פסקי דין על אברהם צחי | פסקי דין על מאיר מויאל | פסקי דין על אברהם ניב |

5121/12 רעא     19/11/2012




רעא 5121/12 אברהם צחי נ' מאיר מויאל, אברהם ניב




החלטה בתיק רע"א 5121/12

בבית המשפט העליון


רע"א 5121/12



לפני:

כבוד השופטת ע' ארבל


המבקש:
אברהם צחי



נ


ג


ד



המשיבים:

1. מאיר מויאל



2. אברהם ניב


בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בירושלים מיום 31.5.12 בע"א 49060-11-11 שניתן על ידי כבוד השופטים נ' בן אור, ר' יעקובי, ר' וינוגרד

בשם המבקש:
עו"ד א' עוזרי

החלטה


בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים נאוה בן אור, רפאל יעקובי, רם וינוגרד), בע"א 49060-11-11 שניתן ביום 31.5.12.

1.
בשנת 1998 כרתו הצדדים הסכם מכר מקרקעין וכן הסכם שיתוף. במסגרת ההסכמים מכר המשיב 1 (להלן:
המשיב
) למבקש ולמשיב 2 (להלן:
הרוכשים
) מגרש ששטחו 700 מ"ר באזור תעשיה מישור אדומים (להלן:
הנכס או המגרש
) במטרה לבנות על המגרש מבנה משותף. היות שהתמורה – בתחילה בהסכמת המשיב ולאחר מכן מכורח המציאות – לא שולמה במלואה, הזכויות בנכס לא הועברו על שם הרוכשים. עם זאת הרוכשים החלו להחזיק במגרש ואף בנו עליו מבנה (להלן:
המבנה
). בשנת 2001, כשכבר נתגלעו בין הצדדים מחלוקות באשר לעמידת הרוכשים בהתחייבויותיהם, השכירו הרוכשים את המבנה לחברה שאיננה צד להליך. אולם, לפי דרישת המשיב, דמי השכירות הועברו בפועל אליו ולא לרוכשים. בשנת 2004 כשהחברה השוכרת עזבה את המבנה, השכיר המשיב בעצמו את המבנה לשוכר נוסף. שתי התקופות בהן גבה המשיב את דמי השכירות מהשוכרים נמשכו בסך הכל 33 חודשים (להלן:
תקופת השכירות
). משהגישו הצדדים תביעה ותביעה שכנגד לבית משפט השלום, כשכל צד טען להפרת ההסכמים על-ידי הצד השני, קבע בית המשפט, בין היתר, כי יש לזקוף את דמי השכירות ששולמו על-ידי החברה השוכרת למשיב על חשבון חובם של הרוכשים למשיב, חוב שנוצר עקב אי תשלום התמורה במלואה. זאת, בהתבסס על הקביעה לפיה הסכם המכר המעביר את הזכויות בנכס לרוכשים עמד בתקופת השכירות בתוקף, ומשכך לא היה המשיב זכאי לדמי השכירות.

2.
המשיב הגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, שהמחוזי קיבל את הערעור ביחס לדמי השכירות. בית המשפט קבע כי מאחר שההחזקה בנכס הייתה עתידה, על-פי הסכם המכר, לעבור לרוכשים רק לאחר ביצוע התשלום השני על-ידי הרוכשים אשר בפועל לא בוצע, הרי שבתקופת השכירות ההחזקה בנכס הייתה בידי המשיב וממילא הוא היה זכאי לדמי השכירות. משכך נקבע כי אין לקזז את דמי השכירות שהמשיב גבה מחוב הרוכשים למשיב. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מוגשת בקשת רשות הערעור שלפניי.

3.
בבקשתו טוען המבקש כי עניינו מעלה מספר שאלות בעלות חשיבות ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים. הוא מטעים כי ערכאת הערעור ביססה את הכרעתה על טענה חדשה שלא הועלתה בפני
הערכאה הדיונית, טענה לפיה ההחזקה בנכס לא נמסרה לרוכשים ולכן היה המשיב זכאי לגבות את דמי השכירות. לטענת המבקש, התבססותו של בית המשפט המחוזי על טענה חדשה סותרת הלכה פסוקה. בנוסף, המבקש טוען כי במקרה שלפנינו נדרשת התערבותו של בית משפט זה לקביעת מבחנים להעברת ההחזקה במקרקעין. בהקשר זה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי עת שהתבסס בבחינת שאלת ההחזקה על ההסכם הקובע כי ההחזקה תעבור לרוכשים רק לאחר ביצוע התשלום השני, שכן היה על בית המשפט לבחון את השאלה על-פי התנהגות הצדדים, אשר לטענת המבקש, מצביעה בבירור על העברת ההחזקה לרוכשים. כראיה לדבריו מציג המבקש את החיוב בתשלומי ארנונה שהוטל על הרוכשים כמחזיקים במקרקעין. כמו כן, טוען המבקש כי בבית המשפט המחוזי נגרם לו עיוות דין משווע, המצדיק מתן רשות ערעור, שכן פסיקת בית המשפט המחוזי יוצרת מצב בלתי נסבל בו המשיב נהנה מפירות השקעתם של הרוכשים.

