פסקי דין על מנשה מזרחי | פסקי דין על חנה מזרחי | פסקי דין על שבתאי פירו

1511/98 א     16/01/2000




א 1511/98 מנשה מזרחי , חנה מזרחי נ' שבתאי פירו






התובעים -
הנתבעים שכנגד
1. מנשה מזרחי

2. חנה מזרחי

בעניין:
- נ ג ד -
הנתבע -
התובע שכנגד
שבתאי פירו

עו"ד ד' פרנק

בשם התובעים והנתבעים שכנגד:
עו"ד ב' ברליין

בשם הנתבע והתובע שכנגד:
פ ס ק - ד י ן
1. ביום 10.7.86 רכשו התובעים מן הנתבע, קבלן בניין במקצועו, דירה המצויה בבניין ברח' רבקה 28, בירושלים (גוש 30002 חלקה 31 [מקודם חלקה 87] תת חלקה 5). התובע מס' 1 והנתבע הכירו ביניהם קודם לעסקה זו. מר מזרחי טען, כי שררה ביניהם ידידות של ממש. לעומתו טען מר פירו, להיכרות רבת שנים בינהם, אולם לא לקרבה חברית. מכל מקום, אין מחלוקת על קשרי עבודה ששררו ביניהם, בשל עבודות משנה קבלניות, שאותן ביצע מר מזרחי עבור מר פירו.

2. בחוזה המכירה נקבע מחיר העסקה, בסכום השווה בשקלים ל50,000.-$ (כולל מע"מ), לפי סדרי תשלומים שננקבו בסעיף 11(ב) בו. הנתבע התחייב לרשום את הבניין כבית משותף ולהעביר את זכויות הבעלות בדירה על שם התובעים, לא יאוחר מתום 18 חודש מיום מסירת ההחזקה. מועד אחרון זה נקבע ליום 9.3.87, בכפיפות לכך, שהקונים ימלאו אחר כל התחייבויותיהם לפי החוזה. אין מחלוקת שהדירה טרם נרשמה על שם התובעים. לטענת הנתבע, כל יתר הדירות נרשמו זה מכבר על שם רוכשיהן, זולת דירה אחת נוספת. דירת התובעים עדיין לא נרשמה על-שמם, מכיוון שהם טרם השלימו עד עצם היום הזה, את מלוא ההתחייבויות הכספיות לתשלום המחיר מכוח החוזה.

3. על-כך הוגשה התובענה דנן, שבה עתרו התובעים לאכוף את רישום הדירה על-שמם. בנוסף לכך נדרש הנתבע לפצותם בשל כמה נושאים כספיים. לטענת התובעים, הם שילמו לנתבע עבור הדירה סך השווה בשקלים ל66,342-$. את שיעור התשלום העולה על סכום הרכישה הם מסבירים בכך, שההפרש בסך של 16,342.-$ הוענק לו כהלוואה, בשל קשריהם הידידותיים ומצבו הכלכלי הדחוק. הטענה היא, שההלוואה ניתנה כדלקמן: סך השווה בשקלים ל10,000.-$ מומן באמצעות משכנתא, שאותה נטלו התובעים עבור הנתבע, אשר גם התחייב לפניהם לפורעה. מכיוון שפרע רק את מקצתה, היה עליהם לשאת בנטל המימון ואף נותר עוד חוב שיהיה עליהם לשלמו, בסך הכל שיעור של 42,170.- ש"ח, למועד הגשת כתב התביעה. סכום נוסף, בסך השווה ל6,342.-$, שולם לטענתם במזומן (למועד הגשת כתב התביעה, סכום זה היה שווה לכ23,000.- ש"ח). התובעים מוסיפים וטוענים, כי מר מזרחי ביצע עבודות בדירה, שבגינן היה זכאי לקבל זיכוי מהנתבע. העבודות כללו את מלאכות הריצוף, התקנת מעקות מרפסות, הרכבת אינסטלציה, עבודות טיח, סגירת מחסן על כל העבודות הפנימיות הנחוצות לשם כך, סיוד וצביעה. סכום העבודות הללו מגיע, לפי תחשיב התובעים, לשיעור של 7,600.-$, דהיינו: סך של 27,664.- ש"ח, ליום הגשת התביעה.

