פסקי דין על הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ | פסקי דין על בלו סקאי תור | פסקי דין על נביל עיסא | פסקי דין על כהן אמיר ניתן ואח' |

1231/09 א     24/10/2012




א 1231/09 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' בלו סקאי תור בע"מ, נביל עיסא, כהן אמיר ניתן ואח'










בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו



24 באוקטובר 2012

ת"א 1231-09 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ
נ' בלו סקאי תור בע"מ
ואח'


לפני:
כבוד השופט מאיר יפרח

התובע:
הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ



נגד

הנתבעים:
1.
בלו סקאי תור בע"מ

2.
נביל עיסא

3.
כהן אמיר – ניתן פס"ד

4.
אחמד עלימי

5.
עיסא למסחר ועבודות עפר בע"מ


<#2#>

בשם התובע
:
עו"ד אביחי דרזנר
בשם הנתבעים 1, 2 ו-5
:
עו"ד גב' חנה זילבר
בשם הנתבע 4
:
עו"ד גב' נורית להב


פסק דין



כללי
עניין לנו בתביעה "רגילה" שהגיש הבנק התובע (להלן: "הבנק") נגד לקוחתו לשעבר (הנתבעת 1, להלן: "בלו סקאי") וערביה, לתשלום יתרת חוב (בסכום של 2,740,164 ₪) שנצברה בחשבון העסקי שניהלה בלו סקאי בבנק. מלכתחילה, הוגשה התביעה לפי סדר דין מקוצר. מרבית הנתבעים ביקשו וקיבלו רשות להתגונן כלפי התביעה ותצהיריהם מהווים כתבי הגנה.

העובדות שהוכחו
1.
עובר לחודש נובמבר 2006 ניהלה בלו סקאי חשבון בבנק דיסקונט לישראל בע"מ (וכן בבנק הפועלים בע"מ). הנתבע 4 (להלן: "מר עלימי"), אשר עמד להצטרף לבלו סקאי כבעל מניות, יזם את פתיחת החשבון בבנק התובע (ראו סעיפים 8 – 9 לתצהיר מר עלימי, סעיף 12 לתצהיר הנתבע 2 (להלן: "מר עיסא") וסעיף 8 לתצהיר מנהל הבנק (להלן: "מר אמסיס")). מר עלימי פנה בכתב, בשם בלו סקאי, אל מר אמסיס בחודש נובמבר 2006 וביקש מן הבנק אשראי, "לשם העברת כל פעילות החברה (בלו סקאי. מ' י') מבנק דיסקונט אליכם" (נספח ו' לתצהיר מר אמסיס; להלן: "בקשת האשראי").

2.
קודם לפירוט בקשת האשראי, אייחד מילים ספורות לנפשות המרכזיות הפועלות. בלו סקאי היא חברה שהתאגדה בשנת 1999. עיסוקה (למצער – המרכזי) היה בתיירות. בעלי מניותיה בעת הקמתה היו ה"ה עיסא וכהן.
מאז ייסודה, ניהלה בלו סקאי חשבון בבנק דיסקונט (ואף בבנק הפועלים). מר עיסא הוא סוכן ביטוח וסוכן נסיעות (ראו סעיף ז לנספח ו' לתצהיר מר עיסא). בבעלותו חברות אחדות ובהן חברת עיסא למסחר ועבודות עפר בע"מ (הנתבעת 5) אשר לה זכויות בבנייני משרדים ברחוב משה דיין 16 פתח תקווה וברחוב אימבר 12 פתח תקווה (ראו נספחים א' ו-ב' לתצהיר מר עיסא, מהם עולה כי שוויין הכולל של הזכויות הוערך בכ-4.5 מיליון ₪). עולם העסקים לא היה זר למר עיסא. בשנת 2007 הצטרף מר עלימי לבעלי מניותיה של בלו סקאי. מר עלימי למד ראיית חשבון אך לא הוסמך כרואה חשבון. נוסף על כך, למד הוא משפטים במשך שנה וחצי אך לא השלים את חוק לימודיו. הוא כיהן שנים אחדות כסמנכ"ל כספים בחברת יוניטל, שעסקה בתיירות ומחזורה הכספי השנתי עמד על סכום של 150 מילון ₪. מר עלימי בקיא בענף התיירות (והכל – על פי דבריו. ראו עמ' 174 שורות 18 – 28 לפרוטוקול). חשבונותיו – וחשבונות יוניטל – התנהלו, בלעדית, בבנק התובע מאז שנת 1999 (סעיף 8 לתצהיר העדות הראשית של מר עלימי).

3.
האשראי שנתבקש בבקשת האשראי היה כדלקמן:
(א)
קו אשראי שקלי בסכום של 1,500,000 ₪, מתוכו 500,000 ₪ כמסגרת והיתרה – על פי דרישה (
on call
);
(ב)
קו אשראי דולרי בסכום של 500,000 $;
(ג)
הלוואה בסכום של 500,000 $ למשך 10 שנים;
(ד)
קו אשראי ביורו, בסכום של 100,000
€
;
(ה)
מסגרת ערבויות בסכום של 250,000 $.

הבטוחות שהוצעו בבקשת האשראי היו אלה:
(א)
בניין משרדי בלו סקאי בשווי של 800,000 $;
(ב)
ארבעה כלי רכב בשווי של כ-300,000 ₪;
(ג)
פקדונות וניירות ערך בשווי של כ-½2 מיליון ₪;
(ד)
ערבויות בעלים;
(ה)
שיעבוד שוטף על נכסי בלו סקאי.

4.
לאחר דין ודברים, נאות הבנק להעניק לבלו סקאי מסגרת אשראי בתנאים המפורטים במכתב מר אמסיס מיום 21.1.07 (נספח ז לתצהיר מר אמסיס; להלן: "הצעת הבנק"). המסגרת אשר הוצעה לבלו סקאי, הייתה זו:
(א)
מסגרת משיכת יתר בסכום של 1,500,000 ₪;
(ב)
מסגרת משיכת יתר בדולר ארה"ב בסכום השווה ל-½2 מיליון ₪;
(ג)
משיכת יתר ביורו בשווי של 550,000 ₪;
(ד)
הלוואות לזמן ארוך ½2 מיליון ₪;
(ה)
מסגרת ערבויות אשראי בש"ח/מט"ח בסכום של 1,200,000 ₪.

סכומה הכולל של המסגרת היה 8,250,000 ₪. מימוש מסגרת זו הותנה בהעמדת הבטוחות הבאות על ידי בלו סקאי:
(א)
תיק ניירות ערך סולידי (הישענות במרווחים עפ"י נוהל הבנק) בגובה של 2,250,000 ₪;
(ב)
שיעבוד זכויות חוזיות בגוש 6365 חלקות 38 ו-58 (50% מהשווי למימוש מהיר ולא יותר מ-980,000 ₪) ובגוש 6367 חלקה 153 (50% מהשווי למימוש מהיר ולא יותר מ-470,000 ₪) בפתח תקווה;
(ג) המחאת זכויות על כספים המגיעים מחברות כרטיסי אשראי (30% מן היתרה בספרי הבנק ולא יותר מ-1,900,000 ₪);
(ד)
שעבוד שוטף בשיעור של 75% מיתרת הלקוחות החייבים עד לסכום של 2,650,000 ₪;
(ה)
"חתימת בעלי המניות והמנהלים לרבות חתימת מר עלימי אחמד על ערבות מתחדשת ללא הגבלה בסכום", כלשון הצעת הבנק;
(ו)
שיעבוד פוליסות ביטוח המבנים והעסק לטובת הבנק.
בהצעת הבנק, הדגיש מר אמסיס כי מסגרות האשראי תוענקנה לתקופה שבין 3 ל-6 חודשים וכי אין בכך כדי לפגוע בזכות הבנק שלא לחדשן או לבטלן על פי הנסיבות (שפורטו במכתבו).

5.
בהמשך לאמור לעיל, קיבלה בלו סקאי את ההצעה ופתחה ביום 21.3.07 חשבון בבנק (ראו למשל נספחים א' ו-ב' לתצהיר מר אמסיס). מנהלי בלו סקאי, ה"ה עיסא וכהן, חתמו (ביום 26.3.07) על כתב ערבות מתחדשת ללא הגבלה בסכום (נספח ג' לתצהיר מר אמסיס; להלן: "כתב הערבות"). אין חולק כי גם מר עלימי חתם על כתב ערבות זה (אם כי סוגיית מועד החתימה ותנאי הערבות שנויים במחלוקת ואדרש לכך בהמשך).

6.
ביום 17.4.07 העביר הבנק סכום של 3,130,000 ₪ מחשבונה של בלו סקאי אצלו אל חשבונה בבנק דיסקונט. העברה זו הייתה בהתאם למכתב כוונות מאת בנק דיסקונט לישראל בע"מ לבלו סקאי מיום 15.4.07 (נספח ח' לתצהיר מר אמסיס) בו נאמר כי נגד הפקדת הסכום האמור, יבוטלו שעבודים לטובת בנק דיסקונט על נכסים מסוימים של בלו סקאי (שיעבוד שוטף מיום 23.6.03 על כל רכוש בלו סקאי; המחאת זכות בגין כספים וזכויות שיגיעו מחברות כרטיסי אשראי; שיעבוד תיק ניירות ערך) וכן יועבר לחשבון בלו סקאי בבנק (התובע) סכום של 925,000 ₪.

7.
אין חולק כי חרף התחייבותה, בלו סקאי לא העבירה אל הבנק תיק ניירות ערך סולידי (או אחר) בגובה של 2,250,000 ₪ (עמ' 122 שורות 17 – 18;
177 שורות 3 – 8 לפרוטוקול).

8.
יתר על כן. הזכויות במקרקעין, לא שועבדו לטובת הבנק. זאת – לא משום שהבנק נמנע מכך (ראו סעיף 20 לתצהיר מר עיסא), אלא מן הטעם שהשיעבוד שרבץ על זכויות אלה לטובת בנק דיסקונט – לא הוסר מעולם (עמ' 118 שורות 21 – 27; עמ' 121 שורות 4 – 27; עמ' 178 שורה 9 עד עמ' 179 שורה 7 לפרוטוקול).
בטוחה נוספת שהומצאה על ידי בלו סקאי בחודש אוגוסט 2007, הייתה שיעבוד על זכויותיו של מר עלימי ברכב מסוג יגואר, אלא שבשיעבוד זה לא הייתה כל רבותא, לפי שהבנק הוא אשר העמיד למר עלימי את הסכום של 265,000 ₪ שבו נרכש הרכב (ראו סעיף 43 לתצהיר מר אמסיס).

9.
חשבונה של בלו סקאי התנהל אפוא כשהוא מצוי בביטחונות חסרים. בהינתן מצב דברים זה, לא העמיד הבנק לבלו סקאי את מלוא מסגרות האשראי וההלוואות המפורטות במכתב נספח ז'; העמדת מלוא המסגרות וההלוואות הייתה, כזכור, מותנית בהמצאת מלוא הביטחונות. כך, הוסיף החשבון לפעול עד לחודש מרס 2008.

10.
בחודש דצמבר 2007, החליט מר עלימי לפרוש מבלו סקאי. בהתאם, נערכה ביום 27.12.07, ישיבת דירקטוריון של בלו סקאי ובה הוחלט על העברת מניותיו של מר עלימי אל מר עיסא ועל הפסקת כהונת מר עלימי כדירקטור (ראו נ/12 – נ/14 לתצהיר מר עלימי). הדיווחים לרשם החברות על אודות שינויים אלה נעשו באיחור (סעיף 34 סיפא לתצהיר מר עלימי). עם זאת התיימר מר עלימי לשמש מורשה חתימה של בלו סקאי (לא הוצג כל פרוטוקול של בלו סקאי המסמיך אותו לכך), חתם על מסמכים בשם בלו סקאי (ראו למשל נספחים י"ג, י"ד, ל"א, ל"ב, ל"ד ולתצהיר מר אמסיס) ואף נטל חלק בישיבות של בלו סקאי עם הבנק.

