פסקי דין על ארנה אסתר לוקר | פסקי דין על יהודית גל | פסקי דין על יפה אברמוביץ | פסקי דין על הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז חיפה | פסקי דין על המועצה המקומית פרדס חנה כרכור | פסקי דין על מינהל מקרקעי ישראל ואח' |

7336/10 עעמ     13/11/2012




עעמ 7336/10 ארנה אסתר לוקר, יהודית גל, יפה אברמוביץ נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז חיפה, המועצה המקומית פרדס חנה כרכור, מינהל מקרקעי ישראל ואח'




פסק-דין בתיק עע"ם 7336/10



בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בענינים מנהליים


עע"ם 7336/10



לפני:

כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור


כבוד השופטת א' חיות


כבוד השופט י' עמית


המערערות:

1. ארנה אסתר לוקר



2. יהודית גל



3. יפה אברמוביץ



נ


ג


ד



המשיבים:

1. הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז חיפה



2. המועצה המקומית פרדס חנה כרכור



3. מינהל מקרקעי ישראל


4. ועדה מקומית לתכנון ולבניה שומרון

ערעור על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה מיום 27.8.2010 בתיק עת"מ 645/08 שניתן על ידי כב' השופט ר' שפירא

בשם המערערות:
עו"ד אילה סגל-גבסי

בשם המשיבים 1 ו- 3 :
עו"ד נחי בן אור




בשם המשיב 2:
עו"ד אילנה בראף-שניר


בשם המשיבה 4:
עו"ד דן נחליאלי


פסק-דין

המשנָה לנשיא מ' נאור

:


ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופט
ר'

שפירא
). בפסק הדין נדחתה העתירה שהוגשה על ידי המערערות, יחד עם עותרים נוספים, נגד החלטת הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה
מחוז חיפה (להלן: הוועדה המחוזית) מיום 13.5.2008. בהחלטת הוועדה המחוזית התקבלה התנגדותה של המועצה המקומית פרדס חנה – כרכור (להלן: המועצה) לאישור תכנית ש/749/א', תכנית שעניינה איחוד וחלוקה מחדש ושינוי ייעוד של קרקע חקלאית לצורך בניית מגורים, מסחר ושטחי ציבור.

העובדות הצריכות לעניין

1.
תכנית ש/749/א' (להלן:

התכנית החדשה
)
כוללת בשטחה חלקות קרקע בתחום הרשות המקומית פרדס חנה – כרכור, שמספריהן 3, 24, 26, 28, 30, 32, 33 ו-48 בגוש 10106. המערערות הן בעלות זכויות בעל?ת ויורשות זכויות בעל?ת בחלקות 3, 30 ו-32 בגוש זה. התכנית החדשה, שיזם אחד מבעלי הזכויות בחלקות שבתחום התכנית, פורסמה להפקדה ביום 11.9.2007. התכנית החדשה מהווה שינוי לתכנית ש/1, שהיא תכנית מתאר לפרדס חנה שפורסמה למתן תוקף ביום 22.12.1966 (להלן:
התכנית הקיימת
)
. עניינה של התכנית החדשה הוא שינוי ייעוד של קרקע חקלאית למטרות של בניית מגורים, מסחר ושטחי ציבור; קביעת אזורי בנייה לאזורי מגורים א' מיוחד, שטח לבנייני ציבור, שטח ציבורי פתוח ודרכים; איחוד וחלוקה מחדש לפי סימן ז' לפרק ג' לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן:
החוק
או
חוק התכנון והבניה
) ותכנון מערכת דרכים בשילוב עם הכבישים הגובלים.

2.
בהיעדר הסכמה של כלל בעלי החלקות הנכללות בתחום התכנית לאיחוד וחלוקה מחדש, צורפה לתכנית החדשה טבלת איזון והקצאה. מטרתה של טבלה זו לסייע בשמירת השוויון היחסי בין החלקות המשתתפות באיחוד וחלוקה מחדש בהתאם לאמור בסעיף 122 לחוק, הדורש שיישמר השווי היחסי של כל חלקה ביחס לחלקות האחרות גם לאחר החלוקה מחדש. כדי לשמור על השווי היחסי של החלקות במעבר מ"המצב הנכנס", קרי המצב הקיים לפני האיחוד והחלוקה מחדש, ל"מצב היוצא" או המצב המוצע בתכנית לאיחוד וחלוקה מחדש, הטבלה מציינת את "מגרשי התמורה" שמוקצים ב"מצב היוצא" עבור כל חלקה קיימת "במצב הנכנס". חלקה קיימת אשר מוקצה עבורה מגרש תמורה במצב היוצא מופיעה "מעל הקו" בטבלת האיזון וההקצאה, ואילו חלקות אשר לא נדרש להקצות עבורן מגרשי תמורה מכיוון שלא נפגע השוויון, מופיעות "מתחת לקו".

3.

טבלת האיזון וההקצאה שצורפה לתכנית החדשה לא הכלילה "מעל הקו" את חלקות 24 ו-26 שבבעלות מינהל מקרקעי ישראל (להלן:

המינהל)
ואת חלקה 28 שבבעלות המועצה. לפיכך, לא הוקצו עבור חלקות אלה מגרשי תמורה במצב המוצע. בסעיף 4.3 לטבלת האיזון וההקצאה נימקו זאת מגישי התכנית החדשה בכך שחלקות אלה, שבעברן היו רשומות במרשם המקרקעין כחלקות "מתרוכה", או מקרקעין לצרכי ציבור, בהתאם לדין העותמני, נרשמו כמקרקעי ייעוד מסוג דרך לאחר חקיקת חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן:
חוק המקרקעין
),
אשר ביטל את החקיקה העותמנית הרלוונטית (ראו: סעיפים 152 ו-154 לחוק המקרקעין; סעיף 5 לחֹק הקרקעות העותומני (1858), אהרן בן-שמש
חוקי הקרקעות במדינת ישראל
36 (1953) (להלן:
החוק העותומני)). על
כן, לטענת מגישי התכנית החדשה, מכיוון שגם על פי התכנית החדשה יועדו חלקות אלה לשמש כדרכים היקפיות, הרי שחלקות 26 ו-28 נכנסו לתכנית האיחוד והחלוקה מחדש כדרכים ויצאו ממנה כדרכים. משכך, לא נעשה כל שינוי בשטח החלקות או בייעודן המצריך להכלילן "מעל הקו" ולהקצות עבורן מגרשי תמורה.