4.
עיינתי בבקשה ומצאתי כי דינה להידחות. כידוע, כדי לקבל רשות ערעור על המבקש להראות כי בקשתו אינה תחומה בעובדותיו של מקרה ספציפי, וכי ההכרעה בה מעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים (ר"ע 103/82
חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ
, פ"ד לו(3) 123 (1982)). לטענת המבקש, בית המשפט המחוזי סטה מהלכה קיימת בעניין קבילותן של טענות חדשות המועלות לראשונה בפני
ערכאת הערעור. אולם, טעות ביישום הדין (ככל שאכן נפלה טעות, ואיני חווה דעה בעניין זה) אינה מהווה שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים וממילא איננה מצדיקה מתן רשות ערעור (רע"א 4976/96
אומגה סחר בינלאומי וכח אדם בע"מ נ' ואזנה
(לא פורסם, 18.11.1996)). יתר על כן, שאלה של קבלת טענות חדשות על-ידי ערכאת ערעור היא שאלה בעלת אופי דיוני, אשר ככלל ערכאת ערעור, לא כל שכן ערכאת ערעור "בגלגול שלישי", לא תתערב בה (רע"א 973/07
בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' בן אליעזר
, פס' ה' להחלטה (לא פורסם, 14.3.2008)).

5.
באשר לטענת המבקש, לפיה נדרשת התערבותו של בית משפט זה לשם קביעת קריטריונים לזיהוי של החזקה במקרקעין, יובהר כי גם אם טענה זו ראויה לליבון באופן עקרוני, לא היה בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור במקרה ספציפי זה. זאת, מאחר וגם בית המשפט המחוזי לא חלק על כך שההחזקה בנכס עברה לרוכשים, אלא שנקבע כי ההחזקה עברה בניגוד לחוזה, וממילא הזכויות בנכס, לרבות הזכות להשכירו, נותרו בידי המשיב (ראו פס' 17 לפסק הדין). כידוע, שאלה, עקרונית ככל שתהיה, שלא נדרשה להכרעתה של הערכאה הקודמת אינה יכולה להוות עילה למתן רשות ערעור (רע"א 2508/06 כהן נ' לוי , פס' 4 להחלטה (לא פורסם, 27.9.06)).

6.
באשר לטענת עיוות הדין, הלכה פסוקה היא כי טענה של עיוות דין עשויה להצדיק מתן רשות ערעור אך ב"מקרים נדירים ביותר, שבהם תחושת הצדק שבקשת רשות לערער מעוררת בפני
השופט הדן בה היא כל כך חזקה, עד שהוא יכול ליטול היתר לעצמו לחרוג מהכללים" (ד"ר ש' לוין
תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד
, עמ' 216 (מהדורה שנייה, 2008); רע"א 5165/09
נכסי רמלה 3 בע"מ נ' אשבת חברה לבניית מבני תעשייה בע"מ
פס' ז' להחלטה (לא פורסמה, 13.9.09)). אינני סבורה שהחלת אמת מידה זו על המקרה הנוכחי מצדיקה היעתרות לבקשה. בית המשפט המחוזי בחן את היחסים החוזיים המורכבים בין הצדדים וקבע כי בתקופה הרלוונטית הזכות בנכס היו בידי המשיב. לא מצאתי כי יש בקביעה זו כדי לגרום למבקש עיוות דין.



הבקשה, איפוא, נדחית. אין צו להוצאות.


ניתנה היום, ה' בכסלו תשע"ג (19.11.12).



ש ו פ ט ת

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

12051210_b01.doc

עכ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il








רעא בית המשפט העליון 5121/12 אברהם צחי נ' מאיר מויאל, אברהם ניב (פורסם ב-ֽ 19/11/2012)