פסקי דין על אורי מרגלית | פסקי דין על המוסד לביטוח לאומי

3182/02 בל     12/08/2004




בל 3182/02 אורי מרגלית נ' המוסד לביטוח לאומי




1
בתי הדין לעבודה
בל 003182/02
בית הדין האזורי לעבודה בת"א-יפו
12/08/2004

כב' השופטת מיכל לויט

בפני
:

אורי מרגלית

בעניין:
התובע
נ ג ד
המוסד לביטוח לאומי
הנתבע
עו"ד שור

ע"י ב"כ
פסק דין
1. תביעתו של התובע מיום 10.12.01 לתשלום דמי אבטלה נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי
מן הטעם שלא הוכר כמבוטח בביטוח אבטלה כנדרש בסעיף 158 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן:"החוק").

(מכתב הדחיה מיום 13.1.02 צורף בנספח לכתב התביעה).

על כך הוגשה התביעה לבית הדין.

2. התובע, יליד 18.8.37, טוען כי הגיש את התביעה בעקבות הפסקת עבודתו כשכיר בחברת אורם בניין והשקעות בע"מ (להלן:"החברה") וכי תביעתו נדחתה שלא כדין.

המוסד טען בכתב הגנתו המתוקן כי התביעה נדחתה מאחר ולא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובע לבין החברה שבבעלותו, כי נהג מנהג בעלים בחברה כפי שנוהג עובד עצמאי ולא עובד שכיר, כי הכספים שמשך מקופת החברה הושפעו ממצבה הכספי ובעיתות משבר לא משך משכורות בפועל כלל.

עוד נטען כי לא שולמו לו פיצויי פיטורים עם תום העסקתו בחברה. משכך - לא צבר תקופת אכשרה המזכה בגמלת אבטלה.

3. סעיף 160(א) לחוק קובע מי זכאי לדמי אבטלה:
"דמי אבטלה ישולמו למבוטח שהוא מובטל, אשר השלים את תקופת האכשרה כמוגדר בסעיף 161..."

סעיף 158 לחוק קובע "מבוטח" מיהו:
"תושב ישראל או תושב ארעי שמלאו לו 18 שנים ועוד לא מלאו לו 65 שנים והוא עובד הזכאי לשכר שמעבידו חייב בתשלום דמי ביטוח בעדו".

יש לבחון איפוא האם עומד התובע בהגדרת "עובד" לצורך קביעת זכאותו לדמי אבטלה.

4. במעמד הדיון המקדמי פירט התובע כי הקים את החברה בשנת 90, כאשר 60% ממניות החברה בבעלותו ו-40% מהמניות בידי רעייתו (באותו זמן). לדבריו, שימש כמנהל העסקים שלה במשרה מלאה,משרה בלעדית ולא עבד בשום מקום אחר. התובע עסק בכל הצד של הניהול העסקי והכלכלי של החברה. אילו לא היה עובד, היה צריך לקחת מנהל שכיר שיבצע את העבודה. בינו לבין החברה היה הסכם בעל פה, לא היה הסכם בכתב. התובע משך משכורות באופן קבוע בסכום לא גבוה, כאשר הגיע עד 7000 ש"ח ברוטו בסכום המקסימלי. לדבריו, לא משך רווחים מהחברה, אלא רק משכורת שממנה הופרשו דמי ביטוח כמתחייב.

החברה הפסיקה לפעול בסוף 2000, בגלל צוק העיתים, בגלל השפל בענף הבנייה פנה התובע רק לאחר עוד תשעה חודשים לשירות התעסוקה, בגלל שלא היה שלם עם הפנייה לפנות לשירות התעסוקה ולביטוח הלאומי. הדבר היה לו קשה נפשית.

5. בדיון להוכחות חזר התובע ואישר את כל מה שנרשם מפיו בפרוטוקול הדיון המוקדם והוסיף כי היה שכיר כל חייו משנת 58, כשהשתחרר מהצבא וגם כאשר הקים שתי חברות עצמאיות, אחת ב-1985 והשניה בשנת 1990 המשיך להיות שכיר בחברות האלו. שתי החברות לא פעלו במקביל, אלא אחת אחרי השניה.

התובע הציג טפסי 106 ל-8 שנים האחרונות (ת/1) וכן תלושי שכר לשנת עבודתו האחרונה (ת/2).

לעדותו, המשכורת שקיבל היתה מבוססת בשלב ראשון על סך כולל של 4,500 ש"ח נטו לערך ועלתה בסוף ל-5,000 ש"ח נטו. לכן, כך הסביר, סכומי הברוטו השתנו אבל לא באופן מהותי.