4.
המועצה הגישה לוועדה המקומית לתכנון ולבניה השומרון (להלן:

הוועדה המקומית
) ולוועדה המחוזית התנגדות לתכנית החדשה, בין היתר – ובכך ענייננו אנו – בעניין אי-הכללה של החלקה שבבעלותה, היא חלקה 28, "מעל הקו" בטבלת האיזון וההקצאה. עוד ציינה המועצה בהתנגדותה כי גם לחלקות 24 ו-26 שבבעלות המינהל לא הוקצו בטבלה מגרשי תמורה. את התנגדותה ביססה המועצה על התכנית הקיימת, שכן בתשריט של תכנית זו חלקה 28
אינה
מסומנת כדרך אלא מצויה בתוך אזור המסומן כולו לייעוד חקלאי. זאת, על אף שהחלקה אכן רשומה במרשם המקרקעין כמקרקעי ייעוד מסוג דרך.

5.
הוועדה המקומית דנה בהתנגדות המועצה והמליצה לוועדה המחוזית ביום 18.2.2008 לקבל את ההתנגדות באופן חלקי. זאת, לאחר שבמהלך שלבי תכנון התכנית החדשה, העירה הוועדה המקומית לשמאי שערך את טבלת האיזון וההקצאה מטעם יוזמי התכנית (במכתב מיום 6.11.2006) כי מקרקעי המועצה לא הובאו בחשבון באופן שוויוני בטבלת האיזון וההקצאה מסיבה שאינה ברורה ושלא על פי הצדק, וכי בהיעדר הבהרות תיאלץ הוועדה להתנגד לתכנית ואף להמליץ למועצה לעשות כן. במענה (מיום 15.1.2007) למכתב מהשמאי (מיום 25.12.2006), בו מסר כי חלקות 24, 26 ו-28 לא נכללו "מעל הקו" מכיוון שהן רשומות במרשם המקרקעין כחלקות בייעוד דרך, השיבה הוועדה המקומית כי למרות ההסבר שנמסר, שומרת היא את זכותה להתנגד לתכנית או לטבלאות האיזון אם יופקדו ללא שינויים.

6.
ועדת המשנה להתנגדויות של הוועדה המחוזית החליטה ביום 13.5.2008 לקבל התנגדות זו של המועצה, וקבעה כי התכנית החדשה תאושר למתן תוקף בתנאים, וביניהם תנאי 1.1, לפיו טבלאות האיזון יתוקנו באופן שגם חלקות 26 ו-28 יכללו בהן "מעל הקו" כחלקות נכנסות בייעוד חקלאי, והטבלאות המתוקנות יתואמו עם שמאי הוועדה המחוזית. הוועדה המחוזית קבעה כי חלקות 26 ו-28 אמנם רשומות במרשם המקרקעין כמקרקעי ייעוד של דרך, אולם במצב המאושר על פי התכנית הקיימת ייעודן הוא חקלאי. עוד קבעה הוועדה המחוזית כי חלקות אלה לא משמשות בפועל לדרכים או לייעוד ציבורי. מנגד, החליטה הוועדה המחוזית שלא לכלול את חלקה 24 "מעל הקו" בטבלת האיזון וההקצאה, מאחר שהיא מיועדת לדרך על פי תכנית הקיימת (כחלק מרחוב הנדיב) ולכן לא חל לגביה שינוי על פי המצב המוצע. המערערות, יחד עם עותרים נוספים, עתרו לבית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה נגד תנאי 1.1 להחלטת הוועדה המחוזית.

פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים

7.
על מנת להכריע אם צריך היה לכלול את חלקות 26 ו-28 "מעל הקו" במסגרת האיחוד והחלוקה מחדש שבתכנית החדשה, נדרש בית המשפט לעניינים מנהליים לשאלת מעמדן של חלקות אלה ערב התכנית החדשה: אם מדובר, כטענת העותרים, במקרקעין המיועדים לדרכים, המהווים על כן מקרקעי ייעוד שאין לכללם "מעל הקו" בטבלת האיזון וההקצאה, או שמא מדובר בקרקעות בייעוד חקלאי שבעליהן זכאים למגרשי תמורה כשאר בעלי החלקות הכלולות בתכנית החדשה, כטענת המשיבים.

8.

לאחר שבחן את טענות הצדדים ואת כלל החומר שהוגש לעיונו, קבע בית המשפט כי החלטת הוועדה המחוזית היא החלטה תכנונית שהתקבלה על בסיס מקצועי ועל יסוד תשתית עובדתית ותכנונית מוצקה, ועל כן אין הצדקה להתערב בה. עוד הכריע בית המשפט כי לא הוכח שחלקות 26 ו-28 מיועדות לתועלת הציבור, ומשכך אין הן מהוות מקרקעי ייעוד בהתאם לסעיף 107 לחוק המקרקעין.
בית המשפט קבע כי בתכנית הקיימת החלקות האמורות אינן מסומנות כדרך, אלא כמקרקעין בייעוד חקלאי.


בית המשפט גם הדגיש כי הרישום במרשם המקרקעין אינו רישום היוצר מעמד של מקרקעי ייעוד, שכן מעמד זה נוצר רק בהתקיים התנאים של סעיף 107 לחוק המקרקעין. על כן, אין בכוחו של הרישום במרשם להפוך את החלקות למקרקעין המיועדים לצרכי ציבור. בית המשפט דחה את טענת העותרים כי הקביעה שייעודן של חלקות אלה הוא חקלאי מנוגדת לסעיף 5 לחלק הכללי של תקנון התכנית הקיימת – טענה עליה רק נרמוז כאן ושעליה נעמוד בהרחבה בהמשך הדברים – וקבע כי פרשנות העותרים לסעיף זה מוטעית. לבסוף, קבע בית המשפט כי מבחינה עובדתית, חלקות 26 ו-28 אינן משמשות כיום בפועל כדרכים. מסיבות אלה, דחה בית המשפט לעניינים מנהליים את העתירה. נגד

פסק דין
זה הוגש הערעור שלפנינו.

טענות הצדדים בערעור

9.
טענתן העיקרית של המערערות בערעורן היא כי שגה בית המשפט קמא כאשר קיבל את החלטת הוועדה המחוזית לכלול את חלקות 26 ו-28 "מעל הקו" בטבלת האיזון וההקצאה. לדבריהן, אין מקום להקצות מגרשי תמורה עבור חלקות אלה, שכן הן מיועדות לדרכים, ולא לחקלאות, כבר על פי המצב המאושר לפי התכנית הקיימת. המערערות מסתמכות בראש ובראשונה על הרישום ההיסטורי של חלקות 26 ו-28 כ"מתרוכה" ועל רישומן הנוכחי כמקרקעי ייעוד מסוג דרך במרשם המקרקעין.


