פסקי דין על אילנה דהן - | פסקי דין על משה דהן - | פסקי דין על ימית דהן - ואח' | פסקי דין על בנק לאומי למשכנתאות | פסקי דין על המימוש | פסקי דין על בנק לאומי לישראל ואח' |

46368-07/12 רעצ     16/10/2012




רעצ 46368-07/12 אילנה דהן -, משה דהן -, ימית דהן - ואח' נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ, המימוש, בנק לאומי לישראל בע"מ ואח'








בית משפט השלום בחיפה



רע"צ 46368-07-12 דהן ואח'
נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ ואח'

תיק חיצוני
:
02-10362-07-5




בפני

כב' השופט
אהרן חיים ורבנר


מבקשים

1
.
אילנה דהן -
ת.ז. 054129655

2
.
משה דהן -

ת.ז. 078761749

3
.
ימית דהן
- ת.ז. 300760071

4
.
דניאל דהן
- ת.ז. 205764707


נגד

משיבים
1. בנק לאומי למשכנתאות בע"מ

תיק המימוש
מס' 02-10362-07-5
ע"י כונסת הנכסים עו"ד גב' אביה בן-ארי

2. בנק לאומי לישראל בע"מ

תיק מס' 02-05490-06-8

3.
עו"ד הראל לפידות ת.ז. 017607896
תיקים 16-2360-94-4;
17-04008-05-9;
10-10649-05-6;
26-13971-04-5

4. סופר דיל לבניין ולבית בע"מ ח.פ. 51272496

תיק מס' 12-14467-06-1
5. שמעון לפידות ת.ז. 10817641

תיק מס' 16-16430-05-0



החלטה

1.
בפני
י ערעור על החלטת כב' ראש ההוצל"פ בחיפה, כב' הרשמת מחאג'נה
קרמאן איה, מיום 3.7.12 בתיק הוצל"פ 02-10362-07-5, להלן "ההחלטה",
אשר דחתה את בקשת המבקשים לקביעת וקבלת סכום ראוי מתוך יתרת
הכספים שמחזיקה כונסת הנכסים, לאחר שנמכרה נחלת המבקשים
במושב גבעת נילי, וזאת בהסתמך על הזכות המצויינת בסע' 38 לחוק ההוצל"פ
לדיור חילופי (לפני תיקונו).
2.
א.
המבקשים 1-2 הינם בעל ואשה והיו בעלי הזכויות הרשומות בנכס במינהל
מקרקעי ישראל בנחלה החקלאית ובשטח המגורים שבו נמצא ביתם שנמכר
במסגרת הליכי הכינוס במושב גבעת נילי בנחלה הידועה כנחלה מס' 53
(להלן:"הנכס").

ב.
המבקשות 3-4 הינן בנותיהן של המבקשים 1-2.

3.
משיב 1 - הינו כונס נכסים לנכס, ולאחר שההלוואה שנתן למבקשים כוסתה במלואה בתיק המימוש
, באמצעות מכירת הנכס, נותרו בקופת הכינוס סך של 910,303 ₪ אותם מבקשים המערערים להעביר לזכותם.

ע"פ בקשתו, הופטר המשיב 1 מהגשת תגובה ומהתייצבות לדיון בבקשה
בהחלטתי מיום 10.9.12.

משיבים 2-4 – הינם זוכים בתיקי הוצל"פ אחרים בהם המבקשים הינם
חייבים והגישו תגובה לערעור והופיעו לדיון.

משיב 5
- הינו זוכה בתיק הוצל"פ נוסף.

ההזמנה לדיון נמסרה לו לפי אישור מסירה שצורף מע/1, אך הוא לא הופיע
לדיון ולא הגיש כתב טענות.

4.
להלן תמצית הסכסוך:

א.
המבקשים היו חייבים למשיב 1 כספים נוכח פיגורים בתשלומי המשכנתא
השוטפים שקבלו ממנו, ולפיכך פתח המשיב 1 תיק הוצל"פ למימוש
המשכנתא, דהיינו למכירת הנחלה.

ב"כ המשיב 1, עוה"ד אביה בן ארי, מונתה ככונסת נכסים והנחלה אכן נמכרה
לצד ג' תמורת סך של 3,920,000 ₪ וחוב המבקשים למשיב 1 – נפרע מכספי
המכירה.


לאחר המכירה, נותרו בקופת הכונסת סך של 910,303 ₪, להלן "היתרה".

ב.
למבקשים נותרו חובות גם כלפי המשיבים 2-5 בתיקי ההוצל"פ המצויינים
בצד שמם בכותרת, ולפיכך מבקשים משיבים אלו כי היתרה תחולק ביניהם
ולא תועבר למבקשים.