התובע אישר כי החזיק ב-60% ממניות החברה שהיו ברשותו ו-40% היו ברשות אישתו, כך שכל השליטה היתה בידיהם. גם שמה של החברה, "אורם" הורכב מצירוף שמותיהם: אורי ורותי מרגלית.

לעדותו, תפקידו היה מנהל עסקים של החברה, בנוסף להיותו בעלים שלה ולכן גם קיבל משכורת לא גבוהה.
אשתו, שהיתה בעלת מניות אבל לא עבדה בחברה, לא קיבלה משכורת.

לעדותו, היה מנהל עסקים של החברה ועבודתו כשכיר כללה את כל שטחי הפעילות שלא כללה עבודה פיזית. היה לו מנהל עבודה מבחינה מקצועית לבנייה והתפקידים שלו הסתכמו בדברים הבאים:
א. ניהול מסחרי: קניית חומרים, ציוד, ניהול משא ומתן למסירת עבודות לקבלני משנה.
ב. ניהול כספי : טיפול שוטף בכל נושא המימון מהבנקים, תנאי תשלום עם ספקים, ביצוע תשלומים לספקים וקבלני משנה לאחר בדיקת זכאותם, גביית כספים מלקוחות, קשר עם רואה החשבון ומנהל החשבונות.
ג. ניהול אדמינסטרטיבי: רישום ומעקב על ימי העבודה של העובדים, קביעת שכר עבודה שלהם, תשלום שכר עבודה וההוצאות הנלוות.

לדברי התובע:
"זה היה פול טיים ג'וב, ואם אני לא הייתי עוסק בזה החברה היתה צריכה להעסיק מנהל במשרה מלאה ובמשכורת הרבה יותר גבוהה.
זאת היתה העבודה היחידה שלי. לא עסקתי בשום עיסוק נוסף. העבודה הזאת העסיקה אותי בהרבה מעבר לשעות העבודה הרגילות."
(עמ' 2 לפרוטוקול).
עוד הוסיף:
"אני גם עסקתי בנפרד כבעל מניות בקביעת דרך הפעולה של החברה, דהיינו, עבודה של יזמות, קניית מגרשים, בנייה ומכירה או עסקות קומבינציה או קבלנות ביצוע, דהיינו, ביצוע עבור מישהו אחר.
עסקתי גם בקביעת מסגרות מימון מול הבנקים והשגת ליווי פיננסית לפורייקטים. זה עשיתי כבעלים ולא כשכיר. אני מפריד בין קביעת המסגרות לבין הטיפול השוטף עם הבנקים." (עמ' 2 ו-3 לפרוטוקול).

באשר לשכרו העיד:
"בכל התקופה שעבדתי עד היום האחרון בסוף 2000 הוציאה החברה תלושי משכורת עד שהחברה נכנסה לקשיים כספיים, שנה בערך לפני סיום עבודתי. זה היה בערך בתחילת שנת 2000 או קצת לפני. כשהחברה היתה בקשיים כספיים קשים, המשיכה החברה לשלם לי את משכורתי, להפריש ממנה מס הכנסה וביטוח לאומי, להוסיף את הביטוח לאומי חלק של החברה ולהוציא שיק על התשלום נטו לי. כל התשלומים של הביטוח לאומי ומס הכנסה שולמו. השיקים שלי בחלקם לא הוגשו לגבייה על ידי וזאת מאחר וידעתי שמסגרות האשראי נסתמו והשיקים יחזרו. דהיינו, במהלך שנת 2000 הועברו ההפרשות הנדרשות לביטוח לאומי ולמס הכנסה במלואם בפועל והנטו בחלק מהמקרים לא נגבה על ידי. השיקים הוצאו אך את חלקם לא פרעתי. במהלך שנת 2000 את מרביתם לא פרעתי.

אני רואה את תפקידי כמנהל עסקים בכיר, שכיר בחברה, לקבוע סדר עדיפויות לתשלומים כאשר הראשונים הם העובדים והפועלים ורשויות המס, אח"כ ספקי חומרים וקבלני משנה והאחרון בתור הוא המנהל, דהיינו אני. וכך נהגתי.
כל עוד יכולתי למשוך כספים מחשבון החברה בבנק, עשיתי זאת. שלמתי את כל התשלומים לעובדים, לספקים ולקבלני משנה ורק אם נשאר,כשנשאר, משכתי לעצמי אם יכולתי להסתדר עם הבנק.