עוד טוענות המערערות כי למרות שבתשריט התכנית הקיימת צבועות החלקות האמורות בצבע של ייעוד חקלאי יחד עם שאר החלקות בסביבתן, ניתן ללמוד אף מהתכנית הקיימת עצמה שהיא לא נועדה לשנות את ייעודן ההיסטורי של חלקות 26 ו-28 מדרכים ("מתרוכות" בלשון החוק העותומני) לקרקע חקלאית, וגם בפועל לא עשתה כן. זאת, בהשוואת חלקות אלה לדרכים פנימיות באזורים אחרים של התכנית הקיימת, אשר לטענת המערערות צבועות אף הן בצבעי הייעוד של האזורים בהם הן נמצאות על אף שהן מיועדות לדרכים; וכן בהתבסס על סעיף 5 לחלק הכללי של תקנון התכנית הקיימת, אשר לדבריהן קובע כי על פי התכנית הקיימת גם חלקה הרשומה במרשם המקרקעין כדרך, אף אם אינה מופיעה כדרך בתשריט התכנית הקיימת, נחשבת לדרך. לבסוף, המערערות אף קובלות נגד קביעתו העובדתית של בית המשפט קמא, לפיה חלקות 26 ו-28 אינן משמשות כיום בפועל כדרכים.

10.
המשיבים – הוועדה המחוזית, המועצה המקומית, המינהל והוועדה המקומית, סומכים את ידם על פסק דינו של בית המשפט קמא ומדגישים כי החלטת הוועדה המחוזית התקבלה תוך שקילת כל השיקולים הרלוונטיים וללא כל חריגה מסמכות או ממתחם הסבירות. משכך, לטענתם, אין מקום להתערבותו של בית המשפט בהחלטה זו או בקביעות בית המשפט קמא.


לגופו של עניין, טוענים המשיבים כי התכנית הקיימת קובעת את ייעודן של חלקות 26 ו-28 כייעוד חקלאי. לדבריהם, הדבר עולה במפורש מתשריט התכנית, ואף מתקנון התכנית לא נובעת מסקנה אחרת. עוד הם טוענים כי החלקות האמורות אינן מקרקעי ייעוד, שכן אין הן מקיימות את התנאים הנדרשים לכך הקבועים בסעיף 107 לחוק המקרקעין. משכך, לדברי המשיבים, חלקות 26 ו-28 הינן חלקות חקלאיות בבעלות המועצה והמינהל, שבגינן זכאים בעליהן לתמורה במסגרת האיחוד והחלוקה מחדש שבתכנית החדשה.

דיון והכרעה

11.
הערעור המונח לפנינו נסב על שאלת ייעודן של חלקות 26 ו-28 ערב התכנית החדשה: במידה וחלקות אלה היו מיועדות לדרכים ערב התכנית החדשה, הרי שבתכנון המוצע לא נעשה כל שינוי בשטחן של החלקות או בייעודן. במקרה שכזה, חלקות 26 ו-28 נותרו כשהיו חלקות המיועדות לצרכי ציבור, ובצדק הן לא נכללו "מעל הקו" בטבלת האיזון וההקצאה. לעומת זאת, ככל שחלקות אלה יועדו לשמש כחלקות חקלאיות ערב התכנית החדשה, הרי שהתכנית החדשה מבקשת לשנות את ייעודן לייעוד דרך ולכן מקומן בטבלה הוא "מעל הקו", כאמור בהחלטת הוועדה המחוזית. כפי שהסביר זאת רז-כהן: "... מוסמכת הרשות להחזיק אף בנכסי מקרקעין שלא מיועדים לצרכי ציבור. היו חלקות כאלה בבעלותה, אזי בכובעה זה, מעמדה ככל בעל זכויות בתחום התכנית. יוקצו לה מגרשים חדשים על-פי התכנית בהתאם לטבלאות האיזון..." ((

משה רז כהן
איחוד וחלוקה
314 (2008) (להלן:
איחוד וחלוקה
) וראו גם: שם, בעמ' 114-113, 263, 312-311 ).

ייעודן של חלקות 26 ו-28 על פי התכנית הקיימת

12.
תכנית בניין עיר היא חיקוק וייעודן של החלקות הכלולות בתחומה נקבע על פי הקבוע בתכנית (ראו למשל: ע"א 3213/97

נקר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה הרצליה
, פ"ד נג(4) 625, 646 (1999) (להלן: עניין
נקר
); ע"א 8797/99
אנדרמן נ' ועדת הערר המחוזית לפי חוק התכנון והבניה, תשכה-1965, חיפה
, פ"ד נו(2) 466, 474 (2001))
. לענייננו, על כן, ייעודן של חלקות 26 ו-28 נקבע על פי הקבוע בתכנית הקיימת, היא התכנית שבתוקף ערב התכנית החדשה. לפי מקרא התכנית הקיימת (שמצוי הן על גבי התשריט והן בתקנון), ובהתאם לתקנות בנין ערים (מחוז חיפה) (הכנת תשריטים), התשי"ח-1958 (להלן:
תקנות בנין ערים
), דרך קיימת מסומנת בתשריט בצבע חום, ודרך מוצעת – בצבע אדום. כפי שהבהרתי בהקשר אחר, תקנות בנין ערים ובעקבותיהן מקרא התכנית הקיימת קובעים כי על חלקה המוגדרת כדרך להיות מסומנת ב"עיגול", המכונה לעיתים בפסיקה גם "רוזטה", המפנה למספר הדרך, רוחב הדרך ולקווי הבניין המינימאליים שבצידיה (ראו

בג"ץ 10/00
עיריית רעננה נ' המפקחת על התעבורה, מחוזות ת"א והמרכז
, פ"ד נו(1) 739, 745 (2002) (להלן: עניין
עיריית רעננה
)).

א. תשריט התכנית הקיימת

13.
חלקות 26 ו-28 אינן מסומנות בתשריט התכנית הקיימת באחד מהצבעים המסמנים דרכים קיימות או מוצעות, כי אם בצבע של ייעוד חקלאי (קווים אלכסוניים ירוקים על רקע לבן). יתרה מזאת, גם סימון "העיגול" שצריך להופיע על סימוני דרכים בתשריט ושמפרט נתונים בסיסיים לגביהם (ראו

עניין
עיריית רעננה
, בעמ' 750
), אינו מצוי לגבי חלקות 26 ו-28 בתשריט התכנית הקיימת.