11.
ביום 15.1.08 או סמוך לכך, העביר מר עלימי סכום השווה ל-45,000 דולר אל חשבון בלו סקאי בבנק. עילת הפקדתו של סכום זה שנוייה במחלוקת ואדרש לכך בהמשך הדברים.

12.
בתחילת חודש מרס 2008, נכרת חוזה בין בלו סקאי לבין אשת – ארגון שירותי תיירות בע"מ (להלן: "אשת"), שמטרתו שיתוף פעולה בתחום התיירות בין שתי החברות, באמצעות ייסוד חברה חדשה אשר אליה תועבר פעילות בלו סקאי (ראו סעיף 11 לתצהיר מר עלימי וסעיפים 38 – 39 לתצהיר מר עיסא). ואכן, ביום 3.3.08 נוסדה חברה חדשה בלו סקאי תיירות, נופש ואירועים (2008) בע"מ (להלן: "בלו סקאי החדשה"), שבעלי מניותיה היו בלו סקאי, אשת וה"ה כהן, עיסא ועלימי (ראו נספח י"ב לתצהיר מר אמסיס). מר עלימי הביא את הדברים לידיעת מר אמסיס ואף מסר לו כי " ... בלו סקאי תדאג לסגור את חובה לבנק" (סעיף 43 לתצהיר מר עלימי).

13.
ואכן, ביום 16.3.08, פנתה בלו סקאי לבנק במכתב (נספח י"ג לתצהיר אמסיס) והעמידה אותו על התוכנית לסגירת חשבונה בבנק. בלו סקאי הודיעה לבנק כי "... החשבון ייסגר תוך 3 – 6 חודשים לכל המאוחר, כאשר העודף שיווצר יועבר לח-ן של יוניברסל. חשוב לציין שמכיוון שאנו מבצעים תהליך סגירה מסודר, הדבר מצריך אותנו לבצע התחשבנויות סופיות עם לקוחות וספקים דבר שלוקח יותר זמן מאשר במהלך עסקים רגיל, אולם לא יהיו תשלומים ללא גבייה לפני כן".

14.
לאחר מכן, נערכו מספר פגישות בין הבנק לבין בלו סקאי. פגישות אלה נועדו לדון באופן פירעון חובה של בלו סקאי לבנק ובבטוחות שיינתנו לשם כך על ידי בלו סקאי. הפגישות נערכו בחודשים מאי 2008 – דצמבר 2008 והן מתועדות בנספחים י"ד 1 – י"ד 6 לתצהיר מר אמסיס.
העיון בפרוטוקולים מלמד כי ה"ה עיסא ועלימי לא כפרו בחוב שנצבר בחשבונה של בלו סקאי. היפוכו של דבר. הם הודו בו כמו גם בחובתם לפרעו (ראו למשל עמ' 1 לנספח י"ד 2 לתצהיר מר אמסיס, המתעד פגישה מיום 27.5.08) ואף הציעו הצעות בדבר דרכי פירעונו. בחלק מפגישות אלה נכח עו"ד מטעם בלו סקאי והוא למשל לא כפר בכך שבלו סקאי לא עמדה בהסדרים אחדים (ראו עמ' 1 לפרוטוקול נספח י"ד 4 לתצהיר מר אמסיס) ואף ביקש כי החוב ייפרס לתשלומים למשך 5 שנים (ראו עמ' 1 לפרוטוקול נספח י"ד 6 לתצהיר מר אמסיס). במהלך הדיונים הללו, ביקש הבנק כי בלו סקאי תמציא בטוחות לפירעון חובותיה. הבנק היה נכון להסתפק בעת ההיא גם בבטוחה בדמות שיעבוד מדרגה שנייה על זכויות בלו סקאי או מר עיסא ביחס למקרקעין, אך אלה לא הומצאו. בלו סקאי העמידה ביום 22.7.08 ערבות של הנתבעת 5, עיסא למסחר ועבודות עפר בע"מ, בסכום של 4,442,000 ₪ (ראו נספח ד' לתצהיר מר אמסיס וכן ההודעה לערב מיום 13.11.08 (נ/3). נוסף על כך, להבטחת חיוביה לבנק שיעבדה לו בלו סקאי את זכויותיה החוזיות כלפי חברת בית אקשטיין בע"מ, בהתאם לחוזה הלוואה שביניהן מיום 21.7.08 (ראו המסמכים שבנספח י"ז לתצהיר מר אמסיס ונספח א לתצהיר מר גבאי; להלן: "חוזה ההלוואה")).

15.
בשלהי חודש יולי 2008, שלח הבנק מכתבי דרישה אל הנתבעים 1 – 4 (ראו נ/1 – נ/2), ללא הועיל.

16.
סופו של דבר, בלו סקאי לא פרעה את מלוא חובותיה לבנק. על כן, הוגשה התביעה דנן. סמוך לפני הגשת התביעה, העביר הבנק סכומי כסף מחשבונו של מר עלימי אל חשבון החברה, לרבות סכומים אלה: ביום 25.1.09 סכום של 625,320 ₪; ביום 17.2.09 – סכום של 30,950 ₪ וביום 15.3.09 – סכום של 8,530 ₪ (ראו דפי החשבון שצורפו לתצהירו של מר רחמים מטעם הבנק). אף לאחר הגשת התביעה נקט הבנק הליכי מימוש משכון ביחס לרכבו של מר עלימי ומוסכם כי זיכה את חשבון החברה בסכום של 80,151 ₪ (ראו נספח ל"ז 1 לתצהיר מר אמסיס).

המסגרת הדיונית
17.
התביעה הוגשה לפי סדר-דין מקוצר נגד 5 נתבעים. עניינו של הנתבע 3, מר אמיר כהן, מבעלי מניות בלו סקאי ומי שנמנה על ערביה, אינו עומד לדיון, שכן ביום 7.4.09, ניתן נגדו

פסק דין
בהעדר הגנה (בש"א 7706/09).

18.
יתר הנתבעים עתרו למתן רשות להתגונן. הבקשות נתמכו בתצהיריהם של ה"ה עיסא ועלימי. הבקשה נדונה לפני כב' השופטת הרשמת נחליאלי-חיאט ובמהלכה נחקרו ה"ה עיסא ועלימי על תצהיריהם. ביום 4.7.10 החליטה כב' השופטת הרשמת נחליאלי-חיאט להיעתר לבקשה, נתנה לנתבעים שלפניי רשות להתגונן וקבעה כי תצהיריהם של ה"ה עיסא ועלימי יהוו כתבי הגנה.





19.
העיון בכתבי ההגנה ובהחלטת כב' השופטת הרשמת נחליאלי-חיאט מלמד כי בפי הנתבעים היו טענות מגוונות להצדקת דחייתה של התביעה. הגם שנאמר בהחלטה כי חלק מטענות ההגנה היו כלליות, נעתר בית המשפט לבקשת הרשות להתגונן, שכן לא נחה דעתו כי ברור ונעלה מכל ספק שהגנת הנתבעים היא חסרת סיכוי (עמ' 5 להחלטה מיום 4.7.10).

20.
במהלך ישיבות קדם המשפט, הוגשו תצהירי עדויות ראשיות מטעם הצדדים. הבנק הגיש תצהירים מאת מר אמסיס, שכיהן בעת ההיא כמנהל הסניף; הגב' ענת נביפור אשר שימשה כפקידת אשראי בסניף הבנק; מר משה רחמים, העובד בחברת בת של הבנק אשר נותנת לו שירותי מיחשוב ומר ארז גבאי, העובד בחברת בית אקשטיין בע"מ. הנתבעים 1, 2 ו-5 הגישו תצהירי עדות ראשית של מר עיסא וכן חוות דעת מומחה של מר יעקב שטרכר. מר עלימי הגיש תצהיר עדותו הראשית וכן תצהיר הגב' זיוה עודי, מזכירתו מאז שנת 2004. לכל אחד מן התצהירים צורפו נספחים ואלה קובלו לראייה במהלך המשפט וסומנו על פי סימונם בתצהיר. נוסף עליהם הגיש הבנק 7 מוצגים (ת/1 – ת/7) ואילו הנתבעים הגישו 3 מוצגים (נ/1 – נ/3).
הן במהלך ישיבות קדם המשפט והן לאחר הגשת סיכומי הצדדים, נעשו ניסיונות אחדים ליישב את הסכסוך שבין הצדדים בדרך של פשרה. נסיונות אלה לא העלו פרי, וחבל.

תיחום יריעת המחלוקת
21.
כאמור לעיל, בקשת הרשות להתגונן שהגישו הנתבעים, נתקבלה במלואה. תצהיריהם מהווים כתב הגנה. תצהירי העדות הראשית מטעם הנתבעים 1, 2 ו-5 כללו טיעונים נוספים, אשר לא בא זכרם בכתב ההגנה. הבנק התנגד להרחבת החזית ועתר (בע"פ), בישיבת 27.6.11, לסילוק טענות אלה. הנתבעים 1, 2 ו-5 הגיבו בכתב ולאחר תשובת הבנק לתגובה, נעתרתי לבקשה והוריתי ביום 18.7.11 כי חמישה נושאים שנזכרו לראשונה בתצהירי הנתבעים 1, 2 ו-5 (אך לא בכתב הגנתם) הם בגדר הרחבת חזית ואין להתיר לנתבעים אלה להישמע בהן. ואלה הטענות מרחיבות החזית, אשר מצויות "מחוץ לתחום":
(א)
הבנק לא העמיד את כל האשראי שהתחייב להעמיד לבלו סקאי (השוו סעיפים 23 ו-25 לכתב ההגנה לעומת האמור במיוחד בסעיפים 25 ו-27 לתצהיר מר עיסא);
(ב)
הבנק התחייב לתבוע את וועד עובדי בנק דיסקונט בגין חובו לבלו סקאי (סעיפים 32 ו-33 לתצהיר מר עיסא);
(ג)
הבנק ידע כי פירעון חוב בלו סקאי יגיע מחלקה של בלו סקאי בשותפות עם אשת (סעיפים 5 ו-31 לכתב ההגנה לעומת סעיף 46 לתצהיר מר עיסא);
(ד)
הבנק לא התנה את מתן האשראי בזכותו להפסיק את האשראי באופן חד-צדדי (ראו סעיף 47 לתצהיר מר עיסא);
(ה)
אורך תקופת האשראי (קרי: טענת הנתבעים 1, 2 ו-5 כי האשראי נועד להינתן לתקופה ארוכה המתחדשת מדי ששה חודשים).

22.
הנתבעים 1, 2 ו-5 ביקשו לטעון בסיכומיהם כי הבנק לא הוכיח את סכום החוב, מאחר ודפי החשבון (נספח א' לתצהירו של מר רחמים), לא הוצגו כדין (היינו בהתאם להוראות סעיף 36 (א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], הדן בתנאי קבילותה של רשומה מוסדית). על כן, לא הוכיח הבנק את קיום החוב ואת סכומו ומטעם זה בלבד דין התביעה להידחות.

