פסקי דין על ג'רייס אליאס | פסקי דין על גרמס אליאס | פסקי דין על מריים אליאס | פסקי דין על סאלח בסאם

41192-06/12 עא     22/10/2012




עא 41192-06/12 ג'רייס אליאס, גרמס אליאס, מריים אליאס נ' סאלח בסאם








בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים



ע"א 41192-06-12 אליאס ואח' נ' בסאם







בפני

כב' השופטת
שושנה שטמר

כב' השופטת
ברכה בר-זיו

כב' השופט
דר' עדי זרנקין


מערערים

1
.
ג'רייס אליאס

2
.
גרמס אליאס

3
.
מריים אליאס
ע"י עו"ד מ' מויס ואח'
.


נגד


משיבים

סאלח בסאם



ע"י עו"ד חנא בולוס ואח'




ערעור מיום 22/06/2012 על

פסק דין
מיום 29/04/2012 של בית משפט השלום בעכו (כב' השופט ג'מיל נאסר) בת.א. 1572/08


פסק דין


1.
לפני בית משפט קמא עמדה תביעתו של המשיב לסילוק ידם של המערערים משטח שהותאם לחניה של רכב, הצמוד לבית המשיב ולבית המערערים.

רקע עובדתי
2.
המשיב הוא הבעלים של חלקת קרקע בכפר ראמה, עליה בנוי בית ישן וחצר. המערערים הם שכניו של המשיב, כשביתם גובל בביתו. ככל הנראה מהצילומים שצורפו לתיק, הבתים צמודים זה לזה. המשיב טען בבית משפט קמא, כי מטעמים של "שכנות טובה" הוא התיר למערערים לבנות בחצר ביתו מקום חניה ("חניון" בפסק דינו של בית משפט קמא, ואף אנו נשתמש במינוח זה מכאן ואילך). המשיב הציג מסמך החתום על ידיו ועל ידי המערערים 1 ו-2, שבשל חשיבותו, נביא את נוסחו בחלקים הרלוונטיים:


" הסכם בין שכנים

הוסכם בין שני שכנים מכפר ראמה, מר ג'ריס אליאס.. מר: גרמס אליאס
ובין סאלח באסם..תושב של כפר ראמה שכן של מר ג'ריס ששמו נרשם לעיל. סיכמנו שמר:ג'ריס יבנה חניון בשטח ביתי מצד מזרח, בשטח ביתי השוכן למבנה כניסית הכתולים (כך בהסכם, הערת השופטים) באמצע הכפר, הבית ע"ש אשתי סועאד נג'יב (קאסם) בסאם ...החניון ישמש את מר: ג'ריס כל עוד לא משפצים משפחת בסאם את הבית, כשיחליטו לשפץ ולבנות את ביתם מר: ג'ריס יהרוס את החניון לחלוטין הוא הסכים על כך וחתם" (ההדגש בקו לא במקור).
נטען כי מסמך זה (להלן "ההסכם") נחתם ביום 10/12/92.

3.
באותו יום, 10/12/92, נערך הסכם נוסף בין הצדדים, בהם הסכימו המערער 1, ג'ריס אליאס, והמשיב, שמכיוון שהמשיב התיר למערער 1 לבנות על קו אפס, כשירצה המשיב לשפץ את דירתו, הוא יוכל לבנות גם הוא על קו אפס, והמערער יהרוס את הקיר המצוי מול ביתו של המשיב.

4.
יחסי השכנות הטובים נפסקו כאשר דרש המשיב מהמערערים ביום 18/9/01 לפנות את החניון כיוון שהוא מבקש לשפץ את ביתו, שכן החניון, הבנוי על משטח גבוה יותר, חוסם את הכניסה למחפר ולמשאית עד ביתו, ולפיכך נמנע ממנו לשפץ את ביתו.

5.
המשיב טען כי יש לו זכות לסעד המבוקש הן בשל היותו הבעלים והן בשל העילה החוזית, על פי ההסכם.

6.
המערערים דחו את הבקשה וטענו בבית משפט קמא כי הבעלות בשטח החניון היא של אמם, המשיבה מס' 3. לטענתם האם רכשה גם את שטח החניון כשקנתה את הבית. יצויין כי מדובר במקרקעין שאינם מוסדרים ואינם רשומים. לטענת המערערים, המשיב לא הצליח להוכיח כי השטח הוא בבעלותו. אף ההסכם שנערך ביניהם, אינו מקנה למשיב זכויות כלשהם. המערערים טענו כי הם מחזיקים בנכס ובחניון על פי רשות מאמם, המערערת מס' 3. כן טענו המערערים כי ביתם ישן מאד, וכי היה וייהרס החניון, יש חשש לפגיעה בביתם, מה גם שהם תמכו את בית מגוריהם בשני עמודים בתוך החניון. הבקשה לצו הריסה מטעם המשיב, היא נסיון לעשות שימוש לרעה בזכות שיש להם והיא אף בגדר של התעמרות עקב הפגיעה הקשה בהם והפגיעה הקלה במשיב, מה גם שיש אמצעי תובלה הנוקטים בשיטות טכנולוגיות מתקדמות שיאפשרו את שיפוץ ביתו של המשיב מבלי להרוס את החניון.