14.
על אף כל זאת, המערערות טוענות כי התכנית הקיימת מייעדת את חלקות 26 ו-28 לדרכים. כאמור, לשם ביסוס עמדתן, מעלות המערערות שתי טענות עיקריות: אחת נוגעת לתשריט התכנית הקיימת, ואחת שעניינה תקנון התכנית. אדון בכל טענה בנפרד.

15.
באשר לתשריט, טענת המערערות היא כי התכנית הקיימת היא "תכנית כתמים", ומסיבה זו, "דרכים פנימיות" – דרכים העוברות בתוך אזורים המיועדים לייעוד מסוים – אינן מסומנות כדרכים אלא צבועות בצבע הייעוד של האזורים בהם הן עוברות. בהקשר זה, מפנות המערערות לדרכים פנימיות באזורים אחרים של התכנית הקיימת, אשר לטענתן צבועות אף הן בתשריט בצבעי הייעוד של האזורים בהם הן נמצאות, וזאת על אף שהן מיועדות בבירור, כך לדבריהן, לדרכים. מנגד, טוענים המשיבים בעניין זה כי עיון בתשריט מוכיח דווקא כי ישנן דרכים רבות שסומנו כדרכים, על אף הימצאותן

בתוך
תחומים המיועדים לחקלאות או ייעודים אחרים.

16.
דין טענת המערערות בעניין תשריט התכנית להידחות. ראשית, לגבי אחת החלקות שבמחלוקת (חלקה 28), כלל לא מדובר ב"דרך פנימית" אלא בחלקה הממוקמת על הגבול המזרחי של התכנית הקיימת. משכך, ממילא אין בכוחן של דרכים פנימיות ללמד על ייעודה של חלקה היקפית זו. תכנית מתאר מדברת בעד עצמה, ויש לפרשה על פי האמור בה. הנטל לסתור את התשריט, כפי שזה פורסם, מוטל על כתפי המערערות (וראו: עניין

נקר
, בעמ' 649-647; בג"ץ 448/91
ידיד נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז ירושלים
, פ"ד מז(3) 441, 457 (1993)
). עיון בתשריט התכנית הקיימת מעלה, כאמור, כי חלקות 26 ו-28 אינן מסומנות בו כדרכים. טענת המערערות כי קיימות גם דרכים אחרות שאינן צבועות בתשריט ככאלה על אף שייעודן כדרכים ברורה, אינה מבוססת. המערערות הפנו באופן כללי ל"דרכים פנימיות" באזורי ייעוד שונים בתשריט, מבלי להצביע על אף דרך ספציפית אשר אינה מסומנת בתכנית הקיימת כדרך (צבועה בצבע חום או אדום, ומסומנת ב"עיגול") אך למרות זאת מיועדת "בבירור" לדרך. המערערות אף לא השכילו להסביר מדוע ומכוח מה דרכים אלה מיועדות, על פי הנטען, לדרכים.


נוסף על כך, ובניגוד לטענת המערערות כי "דרכים פנימיות" אינן מסומנות כדרך אלא צבועות בצבעי ייעוד של האזורים בהם הן עוברות, עיון בתשריט התכנית הקיימת מעלה כי קיים מספר לא מבוטל של דרכים שניתן לכנותן "דרכים פנימיות" המסומנות במפורש כ"דרך" (צבועות בצבע חום או אדום, ומסומנות ב"עיגול") על אף שמשני צידיהן אזורים באותו ייעוד. כך למשל, ניתן להצביע על הדרכים המסומנות במספרים 1; 7; 9; 10; 11; 12 ועוד רבות, הנמצאות בליבו של אזור בייעוד מסוים ואף על פי כן מסומנות במפורש בתשריט כדרך. בפרט יש לעמוד על כך שחלקה 24, החלקה שהתנגדות המועצה לגביה נדחתה, תוך קביעה של הוועדה המחוזית כי אכן יועדה לדרך על פי התכנית הקיימת, צבועה אף היא בבירור כדרך ומסומנת ב"עיגול". זאת, על אף שהיא עוברת ברובה בתוך אזורים המיועדים על פי התשריט לחקלאות. לבסוף, גם אם כטענת המערערות, ניתן לזהות באזורים אחרים של התכנית "דרכים" המסומנות ברקע התשריט מבלי שנצבעו באחד מצבעי הייעוד לדרך ומבלי שסומנו ב"עיגול", הרי שחלקות 26 ו-28 אינן מסומנות כך אף ברקע התשריט ולכן גם בטענה זו אין כדי לסייע למערערות.

17.
המערערות מבקשות בסיכומי התשובה שלהן להיבנות מפסק דיני ב-עע"ם 6486/10

ברגר נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה הוד השרון
(טרם פורסם, 25.12.2011) (להלן: עניין
ברגר
)
.
בעניין
ברגר
התעוררה השאלה האם יש לבטל הודעת הפקעה של חלק מחלקה שהייתה בבעלות המערערים, שיועד להפקעה בתכנית ישנה, כאשר בתכנית חדשה יותר החלקות שיועדו להפקעה בתכנית הישנה לא סומנו כשטחים המיועדים לצרכי ציבור ולהפקעה. בתכנית החדשה, כל האזור שבו מצויה חלקת המערערים, לרבות החלק המיועד להפקעה, נצבע בצבע כחול, המסמן שטחים המיועדים לאזורי מגורים. טענת המערערים הייתה כי התכנית החדשה ביטלה את התכנית הישנה, ומשכך חלקתם כבר לא מיועדת לצרכי ציבור ולא ניתן להפקיע?.


בפסק דיני הנזכר קבעתי כי התכנית החדשה הייתה "תכנית כתמים" שבה לא סומנו דרכים או שטחים המיועדים לצרכי ציבור אחרים, וכי התכנית החדשה לא נועדה לבטל את התכנית המקורית אלא להשתלב לתוכה. משכך, קבעתי כי לא היה בתכנית החדשה כדי לבטל את הייעוד הציבורי שנקבע בתכנית קודמת ואין מקום לבטל את הודעת ההפקעה.
המערערות טוענות כי גם בענייננו, התכנית הקיימת היא "תכנית כתמים", וכי "צביעתן" של חלקות 26 ו-28 כחלק מאזור חקלאי אין בו כדי ללמד כי התכנית הקיימת שינתה את ייעודן ההיסטורי כדרכים ("מתרוכות").