23.
אכן, סעיף 36 לפקודת הראיות אינו מעניק לספרי הבנק מעמד ראייתי עדיף. הוא מסתפק בקביעה כי (בהתקיים תנאים מסוימים) הספרים יהוו ראייה קבילה, לא ראייה מכרעת או בלתי ניתנת לסתירה (ראו פסקאות 35 – 37 לפסק הדין בע"א 6916/04 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה, ניתן ביום 18.2.10, פורסם במאגר נבו). בע"א 5293/60 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז (3) 240, 256 (1993), נקבע כי במקרה הרגיל ניתן לתקוף את הרישומים המופיעים בספרי הבנק באחד משני סוגים עיקריים של טענות. האחד – הרישום איננו מבטא את המציאות העובדתית, מחמת טעות שנפלה ברישום, טעות בעריכת החישובים שהובילו לרישום או מכל סיבה אחרת; השני – הלקוח אינו חולק על אמיתות הרישום, אך טוען כי העסקה או הפעולה שבוצעו ואשר משתקפות ברישומים, אינן תקפות כנגדו, מחמת שנעשו שלא כדין או שנפלו בהן פגמים כלשהם, ומכאן שאין ליתן כל נפקות לנתון הרשום בספרי הבנק. בפרשתנו לא תקפו הנתבעים את הרישום בספרי הבנק בטענות הנדונות.

24.
העיון בכתב הגנתם מלמד כי הנתבעים 1, 2 ו-5 לא ביקשו בגדריו לכפור בסכום החוב כמופיע בספרי הבנק. לא נעלם הימני כי מר עיסא טען בכתב הגנתו שמסמכי הבנק בין השאר בנוגע לסכום התביעה אינם מהווים ראייה מכרעת או ראשית ראייה וסכום התביעה אינו יכול להיות קצוב מחמת כך שנכללו בו חיובים שנעשו שלא כדין בגין ריבית ועמלות (סעיף 42 לכתב ההגנה) וכן שאין להעניק לספרי הבנק מעמד של ראייה לכאורה משום שלכתב התביעה לא צורפו דפי החשבון השוטפים האחרונים (סעיף 40.7 לכתב ההגנה). אולם טענות אלה אינן משמיעות כל כפירה שהיא בסכום הנתבע, לפי שהן חסו תחת הכותרת של טענות הנסמכות על ייעוץ משפטי שניתן למר עיסא, לא על עובדות. אין צריך לומר כי תצהיר חייב להכיל רק עובדות ולא טענות משפטיות. כפירה בחוב נושא התביעה חייבת להיות טענת עובדה מפורשת ומפורטת, על מנת להעמיד פלוגתה. משלא נעשה כך, אין להתיר לנתבעים להישמע בסיכומיהם בטענה הכופרת בחוב (סעיף 2 לסיכומים), מה גם שלא נתבארו מהות הכפירה ועילותיה וממילא הנתבעים לא העמידו חלופה משלהם, בדמות חשבון נגדי המלמד על סכום החוב לגרסתם (השוו לאחרונה: פסקה 32 לפסק הדין ע"א 8417/09 עיריית ירושלים נ' לוי, ניתן ביום 21.8.12, פורסם במאגר נבו).

25.
בסעיף 36 לכתב הגנתם, טענו הנתבעים נגד הריבית שבה עותר הבנק לחייבם: לגישתם, שיעור הריבית הנתבע (18.25% לשנה, כמופיע בסעיף 4 (א) לכתב התביעה) אינו משקף את המוסכם (8.032% לשנה). אולם טענה זו לא מצאה כל ביטוי בתצהיר עדותו הראשית של מר עיסא.
ממילא לא הונח לה בסיס עובדתי בדמות תחשיב נגדי, לא בכתב ההגנה ולא בתצהיר העדות הראשית. על כן, אף קו הטיעון האפשרי השני, לא נתקיים בענייננו.

26.
אמור מעתה: סכום החוב נושא התביעה אינו – ולא היה – שנוי במחלוקת. הנתבעים ביכרו שלא לכפור בו בכתב הגנתם ועל כן לא קמה כל פלוגתה בגינו. עובדת הגשתם של דפי החשבון אינה משנה מציאות זו. מעניין לציין כי במאזן של בלו סקאי ליום 31.12.08 (ת/6) צויין כי בלו סקאי חייבת לבנקים סכום של 2,716,877 ₪ (לשם השוואה: הסכום שנתבע ביום הגשת התביעה (25.2.09) עמד על 2,740,164 ₪). משנשאל מר עיסא לזהות הנושה, השיב כי מדובר בבנק התובע (עמ' 146 שורות 27 – 29 לפרוטוקול), מחד גיסא, ולא העלה טענה כלשהי הכופרת בסכום זה מאידך גיסא. למען האמת, לא אדע כיצד ניתן לכפור בסכום זה עת מופיע הוא בדו"ח הכספי של בלו סקאי, אלא שאין מקום וצורך להידרש לכך במסגרת הנוכחית.

27.
טענות אחדות שנזכרו בכתב ההגנה לא שבו והועלו מפי הנתבעים 1, 2 ו-5 ועל כן – מצויות אף הן מחוץ למסגרת הפלוגתות, לפי שנתבעים אלה זנחון. להלן אעמוד על הטענות הנדונות:
(א)
התניית שירות בשירות. טענה זו הובאה בסעיף 50 לכתב ההגנה (אילוץ לפתוח תוכניות חסכון ולהחזיק פקדונות שקליים כתנאי למתן אשראי). טענה זו לא מצאה ביטוי (ובוודאי לא פירוט כנדרש בהלכה הפסוקה) בתצהיר עדותו הראשית של מר עיסא ואף לא בסיכומי הנתבעים 1, 2 ו-5. לפלא הוא בעיניי כיצד מצא המומחה לנכון להתייחס לסוגייה זו בחוות דעתו, ואף לטעון כי הבנק הוסיף "חטא על פשע" (כלשון המומחה בפסקה ה' לחוות דעתו) בהתנותו שירות בשירות;
(ב)
קיזוז נזקי בלו סקאי מחמת התנהגות הבנק, מן הסכום הנתבע (ראו למשל סעיפים 2, 3, 43 ו-55 לכתב ההגנה). טענות אלה לא מצאו ביטוי בתצהיר עדותו הראשית של מר עיסא וממילא לא נזכרו בסיכומי הנתבעים 1, 2 ו-5. בהינתן האמור, לא ירדתי לפשרה של חוות הדעת שהוגשה. המומחה מטעם הנתבעים 1, 2 ו-5 ציין בפתח חוות דעתו כי היא נסבה על השאלה אם הבנק גרם, במעשיו ובמחדליו, נזקים לבלו סקאי. גם בסיום חוות הדעת עומד המומחה על נזקים שגרם הבנק לבלו סקאי. דעת לנבון נקל שחוות הדעת אינה חי הנושא את עצמו. לשון אחר: עליה להיתמך בטענות עובדתיות המובאות מפי בעל הדין. המומחה אינו יכול לסמוך את חוות דעתו על טענות עובדה שבעל הדין לא פירט. הווי אומר: אם מר עיסא לא טען לנזקים ולא הניח להם את האדנים העובדתיים, אין לחוות הדעת על מה שתסמוך ואין ליתן לה משקל בנסיבות.
(ג)
ביטול תניות מקפחות הכלולות בהתקשרות החוזית שבין בלו סקאי לבין הבנק (נספחים א' ו-ב' לתצהיר מר אמסיס), שהיא בגדר חוזה אחיד (ראו למשל סעיפים 37, 40, 41, ו-52 לכתב ההגנה). טיעון זה לא נשנה בתצהיר מר עיסא ואף לא בסיכומי הנתבעים 1, 2 ו-5. על כן, יש לקבוע שאף הוא נזנח על ידיהם.





28.
כזכור, קיזז הבנק סכומי כסף מחשבונותיו של מר עלימי והעבירם לחשבון החברה. מר עלימי כפר בכתב הגנתו בזכותו של הבנק לעשות כן וטען כי להטבת נזקיו יגיש תביעה שכנגד כלפי הבנק (סעיפים 46 – 60 לכתב ההגנה). בתצהיר עדותו הראשית, שב מר עלימי על טענותיו אלה אלא שלא הגיש תביעה כלשהי נגד הבנק. משכך, אין מקום וצורך לדון בשאלת זכותו של הבנק למשוך כספים מחשבונותיו של מר עלימי, שכן שאלה זו היא אקדמית בנסיבות העניין. הכרעה בה לא תקדם הכרעה בסוגיות שבמחלוקת במסגרת התביעה דנן. על כן, לא אדרש אליה.

29.
המלאכה המתוארת מעלה נועדה לברור את התבן מן הבר ולזקק את השנוי במחלוקת. הגיעה העת להעמיד את הפלוגתות הצריכות לדיון ולהכרעה.
לכך אעבור עתה.

הפלוגתות
30.
העיון בכתבי הטענות מעלה כי הפלוגתות הצריכות הכרעה הן משתי משפחות: האחת – נסבה על יחסי הבנק ובלו סקאי; האחרת – על יחסי הבנק ומר עלימי (כערב). אם תתקבלנה הטענות נושא משפחת הפלוגתות הראשונה (עליהן אעמוד להלן) – יוכל הדבר להפטיר את מר עלימי מערבותו (הפטר נלווה); אולם אם תידחינה – עדיין יוכל מר עלימי להישמע בטענות המיוחדות למסכת שבינו לבין הבנק, היכולות להפטירו מחבותו (הפטר עצמאי).

ביחסי הבנק ובלו סקאי,
עומדות לדיון הסוגיות הבאות:
(א)
האם עולה התנהגות הבנק, בעת פתיחת החשבון וניהולו, כדי הטעייה?
(ב)
האם אילץ הבנק את בלו סקאי לחדול מפעילות בחשבונה?
(ג)
האם פגע הבנק ביכולת בלו סקאי לפרוע את חובותיה (בעיקר מחמת מחמת סיכול עסקת בית אקשטיין) ואם כן – מהי תוצאת הדבר.

ביחסי הבנק ומר עלימי,
נדרשות השאלות הבאות להכרעה:
(א)
יצירת הערבות: מהו היקף ערבותו של מר עלימי לחובות בלו סקאי;
(ב)
סיום הערבות: האם הבנק שיחרר את מר עלימי מערבותו.

31.
להלן אדון בפלוגתות אלה לפי סדרן. על מנת לסבר את האוזן, אציין כבר עתה כי דין התביעה להתקבל במלואה נגד הנתבעים 1, 2 ו-5 ולהידחות כלפי מר עלימי. למניעת הכברת מלל מיותר, ההדגשות במובאות שלעיל ולהלן, הן שלי, אלא אם כן אומר אחרת.

דיון והכרעה
יחסי הבנק ובלו סקאי
32.
ההטעיה המיוחסת על ידי הנתבעים לבנק היא באי העמדת מלוא האשראי על פי נספח ז'. לעיל עמדתי על כך שהטענה האמורה היא טענה מרחיבת חזית ועל כן בשל כך בלבד דינה להידחות. להלן, אבקש להראות כי הטענה אינה יכולה להתקבל גם לעיצומה ובהתעלם מהיותה מרחיבת חזית.