ג.
המבקשים טוענים כי הם זכאים לקבל את היתרה בהתאם לזכותם על פי סעיף
38 לחוק ההוצל"פ וזאת מאחר ונותרו ללא קורת גג.


תמצית
טענת המבקשים היא, כי נכון שהם ויתרו על הזכות לדיור חלופי
במסגרת הסכם ההלוואה שנעשה עם המשיב 1 עובר לקבלת ההלוואה, ומכוח
הסכם זה נמכרה הנחלה, אך הם לא וויתרו על זכות זו – ביחס למשיבים 2-5
ולכן הם זכאים לקבל את התמורה.



ד.
טענה זו העלו המבקשים בפני
ראש ההוצל"פ, אך היא דחתה את טענתם
בהחלטתה מיום 3.7.12, נשוא הערעור שבפני
, מהטעם כי וויתור המבקשים על
הזכות לדיור חלופי מול המשיב 1 – מהווה וויתור על זכות זו גם ביחס
למשיבים 2-5.

כב' הרשמת הסתמכה בין היתר על פסה"ד מיום 14.12.10 ברע"צ 14541-10-11
(שלום ת"א) אברהם ויכסלפיש נ. צבי רוזנברג ואח'
, מפי כב'
הש' סובול.


בהחלטתה, ציטטה כב' הרשמת את פיסקאות 7-9 לפסה"ד שם מפורטת
מסקנת כב' הש' סובול כי וויתור החייב כלפי נושה מובטח, פועל גם כנגד
נושים
רגילים.

להלן: "עניין ויכסלפיש".



בכך העדיפה כב' הרשמת את קביעת כב' הש' סובול בעניין זה על פני קביעה
הפוכה של כב' ס. הנשיא הש' וגנר מיום 15.5.08 בת.א. 14983/02 עוה"ד יוסף
ברינט כונס נכסים ואח'
נ. דוד אזרד ואח'
.

להלן: "עניין אזרד".


בסע' 10 בפסק דינו קובע כב' ס. הנשיא וגנר כי וויתור החייב על הזכות לדיור
חלופי מול בנק טפחות – נותן המשכנתא – אינו מהווה וויתור
על זכות זו כלפי
נושים אחרים של החייב בהווה ובעתיד.

5.
מעיון בשני פסה"ד הנ"ל והחוקים השונים ובמטרותיהם, אני סבור כי גישת
ביהמ"ש בעניין אזרד היא הנכונה.


עיינתי בפסקאות 7-9 בפסה"ד בענין ויכסלפיש ולא מצאתי שם הנמקה נכונה
מדוע וויתור החייב כלפי נושה מובטח, וויתור שנעשה הסכם ההלוואה,
תקף
גם כלפי נושים אחרים.


מדובר בחוזה בין החייב לנושה המובטח, אשר חלים עליו כללי החוזים
הבסיסיים, וכיצד ניתן להחיל הסכמה מסויימת בין שני צדדים גם במערכת
יחסים, שלרוב טרם באה לעולם – בין החייב לצד ג'?! מדוע ייטיב צד ג' את
מצבו כלפי החייב – בגלל זכויות עליהן וויתר החייב מול נושה אחר – עוד לפני
שזכות צד ג' התגבשה?


מסקנה זו, כשאינה נתמכת בעובדות רלוונטיות נוספות, אינה יכולה לעמוד, לא
לפי חוקי החוזים ולא לפי מטרת העזרה שנותן סע' 38 לחייב.

לפיכך, ברור לי שלא נכון היה לדחות את בקשת המערערים לדיור חלופי –
בגלל פס"ד ויכסלפיש, מאחר ומסקנתו בעניין זה – אינה נכונה.

6.
א.
אלא שיש בפי המשיבים שתי טענות נוספות מדוע יש לדחות את הערעור,
שאמנם הן קשורות אחת לשניה, אך יש לבחון כל אחת בנפרד:

ב.
הטענה הראשונה – כי המבקשים ויתרו פעם שניה על זכות הדיור החלופי
כלפי
המשיב 1 – בהסכם שנערך בין הצדדים במסגרת תיק ההוצל"פ
בתחילת יולי
2009, צורף נספח ב'
לתגובת המשיב 2 לערעור.

וויתור זה פורט בסע' 5 להסכם שם הוסכם כי אם ייקבע כי המבקשים זכאים
לדיור חלוף, הרי יראו את תקופת אחזקתם בנכס מיום החתימה על
ההסכם ועד ליום הפינו בפועל – כמיצוי זכות זו, והמבקשים לא יהיו זכאים
לכל פיצוי נוסף בגין דיור חלוף.