18.
ואולם, בין עניין

ברגר
ובין העניין שלפנינו הבדלים רבים, ולא ניתן לדעתי ללמוד מעניין
ברגר
כי בענייננו חלקות 26 ו-28 מיועדות לדרכים גם על פי התכנית הקיימת. למקרא פסק הדין בעניין
ברגר
, לרבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי (עת"מ (ת"א) 3155/08
ברגר נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה הוד השרון
(טרם פורסם, 22.8.2010)) עולה כי
התכנית החדשה שם הייתה "תכנית כתמים" מובהקת, אשר קבעה ייעודים עתידיים בשטחים
נרחבים
, מבלי שסומנו בה דרכים כלל. בניגוד לתכנית החדשה בעניין
ברגר
, בתכנית הקיימת בענייננו בחרו רשויות התכנון לשרטט דרכים בתשריט. בכך, שונה ענייננו מהותית מעניין
ברגר
, ולא ניתן להסיק ממה שנפסק שם כי גם התכנית הקיימת בענייננו לא נועדה לעסוק כלל בענייני דרכים.

19.
יתרה מזאת, בעניין

ברגר
, עמדתי על כך שאלמלא פירש בית המשפט את התכנית החדשה כ"תכנית כתמים", היינו מגיעים "לתוצאות אבסורדיות": התכנית החדשה שם הייתה קוטעת את הרצף התכנוני של דרכים שנקבעו בתכנית המקורית ואף של דרכים שהורחבו בתכניות המאוחרות לתכנית החדשה. אין זה המקרה שלפנינו. המסקנה כי התכנית הקיימת אינה קובעת את חלקות 26 ו-28 כדרכים אלא כחלקות חקלאיות לא תוביל ל"תוצאות אבסורדיות"
הקוטעות
את הרצף התכנוני.


לבסוף, פירוש התכנית החדשה בעניין
ברגר
כמבטלת את הייעודים הציבוריים שנקבעו בתכנית המקורית גם היה מוביל לסתירה אל מול המצב שהיה קיים בפועל, שכן במועד הגשת התכנית החדשה שם כבר
נסללו
דרכים ששימשו בפועל ככאלה, על סמך הפקעות שנקבעו בתכנית המקורית. זאת, לרבות כביש הגישה לחלקתם של המערערים עצמם. גם כאן שונה המצב בעניין שלפנינו. לא ראיתי מקום להתערב בקביעה העובדתית של בית המשפט קמא לפיה חלקות 26 ו-28, בחלקיהן הכלולים בתחום התכנית החדשה, אינן משמשות בפועל כדרכים.

20.
המסקנה המתבקשת היא אפוא כי לא ניתן ללמוד מעניין

ברגר
כי גם התכנית הקיימת בענייננו היא "תכנית כתמים". אשר על כן, אין לומר שחלקות 26 ו-28 לא סומנו בתשריט התכנית הקיימת כדרכים מכיוון שהן דרכים פנימיות או משום שהתכנית הקיימת נועדה אך לקבוע ב"כתמים" ייעודים כלליים מבלי לקבוע דרכים. התכנית הקיימת קבעה מפורשות דרכים אך היא לא קבעה את חלקות 26 ו- 28 ככאלה.


עד כאן באשר לטענות המערערות המסתמכות על תשריט התכנית הקיימת. אעבור עתה לבחון את הטענות בעניין תקנון התכנית הקיימת.

ב. תקנון התכנית הקיימת – סעיף 5 לחלק הכללי

21.
בטענתן כי חלקות 26 ו-28 מיועדות לדרכים כבר על פי התכנית הקיימת, מסתמכות המערערות כזכור גם על סעיף 5 לחלק הכללי של תקנון התכנית הקיימת, הקובע:

תכנית בנין ערים מפורטת בתחום תכנית מתאר זו
5. הועדה המחוזית לבנין ערים תהא מוסמכת לאשר
שנויים לתכנית מתאר זו
ע"י אשורן של תכניות בנין ערים מפורט[ו]ת בצורה שנקבעה בפקודה, אשר תקבענה בין היתר דרכים חדשות, הרחבתן, הטייתן או בטולן של דרכים קיימות, בתנאי שלדעת הועדה מחוזית לא תהוה התכנית המפורטת שנוי עיקרי לתכנית מתאר זו.
בסעיף זה תיחשב כדרך קיימת דרך שאושרה בתכנית בנין ערים או קרקע הרשומה במשרד ספרי האחוזה כדרך אף אם לא אושרה בתכנית בנין עיר
. (ההדגשות הוספו – מ"נ).


המערערות מבקשות ללמוד מסעיף זה שגם על פי התכנית הקיימת עצמה, "דרך קיימת" אינה רק כזו שסומנה בתשריט בצבע של ייעוד לדרך, אלא שדי בכך שחלקה תהיה רשומה כדרך במשרד ספרי האחוזה, ובימינו – בלשכת רישום המקרקעין, כדי שתיחשב "דרך קיימת" מכוח התכנית הקיימת. זאת, אף אם אינה מופיעה כדרך בתכנית. לפיכך, לטענתן, מכיוון שחלקות 26 ו-28 רשומות במרשם המקרקעין כמקרקעי ייעוד המיועדים לדרכים, הרי שהן "דרכים קיימות" אף בעיני התכנית הקיימת עצמה. על כן, הן טוענות, לא חל שינוי בייעודן בתכנית החדשה ואין להעלותן "מעל הקו" בטבלת האיזון וההקצאה.

22.
המשיבים מדגישים כי המערערות העלו לראשונה את הטענה כי חלקות 26 ו-28 מיועדות לדרכים נוכח האמור בסעיף 5 לתקנון רק בסיכומי התשובה שלהן בפני
בית המשפט קמא. משכך, טוענים המשיבים, לא ניתנה להם הזדמנות להתייחס לטענת המערערות, המהווה שינוי והרחבת חזית אסורים. באשר לתוכן סעיף 5, טוענים המשיבים כי עולה מלשונו שמטרתו לאפשר שינויים לתכנית הקיימת על ידי אישור של תכנית מפורטת עתידית, אך אין בו כדי לקבוע ייעוד של חלקות בתכנית הקיימת עצמה.

23.
גם בעניין זה אין בידי לקבל את טענת המערערות. צדק בית המשפט קמא כשקבע שאין לקבל את פירוש המערערות לסעיף 5 לתקנון התכנית הקיימת, וכי גם נוכח סעיף זה לא ניתן לומר שהתכנית הקיימת קבעה את ייעודן של חלקות 26 ו-28 כדרכים. בהקשר זה, אומר כי שעה שהמערערות העלו את הסוגיה אך בסיכומי התשובה שלהן בפני
בית המשפט קמא, מוטב היה אלמלא הושמעה טענתן באשר להיעדר ההתייחסות של מי מהמשיבים לפרשנות הראויה של סעיף 5.