בתקופה יותר מאוחרת, כשנתיים לאחר מכן, כאשר הצלחתי להכניס כספים פרטיים שלי כבעלים על מנת להקטין את החוב של החברה בבנק, כהלוואת בעלים, הצלחתי להחזיר לעצמי חלק מאותן משכורות שלא פרעתי במהלך שנת 2000."

התובע אישר גם כי ערב באופן אישי לחובות החברה:
"היתה ערבות אישית שלי כבעלים לחובות החברה. זה נהוג וקיים בכל הבנקים דורשים זאת אלא אם כן מדובר בחברות ציבוריות גדולות . הבנקים טוענים שאם אני כבעלים לא מוכן לערוב לחובות החברה, אז גם הם לא."

(עמ' 4-3 לפרוטוקול. ההדגשות אינן במקור, מ.ל.).

6. כעולה מחקירתו הנגדית, בשנת 2001 הועברו אל התובע, במסגרת הסכם הגירושין, יתרת מניות החברה (40%) שהיו בבעלותה של אשתו, כך שהפך להיות בעל 100% ממניות החברה.

ב-5-3 השנים שקדמו לשנת 2000 (דהיינו, החל מ-1995 , 1996 או 1997), עברה החברה לפעול מביתו של התובע. החברה לא שילמה שכר דירה לתובע בגין השימוש מביתו.

התובע השתמש ברכב החברה, והחברה שילמה לו את שווי הרכב. כשהפסיק התובע את עבודתו נשאר רכב החברה ברשותו ולדבריו הוא נמכר בשלב מאוחר יותר.

לשאלת ב"כ המוסד השיב:
" ש. לא שילמת לחברה תמורתו?
ת. נכון. לא קבלתי הוצאות ולא קבלתי משכורת מעבר לסוף שנת 2000. הוא נשאר עדיין רשום על החברה. אני לא השתמשתי בו כי היה לי רכב פרטי אחר. הרכב הזה היה רכב מסחרי."
(עמ' 5 לפרוטוקול, ש' 8-4).

7. בהודעתו לחוקר המוסד (נ/6) מסר התובע:
"בערך בשנתיים האחרונות אני אמנם מדווח למוסדות על הכנסה ומוציא תלוש שכר אבל לא מושך משכורת מהחברה בגלל המצב הכלכלי של החברה".
(עמ' 3, שורות 17-13).

התובע חזר ואישר בחקירתו הנגדית את הדברים (עמ' 5 לפרוטוקול).

עוד מסר בהודעתו כי הוא זה שקבע את שכרו ומה שהנחה אותו היה השכר הממוצע במשק והוסיף:
"כדי לא להכביד על החברה וכן לשמור על הזכויות של המוסדות כדי לשלם את מה שחייב לשלם. אציין שהיו מקרים שאמנם דיווחתי על הכנסות בספרים והוצאתי תלוש עבורי אבל משכורת לא משכתי בשל מצבה הכלכלי של החברה." (עמ' 2 ו-3 ל-נ/6).

התובע חזר ואישר את הדברים בחקירתו הנגדית (עמ' 5 לפרוטוקול) והוסיף:
" זה לא היה בכל התקופה, אלא היו מספר חדשים שכן קיבלתי".

גם בסעיף 13 לשאלון שמילא התובעת (נ/5) אישר כי היו חודשים בהם לא קיבל שכר כלל:
"כאשר מצב החברה לא היה נזיל נרשמה משכורת, שולמה מס הכנסה וביטוח לאומי אך את הנטו השארתי בחברה".

עוד אישר בשאלון כי לא שולמו לו פיצויי פיטורים עם סיום עבודתו:
"לא היו מקורות כספיים, החברה היתה שלי".

עוד אישר בהודעתו כי נתן הלוואות אישיות לחברה, מפעם לפעם, בעת הצורך (כבעל מניות, כפי שהדגיש בחקירתו הנגדית).

8. על פי עדותו של התובע עצמו, לא ניתן להפריד, מבחינת זמן הפעילות במשך היום, בין פעילותו בפונקציות השונות-בין כבעל מניות ובין כשכיר. (עמ' 6 לפרוטוקול).
הדין החל ויישומו בעניינו של התובע:
9. דיון מקיף לעניין קביעת יחסי עובד ומעביד כאשר מדובר בבעל מניות ומנהל בחברה מצוי בפסק הדין בעניין גרוסקופף. (עב"ל 20182/97 המוסד לביטוח לאומי
נ' יוסף צבי גרוסקופף, פד"ע לד 97).

שם נקבע בין היתר:
"הכלל הוא כי קיימת חזקה לפיה אדם הוא "עובד" חברה כאשר הוא מבצע עבורה עבודה תמורת "שכר", מוגדר על ידי החברה כ"עובד" שלה ושולמו עבורו דמי ביטוח כ"עובד".