וזו לשון סע' 5:

"לאור הסכמת הבנק להשהות את הליכי פינוי הנכס לפי הסדר זה מוסכם במפורש כי אם יקבע כי החייבים זכאים לדיור חלוף בהתאם לחוק ההוצאה לפועל, הרי מיום חתימת הסדר זה ועד לפינוי הנכס בפועל, כל תקופת אחזקתם של החייבים בנכס תחשב כהעמדת דיור חלוף ע"י הבנק לחייבים, והחייבים לא יהיו זכאים לכל פיצוי נוסף בגין דיור חלוף. החייבים מצהירים שהוראות סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל בענין זכותם לקבל דיור חלוף נקראו והובנו על ידם".


דהיינו, מאז פינוי הנכס ומכירתו לא יהיו המבקשים זכאים עוד לדיור חלוף.


ג.
להבדיל מהטענה כי וויתור על זכות הדיור בחוזה המשכנתא מהווה וויתור גם
כלפי צד ג', הרי אני סבור כי הוויתור עליו הסכימו המבקשים בפעם השנייה
במסגרת ההסכם מ-7/09, כן מחייב אותם גם כלפי צד ג'.

וזאת מאחר ובעת הזאת, ידעו המבקשים כי יש נגדם נושים נוספים המנהלים תיקי הוצל"פ, ובעת חתימתם על הסכם זה – הם ידעו כי ישנם חובות נוספים, אך לא הגבילו בהסכם את וויתורם רק ביחס למשיב 1.


טעם נוסף להבדל המהותי שבין שני ההסכמים:

ההסכם הראשון הינו לקבלת משכנתא, אין עדיין שום חיוב כלפי הבנק והויתור על הדיור החלופי הינו בחינת "הלכה לעתיד" – שהלווים מקווים שלא יגיעו כלל למצב זה.

ואילו בהסכם שני – כבר קיים חוב לבנק, לכן הלוואת המשכתא עומדת לפרעון, וכאן נדרש החייב פעם נוספת לוותר על הזכות לדיור חלופי.

כאן, ויתורו על הדיור החלופי, הינו ויתור קונקרטי ומוחשי – ולכן הוא תקף גם כלפי נושים אחרים.
ולכן כשמסרו המבקשים וויתור כללי על זכות הדיור החלופי במועד זה, חל הוויתור גם כלפי יתר הנושים.

כב' הרשמת אכן הסתמכה בהחלטתה גם על הוויתור הנוסף שעשו המבקשים
במסגרת ההסכם למימוש הנכס, אך כאמור לעיל, לדעתי יש הבדל משמעותי
בין שני הוויתורים.

7.
א.
הטענה השנייה – אותה ציינו המשיבים 3 ו-4 בתגובתם לערעור.

תמצית הטענה היא כי המבקשים כבר לא גרים בנכס מזה כשנתיים וחצי,
ובטענה לזכות הדיור החלוף יש לדון לפני מכירת הנכס ולא לאחר פינויו.



ב.
לשון סע' 38(א) לחוק ההוצל"פ לפני תיקונו הינה –

"היו המקרקעין...משמשים...בית מגורים לחייב, רשאי ראש ההוצאה לפועל
להורות על מכירת המקרקעין ועל פינוי החייב ובני משפחתו הגרים עמו מהמקרקעין, ובלבד שהוכח תחילה, להנחת דעתו, שיהיה לחייב ולבני משפחתו הגרים עמו מקום מגורים סביר, או שהועמד לרשותם סידור חלוף".


דהיינו – הבקשה לדיור חלופי והדיון בה – אמורים היו להיעשות לפני מכירת
הנכס ופינוי החייב מהדירה וזאת כדי להבטיח כי יהיה לו מקום מגורים סביר.


אין אפשרות בחוק לדון בבקשה כזו לאחר הפינוי והמכירה.


ג.
מגבלה זו בחוק – יש לה, כנראה, שני יסודות:

הראשון
-
אם הנכס נמכר והחייב פונה ולא ביקש עובר לפינוי – דיור חלופי – הרי יש בכך ויתור מכללא על זכותו זו והוא אינו יכול לשוב לבקש אותה בחלוף זמן רב.

השני
– אם הנכס נמכר והחייב פונה ולא ביקש דיור חלופי – כנראה הוא לא צריך כזה, ואם רק אחרי זמן הוא מבקש דיור חלופי – כבר אין סמכות ליו"ר ההוצל"פ לדון בבקשה כזו.