24.
עניינו של סעיף 5, על פי כותרתו, הוא "תכנית בנין ערים מפורטת בתחום תכנית מתאר זו". כלומר, וכפי שמדגישים המשיבים, אין סעיף זה עוסק בקביעת ייעודן של חלקות בתכנית הקיימת עצמה, אלא רק בשינויים לתכנית הקיימת על ידי עריכת תכנית מפורטת חדשה בתחומה. הדבר נלמד אף מלשון הסעיף, הקובע כאמור כי: "הועדה המחוזית לבנין ערים תהא מוסמכת לאשר
שנויים לתכנית מתאר זו
ע"י אשורן של תכניות בנין ערים מפורט[ו]ת [...] בתנאי שלדעת הועדה מחוזית לא תהוה התכנית המפורטת
שנוי עיקרי לתכנית מתאר זו
.
בסעיף זה
תיחשב כדרך קיימת דרך שאושרה בתכנית בנין ערים או קרקע הרשומה במשרד ספרי האחוזה כדרך אף אם לא אושרה בתכנית בנין עיר." (ההדגשות הוספו – מ"נ).


משמעות הדבר היא שאם בבוא היום יבקשו לקבוע דרכים בתכנית מפורטת בתחומה של התכנית הקיימת, ניתן יהיה לראות כדרכים לעניין זה,
ולעניין זה בלבד
, גם חלקות הרשומות כחלקות דרך במרשם המקרקעין, וזאת אף אם הן לא נקבעו ככאלה בתכנית הקיימת. במילים אחרות, חלקה הרשומה במרשם המקרקעין כדרך
אינה
"דרך לכל דבר ועניין", אלא שנוכח סעיף 5 ניתן יהיה להתייחס אליה כדרך לעניין תכנית מפורטת עתידית שתבקש לערוך
שינוי
בתכנית הקיימת ולקבוע את "הרחבתן, הטייתן או בטולן של דרכים".
שימוש הסעיף בלשון "שינוי" כדי לתאר את הפעולה שיכולה שתיעשה בתכנית מפורטת עתידית מחזקת את המסקנה כי מבחינת התכנית הקיימת דווקא אין מדובר בדרך לכל דבר ועניין.

25.
על מנת להבין את משמעותו של סעיף 5 לתקנון, נפנה להוראות חוק התכנון והבניה הנוגעות למה שניתן לקבוע בתכנית מפורטת. לשון הסעיף הרלוונטי, הוא סעיף 69, היא:

הוראות תכנית מפורטת
69.

כל עוד אין הוראות מתאימות בתכנית מיתאר

, מותר לקבוע בתכנית מפורטת הוראות לכל ענין שיכול להיות נושא לתכנית מיתאר מקומית לפי סעיף 63, וכן מותר לקבוע בה הוראות בענינים אלה:


(1) ...


(2)

ייעוד קרקעות לדרכים

, שטחים פתוחים, גנים, בתי-ספר, מרכזת טלפונים, מיתקן לחלוקת דברי דואר, מקומות לצרכי דת, סעד, בריאות, תרבות, מיקהל, נופש, ספורט ושטחי חניה, מקלטים ומחסנים ציבוריים או לצרכי ציבור אחרים;


(3)...
(ההדגשות הוספו – מ"נ)


כלומר, על פי סעיף 69 לחוק, ניתן לייעד קרקעות (בין השאר) לדרכים בתכנית מפורטת רק אם לא קיימת תכנית מתאר הקובעת הוראות בעניין זה. לעומת זאת, כאשר קיימת תכנית מתאר, תכנית מפורטת עתידית חייבת לעלות בקנה אחד עם הייעודים שנקבעו בתכנית המתאר. סעיף 5 לתקנון התכנית הקיימת נועד, אם כך, להקל על האפשרות לקבוע דרכים בהתאם לצרכים שיעלו בעתיד, בכך
שהסמיך
את רשויות התכנון לעסוק בענייני דרכים בתכנית מפורטת אף אם הדבר לא עולה בקנה אחד עם הקבוע בתכנית המתאר הקיימת. זאת, על ידי קביעה בתקנון התכנית הקיימת כי לעניין דרכים, הוועדה המחוזית תהא מוסמכת לערוך באמצעות תכנית מפורטת עתידית שינויים בתכנית המתאר הקיימת, ובלבד שלא יהיה מדובר ב"שינוי עיקרי".

26.
המערערות טוענות כי נוכח סעיף 5 לתקנון התכנית הקיימת יש לראות בדרכים הרשומות במרשם המקרקעין אף שאינן מצוינות כך בתשריט התכנית הקיימת – וביניהן חלקות 26 ו-28 – כ"דרכים קיימות". ואולם, סעיף 5 קובע במפורש כי חלקות הרשומות במרשם המקרקעין כדרכים ייחשבו כדרכים קיימות רק לצורך "
סעיף זה
". כלומר, מדובר ב"דרך" רק לצורך סעיף 5, הקובע את סמכותה של הוועדה המחוזית
לשנות
את הקבוע בתכנית הקיימת בתכנית מפורטת עתידית, ואין מדובר בדרך לכל דבר ועניין על פי התכנית הקיימת עצמה. ככל שייקבעו דרכים בתכנית מפורטת בהתאם לאמור בסעיף 5 לתקנון התכנית הקיימת, יהיה מדובר אמנם
בשינוי ל
תכנית הקיימת, אך שינוי זה הוא הוא מה שהסעיף מתיר. במילים אחרות,
כל שקובע סעיף 5 הוא למעשה שניתן בתכנית מפורטת לערוך שינויים בתכנית הקיימת, ובלבד שאין מדובר בשינוי עיקרי. אין הוא קובע דבר באשר לייעוד של חלקות על פי התכנית
הקיימת
. אשר על כן, יש לדחות את טענת המערערות כי סעיף 5 לחלק הכללי של התקנון קובע שחלקות 26 ו-28, שכאמור אינן מסומנות כדרכים בתכנית הקיימת, מיועדות בכל זאת לדרכים גם על פי התכנית הקיימת עצמה.

27.
יחד עם זאת, לאור משמעות זו של סעיף 5 לתקנון, עולה שאלה נוספת. סעיף 121 לחוק התכנון והבניה, מאז תיקונו בשנת 1995, קובע כי ניתן לקבוע הוראות לעניין איחוד וחלוקה לפי סימן ז' לחוק בתכנית מתאר מקומית או בתכנית מפורטת. לכן, ייתכן שהתכנית החדשה, אשר קובעת הוראות בעניין איחוד וחלוקה לפי סימן ז', היא תכנית מפורטת. ואם כך, הרי שלפי סעיף 5 לתקנון של התכנית הקיימת, בכל הנוגע לקביעת דרכים בתוך התכנית החדשה, יש לראות כדרך קיימת לא רק דרך שאושרה בתכנית הקיימת, אלא גם חלקה הרשומה כדרך במרשם המקרקעין, כגון חלקות 26 ו-28.

