פסקי דין על שמעון סיסו

7772-05/11 גמר     13/11/2012




גמר 7772-05/11 מדינת ישראל נ' שמעון סיסו








בית משפט השלום לתעבורה בנצרת



גמ"ר 7772-05-11 מדינת ישראל
נ' סיסו

תיק חיצוני
:
פמ"צ-תע-1111/11




בפני

כב' השופטת
דלית שרון-גרין


מאשימה

מדינת ישראל
באמצעות פרקליטות מחוז צפון


נגד

נאשם
שמעון סיסו
באמצעות ב"כ עו"ד אמירה רינגר



החלטה בטענה מקדמית


לפניי בקשה לביטול כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק לאחר שבמשך זמן ארוך לא הועברה להגנה רשימת חומר חקירה, כמשמעותה בפסיקה. כמו כן, לא הועבר להגנה חומר חקירה שעניינו מסמכים רפואיים שונים, שיש בהם כדי להשפיע בשאלת הקשר הסיבתי שבין תאונת הדרכים לבין מותו של המנוח.

טענות הצדדים
ביום 27.10.12 הגישה ההגנה את בקשתה לבטול כתב האישום מטעמי הגנה מן הצדק, לפיה למרות שפנתה לתביעה פעמים רבות וביקשה לקבל רשימת חומר חקירה, על אף פניותיה לבית המשפט לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי התשמ"ב – 1982, וחרף החלטות בית המשפט בעניין, טרם קיבלה לידיה רשימת חומר חקירה, התואמת את דרישות החוק והפסיקה.

עוד טענה המבקשת כי במהלך שמיעת פרשת התביעה התגלה במספר עדויות, כי קיים חומר חקירה נוסף שלא הועבר לעיונה. כך, למשל, לעניין ברור זהותו של בוחן נוסף שהיה בזירת הארוע, וכך בעיקר, בנושא חומר רפואי שנחשף במהלך עדויות רופאים שונים.

בבקשתה, הדגישה ההגנה, כי אי העברת חומר חקירה כנדרש ורשימה מסודרת בעניינו, פוגעת בהגנתו של הנאשם, שחלק מהותי ממנה נוגע לשאלת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין מות המנוח, שבגופתו לא נערכה נתיחה לאחר המוות.
מכאן, לטעמה של ההגנה, אשר נקטה בכל דרך חוקית אפשרית ובאורך רוח, לא נותרה בידיה ברירה אלא לפנות בבקשה לביטול כתב האישום, נוכח התנהלותה השערורייתית של המאשימה המהווה פגם מהותי בהליך המשפטי ופוגעת בהגנתו של הנאשם, וזאת מחמת הגנה מן הצדק.

בתגובתה טענה המאשימה נגד מועד העלאת הטענה המקדמית על ידי ההגנה ותמכה זאת בחלק מדברי ההסבר לתיקון 51 לחסד"פ, המתייחס לטענה של הגנה מן הצדק. עוד הוסיפה המאשימה כי עפ"י הפסיקה יש לקבל את הטענה במקרים חריגים בלבד כאשר הפגיעה היא "חריפה" והתנהגות הרשות הינה שערורייתית. המאשימה סקרה את התפתחות הפסיקה והחקיקה בטענה של הגנה מן הצדק וטענה כי במקרה דנן תחושת הצדק לא נפגעה מאחר שאין מדובר "בפגם מהותי היורד לשורש ההליך ומכתים אותו בחוסר הגינות או אי צדק".

יתר על כן, כך נטען, המאשימה לא נהגה בחוסר תום לב או בכוונת זדון ויכולתו של הנאשם להתגונן לא נפגעה. לטענת המאשימה מקורה של בקשה זו אינו ענייני והמאשימה פעלה לשם תיקון החוסר והפגמים שנמצאו בנוגע לחומר החקירה, ככל יכולתה. אי העברת חומר החקירה המבוקש מקורו, לטענת המאשימה, באי הבנה ובטעויות ואין בכך כדי לגרום לביטולו של כתב האישום, נוכח העובדה כי בכתב האישום מיוחסת למבקשת עבירה של גרם מוות ברשלנות, מה עוד שאין לבקשתה של ההגנה כל תימוכין בחוק ובפסיקה.
עוד הוסיפה המאשימה כי היא פועלת להשלמת החומר הרפואי החסר ולהכנת רשימת חומר החקירה כהלכתה.
אשר על כן, בקשה המאשימה לדחות את הבקשה לביטול כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק.

בתגובתה לתשובת המאשימה הבהירה ההגנה שוב כי פנתה בבקשות לקבלת חומר החקירה זה מכבר, בקשותיה התקבלו ע"י ביהמ"ש אך לא קוימו ע"י המאשימה. כמו כן, הוסיפה המבקשת בקשה חלופית לקבלת הטענה המקדמית, כך שאם זו לא תענה יקבע בית המשפט כי המאשימה לא מילאה אחר החלטותיו ויפעיל את סעיף 6 (1) לפקודת ביזיון בית המשפט.