7.
על פי הסכמה דיונית של הצדדים, ניתן פסק הדין לאחר ביקור של בית המשפט קמא במקום ועל פי סיכומי הצדדים, מבלי לשמוע חקירת העדים. נסיונו של השופט קמא לפשר בין הצדדים, לא צלח. נוסיף, כי השופט כתב בפסק דינו כי על אף ביקורו בשטח, אינו יכול להתבסס על התרשמותו מזירת האירוע, כיוון שחלפה למעלה משנה מאז הביקור ועד לכתיבת פסק הדין.

פסק דינו של בית משפט קמא.

8.
בית משפט קמא קיבל את התביעה של המשיב והורה למערערים להרוס את החניון בהחזרת המצב לקדמותו. על כך הערעור לפנינו.

בית משפט קמא קבע כי התובענה תוכרע בעיקרה על פי זהות הבעלים של השטח עליו הוקם החניון וכי ההסכם אינו יכול כלשעצמו להקים לתובע עילת תביעה עצמאית לתביעה לסילוק יד במנותק משאלת הבעלות.

בית משפט קמא פסק כי יש לו סמכות נגררת לפי סעיף 76 לחוק בתי המשפט (נוסח חדש) התשמ"ד-1984, לדון בשאלת הבעלות, אם כי ההכרעה תיהיה ל"אותו ענין" העומד לפניו בתיק.

9.
באשר לטענת המערערים כי האם, המערערת 3, היא הבעלים, הרי עלה כי הבנים מתגוררים בבית מזה שנים רבות. כן קבע בית משפט קמא כי המערערת לא צרפה העתק מהסכם המכר או כל ראיה אחרת התומכת בטענתה כי רכשה את הזכויות בבית ובחצר, בו הוקם החניון.

הוסיף השופט וקבע, כי אפילו לא חתמה המערערת 3 על ההסכם, הרי ברור כי ההסכם הוא הסכם המסדיר זכויות חזקה ושימוש בין שכנים סמוכים לתקופה מוגבלת. השופט הוסיף ש"למרות שהחתימה על נספח ח' נחזית להיות חתימתה בהשוואה לחתימתה על תצהיר עדות ראשית", אינו קובע ממצא בעניין זה.

10.
השופט קמא כתב כי עולה מההסכם, ששטח החניון הוא בבעלות המשיב, שכן אחרת מה צורך היה בו ובאופן שנוסח. הכתוב בו אינו תומך בטענת המערערים כי הם אלו שהסכימו לו לצורכי שכנות טובה, על מנת שהמשיב יוכל לשפץ את ביתו בעתיד. השופט סבר, כי לא היה צורך לתת להם רשות להקים חניון זמני, אם היתה כוונת הצדדים בהסכם, שהמערערים, הבעלים, יאפשרו לו לשפץ ביתם.

11.

בשאלה מהם גבולותיו המדוייקים של השטח שיש לפנותו, קבע השופט כי הנטל הוא על המשיב, ושעל אף שהמשיב לא הוכיח גבולות מדוייקים של החניון, הרי החניון הוקם על "שטח מסויים" השייך לתובע. בית המשפט סבר כי בנסיבות יש לו סמכות טבועה לתת "כל סעד כאשר קיים צידוק לכך בנסיבות העניין, חרף כשלים ראייתיים". השופט קבע כי על המערערים להרוס את החניון החל מ-150 ס"מ מהצד הדרומי של עמוד הביטון הדרומי התומך בתוספת הבניה של בית הנתבעים ועד סוף משטח הבטון לכוון דרום.

טענות הצדדים בערעור
12.
המערער טען בערעורו, כי הוכח שהבעלות בשטח היא של המערערת מס' 3; המשיב לא הגיש חוות דעת באשר לשטח ולגבולות הנכס מטעמו; המשיב לא הוכיח את הגבולות המדויקים של החניון; בית המשפט לא היה מוסמך לקבוע גבולות אלו על פי "סמכות טבועה".
המשיב לעומתו טען, כי הוכיח את גבולות החניון עליו הסכימו הצדדים בהסכם, כי הוא הבעלים של השטח, כי המערערת 3 חתומה אף היא על ההסכם, כי יש לתת תוקף להסכמות הצדדים בהסכם, ולפיכך יש לאשר את פסק דינו של בית משפט קמא.