28.
אולם לדעתי אף באפשרות זו אין כדי לסייע למערערות. ראשית כל, בתכנית החדשה לא צוין סוג התכנית: אם המדובר בתכנית מפורטת או בתכנית מתאר מקומית. גם אם
אניח
לצורך העניין כי התכנית החדשה היא תכנית מפורטת שעליה חל סעיף 5 לתקנון התכנית הקיימת, אין הדבר מוביל למסקנה כי מקומן של חלקות 26 ו-28 בטבלת האיזון וההקצאה הוא "מתחת לקו".


סעיף 122 לחוק התכנון והבניה קובע כי בתכנית לאיחוד וחלוקה מחדש לפי סימן ז' יש לשמור על השווי היחסי של החלקות. כדי לשמור על הנוסחה הקבועה בסעיף זה, שוויה של כל חלקה נקבע לפי שוויה
ערב תכנית החלוקה החדשה
. בעת עריכת השווי, יש להביא בחשבון את כל תכונות הקרקע ואת מחובריה, וכן את מצבה המשפטי לרבות ייעודה (ראו: איחוד וחלוקה, בעמ' 108-104, 198-195). לכן, במקרה שלפנינו, אף אם סעיף 5 לתקנון התכנית הקיימת חל על ענייננו, אין בו כדי לסייע למערערות. כפי שהובהר, סעיף 5 הסמיך באופן חריג את רשויות התכנון לשנות בעתיד, באמצעות תכנית מפורטת, את התכנית הקיימת. על כן, גם אם נעשה שימוש בסעיף 5, המשמעות אינה אלא זו שהייעוד של חלקות 26 ו-28 שונה מייעוד חקלאי לייעוד של דרך בתכנית החדשה (ראו והשוו: איחוד וחלוקה, בעמ' 75).


ואולם, את שווי החלקות לעניין האיחוד והחלוקה מחדש יש לקבוע כאמור בהסתכלות אחורה אל שוויין ערב התכנית החדשה, קרי על פי שוויין בהתאם לקבוע בתכנית הקיימת. והרי, על פי התכנית הקיימת, חלקות 26 ו-28 אינן מיועדות לדרכים אלא לחקלאות. לכן, בסופו של יום, גם אילו חל סעיף 5 לתקנון התכנית הקיימת על התכנית החדשה, לא היה בכך כדי להשפיע על מיקומן של חלקות 26 ו-28, אשר היה נכון במקרה זה לראותן כחלקות בייעוד חקלאי הממוקמות "מעל הקו" בטבלת האיזון וההקצאה. במילים אחרות, לאור הקבוע בסעיף 5
מותר
אמנם לשנות את ייעוד חלקות 26 ו-28 מייעוד חקלאי לדרכים, אולם עדיין מדובר ב
שינוי
. סעיף 5 לא בא לפגוע בזכות בעלי המקרקעין כי חלקותיהם ייכללו "מעל הקו", אלא עניינו רק ב
הסמכת
הוועדה המחוזית לערוך שינויים בתכנית הקיימת באמצעות תכנית מפורטת, כפי שעולה במפורש מהביטוי "בסעיף זה" הכתוב בסעיף. על כן, אין גם בסעיף 5 לתקנון התכנית הקיימת כדי ללמדנו שחלקות 26 ו-28 הן חלקות המיועדות לדרכים על פי התכנית הקיימת.

מקרקעי ייעוד

29.
כאמור, מסתמכות המערערות גם על הרישום
ההיסטורי
של חלקות 26 ו-28 במרשם המקרקעין כחלקות "מתרוכה", ועל רישומן עד היום כמקרקעי ייעוד המיועדים לדרכים. המערערות טוענות כי התכנית הקיימת (שפורסמה כזכור למתן תוקף עוד בשנת 1966) לא ביקשה לשנות את ייעודן ההיסטורי של חלקות אלה מדרך לייעוד חקלאי, ולכן יש ללכת לפי הרשום במרשם ולהתייחס לחלקות 26 ו-28 מבחינה תכנונית כאל דרכים. המשיבים, מנגד, מדגישים כי מעמדה של קרקע כמקרקעי ייעוד אינו תלוי ברישום במרשם המקרקעין אלא אך ורק בהתקיימות שלושת תנאיו המצטברים של סעיף 107 לחוק המקרקעין:

הגדרות
107. בפרק זה –


"מקרקעי ציבור" – מקרקעי ישראל כמשמעותם בחוק-יסוד: מקרקעי ישראל, ומקרקעין של רשות מקומית או של תאגיד שהוקם על ידי חיקוק;


"מקרקעי יעוד" – מקרקעי ציבור המיועדים לתועלת הציבור, והם –

(1) שפת הים, לרבות מקרקעין שבתחומי נמל;

(2) נהרות, נחלים ותעלות וגדותיהם;

(3) דרכים ומסילות ברזל, לרבות מקרקעין המשמשים תחנות של מסילות ברזל;

(4) נמלי תעופה;

(5) סוגים אחרים של מקרקעי ציבור שנקבעו בתקנות, באישור ועדת הכלכלה של הכנסת, כמקרקעי יעוד לענין פרק זה.


צודקים המשיבים בטענתם כי אין ברישום חלקות 26 ו-28 במרשם המקרקעין כמקרקעי ייעוד כדי לכונן את מעמדן ככאלה. מסביר זאת ויסמן:

"... הרישום הזה [במרשם המקרקעין – מ"נ] אינו תנאי לרכישת המעמד של מקרקעי ייעוד. על-פי לשון החוק נדרש הרישום כדי לתאר, בדיעבד, מעמד משפטי שהוא כבר קיים. לא הרישום הוא היוצר את המעמד של מקרקעי ייעוד. לפי זה, פנקסי המקרקעין עלולים להיות בלתי מהימנים בכל הנוגע לשאלה אם מקרקעין כלשהם הם מקרקעי ייעוד." (
יהושע ויסמן
דיני קניין: חלק כללי
281 (1993)).