בסך הכל זכאים התובעים, לטענתם, לסכום של 92,918.- ש"ח, ליום 25.8.98. יצוין, כי בסעיף 5 לכתב התביעה הם הפנו גם לסעיף 15(א) בחוזה, הקובע פיצוי מוסכם, למקרה של הפרה עיקרית של הוראות החוזה. ואולם, סכום זה לא נכלל לבסוף בעתירה הסופית לסעדים.
4. הנתבע טען בכתב הגנתו, כי התובעים הם אלה אשר הפרו את ההסכם הפרה יסודית. לפיכך, אינם זכאים לרישום הדירה על-שמם, באשר טרם השלימו את מלוא תשלום המחיר. לטענתו, יש להוסיף סך של כ23,000.-$ למחיר היסודי הנקוב בחוזה, זאת עבור עבודות גימור, שינויים ותוספות. בתחילה הוסכם בין הצדדים, כי עבודות הגימור לא יכללו במחיר המוסכם, והתובעים הסכימו לבצע בעצמם השלמת עבודות אלו. ברם, לבסוף העבודות בוצעו באמצעותו בלבד. על-כן, לטענתו, הוסכם כי מחיר הדירה יעודכן, לפי שווי רכישת דירה דומה על-ידי השכנה, בסך כולל של 70,000.-$. עבור השינויים הפנימיים הוסכם על תשלום נוסף, של כ3,000.-$. עם זאת הנתבע מוסיף וטוען, כי התובעים לא שילמו למעשה אפילו את מחיר הקרן הנקוב בחוזה. אומנם, אין הוא חולק על-כך, ששולם לידו סך של 66,342.-$, כפי הנטען על-ידי התובעים, אולם מתוך סכום זה שיקים אחדים חזרו מחוללים, בסכום כולל של 30,626.-$ (העתקים מצולמים מהם צורפו כבר לכתב ההגנה ואילו המקור הוגש בעת הדיון). בנסיבות אלו, הסכום אשר שולם על חשבון קרן מחיר הדירה, ללא התוספות והגימור, עומד על סך של 36,474.-$ בלבד. מכאן, שהתובעים אינם זכאים לרישום הדירה על-שמם ולמעשה עליהם לשלם את כל היתרה המגעת לו.

אשר לטענת ההלוואה, שהתובעים העלו כלפיו בכתב התביעה, טוען הנתבע כי לא היו דברים מעולם. מצבו הכלכלי היה אז איתן ויציב והוא לא נזקק כלל להלוואות מהתובעים. לדבריו, את המשכנתא הם לקחו אך בכדי לממן את מחיר רכישת הדירה. מכיוון שחסרו להם שני ערבים מתוך חמישה שנדרשו, ולאור ההיכרות הקודמת בינו לבינם, הסכים לערוב לסכום חיוב זה ואף שידל את אחיו להצטרף כערב נוסף. מכיוון שהתובעים לא עמדו בתשלומי החוב; ומכיוון שהוטלו כלפיו וכלפי אחיו עיקולים ואף הוצאו פקודות מאסר בלשכת ההוצאה לפועל; ובשל לחצים שהפעיל אחיו, על שערבו בעניין - נאלץ לשאת בחלק מהתשלומים. בנסיבות אלו, כשלוש שנים לאחר קבלת ההלוואה, ביום 3.9.89, חתם על הוראת קבע, בד בבד עם קבלת האישור (שצורף לטיעונים בעל-פה) על הסרת העיקולים וביטול פקודות המאסר. הוראת קבע זו בוטלה בתחילת שנת 90' (נספח ד' לתצהיר מר מזרחי). לטענת הנתבע, הוא שילם כערב על חשבון ההלוואה של התובעים, סך כולל של 10,758.- ש"ח, והזרוע עוד נטויה בדרישות המתקבלות אצלו מעת לעת.

5. התובע מס' 1 משיב, בנושא השיקים שחוללו, כי אלה אינם קשורים כלל לעסקת רכישת הדירה, אלא ניתנו לנתבע כ"שטרות לטובה", על-מנת שיוכל להציגם בבנק כשיקים דחויים, לשם קבלת בטחונות. לפיכך הם מבוטלים ועל הנתבע להחזירם אליו. לעומת זאת, הנתבע פרט בתצהירו תחשיב של סכומי השיקים בצרוף לשווי התשלומים עבור הדירה, לפי הקבלות שבידו, כדי להראות, שסכומם הכולל תואם את סכום העסקה, בהתאם לטענותיו. עוד ניתן להיווכח, שחלק מהשיקים חזרו כנל"מ ואילו חלקם בשל הוראת ביטול. מנגד לכך, לא היה בידי הנתבע הסבר מניח את הדעת, לסיבה מדוע השיקים הנ"ל לא הוגשו בשעתו לביצוע; כשם שלא היה לו הסבר הולם, מדוע נמנע מלתבוע את התובעים עבור יתרת מחיר הדירה.