33.
הנתבעים 1, 2 ו-5 טענו בסיכומיהם כי "ההסכמה בין הצדדים הייתה להעברת מלוא פעילות החברה [בלו סקאי. מ' י'] לבנק התובע, והתחייבות הבנק להעמדת אשראי בסך של 8,250,000 ₪ בחלוקה המפורטת בנספח ז' לתצהיר מנהל הסניף" (סעיף 28 סיפא לסיכומים). לצורך ההכרעה, אקבל עמדה זו של הנתבעים. הנתבעים סבורים כי הבנק חטא בכך שלא איפשר להם לנצל את מלוא מסגרת האשראי האמורה. עם זאת, הנתבעים עצמם אינם חולקים הן על כך שלא הפקידו את מלוא הבטוחות הנזכרות בנספח ז' הנ"ל (ולעניין זה, די לי שאזכיר כי הנתבעים לא שיעבדו לבנק את נכסי המקרקעין: עמ' 119 – 121 לפרוטוקול, ואף לא הפקידו בבנק ניירות ערך בשווי של 2,250,000 ₪: עמ' 122 שורות 15 – 18 לפרוטוקול, והכל – בניגוד להסכמה שעמדה בבסיס פתיחת החשבון). לא ייפלא אפוא כי הבנק סירב לאפשר ניצול מלוא מסגרת האשראי. לא בכדי נמנעה בלו סקאי לשעבד את נכסי המקרקעין לטובת הבנק. אלה לא היו נקיים כי אם משועבדים לבנק דיסקונט. מר עיסא אמנם טען כי עם פתיחת החשבון בבנק, סגרה בלו סקאי את חשבונה בבנק דיסקונט (עמ' 123 שורות 23 – 24 לפרוטוקול), אך אם זו הייתה המציאות, לא הייתה כל מניעה להפקיד בבנק את כל הבטוחות, לרבות הקרקעיות. בהמשך חקירתו של מר עיסא (עמ' 141 שורות 22 – 24 לפרוטוקול), נסתבר כי חשבון בלו סקאי בבנק דיסקונט המשיך להיות פעיל לפחות עד חודש מרס 2008 (יוטעם כי החשבון נושא התביעה נפתח בחודש מרס 2007) ונכסי המקרקעין נותרו משועבדים לבנק דיסקונט. מטעם זה, בלו סקאי לא הפקידה את מלוא הבטוחות שנדרשו כתנאי למימוש מלוא מסגרת האשראי שבנספח ז' לתצהיר מר אמסיס. האמנם סברה בלו סקאי שאותם נכסים ישמשו בטוחות (שוות דרגה) עבור שני בנקים?!

34.
הנתבעים טענו כי במצב עובדתי זה, שבו הפקידו רק חלק מן הבטוחות, היה על הבנק לערוך "התאמה של ההסכמים והציפיות הלגיטימיות של הנתבעים" (סעיף 31 סיכומי הנתבעים 1, 2 ו-5). יתר על כן, "הבנק לא הציג כל מסמך אישור מסגרת אשראי אותו יהא הבנק נכון להעמיד לטובת [בלו סקאי] על יסוד הבטוחות שכן הועמדו. בכך, הותיר הבנק את הדברים באפלה ואילץ את הנתבעים להתנהל במסלול של אי וודאות, תוך שהם נאלצים לפנות לבנק בבקשות אשראי אד-הוק ..." (סעיפים 31 – 32 לסיכומי הנתבעים 1, 2 ו-5). גם טענה זו של הנתבעים אינה יכולה להוות הגנה יעילה בפיהם כלפי התביעה, ולו משום שהנתבעים ידעו כי הם מפקידים רק חלק מן הבטוחות המוסכמות ואם סברו שיש מקום וצורך בהבהרות כלשהן מצד הבנק לגבי היקף מסגרת האשראי הנגזרת מן הבטוחות שהפקידו – לא הייתה כל מניעה שיפנו מיוזמתם אל הבנק על מנת לברר את עמדתו בעקבות שינוי הנסיבות. לא ברור מדוע מבקשים הנתבעים לרחוץ בניקיון כפיהם תוך הטלת האשם לפתח הבנק. הלא הם אנשי עסקים מנוסים, לא הדיוטות, והליכות יחסי בנק לקוח היו נהירות להם.

35.
הנתבעים ביקשו לבוא בטרוניה אל הבנק על כך שלא נקט צעדים עצמאיים לשעבד את נכסי המקרקעין (ראו למשל סעיף 37 לסיכומי הנתבעים 1, 2 ו-5).

אין בטענה זו ולא כלום: אם חפצו הנתבעים לעשות שימוש במלוא מסגרת האשראי שהעמיד להם הבנק, היה עליהם להפקיד את מלוא הבטוחות שעליהן הוסכם. אין הם יכולים להישמע ברצינות בטענה כי למרות שלא הפקידו את כל הבטוחות – חייב היה הבנק לאפשר להם לממש את מלוא מסגרת האשראי. האמנם סבורים הם כי הבנק יכול וצריך "לרדוף" אחריהם ולדרוש מהם המצאת כל הבטוחות?! הלא הנתבעים הם בעלי עניין ראשון במעלה לממש את מלוא מסגרת האשראי שהועמדה לרשותם. אם היו הם זקוקים באמת ובתמים לאשראי זה – חזקה עליהם שהיו נוקטים צעדים להפקדת כל ומלוא הבטוחות שנדרשו. הטענה כאילו הבנק פעל שלא כשורה עת נמנע מליזום פנייה לבנק דיסקונט על מנת לקבל הסכמתו לשחרור השעבודים (כנטען בסעיף 38 לסיכומי הנתבעים 1, 2 ו-5) אינה ראוייה להישמע הן לגופה (שכן אין זה מצופה מן הבנק לפנות לבנק אחר בבקשה לשחרר שיעבודים שהטיל הבנק האחר על נכסי לקוח פלוני וממילא אין זו חובתו של הבנק) והן בנסיבות העניין (ולו נוכח טענת הנתבעים כי פניות הבנק לצד ג' גרמו כביכול נזק לבלו סקאי והכשילו את עסקיהַּ. ראו למשל פסקה ו' לחוות דעת המומחה).

36.
הנה כי כן, הבנק לא הטעה את בלו סקאי כטענתה. אולם, אפילו התנהגות הבנק הייתה נגועה בהטעיה (ואחת היא אם כוונת הנתבעים הייתה לפגם ברצון או להפרת החוזה), לא יוושעו הנתבעים מכך, ולו מן הטעם שהסעדים בגין הטעיה הינם כעיקרון הכוח לתבוע אכיפת החוזה (שהופר), הכוח לבטל את החוזה (בין אם מחמת הפגם ברצון ובין אם מחמת הפרת החוזה) וכן הכוח לתבוע פיצויים. התקשרות חוזית איננה בטלה מעצמה מחמת הפגם הנדון ברצון או מחמת הפרה, אלא יש צורך בהוצאת כוח הביטול אל הפועל. ברי כי המוטעה רשאי לוותר על טענת הפגם ברצון ולהתמיד בקשר החוזי חרף הפגם; כמוהו – הנפגע רשאי למחול על ההפרה ולקיים את הקשר החוזי על אף ההפרה (ע"א 7730/09 כהן נ' מבני גזית (2000) בע"מ, ניתן ביום 6.6.11, פורסם במאגר נבו; ע"א 829/01 מלון זיאדני נצרת בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, ניתן ביום 12.3.07, פורסם במאגר נבו; ע"א 3940/04 שמואל רונן חברה לבניין ופיתוח בע"מ נ' ס.ע.ל.ר. חברה לבניין בע"מ, פ"ד נב (1) 210, 223 (1998)). אולם במצב דברים זה, שוב לא יוכל הוא להחזיר מן האוב, בהמשך הדרך, את הטענה (בדבר הטעיה או הפרה ) עליה מחל. בענייננו, לא ביקשו הנתבעים לאכוף את החוזה או לבטלו, לא תבעו פיצויים בשל נזקים (ככל שנגרמו להם) ולא ביקשו לקזז את סכום הנזקים שנגרם להם מן החוב הנתבע. טענת ההטעיה לא תוכל אפוא לסייע להם.

היוזמה לסגירת החשבון
37.
כזכור, בחודש מרס 2008 החליטה בלו סקאי להקים שותפות עסקית עם אשת. השתיים – בין היתר עם ה"ה עיסא ועלימי – הקימו את בלו סקאי החדשה (סעיף 39 לתצהיר מר עיסא ונספח י"ב לתצהיר מר אמסיס). סמוך לאחר מכן ובהמשך להחלטת הפירוק מרצון שקיבלה בלו סקאי, הציגה היא לפני הבנק תוכנית לסגירת חשבונה. זאת נעשה הן בעל-פה (בפגישה מיום 12.3.08; ראו סעיף 18 לתצהיר מר אמסיס) והן בכתב (ראו מכתב בלו סקאי לבנק מיום 16.3.08, נספח י"ג לתצהיר מר אמסיס). בלו סקאי החליטה לסגור את חשבונה בבנק (ות/6 מלמד כי החליטה על פירוק מרצון).

38.
הנתבעים טענו כי הבנק הוא אשר אילץ את בלו סקאי להפסיק את פעילותה בחשבון ולסגרו. אני סבור כי אין לכך ולו שמץ של תימוכין בעובדות שלפניי. בלו סקאי החליטה את החלטותיה באשר לדרך ניהול עסקיה בלא כל התערבות מצד הבנק. מכתבהּ לבנק מיום 16.3.08 (נספח י"ג לתצהיר מר אמסיס) לא
היה פרי של תכתיב כלשהו מצד הבנק ולמעשה – מר עיסא לא טען זאת כלל ועיקר, לא בכתב הגנתו, לא כאשר הוצג המכתב לעיונו בחקירתו בבקשת הרשות להתגונן (ראו עמ' 3 שורה 15 ואילך לפרוטוקול ישיבת 10.3.10) ואף לא בתצהיר עדותו הראשית. טענה זו באה לאוויר העולם רק מפי המומחה מר שטרכר בחקירתו הנגדית (עמ' 105 שורות 22 – 29 לפרוטוקול) ולאחר מכן, אימצו אותה הן הנתבעים 1, 2 ו-5 (בסעיף 45 לסיכומיהם) והן מר עלימי (בחקירתו הנגדית בעמ' 196 שורות 25 – 27 לפרוטוקול). אני קובע אפוא כי הבנק לא אילץ את בלו סקאי להפסיק את פעילותה בחשבונה בבנק.

39.
חידוש נוסף מבית מדרשם של הנתבעים 1, 2 ו-5 (בסעיף 47 לסיכומיהם), היה כי בלו סקאי אולצה להעמיד לבנק את ערבותה של הנתבעת 5. ערבות זו ניתנה בחודש יולי 2008, לאחר שבלו סקאי החליטה לסגור את חשבונה בבנק ושעה שבלו סקאי אמורה הייתה לפרוע את חלק הארי של חובותיה (בהתאם למכתבה נספח י"ג לתצהיר מר אמסיס). היא לא נועדה לשמש בטוחה למתן אשראי חדש כלשהו, כי אם בטוחה לפירעון האשראי שכבר הועמד לבלו סקאי ולא נפרע חרף הבטחות בלו סקאי. מר עיסא מעולם לא טען כי בלו סקאי אולצה ליתן ערבות זו, לא בתצהירו שהפך לכתב הגנה ולא בתצהיר עדותו הראשית. היפוכו של דבר. מר עיסא טען כי התבקש להמציא את ערבות הנתבעת 5 ולשיטתו – די היה בערבות זו של הנתבעת 5 כדי להוות בטוחה לכל האשראי שהועמד ואף מעבר לכך (סעיף 35 לתצהיר העדות הראשית).

40.
הנה כי כן, טענת האילוץ, על גווניה השונים, חסרת ביסוס היא. בנסיבות המתוארות, אין לשמוע מפי הנתבעים טענה כאילו העמיד הבנק לפירעון מיידי את האשראי שנתן לבלו סקאי. טענה זו מתכחשת למציאות ומנוגדת לה. בלו סקאי היא אשר הודיעה לבנק על הפסקת פעילותה נוכח רצונה להקים שותפות עסקית עם אשת, כאמור והיא שהגישה לבנק מתווה לסילוק מהיר של חובותיה (6 חודשים לכל היותר).

פגיעה ביכולת ההחזר
41.
הנתבעים טענו בין היתר כי הבנק סיכל את יכולתה של בלו סקאי לפרוע את חובותיה לבנק. סיכול זה נבע מסירובו להעמיד לבלו סקאי אשראי לשם מימוש מיזם עסקי משותף עם חברת בית אקשטיין בע"מ וכן מסירובו של הבנק לתבוע מאת וועד עובדי בנק דיסקונט את החוב המגיע לבלו סקאי בע"מ, על אף שיעבוד חוב זה לטובת הבנק (ולא נעלם הימני כי הטענה האחרונה מצויה מחוץ לגדרי הדיון כאמור בפסקה 21 (ב) לעיל).