דיון והכרעה

13.
דעתנו היא שניתן להסתפק בעילה החוזית העולה מההסכם על מנת לדחות את הערעור, אפילו סבר השופט קמא שיש לשלב דיון בעילה החוזית עם הזכות לבעלות.
המערערים הורשו לבנות את החניון בתנאי שיהרסו אותו על פי דרישת המשיב כאשר יבוא לשפץ את ביתו. לא נטענה על ידי המערערים טענה כגון שהוטעו כאשר חתמו על ההסכם באשר לבעלות על השטח או באשר לגבולות של החניון אותו עמדו לבנות. בנסיבות אלו, מהווה ההסכם הסכם שיש לו "חיים משלו" והוא מקים למשיב סעד לדרוש את ביצועו, דהיינו, הריסת החניון. אין, למעשה, הטענה בדבר הבעלות רלוונטית.
אין מחלוקת שלפני חתימת ההסכם ומאז ועד היום, מי שמחזיק בבית המערערים 1 ו-2
ובשטח החניון הם מערערים אלו. טענת האם, אפילו היא הבעלים של שטח החניון, טענה שמוסכם עלינו שלא
הוכחה, היא טענה שלא בתום לב; לא נטען ולא הוכח שהיא לא ידעה על ההסכם, ויש לצאת מהנחה
שהיא הייתה מודעת לו. הנפתה עתה ב"חרב הבעלות" לא באה אלא כדי לתמוך, בחוסר תום לב מובהק, בניסיונם של בניה להתנער מהסכם אותו ערכו עם המשיב.

14.
זאת ועוד, שותפים אנו לקביעתו של בימ"ש קמא, לפיה הוכיח המשיב על פי מאזן ההסתברות שהחניון נבנה בשטח שהוא בבעלותו;
ההסכם הקובע שנמסרת חזקה זמנית ומותנית למערערים בחניון היא ראיה בעלת תוקף מוגבר לעמדתנו, מה גם שלא נחקרו עדים, שאולי היה בעדותם, לו נחקרו עליה, לסתור בדבר מה
את הכתוב בהסכם.
נדגיש כי בהסכם הסכימו הצדדים כי החניון נבנה "בשטח ביתי (דהיינו ביתו של המשיב) השוכן למבנה כניסית הכתולים באמצע הכפר, הבית ע.ש. אשתי סועאד נג'יב (קאסם) באסם".
נתמהה, האם יש צורך לחפש חיזוק נוסף להודאתם זו של המערערים שהחניון נמצא בשטחו של המשיב. הודאה זו לא התעמעמה בכל הסבר שהוא מדוע היא נתנה בהסכם. נציין מעל למותר, כי ביתו של המשיב לא רק שהוא בית ישן מאד, אלא שהיה מושכר לאורך שנים ואחר כך נטוש. לפיכך, טענתו של המשיב, כי התכוון לעזור לשכניו, כל עוד לא בא לשפץ את הבית, שככל הנראה אף לא התגורר בו במשך השנים, נראית הגיונית.
לא מצאנו ממש ביתר טענותיהם של המערערים, לרבות בקשה להיתר בנייה של המשיב, אשר נטען על ידם כי הושאר בו החניון על כנו. הוא הדין בתצהירים שהוגשו מטעמם של המערערים, כאשר
עורכיהם, כאמור, לא נחקרו עליהם בבית המשפט.

15.
המערערים ניסו להסתמך על כך שהשטח המדויק של החניון והשטח המדויק של המשיב לא הוכחו. אין אנו סבורים כמותם: אין מחלוקת היכן משתרע החניון. לא צריכה להיות אף מחלוקת שההסכם מתייחס לחניון. ככל שסבורים המערערים כי מאז ההסכם ועד היום שונו על ידם גבולות החניון הבנוי, והם לא טענו טענה כזו, נטל השכנוע בסוגיה זו עבר אליהם. לפיכך סבורים אנו, כי אך חסד עשה השופט קמא עם המערערים שלא ציווה על הריסת העמודים והורה להרוס את שטח החניון רק ממרחק של 1.5 מטרים מעמודי הבטון. מה להם, אם כך, למערערים כי ילינו.

16.
בהתאם למסקנותינו דלעיל, דעתנו היא שבימ"ש קמא הגיע לתוצאה צודקת ונכונה ואין לנו להתערב בפסק דינו.

17.
נעיר מעל לנדרש, שככל שהצדדים לא ישכילו להגיע להסכמה בדבר גבולות שטחיהם, חזקה עליהם שהם יביאו את ריבם לפני הערכאה השיפוטית המתאימה, אשר תכריע בעניין הבעלות. אולם, כאמור, בין החזקה בחניון והשארתו בנוי כפי שהוא בנוי, לבין הבעלות, אין בהכרח קשר.

18.
אנו דוחים אם כן את הערעור ומחייבים את המערערים לשלם למשיב הוצאות
ושכ"ט עו"ד בערעור בסך של 15,000 ₪. העירבון שהפקידו המערערים בערעור, ככל שהפקידו, יועבר למשיב ע"ח ההוצאות שפסקנו לו.

ניתן היום,
ו' חשון תשע"ג, 22 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.



ש. שטמר, שופטת
[אב"ד]

ב. בר-זיו, שופטת

ע. זרנקין, שופט













עא בית משפט מחוזי 41192-06/12 ג'רייס אליאס, גרמס אליאס, מריים אליאס נ' סאלח בסאם (פורסם ב-ֽ 22/10/2012)