פסקי דין על מור מועלם מוריאל ג'ולין

503-02/12 תתע     15/10/2012




תתע 503-02/12 מדינת ישראל נ' מור מועלם מוריאל ג'ולין








בית משפט השלום לתעבורה בירושלים

תת"ע 503-02-12 מדינת ישראל
נ' מוריאל ג'ולין




15 אוקטובר 2012



לפני כב' השופט אברהם טננבוים


בעניין:

1. מדינת ישראל




המאשימה



נגד



1. מור מועלם מוריאל ג'ולין




הנאשמת

גזר דין

הנאשמת בפני
י הורשעה על סמך הודאתה בעבירה של נהיגה בשכרות, עבירה על סעיפים 62(3), 64ב(א) ו- 39א לפקודת התעבורה, התשכ"א- 1961 (להלן: "הפקודה"); ותקנה 169א לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961.

על פי הנטען בכתב האישום ביום 21.01.12 בשעה 01:30, נהגה הנאשמת ברכב מסוג "רנו" מ"ר 71-816-56 במתחם הרכבת – בדרך בית לחם, בירושלים, בהיותה שיכורה. בבדיקה שנערכה לה באמצעות מכשיר הינשוף, נמצא כי ריכוז האלכוהול בליטר אוויר נשוף שלה הוא מעל המותר בחוק.

נציגת המאשימה ביקשה להשית על הנאשמת את פסילת המינימום הקבועה בפקודה, פסילה על תנאי וקנס. לעומת זאת, הסניגור ביקש שלא למצות את הדין עם הנאשמת בשל נסיבותיה האישיות.

לאחרונה בשל הבעייתיות הקיימת בתיק השכרות המדינה מבקשת לתקן את החוק ולקבוע מדרג בעניין הנהיגה בשכרות. תיקון 106 לפקודת התעבורה מבקש לקבוע דירוג על פי רמת האלכוהול וזוהי הלשון המוצעת (בתזכיר):

כשבבדיקת דגימת נשיפה או דגימת דם (להלן – דגימות) נמצא בגופו של הנהג עד פי אחד וחצי מריכוז האלכוהול המותר, ואם מדובר בנהג שחל עליו ריכוז מותר מופחת לפי פסקה (3א) להגדרת "שיכור" בסעיף 64ב לפקודה, בגופו נמצא עד ריכוז האלכוהול המותר דרך כלל– עונש המינימום יהא פסילה מהחזיק ברישיון נהיגה
לשנה אחת;

כיוון שהיום הכמות על פיה מרשיעים היא 290 מיקרו-גרם, הרי עד לכמות של 435 מיקרו-גרם עונש המינימום המוצע על ידי המדינה, הוא רק שנה אחת, ומדוע לכן יגרע חלקו של הנאשם שהודה ולא ניהל הליכים ולא משך הדיון?
מוזר הוא שהמדינה בכובעה האחד טוענת שיש לשנות החוק הקיים, ובכובעה השני מגינה עליו בחירוף נפש אפילו אם ישנן נסיבות שלא לדבוק בו.

עוד יש להוסיף כי טענת התביעה שבתי המשפט עומדים על פסילת המינימום אין לה על מה שתסמוך.
זאת כפי שהראה מחקרם של ד"ר שומרון מויאל ופרופסור מימי אייזנשטדט אותו הצגנו כבר בגזרי דין אחרים.

לאלה יש להוסיף כי מוזרה בעיני עמדתה של התביעה שכן התביעה עצמה הגיעה לפניי לא פעם ולא פעמיים ולא שלוש פעמים להסדרי טיעון שבמסגרתם הוטלו על נאשמים עונשי פסילה נמוכים להפליא משיקולים של "נסיבות מיוחדות". אם הבנתי נכון, הרי לגרסת התביעה יכולה היא להגיע להסדרים ולקבוע כי ישנם נסיבות מיוחדות, אך בית המשפט איננו רשאי לעשות כן, וגישה זו כמובן איננה יכולה להתקבל.
במילים פשוטות יותר, התביעה גורסת כי היא ורק היא תקבע מהן הנסיבות המיוחדות. דעתי שונה היא שכן לא יעלה על הדעת כי קביעת הענישה תעשה על ידי התביעה דווקא.