6. לאחר שהליכי גישור בין הצדדים לא צלחו, ולא היה בהם כדי להביאם לכלל פשרה, הוגשו תצהירי העדות הראשית, לאימות הטענות. לתצהירים אלה צרף כל אחד מהם מסמכים התומכים בטענותיו. כמות המסמכים מועטה ודלה, שכן רוב טענות הצדדים נסמכות על טיעון בעל-פה ולא על ראיות בכתב. הדברים נכונים ביותר לגבי טענות התובעים ונכונים בעיקרם לגבי טענות הנתבע. כמו-כן הוגשו מטעם התביעה תצהירים נוספים, החתומים בידי ה"ה מ' אשוש וא' דואב, שלטענתם שימשו כמנהלי עבודה אצל הנתבע. לטענת הנתבע, האחד מהם עבד אצלו תקופה קצרה ככלבויניק, ואילו השני ביצע עבודות עצמיות בדירה, שאותה החליף עמו. הנתבע מצדו הגיש תצהיר של אחיו, בעיקר לאימות טענותיו בנושא ההלוואה ולאישוש מצבו הכלכלי האיתן, דאז.

בישיבת בית המשפט מיום 2.12.99 הודיעו באי-כוח הצדדים, על הסכמה כדלקמן:
"המחלוקות הכספיות בין הצדדים תתבררנה על דרך של פשרה לאחר שמיעה קצרה של כל אחד מהצדדים, כאשר יראו את הנתבע כתובע שכנגד ליתרת מחיר הדירה, שלטענתו טרם שולמה וכן הכסף ששילם לבנק טפחות (בכפוף להסדר האגרה בשל התביעה הנגדית). פסק הדין לא יהיה מנומק אך הוא יכלול גם צו לרישום הדירה על שם הנתבעים, במקביל להטלת עיקול על הדירה אם יפסקו סכומים לזכות הנתבע".
(מתוך הצהרת באי-כוח הצדדים, בפרוטוקול הישיבה מיום 25.11.99).
נובע מכאן, כי הצדדים הסכימו על ההכרעה במחלוקת ביניהם בדרך של פשרה, לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד1984-. בכדי לחסוך הליכים נוספים, כלל ההסדר האמור הסכמה לתיקון כתב ההגנה, באופן שיראוהו גם ככתב תביעה שכנגד. בכדי לסלק כל ספק מלבב, מאושר בזה התיקון האמור.

בהתאם למפורט בהסכמת הצדדים, כל אחד מהם העלה את טענותיו בקיצור, ולאחר מכן סיכמו הפרקליטים המלומדים את הטענות. פסק-דין זה ניתן, אפוא, במסגרת זו.

7. משהסכימו הצדדים לפסיקה לפשרה כוללת הסכמתם גם עמדה, לפיה ההכרעה במחלוקות ביניהם תעשה מבלי שיקבעו ממצאים עובדתיים, ומבלי שתוכרענה שאלות אמינות או מהימנות של איזו מן הגרסאות. הם גם הסכימו מפורשות לכך, שלא יינתנו נימוקים. עמדתם זו משתלבת היטב עם מטרתה העיקרית ותכליתה של הפשרה, לחתור לסיום מהיר ופשוט של המחלוקת, בכוונה לנסות ולאחות את הקרע ככל הניתן, למען יפטרו הצדדים זה מזה כרעים (השוו: רע"א 6756/96 זוננשוילי נ' חוד, חברה לתעשיית מוצרי מתכת בע"מ, דינים עליון נג, 227).
להבדיל מהליך רגיל, שבו לא ניתן להתנות מתן נימוקי הפסק, מותר הדבר בהליך לפשרה (לאיסור ההתניה על חובת מתן הנימוקים בהליך רגיל, ראו: ע"א 4/76 חזום נ' קריצמן, פ"ד לא(1) 340, 346-345 ו350-349-). אכן, לאור טיבו האמור של ההליך אין בדרך-כלל ניתנים הנימוקים, שעמדו ביסוד ההכרעה ונמסרת התוצאה האופרטיבית בלבד (ראו: ע"א 4733/92 חיפה כימיקלים בע"מ נ' פואד חווא, דינים עליון מד, 40; ע"א 1806/90 פיק נ' גיזרי, דינים עליון לה, 184). זוהי גם הגישה המקובלת על בתי המשפט, בבואם לפסוק פיצויים, לפי סעיף 4(ג) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975-. העיקרון בבסיס שתי הוראות החוק דומה (השוו: הצ"ח תשנ"א 319, 322). לגבי סעיף 4(ג) הנ"ל נפסק, כי במסגרת שיקול הדעת הרחב המסור לבית המשפט, די לקבוע סכום כולל ההולם את מלוא נסיבות העניין "ואין הכוונה לסכום שיקבע על יסוד הנמקה מפורטת ..." (ע"א 806/88 טרביה נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, דינים עליון כח, 980; ע"א 757/88 ברמן נ' אילון חברה לביטוח בע"מ, דינים עליון טו, 581).

