שעולה מהעניין, היום זו כמות רימונים, מחר אולי אבוקדו ומחרתיים עגלי בקר!!!

אני חייב לציין את פעילותו של בן פקח הרט"ג שנעשית מזה שנים ללא דופי כחל וסרק. אבקשכם לבדוק את העניין לגופו ולטפל בו בהתאם לנהלים המקובלים. אני מודה לכם מראש על הטיפול המהיר, המסור והטוב, בברכת שנה טובה וגמר חתימה טובה, נשמח לשתף פעולה ככל שנדרש.
בברכה, ישי רודניק
, מרכז משק קיבוץ גלעד
"

בענייננו נראה כי המכתב מהווה פרסום כמשמעו בסעיף 2 לחוק.

לשון הרע מוגדרת בסעיף 1 לחוק כ
דבר שפרסומו עלול
–

1)
להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
2)
לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
3)
לפגוע באדם במשרתו, אם במשרה ציבורית ואם במשרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
4)
לבזות אדם בשל מוצאו או דתו".

הפסיקה החילה את המבחן האובייקטיבי, וקבעה, כי פרסום ייחשב כ"לשון הרע", אם ייתפש ככזה על ידי האדם הסביר (ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נ' חברת החשמל בע"מ ואח', פ"ד לא(2) 281, 293; ע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד לט(4)
734, 740), לפיכך יש לבדוק מה הייתה התרשמותו של הקורא הסביר
וראה
ע"א 740/86 יגאל תומרקין נ' אליקים העצני, פ"ד מג(2)333, בעמ' 337 שם נאמר מפי הש' מלץ כי: "

ההלכה היא, שאין חשיבות לשאלה מה הייתה כוונתו של המפרסם מחד גיסא, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים מאידך גיסא. המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למלים
".

יודגש כי שמות התובעים לא נקובים במכתב, אלא ישנה תלונה על אנשים, מתנדבי המתמיד שעל פי החשד, גנבו רימונים תוך דרישה לחקור בעניין. אי ציון שמם של התובעים עשוי להשמיט את לשון הרע הואיל שכן אין בפרסום כדי לפגוע בשמו הטוב של אדם ספציפי כלשהו. עם זאת, ומצד שני,
ס' 3 לחוק קובע
"אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה
"
, ת
”
א 2430/58 שיכון עובדים בע"מ נ' הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ, פ"מ כג 151, 168-172;
ע"א 6437/99 חגי סיטון נ' רשות השידור (לא פורסם)
.

במצב דברים זה, אני נכונה לקבל את הטענה לפיה גם אם שמם של התובעים לא הוזכר מפורשות, יתכן וזהותם משתמעת מהנסיבות החיצוניות שכן בנקל ניתן לברר מי מיהם האנשים שהיו במשמרת אותו לילה וחשודים במעשה.

הראיות שהובאו בפני
, ובעיקר אלו שלא הובאו בפני
, מובילות למסקנה כי תוכן המכתב אינו מיועד בכוונת מכוון להשחיר את התובעים, להשפילם או לבזותם. לא מדובר בפיסת רכילות אלא בפני
יה כנה ולגיטימית לגורמים הרלוונטיים "לבדוק את העניין לגופו ולטפל בו בהתאם לנהלים המקובלים".
המכתב מהווה תיאור של הדברים שנמסרו לרודניק ע"י רוזנברג, הוא אף מציג לצד החשד ודרישת הבדיקה, את עמדת מפקדם של התובעים לפיה "לא היו דברים מעולם". קשה גם לראות איזה מניע נסתר או זדוני יכול להיות לרודניק בהשחרת התובעים זולת בדיקה אמיתית של חשד שהובא לידיעתו.
יחד עם זאת, הואיל ובשלב בדיקת לשון הרע אין בודקים את הכוונה של המפרסם אלא את השאלה אם הפרסום כשלעצמו עלול לבזות את מושא הפרסום, אני נכונה לצאת מנקודת הנחה שתוכן המכתב עלול היה לפגוע בתובעים.


בשים לב לאמור, אתייחס להגנות האמת בפרסום והגנת תום הלב וביחס אליהם אני קובעת כי רודניק הרים את הנטל.