42.
ניתנת האמת להיאמר כי הטענה בדבר פגיעה על ידי הבנק ביכולת ההחזר של הנתבעים, ראויה הייתה לדחייה על הסף, ולו משום שהיא סותרת את טענתם (העובדתית) הבסיסית לפיה אינם חבים דבר לבנק. לא יעלה על הדעת להתיר לשתי טענות עובדה, הסותרות זו את זו, לדור בכפיפה אחת, שכן ממה נפשך: או שאינך חייב לבנק סכום כלשהו, שאז הפגיעה ביכולת ההחזר אינה מעלה ואינה מורידה, או שהינך חייב לבנק אך הלה פגע ביכולתך לפרוע את חובך, שאז פשיטא שטענת העדר החוב אינה ממין העניין: לא ניתן לפגוע ביכולת להחזיר חוב שאינך חייב. לעניין זה דייני אם אפנה לתקנה 72 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, האוסרת על טיעון עובדתי חלופי.

43.
אשר למיזם עם חברת בית אקשטיין

: מוסכם על הכל כי ביום 21.7.08 נכרת חוזה ההלוואה. המבוא לחוזה ההלוואה מתאר בקצרה את מהות הקשרים שבין הצדדים לו: בין חברת בית אקשטיין לבין ה"ה עיסא ועלימי נכרת הסכם מייסדים להקמת חברה משותפת (בשם בי-אמל) שתעסוק בפיתוח שירותים וקידום ענייניהן של אוכלוסיות בעלות צרכים מיוחדים בתחומי החינוך, הדיור והתעסוקה במגזר הערבי בישראל. במסגרת זו, ביקשו בלו סקאי, מר עיסא ומר עלימי כי חברת בית אקשטיין תעמיד להם הלוואה בסכום של 2,500,000 ₪, והאחרונה ניאותה לכך. מן החוזה עולה כי ההלוואה נועדה להינתן לבלו סקאי בחמישה חלקים, שהראשון שבהם כפוף לקיום תנאים אחדים ובהם:
ראשית
, תוך 14 ימים התאגדה חברת בי-אמל על פי הסכם המייסדים (סעיף 3.1 לחוזה);
שנית
, בלו סקאי וה"ה עיסא ועלימי העמידו לבית אקשטיין ביטחונות אחדים, לרבות שיעבוד מקרקעין וערבויות אישיות (סעיפים 9 – 12 לחוזה ההלוואה).
התשלומים הנותרים בגין ההלוואה אף הם הותנו בתנאים, הכל – כמפורט בסעיף 3 לחוזה ההלוואה. סכום ההלוואה נועד לשאת הפרשי הצמדה וכן ריבית בשיעור שנתי של 4%. ההלוואה נועדה להיות מוחזרת לחברת בית אקשטיין בתוך 10 שנים. חברת בית אקשטיין העבירה לבלו סקאי סכום של 500,000 ₪ ככל הנראה ביום 7.8.08 (ראו דף חשבון מס' 37 לשנת 2008, הכלול בנספח א' לתצהיר מר רחמים). מכל מקום, ביום 30.10.08, בלו סקאי ערכה לטובת הבנק שיעבוד ספציפי והמחאה על דרך השעבוד של כל זכויותיה על פי חוזה ההלוואה (ראו נספח י"ז לתצהיר מר אמסיס) ושעבוד זה נרשם ביום 19.11.08.
כאן המקום להזכיר כי חוזה ההלוואה הנדון נכרת כ-4 חודשים לאחר שבלו סקאי הודיעה לבנק על יוזמתה לסגור את חשבונה (נספח י"ג לתצהיר מר אמסיס) ובמצב שבו הייתה אמורה להחזיר לבנק חלק נכבד מן החוב (על פי התחזית האמורה בנספח י"ג הנ"ל).

44.
טענת הנתבעים היא כי " ... סירובו של הבנק להעמיד ל[בלו סקאי] את האשראי הדרוש ולצורך הוצאת ערבות בנקאית לטובת בית אקשטיין – היא שסיכלה (!) את הפרוייקט כולו" (סעיף 62 סיפא לסיכומי הנתבעים 1, 2 ו-5). זו מהות הפגיעה ביכולת בלו סקאי לפרוע את חובה לבנק. אני סבור כי אין בסיס לטענה זו בעובדות שהוכחו.
סירוב להעמיד אשראי יכול להתרחש רק מקום בו נתבקש אשראי. והנה, בלו סקאי כלל לא ביקשה מן הבנק אשראי בסכום של 500,000 ₪ על מנת לאפשר לה העמדת ערבות בנקאית לחברת בית אקשטיין (וראו עדות מר אמסיס בעניין זה בעמ' 72 שורות 8 – 10 לפרוטוקול. מר עיסא ומר עלימי לא טענו אחרת בחקירותיהם.
מר עלימי טען כי העיסקה נכשלה בסופו של דבר שכן "היה צריך לשעבד להם [היינו: לחברת בית אקשטיין. מ' י'] איזשהו נכס. הנכס לא היה נקי מספיק מבחינתם, ותקע את הכל למעשה": עמ' 172 שורות 13 – 14 לפרוטוקול). מר עיסא אישר בחקירתו הנגדית כי לאחר חודש מרס 2008 ביקשה בלו סקאי אשראי עבור החברה החדשה, היא בלו סקאי תיירות, נופש ואירועים (2008) בע"מ (עמ' 148 שורות 27 – 28 לפרוטוקול), לא עבור בלו סקאי (עמ' 149 שורות 4 – 5 לפרוטוקול). די בכך בלבד כדי להביא לדחיית הטענה.

45.
בחקירתו, העלה מר עיסא טענה חדשה ושונה באשר לעילת כישלון הפרוייקט ופגיעה ביכולת ההחזר של בלו סקאי: מר אמסיס יצר קשר עם חברת בית אקשטיין לגבי העברת יתרת הכספים ובכך הביא לקריסת העסקה (עמ' 157 שורות 8 – 9 לפרוטוקול). גם טענה אחרונה זו תלושה מן המציאות. ראשית, היא נסתרת על ידי מומחה הנתבעים, בסעיף ו לחוות דעתו, כאילו "הבנק ... גם פנה לבית אקשטיין כדי לקבל אינפורמציה על העסקה שעומדת להירקם עם מר נביל עיסא
" (שכן: או שפניית הבנק הייתה בשלב שבו עמדה העיסקה להירקם, לאמור עובר ליצירת הקשר החוזי בין בלו סקאי לבין בית אקשטיין או שהפנייה הייתה לאחר ההתקשרות החוזית ביניהן, שאז נולדה זכותה של בלו סקאי לקבלת כספים והפנייה של מר אמסיס נועדה לברר מתי אלה יועברו); שנית, תיזה עובדתית זו, בדבר דרישת יתרת הכספים על ידי הבנק במישרין מחברת בית אקשטיין, לא הוצגה למר אמסיס בחקירתו הנגדית (מר אמסיס נשאל רק אם פנה לחברת בית אקשטיין על מנת לברר את מהות הזכויות או אם ההתקשרות תקפה, וכפר בכך. ראו עמ' 71 שורות 17 – 20 לפרוטוקול).

46.
אולם, אפילו אניח כי האמור בסיכומי הנתבעים (בדבר סירוב הבנק להעמיד לבלו סקאי אשראי לצורך העמדת ערבות בנקאית לבית אקשטיין) – אמת הוא, הרי שלא נתקיים כל קשר סיבתי בין סירוב זה לבין סיכול חוזה ההלוואה או סיכול הפרויקט.
הטעם לדבר הוא זה: חוזה ההלוואה קבע כי תשלום ראשון על חשבון ההלוואה יועמד לבלו סקאי לאחר התקיימות תנאים מוקדמים מסוימים (וההנחה היא כי תנאים אלה נתקיימו שכן התשלום הראשון בוצע). אניח כי הבנק היה מעמיד ערבות בנקאית (על פי האמור בסעיף 12 לחוזה ההלוואה) והיה מאפשר התקדמות מן השלב הראשון של מתן ההלוואה אל עבר יתר השלבים להעמדת סכומים נוספים על חשבון ההלוואה (כמפורט בסעיף 3 לחוזה ההלוואה). כל תשלום נוסף לאחר התשלום הראשון, הותנה באיכלוס של "מסגרת משותפת" (כהגדרתה בחוזה ההלוואה) בבי-אמל, עד כדי שלוש מסגרות משותפות.
כך, בלא איכלוס מסגרת משותפת ראשונה בבי-אמל – לא הייתה בלו סקאי זכאית לקבלת התשלום השני על חשבון ההלוואה ובלא איכלוס מסגרת משותפת שנייה בבי-אמל – לא הייתה זכאית היא לתשלום השלישי על חשבון ההלוואה. והנה, מסתבר כי לא אוכלסה כל מסגרת משותפת שהיא בבי-אמל (ראו סעיף 5 סיפא לנספח י"ט לתצהיר מר אמסיס)! אם כך – ממילא לא הייתה בלו סקאי זכאית לקבל מחברת בית אקשטיין את יתרת סכומי ההלוואה (מעבר לתשלום הראשון שקיבלה). מעשי או מחדלי הבנק (אם היו כאלה, ואיני סבור כך) כלל לא סיכלו את קיומו של חוזה ההלוואה.

47.
בסופו של דבר, משלא קיימו בלו סקאי וה"ה עיסא ועלימי את תניות חוזה ההלוואה עם בית אקשטיין, בוטלה התקשרות (ראו נספח ב' לתצהיר מר גבאי). הדבר היה ביום 13.1.09. השלושה התחייבו להשיב לחברת בית אקשטיין את הסכום של 500,000 ₪ אשר ניתן להם על חשבון ההלוואה.

48.
בהקשר זה, אין מנוס מהפניית תשומת הלב לעובדה שבחקירתו בבקשת הרשות להתגונן (ביום 10.3.10), העיד מר עיסא עדות שקר (לכאורה) בעניין ביטול חוזה ההלוואה, לפחות בשניים אלה:
האחד
– בסוגייה כלום בוטל חוזה ההלוואה. מר עיסא נשאל האם נכון שהחוזה עם בית אקשטיין בוטל והשיב
"החוזה לא בוטל" (עמ' 4 שורות 20 – 21 לפרוטוקול), כל זאת לאחר שביום 13.1.09, כ-14 חודשים לפני מועד החקירה, בוטל החוזה;
השני
– בסוגיית מועד הביטול. מר עיסא העיד (בעמ' 4 שורות 20 – 29 לפרוטוקול) כי חוזה ההלוואה בוטל לאחר מועד מתן תצהירו התומך בבקשת הרשות להתגונן. תצהיר זה ניתן ביום 16.4.09. כל זאת – שעה שחוזה ההלוואה בוטל ביום 13.1.09 ,קרי: כשלושה חודשים לפני מתן התצהיר!