מן ההסכמה לפשרה בין הצדדים ניתן ללמוד גם, כי ההכרעה אינה חייבת להיות על-פי תוצאת הדין המהותי, שהרי טיבן של פשרות הן "שאין מידת הדין שולטת בהן" (מ' אלון המשפט העברי - תולדותיו, מקורותיו ועקרונותיו, מהד' ג', 152). המטרה היא כאמור לפשט את ההליך ולהחיש את סיומו של הסכסוך. לפיכך: "אם הדין אינו יכול להביא לידי שלום הכרח לעשותו פשרה" (ירושלמי מגילה, פרק ג' הלכה ו'). ואולם, למרות שהמדובר בפסק לפשרה, הרי בחינת טענות הצדדים והאיזונים בין האינטרסים השונים, נעשים מתוך אמות מידה משפטיות מובהקות. כמות שנאמר: "... הפשרה אינה עניין של החלטה שרירותית אלא צריך שתיעשה לאחר שיקול רציני: 'אף הפשרה צריכה הכרע הדעת' (ירושלמי סנהדרין, פרק א' הלכה א')" (המ' 427/78 ע"א 807/77 סובול נ' גולדמן, פ"ד לג(1) 789, 801 מול א'; ראו גם את הנאמר בהרמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כ"ב הלכה ד'). פועל יוצא מכאן הנו, שאין מקום לטעות ולסבור, כי בשל שיקול הדעת הרחב, ימנע בית המשפט מלבסס את הפסק על אדני המצב המשפטי הפורמלי ("פשיטא בעיני, כי בגדרי הפשרה התחשבות בדין היא אפשרית": ע"א 1639/97 אגיאפוליס בע"מ נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה, דינים עליון נה, 532). המצב המשפטי לאשורו משפיע בהחלט על התוצאה, אף אם בהליך הפשרה, להבדיל מפסיקה במתכונת הרגילה, אין הוא הגורם המכריע בהכרח.

ככלות הכל, בבואו לפסוק פשרה בין הצדדים, חותר בית-המשפט להשיג את התוצאה אשר לדעתו היה עליהם, כבעלי דין סבירים והוגנים, לגבש האחד עם משנהו, לו יכלו להגיע להסכמה בכוחות עצמם או באמצעות המגשר. בהקשר לכך נפסק, כי "במסגרת

פסק דין
על דרך הפשרה נדרש בית המשפט לשקול שיקולים המביאים לתוצאה הוגנת, אשר תהווה תוצאה צודקת, בהתחשב בכלל הנסיבות" (ע"א 2745/97 כלל, חברה לביטוח בע"מ נ' בן אבו, דינים עליון נו, 38). משלא עלה בידיהם לגבש לפשרה הולמת, הריהם מבקשים עתה לאוכפה עליהם. המסקנה הסופית בפשרה תגובש, לאחר שינתן משקל הולם וראוי לסיכויים לעומת הסיכונים, ולאחר שישוקללו ויאוזנו הטענות השונות.

8. בתוקף האמור נפסוק ונקבע גם כאן את התוצאה האופרטיבית בלבד. ואולם, לאור המחלוקת העובדתית הקוטבית החלה בין הצדדים, נעמוד על הלך חשיבתנו בקיצור נמרץ, לגבי מקצת הנושאים. בכללם של הדברים מן הראוי לציין, כי המדובר במסכת הסדרים וטענות הנגועה לא רק בחוסר תיעוד בולט, אלא גם במצב שבו הסתום רב על הגלוי.