המשפט מכיר בחברה בע"מ כאישיות משפטית נפרדת ואף מכיר בפיקציה של ניהול עסק באמצעות אישיות משפטית, החברה בע"מ. משכך, יש ליתן לעובדות אלה משקל, שכן רישום החברה עשוי לכונן הפרדה בין החברה לבין בעל החברה ומנהלה, דבר היכול להוביל להגדרתו כ"עובד". כמו כן, רישום החברה כאישיות משפטית נפרדת גורר הפרדה בין האדם כבעל מניות בחברה לבין האדם כמבצע עבודה עבור החברה. על כן, אין לשלול את האפשרות כי בעל המניות והשליטה בחברה יהיה גם "עובד" של החברה.

על כך כבר נפסק:
"היחסים בין שניים - בין תאגיד לבין פרט - יכולים להתקיים במקביל בשני מישורים: יחסים העולים מחברות או ממעמד בתאגיד ויחסים חוזיים שהם יחסי עובד-מעביד... בין פרט לבין חברה, במקביל להיות אותו פרט בעל מניות או "מנהל" בה...
יחסים מקבילים כגון אלה אינם הכלל, וקיומם מחייב אפשרות הפרדה מבחינת מהות הקשר המשפטי בין השניים. במיוחד אמורים הדברים ב"מנהל" בחברה שטוענים כי הינו גם "עובד" החברה, מאחר ובמקרה זה יש ליישב ניגוד לכאורה: בר המרות והנתון למרות באותו אדם. מכח קיומו הנפרד והעצמאי של התאגיד - כפילות זאת של יחסים אפשרית, אך תמיד יש לבחון האם היא מעוגנת בעובדות".
(דב"ע לד/60-3 עזבון בלה נ' ליאורווי בע"מ, פד"ע ו' 10).

כפי שכבר נאמר בעניין גרוסקופף, לכלל לפיו מי שמבצע עבודה עבור החברה הינו "עובד" של החברה, נקבעו חריגים המיועדים למנוע ניצול לרעה של הפיקציה המשפטית הקרויה חברה בע"מ, ולהבחין בין מי שלובש כובע אחד של "בעל החברה" לבין אדם המבצע עבודה בכמה "כובעים".

אחד מן החריגים האמורים שייך לענייננו, ועוסק בדירקטור, בעלי מניות ובעלי שליטה בחברה, המבקשים להכיר בהם כ"עובדים" של החברה.

10. לשם הכרעה בשאלה האם התובע היה גם "עובד" של החברה, לבד מהיותו בעל 60% מניותיה (בשלב הראשון) ו-100% ממניותיה (החל בשנת 2001), נעזר במבחנים שנקבעו לכך בפרשת גרוסקופף:

המבחן הראשון: האם ניתן להפריד בין תפקידו של המערער כ"עובד" בחברה לבין פעילותו כבעל מניות בה?
התובע טען כאמור להפרדה בין תיפקודיו השונים, כשכיר וכבעל מניות.

אלא שנראה כי הלכה למעשה, מדובר באבחנה דקה ביותר, שספק אם אכן לחלוטין נשמרה. כך למשל, כפי שהעיד התובע עצמו, לעיתים, גם בשעות הבוקר, במהלך שעות העבודה (כשכיר) עסק גם בענייני החברה, ב"כובעו" כבעל מניות, בנושאים כגון קביעת מדיניות או מכירת דירות (עמ' 6 לפרוטוקול)

יתרה מכך, כעולה מעדותו של התובע עצמו, לא היתה הפרדה של ממש בין החברה לתובע: החברה נוהלה במשך 5-3 השנים האחרונות לפעילותה מביתו של התובע, החברה לא שילמה שכר דירה עבור השימוש בבית כמשרדיה, רכב החברה נשאר בשימושו האישי של התובע גם לאחר הפסקת עבודתו בה, ללא מתן תמורה כלשהי על ידו לחברה.

בנוסף - התובע לא קיבל בפועל שכר עבודה משך תקופה ארוכה וזאת, לעדותו שלו, בשל מצבה הכלכלי של החברה.

לכל אלו יש להוסיף כי על פי עדות התובע עצמו לא נחתם הסכם העסקה פורמלי בכתב בינו לבין החברה.