30.
אכן חלקות 26 ו-28 נמצאות בבעלות המינהל והמועצה ולכן הן מקיימות את התנאי הראשון שבסעיף 107, הדורש שהחלקות יהיו מקרקעי ציבור. ואולם, אין הן מקיימות את שני התנאים הנוספים הקבועים בסעיף: ייעוד לתועלת הציבור ושימוש לאחד השימושים המנויים בסעיף. כאמור, ייעודם של מקרקעין אינו נקבע על ידי רישום במרשם המקרקעין אלא בתכנית המאושרת בהתאם לחוק התכנון והבניה. על פי התכנית הקיימת – תכנית המאושרת בהתאם לחוק – חלקות 26 ו-28 הינן בייעוד חקלאי. על כן, לא מתקיים התנאי השני של סעיף 107, הדורש כי הקרקע תהיה מיועדת לתועלת הציבור.


די בכך כדי לקבוע שחלקות 26 ו-28 אינן מקיימות את
כל
התנאים הנדרשים לקיומם של מקרקעי ייעוד. בבחינת למעלה מן הצורך, אזכיר כי לא ראיתי כאמור מקום להתערב בקביעת בית המשפט קמא שחלקי החלקות הכלולים בתחום התכנית החדשה אינם משמשים בפועל כדרכים, אלא לייעוד חקלאי. אף מסיבה זו אין לראות בחלקות 26 ו-28 מקרקעי ייעוד, שכן לא מתקיים התנאי השלישי הנדרש בסעיף, והוא שהחלקות ישמשו בפועל לאחת המטרות המנויות בסעיף 107, ולענייננו, לדרכים.

סעיף 110 לחוק המקרקעין

31.
המערערות נסמכות גם על סעיף 110 לחוק המקרקעין, אשר קובע:

הפיכת מקרקעי יעוד למקרקעי ציבור
110
. (א) מקרקעי יעוד לא ייהפכו למקרקעי ציבור שאינם מקרקעי יעוד אלא אם אישרה הממשלה או השר שקבעה לכך שחדלו לשמש ליעודם; הודעה על האישור תפורסם ברשומות וציון המקרקעין כמקרקעי יעוד יימחק.

(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א) ייהפכו מקרקעי יעוד למקרקעי ציבור שאינם מקרקעי יעוד ויירשמו בהתאם לכך אם נועדו לשמש שלא למקרקעי יעוד באחת מתכניות אלה:


(1) תכנית שאושרה סופית לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965;


(2) תכנית שאושרה סופית לפי חוק רישום שיכונים ציבוריים (הוראת שעה), תשכ"ד-1964.



המערערות טוענות כי הפיכת מקרקעי ייעוד למקרקעי ציבור שאינם מקרקעי ייעוד מוגבלת אך ורק למקרים המנויים בסעיף. עוד הן טוענות כי אין בחוק המקרקעין סעיף המאפשר להפוך מקרקעי ייעוד למקרקעין "שייעודם אינו ציבורי כלל", כך שלדבריהן ספק רב אם ניתן להפוך בדרך ישירה מקרקעי ייעוד למקרקעין שאינם מקרקעי ציבור. גם מסיבה זו, לטענתן, יש להסיק שהתכנית הקיימת לא נועדה לשנות את המצב שהיה קיים ערב כניסתה לתוקף בשנת 1966, לפיו חלקות 26 ו-28 היו קרקעות "מתרוכה" המיועדות לדרכים, למצב בו חלקות אלה מיועדות לייעוד חקלאי. לחילופין, טוענות המערערות, אם התכנית הקיימת נועדה לעשות כן, הרי ששינוי זה פסול לאור המגבלות הקבועות בסעיף 110 לחוק המקרקעין.

32.
דין טענה זו להידחות משלושה טעמים שונים.
הטעם הראשון
הוא שהתכנית הקיימת נכנסה לתוקף 60 יום לאחר פרסומה להפקדה ביום 22.12.1966, קרי שלוש שנים
לפני
תחילת תוקפו של חוק המקרקעין, שנכנס לתוקף ביום 1.1.1970. לכן, ממילא אין בכוחו של חוק המקרקעין להעלות או להוריד מתוקף התכנית הקיימת והייעודים שנקבעו בה.
הטעם השני
הוא שסעיף 110(ב)(1) מתיר להפוך מקרקעי ייעוד למקרקעי ציבור שאינם מקרקעי ייעוד בתכנית שאושרה לפי חוק התכנון והבניה – דהיינו תכנית כגון התכנית הקיימת. כך, גם אילו התכנית הקיימת הייתה נכנסת לתוקף
לאחר
תחילתו של חוק המקרקעין כך שהוראות החוק היו חלות עליה, לא ניתן היה לקבל את טענת המערערות כי התכנית הקיימת נקבעה שלא כדין.
הטעם השלישי
הוא שאף אם השינוי בתכנית הקיימת נעשה שלא כדין, טענת המערערות נגד חוקיות התכנית הקיימת התיישנה, שכן השינוי נעשה לפני למעלה מ-40 שנה (ראו והשוו: עניין
נקר
, בעמ' 650).


מכל הטעמים שלעיל, אין בסעיף 110 לחוק המקרקעין כדי ללמד על ייעודן של חלקות 26 ו-28 כמקרקעי ייעוד על פי התכנית הקיימת.

סוף דבר

33.
מקובלת עלי עמדת בית המשפט קמא כי חלקות 26 ו-28 הינן חלקות חקלאיות על פי התכנית הקיימת, ואף אינן מקיימות את התנאים הנדרשים למקרקעי ייעוד. המערערות לא הרימו את הנטל המוטל עליהן להראות שחלקות אלה היו מיועדות, לדרכים
מבחינת דיני התכנון
, ערב התכנית החדשה, ומשכך תכנית זו קובעת שינוי בייעוד של החלקות, שינוי אשר צריך לקבל ביטוי "מעל הקו" בטבלת האיזון וההקצאה.


אשר על כן, דין הערעור להידחות. המערערות ישלמו לכל אחת המשיבות 2 ו-4 שכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ש"ח. לזכות המדינה (המשיבים 1 ו-3) לא ייפסק שכר טרחת עורך דין, כיוון שמלכתחילה נמנעה מהגשת התנגדות.




המשנָה לנשיא

השופטת א' חיות

:



אני מסכימה.




ש ו פ ט ת


השופט י' עמית

:


אני מסכים.



ש ו פ ט


הוחלט כאמור בפסק דינה של
המשנָה לנשיא מ' נאור
.


ניתן היום, כ"ח בחשון התשע"ג (13.11.2012).


המשנָה לנשיא
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

10073360_c11.doc

רכ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il








עעמ בית המשפט העליון 7336/10 ארנה אסתר לוקר, יהודית גל, יפה אברמוביץ נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז חיפה, המועצה המקומית פרדס חנה כרכור, מינהל מקרקעי ישראל ואח' (פורסם ב-ֽ 13/11/2012)