9. משנה זהירות נקטנו, לגבי כל טענה שלא היה לה עיגון בכתובים. תימוכין לטענות הנתבע בנוגע למשכנתא שנלקחה מבנק טפחות, מצאנו בהתאמה שבין מועד חתימת הוראת הקבע לבין מועד הסרת העיקולים וצווי המעצר. עובדה היא שקודם לכן הוא לא חתם על הוראת קבע ואין ראיה שנשא בתשלום כלשהו. משקל מיוחד הענקנו גם לרשום בנספח ב' לתצהירו של מר פירו, מסמך זה, שנעשה ביום 13.5.87 והחתום בידי שני הצדדים, כולל התחשבנות כללית עד לאותו המועד. לגבי הפלוגתאות דנן פורט בו, כי הנתבע קיבל עד לאותו המועד "סך כולל משכנתא 66,342.-$ עבור דירה ברחוב רבקה 28". פשיטא, שמחיר הדירה הסופי גבוה מהמחיר הנקוב בחוזה (וראו בנוסף בסעיף 7 לכתב התביעה: "התובעים שלמו עבור הדירה סך כולל של 66,342.-$ ..."). עם זאת, לא נעלמה מאתנו העובדה, שחלק מהשיקים חוללו לפני מתן האישור האמור.

10. על יסוד כל חומר הראיות שהגישו הצדדים, טענותיהם בעל-פה וסיכומי באי-כוח הצדדים; ובתוקף ההסכמה הדיונית למתן צו אכיפה ולפסיקת סכומי החיובים הכספיים, על יסוד של פשרה, נקבע בזה כדלקמן:

(א) על הנתבע לרשום לאלתר את הדירה על שם התובעים, בהתאם למפורט בחוזה שבין הצדדים. כמובן שרישום זה מותנה בהמצאת אישורים הנחוצים לפי כל דין (ראו בעניין זה את עמדת פרקליטות המחוז, מטעם רשם המקרקעין, שהוגשה לבית המשפט ביום 8.9.98);

(ב) על התובעים לשלם לנתבע, לסילוק סופי ומוחלט של כל הטענות הכספיות ההדדיות, המפורטות בכתבי הטענות ובתצהירי הצדדים: סך של 65,000.- ש"ח. סכום זה ישולם תוך 90 יום מהיום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית מירבית צמודה, מהיום. כדי לסלק כל ספק מלבב, מובהר בזה, כי על התובעים לשאת גם במלוא יתרת החיוב לבנק טפחות, בשל המשכנתא. הנתבע יהיה זכאי לשיפוי עבור כל סכום שישולם על-ידו בעתיד, כערב להלוואה הנ"ל;

(ג) בתוקף הסכמת באי-כוח הצדדים, בד בבד עם ביצוע רישום זכויות הבעלות בדירה על-שם התובעים, ירשם עיקול על הזכויות הכספיות של הנתבע - התובע שכנגד, לפי פסק-דין זה, אולם זאת עד לסכום הנקוב בסעיף משנה ב' לעיל. העיקול המוטל בזה יהא ניתן למימוש, אם החיוב לא ישולם במלואו, תוך פרק הזמן שנקבע לעיל. עם זאת, אי תשלום הסכום לא ישמש עילה להימנע מלרשום את הדירה, אם יחול עיכוב ברישום מעבר לתקופה שנקבעה לתשלום (בכפיפות לרישום העיקול);

(ד) כל אחד מהצדדים ישא בהוצאותיו המשפטיות. הנתבע ישלם גם את אגרת בית המשפט, לפי שווי תביעה שכנגד בסך של 135,000.- ש"ח, למועד הגשת כתב הגנתו. הגזברות תערוך את חשבון האגרה בהתאם.

ניתן היום, ט' בשבט תש"ס (16.1.00), בהעדר.

המזכירות תשלח אל באי-כוח הצדדים העתקים מאושרים מפסק-דין זה.
מ' גל
, שופט
7

ת"א 1511/98
ת"א 1511/98
בבית המשפט המחוזי בירושלים
לפני: כבוד השופט מ' גל










א בית משפט מחוזי 1511/98 מנשה מזרחי , חנה מזרחי נ' שבתאי פירו (פורסם ב-ֽ 16/01/2000)