אשר להגנת האמת בפרסום וביחס לתיאור האירוע, אין חולק כי המכתב מתאר את המקרה כפי שהועבר לידיעתו. לא הובאה כל ראיה שתתמוך בטענה הסתמית לפיה היה לרודניק אינטרס להיכנס לעימות עם התובעים ולהמציא סיפור שלא היה ולא נברא. אני סבורה כי שליחת המכתב למכותבים ספציפיים רלוונטיים, כמו תלונה למשטרה, מהווה פנייה לגיטימית המגנה על האינטרס הציבורי התושבים באזור נוכח מכת הגניבות אליה גם התייחסו התובעים בכתב התביעה: "

חשוב לציין כי בתקופה זו סבל האזור ממגיפת גניבות נשקים ורכוש מבתי אזרחים ומשטחיהם החקלאיים ולכן הסיורים היו מוגברים ומורחבים מאד
"
(ראו סעיף 33 לכתב התביעה).

38.
וראו גם עדות רודניק בעמ' 45 לפרוטוקול : "

קיבוץ גלעד
באיזור

שנמצא

בו,

חי

תקופה

ארוכה

עם

גניבות

חקלאיות

כאלה

ואחרות,

אם

זה

בקר, פרי. כל

פעם

שמתרחשת

גניבה

הנושא

עולה

לדיון

ומקבלים

החלטות

איך

לפעול
.
כיוון

שזו

הייתה

שרשרת

של

גניבות,

כתבתי

מכתב

מתריע

שיש

לבדוק

את

העניין
.
הצטבר

מידע

מגורי,

מסער

רמון
,
מבן

ויכול

להיות

שעוד

גורמים. יכול

להיות

שפנו

אליי

גם

ממג
"
ב"
.


הוראת סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע מקנה הגנה מקום בו הוכיח המפרסם כי הפרסום נעשה בתום לב באחת משתים עשרה הנסיבות הקבועות בסעיף. בעניינו הסעיפים הרלוונטיים:
15
(2): היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית,

מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום
;
15(8)
הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה


ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל


תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו


כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה
.
רודניק עונה על הדרישות לעיל וככזה נהנה מהגנת תום הלב לפי כל הסעיפים דנן.

הוא שלח את המכתב במסגרת תפקידו כמרכז משק בקיבוץ גלעד
, המכתב נשלח לגורמים הרלוונטיים במג"ב, המכתב מאופק בסגנונו, הוא מתאר עובדות שהובאו לידיעתו תוך הצלבת מידע ממי שנגנבו לו רימונים וממי שלכאורה ראה רימונים בלילה ברכב התובעים, אין בו הטחת אשמה אלא דרישה לחקירה ובדיקה והוא לא חורג מתחום הרלבנטי לאותו עניין. הטענה לפיה טפל רודניק על התובעים האשמת שווא ממניעים גזעניים, שוחררה לחלל האוויר ואין לה קצה קצהו של תימוכין ראייתי ישיר או נסיבתי. היא נטענה באופן סתמי וכך גם נותרה בסופו של דיון.


רודניק לא צריך היה לבצע תחקירים בעצמו שכן זה לא תפקידו. מרגע שהובא החשד ועדותו של רוזנברג לידיעתו, היה עליו לערב גורמים האמונים על מתנדבי המתמיד כדי ליידע אותם ועל מנת שאלו יבדקו מה יש לעשות/אם בכלל בקשר לחשדות המיוחסים לאנשיהם. כך הוא פעל ואין דופי בפעולתו בעצם שליחת המכתב. אשר לתוכנו, מדובר במכתב עניני, מתאר את שהובא לידיעתו במדויק, ללא השמצות ונקיבת שמות, התאור מדוד ומידתי ונדרש כדי להגן על האינטרסים של הנתבעים והציבור בכלל.

אשר לקיבוץ- לא נטענה טענה ספציפית זולת יחוס מכתב רודניק לגוף המשפטי הנפרד- הקיבוץ. מכל מקום, הואיל וקבעתי כי עומדות לו ההגנות הרי שממילא עומדות אותן ההגנות גם לקיבוץ/נתבע 3.


אשר על כן אני מורה על דחיית התביעה. התובעים ישפו את נתבע 1 בשכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪, ואת נתבעים 2-3 בשכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪. ובנוסף ישפו התובעים את נתבע 1 בהוצאות העדים בסך 1,200 ₪ שנפסקו לטובת העדים גורי רוזן ואיתמר סולומון בישיבת 29/3/12.

ניתן היום,
כ"ט תשרי תשע"ג, 15 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.










א בית משפט שלום 2138-11/08 מוחמד אמארה, מוסטפא ג'אברין, מוחמד ג'אברין נ' בן רוזנברג, ישי רודניק, קיבוץ גלעד (פורסם ב-ֽ 15/10/2012)