49.
אשר לחובו של וועד עובדי בנק דיסקונט

: כאמור, טענה זו מצויה מחוץ לגדרי המחלוקת, כמבואר לעיל, ודינה דחייה מטעם זה. לפנים מן הנדרש, גם לגופם של דברים אין ממש בטענה. הדיון שלהלן ימחיש זאת. בלו סקאי טענה כי מכרה שירותי תיירות (בצוותא עם חברת השטיח המעופף) לעובדי בנק דיסקונט באמצעות וועד עובדיו והלה היה חייב כספים לבלו סקאי בסכומים שונים מעת לעת. לפי הטענה, הסכים הבנק לראות בחוב זה כבטוחה בשיעור של 100% לאשראי של בלו סקאי, ולא זו בלבד שבלו סקאי שיעבדה לבנק את זכויותיה בחוב הנדון, אלא שהבנק התחייב כי אם החוב לא ישולם על ידי הוועד – יפעל הבנק לגבייתו (סעיף 32 לתצהיר מר עיסא). אולם, כך טוענים הנתבעים, הבנק הפר את התחייבותו זו ולא הגיש את התביעה על אף קיומו של חוב ובלו סקאי נאלצה להגיש התביעה. בסיכומיהם טענו הנתבעים כי לאור הדברים האלה, יש לחייב את הבנק "להמתין לסיום התביעה שהגישה החברה במקומו, בטרם יפעל כנגד החברה בגין חוב נטען ... שכן בגביית החוב, כאמור, יש כדי לאיין את מלוא החוב הנטען" (סעיף 57 סיפא לסיכומים).

50.
אין ככל הנראה חולק על שיעבוד החוב האמור לבנק. לטובת הנתבעים נכון אני להניח כי הבנק התחייב להגיש את התביעה (היינו: לממש את הבטוחה). אולם, השאלה היא מהו סכומו של החוב הנדון?
מחד גיסא
, טענו הנתבעים כי חוב זה עומד על סכום של כ-3 מיליון ₪ (ראו סעיף 22 לכתב ההגנה של הנתבעים 1, 2 ו-5 וסעיף 29 סיפא לתצהיר מר עיסא).

מאידך גיסא
, מלמד העיון במאזן בלו סקאי לשנת 2008 (ת/6, שהוא מאזן מבוקר) כי לקוחותיה היו חייבים לה סכום של 1,282,102 ₪ (ליום 31.12.08).

ועתה צא וראה: כיצד מצופה מן הבנק כי יפעל למימוש הבטוחה? לכאורה, עליו להגיש תביעה. אולם, אין בכך ולא כלום: לאיזו ערכאה תוגש התביעה? האם לבית משפט השלום או שמא לבית המשפט המחוזי? המענה לכך נגזר, כמובן, מסכום החוב, אלא שאין לדעת מהו הסכום הנכון. איני סבור כי הבנק צריך "להמר" על סכום התביעה. יתר על כן. אפילו היה ממש בעמדת הנתבעים בדבר חובת הבנק לממש בעצמו את הבטוחה, הרי שהעיון בטיוטת כתב התביעה שמסרו הנתבעים לבנק (ראו למשל נספח ט"ו לתצהיר מר אמסיס ובעצם הבנק אמור היה לפי טענתם להגישּ), מצביע באופן חד משמעי על כך שהבנק לא יכול היה לבוא בנעלי בלו סקאי בכל הנוגע לתביעה. התביעה מופנית בעיקרה כלפי השטיח המעופף בע"מ והסעד הנתבע בה הוא מתן חשבונות עקב הפרה נטענת של הסכם שותפות בין בלו סקאי לבין השטיח המעופף. בכל הנוגע לוועד עובדי בנק דיסקונט, טענה בלו סקאי (בטיוטת כתב התביעה) כי הוועד נושא באחריות נזיקית כלפי בלו סקאי בעוולת גרם הפרת חוזה (ראו סעיף 4.3 סיפא לטיוטות כתב התביעה נספח ט"ו הנ"ל). אין בטיוטת כתב התביעה ולו מילה אחת על כך שוועד עובדי בנק דיסקונט נותר חייב כספים כלשהם לבלו סקאי וממילא לא צויין מהו סכום החוב.

51.
אני סבור אפוא כי התביעה המשתקפת בטיוטות כתבי התביעה שבנספח ט"ו לתצהיר מר אמסיס לא יכולה הייתה להיות מוגשת על ידי הבנק, שכן זכויותיה החוזיות של בלו סקאי כלפי השטיח המעופף לא הומחו או שועבדו לבנק (והנתבעים לא טענו אחרת). לעומת זאת – התביעה הכספית נגד וועד עובדי בנק דיסקונט, אשר הנתבעים דיברו בה נכבדות – לא הוגשה מעולם בידי בלו סקאי ועל כל פנים, הנתבעים לא הוכיחו כי תביעה כזו אכן הוגשה (לא נעלם הימני כי מר עיסא טען בעדותו לפניי כי התביעה הוגשה. ראו עמ' 140 שורה 16 עד עמ' 141 שורה 13 לפרוטוקול. אלא שמסיכומי הנתבעים 1, 2 ו-5 מסתבר כי תביעה הוגשה רק בחודש אפריל 2012 בה בשעה שמר עיסא טען בחודש פברואר 2012 כי זו כבר הוגשה. זהו אי דיוק נוסף מפי מר עיסא).

52.
בהינתן האמור, יש לחייב את בלו סקאי (וכן את ערביה, ה"ה עיסא ועיסא למסחר) בתשלום הסכום הנתבע. עתה, אדון בשאלת חיובו של מר עלימי. הגנתו רחבה במעט מזו של יתר הנתבעים, שכן נוסף על טענת ההפטר הנלווה שנדונה לעיל, טען מר עלימי טענת הפטר עצמאי (שאינו נגזר מיחסי הבנק ובלו סקאי).







יחסי הבנק ומר עלימי
53.
מר עלימי העלה שתי טענות הפטר עצמאיות (אישיות) כלפי חיובו כערב. הטענה האחת נסבה על היקף ערבותו (היינו: האם ערב למלוא חובותיה של בלו סקאי או שמא רק לשליש מחובה כפי שזה נצבר ממועד החתימה על כתב הערבות ואילך); הטענה האחרת היא כי תוקף הערבות פקע בהסכמה. למען שלמות התמונה, אציין כי מר עלימי העלה טענה נוספת הנוגעת למועד שבו חתם על מסמכי הערבות. טענה זו אינה תובעת הכרעה ואעמוד עליה בקצירת האומר. כתב הערבות (נספח ג' לתצהיר מר אמסיס) נחזה להיחתם ביום 26.3.07. זהו התאריך המצויין עליו לצד חתימות ה"ה עיסא, כהן ועלימי. מנגד, במקום המיועד לציון תאריך אישור חתימת מר עלימי על-ידי פקיד הבנק – לא מצויין דבר, בעוד שתאריך אישור חתימות ה"ה עיסא וכהן הוא 26.3.07. ההודעה לערב שעליה חתם מר עלימי (לבדו), נושאת אף היא תאריך: 26.3.07 (ראו נספח ב' לתצהיר גב' נביפור) וכמותה – הצהרת הערב. מר עלימי טען כי שלושת המסמכים נחתמו על ידיו רק ביום 25.6.07, ולא ביום 26.3.07. בנוגע למחלוקת הנדונה, העידו לפניי פקידת הבנק הגב' נביפור וכן מר עלימי ופקידתו הגב' עודי. דעתי היא כי אין חשיבות מכרעת לשאלת מועד החתימה, שכן מועד זה אינו מכריע לגבי שאלת היקף הערבות או השחרור הימנה.

54.
אדון תחילה בטענת מר עלימי בדבר שחרורו בהסכמה מערבותו, שכן אם תתקבל טענה זו, שוב לא תהא חשיבות לשאלה אם ערב למלוא חובה של בלו סקאי או רק לשליש הימנו. מנגד, דחיית טענת השחרור תחייב הכרעה בשאלת היקף הערבות.

השחרור מן הערבות
55.
בשלהי חודש דצמבר 2007, החליט מר עלימי לפרוש מבלו סקאי. ביום 27.12.07 התקיימה ישיבת דירקטוריון של בלו סקאי ובמהלכה הוחלט על העברת מניותיו של מר עלימי למר עיסא ועל הפסקת כהונתו כדירקטור בה (ראו הפרוטוקול נ/12 ושטר העברת המניות נ/13 שצורפו לתצהירו של מר עלימי). מר עלימי טען כי סמוך לאחר מכן, בירר טלפונית עם הגב' נביפור את הדרך שעליו לנקוט לשם ביטול הערבות עליה חתם והגב' נביפור השיבה לו כי עליו לשלוח מכתב אל הבנק ולהודיע כי חדל להיות בעל מניות בבלו סקאי (סעיף 35 לתצהיר מר עלימי). כך אמנם עשה מר עלימי, לדבריו, ושלח ביום 30.12.07 מכתב (נספח נ/15 לתצהירו) באמצעות הפקסימיליה אל הבנק (ראו אישור הפקס נספח נ/16 לתצהירו). מר עלימי לא הסתפק בכך, שוחח עם הגב' נביפור על מנת לוודא כי המכתב אכן נתקבל ונענה בחיוב.

56.
לא זו אף זו: לגרסת מר עלימי, ביום 13.1.08 התקשרה אליו הגב' נביפור ומסרה לו שתוקף ערבותו מתבטל 30 יום לאחר מסירת הודעתו, אולם אם רצונו בכך שהערבות תתבטל לאלתר – עליו לסלק את יתרת חובו כערב, בסכום של 45,000 דולר. מר עלימי שלח בו-ביום מכתב שבו ביקש לבצע העברה של 45,000 דולר מחשבונו אל חשבון בלו סקאי (ראו נספח נ/17 לתצהירו).
על כן, טען מר עלימי כי שוחרר מערבותו וכי לא ניתן לדרוש הימנו סכום כסף נוסף כלשהו בגין חיוביה של בלו סקאי.

57.
אין צריך לומר כי הבנק כופר בטענה כי מר עלימי שוחרר מערבותו. בטרם אדון במחלוקת העובדתית (והמשפטית) בפלוגתה הנדונה, אציין כי נטל השכנוע בדבר שחרור מן הערבות רובץ לפתח מר עלימי. ככל שלא יוכיח הוא את הטענה האמורה, תידחה היא וכך יהא אם כפות המאזניים תיוותרנה מעויינות בסופו של יום. לאחר העיון, אני סבור כי מר עלימי הוכיח את טענתו הנדונה.

58.
נקודת המוצא היא כי מר עלימי אכן רשאי היה לבטל את ערבותו. כך קובע סעיף 6 לכתב הערבות (נספח ג' לתצהיר מר אמסיס), המוסיף ומורה כי הביטול ייכנס לתוקף בתום 30 ימים מיום מסירת ההודעה בכתב לבנק וכי לא יהא בביטול זה כדי לפגוע בחובת נותן ההודעה לשלם את הסכומים שיגיעו לבנק בעת כניסת ההודעה לתוקף.

59.
גרסת מר עלימי על אודות שחרורו מערבותו נסמכת תחילה על טענתו כי מסר הודעה בכתב כנדרש, ביום 30.12.07 (נספח נ/15 לתצהירו). והנה, המעיין במסמך זה ימצא כי כל שנאמר בו הוא כי מר עלימי חדל להיות בעל מניות ומנהל בבלו סקאי. אין במסמך זה ולו רמז קל להודעה שעניינה הפסקת הערבות. אין למצוא בו כל איזכור או קישור לשיחה שנתקיימה בינו לבין הגב' נביפור (השוו למכתב מיום 13.1.08, נספח
נ/17 לתצהיר מר עלימי, שבפתחו נאמר: "בהמשך לשיחתנו הטלפונית ..."). המכתב מיום 30.12.07, לא יוכל אפוא לאשש את טענת מר עלימי (לפנים מן הנדרש, אציין כי הצדדים נפלגו בשאלה כלום נשלח מכתב זה אל הבנק וכלום הגיעוֹ. כפירת הבנק בקבלת המכתב נעוצה הייתה בכך שביום 30.12.07, לא הייתה הגב' נביפור בבנק ואם כך – כיצד ניתן היה לשלוח אליה המכתב בפקסימיליה ולקבל אישורה הטלפוני לקבלת המכתב. בנסיבות, לא ראיתי לנכון להכריע בשאלה זו, שכן אפילו נשלח המכתב, אין הוא מסייע למר עלימי).