8.
לצורך הבנת העניין לאשורו, יש לעיין ברצף האירועים שהתנהלו בתיק כעולה מהנתונים שציינו הצדדים בכתבי הטענות שבפני
:
א.
חתימת ההסכם בין המבקשים למשיב 1, נספח ב', לתגובת המשיב 2 - בתחילת 7/09, ובו ויתרו על דיור חלופי.
ב .
פינוי המבקשים מהנכס ופתיחה הליכי פרסום למכירתו במהלך 8/10.
ג.
מכירת הנכס תמורת סך של 3,920,000 ₪ ביום 5.10.10.
ד.
אישור המכירה ע"י ההוצל"פ ביום 7.10.10.
ה.
הבקשה לדיור חלופי ולעיכוב הליכי המכר כסעד זמני ביום 13.10.10.
ו.
החלטת כב' ראש ההוצל"פ, הרשמת ר. באום, שלא לעכב את ביצוע המכירה – ובקשת תגובה מהמשיב 1 לבקשה לדיור חלופי ביום 14.10.10.
ז.
החלטה נוספת של כב' הרשמת ר. באום, כי יש לקבל את
תגובות יתר הנושים הלא מובטחים לבקשה ביום 21.10.10.
ח.
קבלת תגובות הנושים המתנגדים לבקשה במהלך ינואר 2011.
ט.
נקבע דיון בבקשה בפני
כב' הרשמת מחאג'נה קרמאן-איה ליום 28.5.12, דהיינו בחלוף שנה וחצי מאז הגשת התגובות ועד ליום הדיון בהן.
י.
מתן החלטה ע"י כב' הרשמת – נשוא הערעור
ביום 3.7.12.

9.
א.
ע"פ לוח הזמנים המצויין, לא נכון היה לטעון, כפי שטוען המשיב 3, כי הבקשה
לדיור חלוף נידונה לאחר שנתיים וחצי מאז שעזבו את הנכס.


התאריכים הנכונים לתיק הנדון הם:
-
פינוי המבקשים והליכי פרסום – במהלך 8/10.
-
מכירת הנכס – 5.10.10.
-
אשור המכירה בהוצל"פ – 7.10.10
-
הגשת הבקשה לדיור חלופי -
13.10.10.




ב.
הערעור בפני
הינו למעשה המשך הדיון בבקשת המבקשים מיום 13.10.10 וזהו התאריך הקובע ביחס לתאריכי הפינוי והמכירה.

כך שלמעשה מדובר על החודשיים מאז פינוי המבקשים מהנכס ועד להגשת הבקשה לדיור חלוף (8-10/2010).



ג.
כאמור לפי סעיף 38(א) הסדר הנכון הוא – דיון בשאלת הדיור החלופי ואח"כ
מכירת הנכס ופינוי החייב. ואילו במקרה שבפני
נו, קודם עזבו החייבים את
הנכס ללא כל הסתייגות, הנכס נמכר כעבור חודשיים, מכירתו אושרה
בהוצל"פ, וכעבור שבוע מאישור המכירה (13.10.10) הוגשה הבקשה לדיור
חלוף.


ד.
ע"פ לשון סע' 38(א) אין עוד סמכות לראש ההוצל"פ בנסיבות כאלו, לדון
בבקשה לדיור חלוף.

10.
נמצא לסיכום:

א.
וויתור החייב בהסכם המשכנתא על דיור חלוף, אינו מהווה וויתור כלפי נושים
אחרים – שחובותיהם טרם באו לעולם.
ב.
שונה הדבר – ביחס להסכם השני שנערך בין המבקשים למשיב 1 ביולי 2009 ובו הם וויתרו על הזכות לדיור חלוף בעת שהיו פתוחים נגדם תיקי הוצל"פ נוספים – המשיבים 2-5 – ולכן וויתור המבקשים על דיור חלוף בהסכם זה – פועל כלפי כל המשיבים.

ג.
כמו כן הבקשה הוגשה לאחר הפינוי והמכירה ולכן אין סמכות לראש ההוצל"פ
לדון בה וזאת לאור לשון סעיף 38(א) לחוק ההוצל"פ.


11.
אשר על כן אני מורה כדלהלן:

א.
אני דוחה את הערעור שבפני
.


ב.
כונסת הנכסים תגיש בתיק ההוצל"פ דו"ח תוך 60 יום ותפרט הצעתה לחלוקת
הכספים, והמשך הדיון לחלוקתם יתנהל בפני
כב' רשמת ההוצל"פ.

ג.
עד ליום 20.11.12 לא יחולקו כספים מתיק הכינוס – על מנת לאפשר
למבקשים להגיש בר"ע על החלטתי זו.
ד.
המבקשים ישלמו לכ"א מהמשיבים 2-4 הוצאות הערעור בסך כולל של 1,500 ש"ח
וזאת תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה למדד וריבית חוקית החל מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

המזכירות תודיע למבקשים ולמשיבים 1-5 ותסגור התיק
.

ניתנה היום, ל' תשרי תשע"ג, 16 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.









רעצ בית משפט שלום 46368-07/12 אילנה דהן -, משה דהן -, ימית דהן - ואח' נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ, המימוש, בנק לאומי לישראל בע"מ ואח' (פורסם ב-ֽ 16/10/2012)