דיון והכרעה
הגנה מן הצדק - הכלל
אף טרם עיגונה של הטענה המקדמית של הגנה מן הצדק בחוק נקבע בע"פ 3737/97 יפת נ' מדינת ישראל
פ"ד נ(2), 221 (להלן "פרשת יפת"), כי הטענה של הגנה מן הצדק תתקבל רק במקרים קיצוניים וחריגים ביותר, בהם קיום ההליך הפלילי פוגע מהותית בתחושת הצדק וההגינות. הקריטריון שנקבע בפרשת יפת לבחינת הרשות, הוא "התנהגותה הבלתי נסבלת" של רשות התביעה (ראו גם יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים (חלק שני – הליכים שלאחר הגשת כתב האישום, א), 2009 עמ' 1339 – 1341 והפסיקה שם). בע"פ 4855/02 מדינת ישראל
נ' ישראל בורוביץ (2005, עמ' 807 – 808 (להלן "פרשת בורוביץ") נקבע, כי שאלת החלתה של ההגנה מן הצדק על מקרה נתון טעונה בחינה בת שלושה שלבים. בשלב הראשון על בית המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו. בשלב השני על בית המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. בשלב זה נדרש בית המשפט לאזן בין האינטרסים השונים הכרוכים בקיומו של ההליך הפלילי תוך שהוא נותן את דעתו על נסיבותיו הקונקרטיות של ההליך שבפני
ו. בשלב השלישי, מששוכנע בית המשפט כי קיומו של ההליך הפלילי אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון אם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים יותר מביטול של כתב האישום.

מן הכלל אל הפרט
אין עוררין על כך שמחובתה של התביעה להכין רשימת חומר חקירה בהתאם לחוק ולפסיקה ולהעבירה להגנה, עם כל חומר החקירה עצמו (בסייגים המקובלים), מייד עם דרישת האחרונה, לאחר הגשת כתב האישום.

צודקת ההגנה בטענתה כי העלתה את דרישתה זה מכבר, ואין מחלוקת כי בעת הגשת בקשתה זו, טרם קיבלה ההגנה לידיה את מלוא חומר החקירה ואף לא רשימת חומר חקירה העונה על דרישות החוק, וזאת למרות החלטות בית המשפט בעניין זה.



בנוסף, לא יכולה להיות מחלוקת כי העדרו של חומר חקירה בדבר מצבו הרפואי של המנוח עובר לפטירתו והעדרה של רשימה מסודרת של חומר חקירה, שעה שהנאשם כופר בקשר הסיבתי בין התאונה לבין מות המנוח – עלולים לפגוע ביכולתה של ההגנה לנהל את ההליך הפלילי באופן הוגן וראוי.

במהלך עדותו של דר' רקייר, אחד מעדי התביעה, הופתעו ב"כ הצדדים מחומר שהחזיק העד, שנטען כי לא היה ברשותו של מי מהם. העד, באדיבותו, הציע את עזרתו בצילום החומר, שככל הנראה לא היה סרוק במחשבי בית החולים, אלא היה שמור במקום אחר כלשהו. בהתאם להצעתו, הוריתי לתביעה להתלוות לעד ולקבל לידיה את החומר החדש.

בסופו של יום, בעת כתיבת החלטה זו, הועברה להגנה רשימה סבירה של חומר החקירה וכן הודע כי החומר שהחזיק דר' רקייר איננו חומר חדש אלא חומר שנמצא זה מכבר בידי התביעה, הועבר לידי ההגנה לפני זמן רב, והועבר שנית בימים אלה.

העבירות המיוחסות לנאשם הינן חמורות מאד, והאינטרס הציבורי מחייב בירורן עד תום.
בהתנהלות התביעה, כמתואר בבקשה שלפניי, נפלו פגמים הגורמים לפגיעה בתחושת הצדק וההגינות. משכך, עלי לבדוק האם ביטול כתב האישום הינו הסנקציה המתאימה, או שמא קיימים אמצעים מתונים ומידתיים יותר.

באיזון שבין האינטרס הציבורי לבין האינטרסים של הנאשם, לאחר שהושלמה העברת החומר המבוקש להגנה, קרי, רופאו הפגמים, אני סבורה שאין מקום לביטול כתב האישום.

אין בלבי ספק כי לא היה בידי המאשימה חומר אותו הסתירה מפני ההגנה.
באותה מידה של ודאות אני סבורה כי המאשימה לא עשתה די על מנת שיהא בידיה כלל חומר החקירה במועד, ובכלל זה רשימת חומר חקירה ערוכה כנדרש.




לפיכך, ולנוכח השתלשלות העניינים, אני מתירה להגנה לברר האם בשלב זה ונוכח החומר שקיבלה, יש צורך לחקור בשנית עדים מסויימים שכבר סיימו עדותם.
אם תודיע ההגנה תוך 14 יום כי אכן קיימים עדים כאלה – יוזמנו אלה להשלמת עדותם, בנוגע לנקודות הנובעות מקבלת החומר החדש בלבד.

כמו כן, אני מוצאת כי השתלשלות העניינים פגעה ביכולת ההגנה להערך כראוי, שבשה את רצף שמיעת הראיות וגרמה לקיומן של ישיבות מיותרות, באופן שמצדיק פיצוי ההגנה, ועל כן אני פוסקת להגנה הוצאות בסך 1,000 ₪, שישולמו תוך 30 יום מהיום.

אני סבורה שאין מקום להחלת פקודת ביזיון בית המשפט.


בכפוף לסייגים האמורים לעיל, אני דוחה את הבקשה.

המזכירות תעביר החלטתי זו לצדדים בפקס


ניתנה היום, כ"ח חשון תשע"ג, 13 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.








גמר בית משפט לתעבורה 7772-05/11 מדינת ישראל נ' שמעון סיסו (פורסם ב-ֽ 13/11/2012)