60.
מר עלימי ביקש להיסמך על מכתב נוסף ששלח אל הבנק ביום 13.1.08. מכתב זה הופנה לגב' נביפור וזו לשונו: "בהמשך לשיחתנו הטלפונית ולסיכום בינינו נא להעביר מחשבוני שבנדון סכום של 45,000$ לחשבון בלו סקאי תור בע"מ
שמספרו 581526. לאחר ביצוע פעולה זו כפי שסוכם ערבותי לבלו סקאיתור בע"מ מתבטלת כמוסכם". הבנק ביקש לטעון כי לא קיבל מכתב זה (ראו למשל סעיף 46 לתצהיר מר אמסיס ועדותו בעמ' 50 שורות 6 – 7 לפרוטוקול וכן
סעיף 19 לתצהיר הגב' נביפור, כמו גם עדותה בעמ' 36 שורה 27 ואילך לפרוטוקול).

אכן, שאלה היא אם מכתב זה נתקבל בבנק. כזכור, מר עלימי הוא הנושא בנטל לשכנע שכך אמנם היה. בניגוד למכתב מיום 30.12.07, לא צורף למכתב הנוכחי אישור משלוח בפקס. אולם, לא בכך העיקר, שכן אין חולק כי ההעברה הכספית המבוקשת במכתב אכן נעשתה; משכך, יש לפנינו ראייה (גם אם משנית) לקבלת המכתב.
אמת, צודק הבנק בטענתו כי מר עלימי יכול היה להציג ראיות טובות יותר לכך שהמכתב נשלח בפקסימיליה לבנק, כגון: תדפיס שיחות יוצאות מקו הטלפון אליו מחובר מכשיר הפקס (כמכשיר
stand alone
. ראו דברי גב' עודי בעמ' 111 שורות 2 – 4 לפרוטוקול), אך השאלה היא אם צריך היה מר עלימי לעשות כן, אם לאו. בעל דין הנושא בנטל השכנוע חייב להביא ראיות כדי הרמת הנטל והעברתו ליריבו. אם הביא ראיות מספקות – אין הוא חייב להביא את הטובות ביותר האפשריות; כך הוא המצב בענייננו.

61.
אני קובע אפוא כי מכתבו של מר עלימי מיום 13.1.08, נתקבל בבנק. בכך לא סגי. העיקר טמון בפעולת הבנק על פי המכתב שקיבל, קרי: העברת הסכום של 45,000 דולר מחשבונו של מר עלימי לחשבון בלו סקאי, כפי שנתבקש במכתב. זאת ועוד. בהינתן עובדת העברת הכספים כאמור, אך טבעי שתימצא בידי הבנק אסמכתה לפעולה זו. כך סברה גם הגב' נביפור (באמרה בעמ' 37 שורה 8 לפרוטוקול: " ... יש לי תיעוד על ההעברה ..."). אם אכן הייתה בידי הבנק אסמכתה (אחרת) לביצוע ההעברה – היה עליו להציגהּ לראייה. כזאת לא נעשה ומחדל זה זועק. הוא שקול להימנעות מהבאת ראייה על כל המסקנות הנובעות מכך (ראו, למשל, ע"א 8382/06 בוטח נ' כהן, ניתן ביום 26.8.12, פורסם במאגר נבו; ע"א 7183/09 עזבון המנוח ח'ורי נ' מינהל מקרקעי ישראל, ניתן ביום 4.4.12, פורסם במאגר נבו; ע"א 143/08 קרצמן נ' שירותי בריאות כללית, ניתן ביום 26.5.10, פורסם במאגר נבו). ההימנעות מהצגת אסמכתה אחרת מצד הבנק לביצוע ההעברה הכספית, מחזקת את גרסת מר עלימי הן בדבר משלוח המכתב מיום 13.1.08 והן באשר לתוכנו של המכתב המשקף שיחה שבמהלכה הושגו הסכמות מסוימות. ביצוע ההעברה על פי האמור במכתב זה משקף הוצאה לפועל של אחת מן ההסכמות נושא השיחה שבין מר עלימי והגב' נביפור ומכאן – שהיה בפעולת ההעברה בהתאם למכתב (ולשיחה שקדמה לו), משום הוצאה לפועל של שחרור מר עלימי מערבותו.

מהיבט אחר ניתן לומר כי הצגת המכתב כמו גם העדר המחלוקת על העברת סכום של 45,000 דולר מחשבונו של מר עלימי לחשבון בלו סקאי בלא אסמכתה אחרת, מעבירים את נטל הבאת הראיות אל הבנק, להראות כי לא הושגה כל הסכמה לשחרור מר עלימי מערבותו, כאמור במכתב. דא עקא משלא הציג הבנק כל אסמכתה אחרת לביצוע ההעברה, על אף שזו קיימת (כהודיית הגב' נביפור בעמ' 37 שורה 8 לפרוטוקול) – לא עלה בידי הבנק לפרוק את נטל הבאת הראיות. כך, למשל, אילו היה הבנק מציג הוראה לביצוע ההעברה, שנחתמה בבנק על ידי מר עלימי, הייתה הוראה זו מקהה את עוקצו של המכתב מיום 13.1.08, שכן שוב לא ניתן היה לראות בו מקור לביצוע ההעברה ומקור להוצאת הסכמה כלשהי אל הפועל. אכן, אפשר וגב' נביפור לא הייתה מוסמכת לסכם עם מר עלימי את דבר שחרורו מן הערבות לבלו סקאי נגד תשלום הסכום של 45,000 דולר, אך אין בכך ולא כלום. ראשית, סוגיית קיומה או העדרה של סמכות – לא הוּכחה; שנית, הגב' נביפור וודאי ידעה בזמן אמת את גבולות סמכותה. אין לפקוד על מר עלימי את עוון חריגתה (הנטענת) מן הסמכות. קבלת המכתב ופעולה על פיו בלא כל הבעת הסתייגות באזני מר עלימי מתוכן המכתב או ממהות הפעולה, מהוות הסכמה לשחררו מערבותו, ככתוב במכתבו.
אין מדובר רק בהסכמה המשתמעת מהתנהגות הבנק בנסיבות העניין, כי אם בהסכמה מפורשת ואקטיבית שהושגה במהלך השיחה הטלפונית שבין הגב' נביפור לבין מר עלימי מיום 13.1.08, ואשר המכתב מחזק אותה.

62.
כללו של דבר, אני מקבל את טענת מר עלימי כי שוחרר מערבותו עם ביצוע תשלום הסכום של 45,000 דולר לחשבון בלו סקאי בבנק.

היקף הערבות
63.
נוכח האמור מעלה בדבר שחרור מר עלימי מערבותו, שוב אין חשיבות להכרעה בשאלת היקף ערבותו. עם זאת, ולשם שלמות התמונה, אדון בטענה זו בקצרה. מר עלימי טען כי הבהיר למר אמסיס שערבותו לבלו סקאי תחול רק לגבי שליש מחובותיה אשר יווצרו לאחר העברת הסכום של 3,130,000 ₪ לבנק דיסקונט. טעמו של דבר היה נעוץ בכך שלדבריו, מר עלימי לא ראה לנכון לערוב לחוב הנובע ממעבר בלו סקאי מבנק דיסקונט אל הבנק דנן, במיוחד כאשר הבנק היה זה שעודד את המעבר (סעיף 22 לתצהיר מר עלימי).

64.
אני דוחה טענתו זו של מר עלימי.

ראשית
, מר עלימי היה זה שפנה בפועל אל הבנק בחודש נובמבר 2006 וביקש לברר
(עבור בלו סקאי) את האפשרות לקבל אשראי מן הבנק לשם העברת פעילותה של בלו סקאי מבנק דיסקונט אל הבנק דנן (ראו בקשת האשראי, נספח ו לתצהיר מר אמסיס). בבקשת האשראי הציג מר עלימי את האשראי הדרוש ופירט את הבטוחות שבלו סקאי תעמיד, לרבות ערבות הבעלים, והוא בכללם. הבנק השיב לבקשת האשראי במכתבו מיום 21.1.07 (ראו הצעת הבנק) והואיל ובאותו מועד לא היה מר עלימי
בעל מניות בבלו סקאי, ציין הבנק מפורשות כי העמדת האשראי לבלו סקאי מותנית בין היתר בבטוחה בדמות "חתימת בעלי המניות והמנהלים לרבות חתימת מר עלימי אחמד על ערבות מתחדשת ללא הגבלה בסכום" (סעיף 2 (ו) להצעת הבנק). לשון אחר: היה נהיר וברור לכל, עוד בטרם פתחה בלו סקאי חשבון בבנק, כי נדרשת ערבותו של מר עלימי למלוא חיוביה של בלו סקאי לבנק, ללא כל סייג. דומה כי לא בכדי עמד הבנק על דרישה זו, שכן הכיר היטב ומקרוב את מר עלימי, את נכסיו ואת עיסוקו. מר עלימי לא בא בטרונייה כלשהי אל הבנק בסוגיית ערבותו לבלו סקאי בין מועד קבלת מכתב הצעת הבנק לבין מועד העברת הסכום של 3,130,000 ₪ לבנק דיסקונט, כשלושה חודשים לאחר מכן;

שנית
, על פי התרשמותי מדרך פעולתו של הבנק ביחסיו עם בלו סקאי, אני סבור שלולא היו בידיו הבטוחות המינימאליות, לרבות ערבויות בעלי המניות, לא היה הבנק נכון להעביר לבנק דיסקונט סכום של 3,130,000 ₪ ולהסתפק בקבלת סכום של 925,000 ₪ כבטחון (אדגיש כי סכום זה הועבר לבנק דנן בהתאם למכתב הכוונות של בנק דיסקונט מיום 15.4.07, נספח ח' לתצהיר מר אמסיס).

שלישית
, תנא דמסייע לקביעתי לפיה מר עלימי לא התנה את ערבותו בהעמדתה על שליש מן החוב, מצוי בעובדה שמר עלימי חתם על ההודעה לערב (נספח ב' לתצהיר גב' נביפור), שבה נאמר מפורשות כי הוא ערב לחוב בשלמות. העיון בטופס ההודעה לערב מצביע על כך שניתן היה לציין בו אחוז שונה של ערבות (ראו השורה השנייה בסעיף 2 לטופס הנ"ל). כזאת לא נעשה. מר עלימי ביקש לתרץ את חוסר המעש בעניין זה בכך שנאמר לו לחתום על הטופס כמות שהוא, וכך עשה (עמ' 185 שורות 11 – 17 לפרוטוקול); ומהיבט אחר: נאמר לו כי על מנת לשנות דבר-מה בטופס, נדרש אישור המחלקה המשפטית של הבנק (עמ' 186 שורות 15 – 16 לפרוטוקול). הסבר נוסף מפי מר עלימי היה כי לא העמיק בדקויות שבמסמכי הערבות (עמ' 187 שורות 11 – 12 לפרוטוקול). איני יכול לקבל גרסאות אלה כמהימנות. בראש ובראשונה, גרסאות אלה סותרות זו את זו: מחד גיסא משתמע מעדות מר עלימי כי שעה שביקש לערוך שינויים בטופס – נאמר
לו כי יש צורך באישור המחלקה המשפטית ומאידך גיסא, מי שלא העמיק בדקויות, לא היה מבקש לערוך שינויים במסמכים וממילא לא היה נאמר לו שלשם כך נדרש אישור המחלקה המשפטית של הבנק. יתר על כן, מר עלימי טען שמלכתחילה סירב לערוב למלוא החוב וניהל במשך חודשים אחדים מו"מ עם מר אמסיס על אודות היקף ערבותו; והנה, בהגיע רגע האמת (מועד יצירת כתב הערבות), מבקש מר עלימי כי אקבל את טענתו כאילו ביכר לחתום על המסמכים שהונחו לפניו למרות שאין הם מתיישבים עם ההסכמות (הנטענות) בינו לבין מר אמסיס בנוגע להיקף הערבות, והכל – בלא כל אקט של מחאה לפני, בזמן או לאחר החתימה (ומר עלימי הודה כי לאחר החתימה על מסמכי הערבות – לא שלח לבנק מכתב המביע את הסתייגותו מהיקף ערבותו כמשתקף במסמכי הערבות. ראו עמ' 192 שורות 12 – 15 לפרוטוקול). כאמור, מר עלימי הוא בעל השכלה חשבונאית (וגם משפטית, אם כי באופן חלקי) ודרך ההתנהלות מול בנקים אינה חדשה לו (עמ' 174 שורה 18 ואילך לפרוטוקול). חוסר המעש מצידו בעניין כה קרדינאלי, אינו יכול להתקבל על הדעת ואינו מהימן בעיניי, לבטח לא כאשר ההסבר נשמע מפיו של יודע-דבר (המבקש לחלץ עצמו מפירעון ערבותו) ולא מפי הדיוט ושעה שגרסתו אינה נתמכת בראייה כלשהי ולו הקלושה ביותר.