המבחן השני: האם הסדר העבודה בחברה הוא אמיתי או פיקציה?
בעניין זה שוכנעתי כי הסדר העבודה לא היה פיקטיבי, אלא כי התובע אכן עבד ופעל בחברה ולמענה. יחד עם זאת, פעילותו בה נשאה סממנים של "מנהג בעלים" בעסקו.
המבחן השלישי: האם ניתן לקבוע מה היה שכרו של המערער כ"עובד"?
לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט פליטמן בעב"ל 1271/00 המוסד נ' דב קרייזל (בדעת הרוב), כדלקמן:
"א. אין ספק, כי המשיב נהג מנהג בעלים בחברה. יחסי עובד-מעביד ניכרים בכך, שתמורת עבודתו מקבל העובד ממעבידו שכר. לפיכך נקרא אותו שכר - "שכר עבודה".
בנסיבות המקרה שלפנינו - את העבודה אמנם ביצע המשיב אולם, זאת מבלי ששילם לעצמו את תמורתה - שכר העבודה. משכך עשה, ברור, כי הוא נהג בחברה מינהג בעלים באופן שאין לראותו עובד שלה, זאת אף אם נתעלם מן התנודתיות הבלתי מוסברת בשכרו על פי תלושי השכר, שלא היתה קשורה להיקף עבודתו ונגדה את אשר התבקש ממצבה של החברה".
...
ב. תכלית תשלום דמי אבטלה הינה לאפשר קיום בכבוד ובאותה רמת חיים, פחות או יותר, לנפלט בעל כורחו ממקום עבודתו, וזאת עד שימצא לו מקום עבודה חילופי.
לאור אותה התכלית, יהא זה אבסורד לזכות בדמי אבטלה על בסיס רישומים בתלושי שכר שאינם משקפים את המציאות, את בעליה של חברה בה עבד, שהחליט, שלא למשוך הימנה כספים. משהשכר הנקוב בתלושי השכר אינו מעיד על התמורה בגין עבודה, יהא בכך משום סיכול תכלית החוק, אם דווקא לפיו תקבע הזכאות "לקיום בכבוד ובאותה רמת חיים", בתקופת האבטלה.

ג. לאמיתו של דבר, ראוי לקבוע, כי בנסיבות המקרה שלפנינו אין למשיב "שכר יומי יומי ממוצע" המשקף את רמת חייו בתקופת עבודתו, שממנו צריכים להגזר דמי האבטלה לתקופה שלאחר שסגר את עיסוקו."
(ההדגשות אינן במקור, מ.ל.).

11. שעה שבוחנים את קיומם של יחסי עובד ומעביד בכלל, לרבות בנושא זכאות
מכח חוק הביטוח הלאומי, יש ליתן את הדעת למכלול הגורמים והעובדות,
ובמסגרת זו, יש לייחס משקל רב לכוונת הצדדים, היינו: לכוונתם התקשרות בדין. על כוונה זו יש ללמוד מביטויים חיצוניים ואחד הביטויים הממשיים לכך הינה התמורה.
(דב"ע נא/6-0 דורית שוורץ נ' המוסד לביטוח לאומי
, פד"ע כג 202).

בעניייננו, לא ניתן להתעלם מהעובדה שהתובע לא קיבל שכר (ואף לא נלווים) במשך קרוב לשנתים ימים, גם לעדותו (פרט לחריגים בודדים).
כך גם לא הוכח כי שולם לו כל התשלום המתחייב על פי הדין בסיומם של יחסי עובד ומעביד, כגון פדיון חופשה ופדיון הבראה. באשר לפיצוי פיטורים הוכח, בעדותו של התובע עצמו, כי אלו לא שולמו לו.

12. לאור מכלול הנתונים שהובאו, לא שוכנעתי כי התובע הרים את נטל ההוכחה הנדרש לגבי קיומם של יחסי עובד-מעביד בינו לבין החברה וכפועל יוצא לא השלים את תקופת האכשרה הנדרשת לצורך ביטוחו בביטוח אבטלה.

משכך - כדין נדחתה על ידי המוסד תביעתו לדמי אבטלה נשוא תביעה זו ודין התביעה שבפני
- להדחות.

13. כפועל יוצא מקביעה זו רשאי כמובן התובע לפנות למוסד לביטוח לאומי בנוגע לזכאותו בעניין דמי ביטוח ששולמו בגינו כעובד בתקופה נשוא התביעה.

14. כמקובל בהליכים שעניינם ביטחון סוציאלי, אין צו להוצאות, על אף דחיית התביעה.
ניתן היום, 12 באוגוסט, 2004 (כ"ה באב תשס"ד), בהעדר הצדדים.
מיכל לויט
, שופטת








בל בית דין אזורי לעבודה 3182/02 אורי מרגלית נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם ב-ֽ 12/08/2004)