ככלל עמדתו של מותב זה היא שבהתקיים נסיבות מיוחדות במקרה הקונקרטי שלפניו רשאי הוא להשית פחות מעונש המינימום ולהורות שהפסילה חלקה תהא על תנאי. זאת בהתאם לסמכות שהוענקה לו בחוק. בהקשר זה יש לציין כי שיטת הענישה בשיטתנו היא שיטה המשקלל את נסיבותיו המיוחדות של כל אדם ואדם.

מן הראוי לציין כי לאחרונה נכנס לתוקפו תיקון 113 לחוק העונשין שעניינו "הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה", הקובע את העקרונות והשיקולים המנחים את בית המשפט בעת מתן גזר הדין. התיקון קובע כי העיקרון שינחה את בית המשפט בבואו לחרוץ את דינו של הנאשם הוא עקרון ההלימה, לאמור, בחינת קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה לבין מידת אשמו של הנאשם וסוג העונש שיוטל עליו בסופו של יום.

עוד קובע התיקון (בסעיפים 40ב ו- 40ג) כי במכלול השיקולים שעל בית המשפט לשקול הוא את הערך החברתי שנפגע בגין ביצוע העבירה, וכן את מדיניות הענישה המקובלת לגבי הענישה במקרים אלה. סעיף 40 ג, קובע כי בית משפט רשאי לחרוג ממתחם העונש ההולם, בהתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה בשל שיקולי שיקום או הגנה על שלום הציבור.

לאור האמור, השאלה במקרה שלפנינו היא האם יש נסיבות מיוחדות? התשובה היא כן.

מהתסקיר שהוגש בעניינה של הנאשמת עולה כי הנאשמת בת 26, ללא עבר פלילי וסטודנטית לתואר ראשון במשאבי אנוש באוניברסיטת בר אילן. שירות המבחן מציין כי הנאשמת מנהלת אורח חיים תקין ונורמטיבי. הנאשמת שללה בעייתיות בכל הנוגע להתמכרות ולשתיית אלכוהול.

לאחר ששירות מבחן התרשם באופן חיובי מהנאשמת ומצא את הנאשמת מתאימה לביצוע צו שירות לתועלת הציבור.

התרשמתי מבחורה צעירה שהעבירה המיוחסת לה בכתב האישום אינה מאפיינת את אורח חייה. הנאשמת הודתה במיוחס לה, ובכך חסכה מזמנו השיפוטי של בית המשפט.
ככלל התרשמתי כי הנאשמת הפיקה את הלקח הנדרש ממעשיה.

בנסיבות האמורות ולאחר ששקלתי את מכלול השיקולים, ביניהם מדיניות הענישה בעבירות מעין אלו, הודאתה באשמה ונסיבותיה האישיות, אני דן את הנאשמת כדלקמן:

פסילה של שנתיים ימים מתוכם ירוצו בפועל שישה חודשים בניכוי הפסילה המנהלית.
הפסילה של חמשת החודשים תחושב מיום הפקדת רישיון הנהיגה בפועל. יתרת שמונה עשרה החודשים יהיו על תנאי לשלוש שנים, אם תנהג בזמן שכרות. הנאשמת תפקיד את רישיונה במזכירות ביהמ"ש לתעבורה, תוך 60 יום מהיום.
הנאשמת תבצע 250 שעות לתועלת הציבור,
בהתאם לתוכנית שתוצע על ידי שירות המבחן. השירות יבוצע בתוך שנה. אם יהיה צורך בשינוי מקום ההשמה, שירות המבחן יבצע את השינוי וידווח על כך בכתב לבית המשפט. הנאשמת מוזהרת, כי אם לא תעמוד בתנאי השירות, ייאלץ בית המשפט להפקיע את השל"צ ולגזור את דינה מחדש.


למרות שלא הוטל עליה עונש של מאסר על תנאי, הנאשם מוזהר כי העונש על נהיגה תחת השפעת אלכוהול בפעם שנייה, הוא מאסר בפועל.
בנסיבות העניין לא מצאתי הצדקה להטיל על הנאשמת קנס.

המזכירות תשלח העתק גזר הדין לנאשם, לתביעה ולשירות המבחן.

ניתן היום,
כ"ט תשרי תשע"ג, 15 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.











תתע בית משפט לתעבורה 503-02/12 מדינת ישראל נ' מור מועלם מוריאל ג'ולין (פורסם ב-ֽ 15/10/2012)