65.
אילו נדרשתי לכך – הייתי קובע כי מר עלימי ערב למלוא חיובי בלו סקאי, בלא כל סייג ולא הייתה כל הסכמה בינו לבין הבנק (באמצעות מר אמסיס) לגדור את ערבותו לשליש מחיוביה של בלו סקאי כפי שאלה יתגבשו ממועד החתימה על כתב הערבות ואילך.

מהימנות העדויות
66.
לא אוכל לסיים את פסק הדין בלא לומר מילים מספר על אודות מהימנות העדויות המרכזיות שנשמעו לפניי, קרי: עדויות מר אמסיס, מר עיסא ומר עלימי.
אשר למר אמסיס – על פי התרשמותי, השתדל מר אמסיס להעיד כמיטב זכרונו על אודות ההתרחשויות ביחסי הבנק ובלו סקאי. ככלל, דבריו מקובלים עליי. עדותו השתלבה במציאות הנשקפת לעין כל מן המסמכים שהוצגו לראייה ואף עם חלק מראיות הנתבעים ועדויותיהם. עדותו נמסרה בבטחון ובלא היסוס ולא ניכר בה רצון להסיט את האמת. היפוכו של דבר.
מר אמסיס אכן השיב לחלק מן השאלות "איני זוכר" אולם התרשמתי כי כך היה רק שעה שאכן לא זכר את הדברים, ולא מתוך רצון לחמוק מהתמודדות עם שאלה שהופנתה אליו. מר אמסיס לא ביקש להימנע ממענה לשאלה מתוך כוונה להסתיר מציאות עובדתית לא נוחה או מתוך כוונה להסתיר עניינים שאינם נוחים לבנק.

67.
לעומת עדותו של מר אמסיס, המקובלת עליי, שונים פני הדברים בנוגע לעדותו של מר עיסא, אשר נתגלו בה אותות (לא מעטים) של אי אמירת אמת וניכר בה רצון לשעבד את המציאות לצרכיו של מר עיסא. הלה השיב לא אחת תשובות הסותרות זו את זו או שהעיד כי אינו זוכר עניינים כאלה ואחרים שעה שזכרם היטב, אך ביקש לחמוק מהתמודדות עימם ועם התוצאות הנובעות מהם. אביא להלן דוגמאות ספורות להמחשת דבריי.
(א)
מחד גיסא העיד מר עיסא כי בלו סקאי החדשה עבדה עם בנק דיסקונט (עמ' 142 שורות 15 – 17 לפרוטוקול) ומאידך גיסא העיד כי בלו סקאי החדשה כלל לא עבדה עם בנק דיסקונט (עמ' 143 שורות 4 – 5 לפרוטוקול).
(ב)
מר עיסא ביקש לשכנע כי בחודש מרס 2008 נתבקש מהבנק אשראי רק עבור בלו סקאי החדשה (עמ' 148 שורות 27 – 28 לפרוטוקול) ובהמשך דבריו העיד כי האשראי נתבקש הן עבור בלו סקאי והן עבור בלו סקאי החדשה (עמ' 151 שורות 1 –
3 לפרוטוקול);
(ג)
כזכור, מאזן בלו סקאי ציין כי היא החליטה להתפרק מרצון ביום 1.3.08 (ראו עמ' 3 לת/6). עובדה זו לא מנעה ממר עיסא להעיד כי בלו סקאי החליטה להפסיק את פעילותה, לא להתפרק (עמ' 147 שורות 17 – 19 לפרוטוקול). אולם, בהמשך, משנתבקש להסביר כיצד חברה המתפרקת מרצון כורתת חוזה הלוואה (עם בית אקשטיין) מתוך כוונה להמשיך בפעילותה העיסקית, השיב מר עיסא כי הכוונה הייתה לחדול מן הפעילות העסקית בתחום התיירות ולעבור לפעילות בתחום אחר (עמ' 155 – 156 לפרוטוקול). ברי כי תשובה אחרונה זו אינה מתיישבת עם ההחלטה להתפרק מרצון!
(ד)
מר עיסא העיד כי עם פתיחת החשבון של בלו סקאי בבנק (חודש מרס 2007), חדלה היא לעבוד עם בנק דיסקונט וחשבונה בו נסגר (עמ' 123 שורות 23 – 24 ועמ' 124 שורות 4 – 5 לפרוטוקול). לאחר מכן, העיד מר עיסא כי חשבון בלו סקאי בבנק דיסקונט נסגר רק בחודש מרס 2008, קרי: שנה לאחר פתיחת החשבון נושא התביעה (עמ' 141 שורות 22 – 24 לפרוטוקול);
(ה)
אף בגדרי בקשת הרשות להתגונן העיד מר עיסא עדות שלכאורה אינה מתיישבת עם האמת. דוגמה אחת לכך הבאתי לעיל בפסקה 48. דוגמה נוספת תובא להלן: מר עיסא העיד כי שיעבוד נכסי המקרקעין ברחוב אימבר וברחוב משה דיין בפתח תקווה לא היו חלק מעיסקת האשראי עם הבנק (עמ' 3 שורות 1 – 3 לפרוטוקול).
משנתבקש ליישב לפניי את הסתירה הניכרת בין גרסתו זו לבין הצעת האשראי, מצא מר עיסא מפלט בהעדר זכרונו לאשר העיד בבקשת הרשות להתגונן (עמ' 139 שורות 8 – 13 לפרוטוקול);
(ו)
מר עיסא העיד בסעיף 25 לתצהירו כי הזכויות בנכסי המקרקעין הנ"ל שועבדו לבנק. דא עקא, בחקירה הנגדית נאלץ מר עיסא להודות כי זכויות אלה מעולם לא שועבדו לבנק (עמ' 118 שורות 23 – 24 ועמ' 129 שורות 31 – 32 לפרוטוקול). ולהשומע לא ינעם.
ראוי אפוא להיזהר זהירות כפולה ומכופלת בעת ייסוד ממצא עובדתי על דברי מר עיסא, במיוחד כאשר אין להם תימוכין חיצוניים.

68.
מהימנות עדותו של מר עלימי מצוייה, לטעמי, בתווך שבין שני הקטבים דלעיל. מר עלימי השתדל אמנם לדייק בדבריו, אם כי לא אחת כשל בנסיונו ליישב סתירות שנתגלו בדבריו או בהתנהגותו. כך, למשל, ביקש הוא לטעון כי בחודש דצמבר 2007 חדל מהחזקה במניות בלו סקאי ומכהונה כנושא משרה בה והוסיף לפעול רק כמורשה חתימה שלה, בהתאם לפרוטוקול שהסמיכו לשמש מורשה חתימה (עמ' 202 שורות 24 – 25 לפרוטוקול). ברם, בהמשך, נאלץ הוא להודות כי פרוטוקול כאמור – כלל אינו ולא היה קיים (עמ' 203 שורות 24 – 25 לפרוטוקול). יתר על כן, מר עלימי לא הקפיד לדייק בעדותו בכל הנוגע למעמדו בבלו סקאי לאחר היפרדותו הימנה. כך, למשל, בחוזה עם חברת בית אקשטיין, מיום 21.7.08 נזכר מר עלימי כאחד מן השותפים בבלו סקאי (היא "חברת השותפים" הנזכרת בחוזה). דוגמה נוספת: כזכור, החליטה בלו סקאי להתפרק מרצון (ראו עמ' 3 לת/6). אלא שמר עלימי סבר כי עניין לנו לא בהחלטת פירוק מרצון אלא בשינוי תקנון בלו סקאי על מנת לאפשר לה עיסוק בתחומים אחרים פרט לתחום התיירות (עמ' 170 שורות 16 – 17 לפרוטוקול), ולא היא. מר עלימי לא היסס לייפות את המציאות (או: להשחיר את הבנק) גם באמרו כי עיסקת בית אקשטין נכשלה בעטיו של הבנק אך מייד בהמשך דבריו אמר כי העיסקה נכשלה משום שבמסגרתה היה צורך בשיעבוד נכס מסויים לטובת חברת בית אקשטיין אולם הנכס לא היה נקי ולכן לא ניתן היה לשעבדו (עמ' 172 שורות 9 – 14 לפרוטוקול). לא ידעתי כיצד יוכל מר עלימי לייחס לבנק הכשלת העיסקה אם כשלונה נעוץ מראשית ועד אחרית בבלו סקאי. ניסיון דומה ליצור מציאות שלא נתקיימה נסב על העילה לכתיבת המכתב נספח י"ג לתצהיר מר אמסיס שבו פירטה בלו סקאי את שלבי התוכנית לסגור את חשבונה. מר עלימי העיד כי מכתב זה נכתב על ידיו על פי בקשת מר אמסיס (עמ' 196 שורות 25 – 27 לפרוטוקול). אולם, תצהירו של מר עלימי אינו מפרט עניין עובדתי חשוב זה והטעם שבגינו העיד מר עלימי את שהעיד היה ששמע את חקירת המומחה מר שטרכר שטען זאת (עמ' 105 שורות 22 – 33 לפרוטוקול).

התוצאה
69.
לאור האמור לעיל (וחרף האמור בסעיף 15 לסיכומי הבנק), אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעים 1, 2 ו-5, יחד ולחוד, לשלם לבנק התובע את סכום התביעה כאמור בסעיף ­­
10 לכתב התביעה, וכן את הוצאות המשפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ההוצאה ואילך, עד יום התשלום המלא בפועל וכן שכר טרחת עו"ד בסכום של 50,000 ₪. ב"כ הבנק רשאי להגיש פסיקתה לחתימתי.

התביעה נגד הנתבע 4 נדחית. הבנק יישא בהוצאות המשפט של הנתבע 4 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ההוצאה ואילך, עד יום התשלום המלא בפועל וכן שכר טרחת עו"ד בסכום של 50,000 ₪.

70.
נוכח האמור לעיל בפסקאות 48 ו-67 (ו) בדבר העדות הכוזבת לכאורה מפי מר עיסא, ראוי שהרשויות הממונות על החקירה יעמיקו חקר בעניין (המועבר לטיפולן) ויפעלו למיצוי הדין ככל שיידרש.

ניתן היום, ח' בחשוון התשע"ג (24 באוקטובר 2012
)
, בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא כדין עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים.











א בית משפט מחוזי 1231/09 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' בלו סקאי תור בע"מ, נביל עיסא, כהן אמיר ניתן ואח' (פורסם ב-ֽ 24/10/2012)