פסקי דין על ד"ר אבירם נצר | פסקי דין על משרד הבריאות | פסקי דין על ד"ר בועז לב | פסקי דין על פרופ' חיים הרשקו ואח' |

55424-05/12 עתמ     14/11/2012




עתמ 55424-05/12 ד"ר אבירם נצר נ' משרד הבריאות, ד"ר בועז לב, פרופ' חיים הרשקו ואח'








בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים
לפני כב' השופט י' נועם

עת"מ 55424-05-12 נצר נ' משרד הבריאות
ואח'





העותר
ד"ר אבירם נצר
ע"י ב"כ עוה"ד עופר דורון
ומוריה שלו


נגד

המשיבים
1.

משרד הבריאות

2.

ד"ר בועז לב
, המשנה למנכ"ל משרד הבריאות

3.

פרופ' חיים הרשקו, נציב קבילות הציבור במשרד הבריאות

4.

יחידת הדין המשמעתי במשרד הבריאות
באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים
(אזרחי)


פסק-דין

1.
לפניי עתירה מינהלית שבה מלין העותר, רופא בכיר וסגן מחלקת אף-אוזן-גרון בבית-החולים רמב"ם בחיפה (להלן –
בית החולים
), על ההחלטה להגיש נגדו קובלנה משמעתית לפי סעיף 41 לפקודת הרופאים [נוסח חדש], תשל"ז-1976 (להלן –
פקודת הרופאים
או
הפקודה
); וכן נגד פגמים מינהליים שנפלו, לדידו, בהליך שהתקיים על-ידי חברי "צוות בדיקות" אשר הוקם בבית-החולים עובר להגשת הקובלנה המשמעתית, שעל-יסוד המלצותיו הוחלט להגיש את הקובלנה.


על-פי החלטה מקדמית, נתבקשו הצדדים להתייחס לשאלת סמכותו של בית-משפט לעניינים מינהליים לדון בעתירה דנן, והגישו בעניין זה טיעונים בכתב.

2.

המערער טוען
, כי הנושא הנדון בא בגדר תחום "הסדרת עיסוק" המופיע בפריט 21 (10) לתוספת הראשונה בחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן –
חוק בתי משפט לעניינים מינהליים
), אשר מפנה לפקודת הרופאים באופן גורף ומקנה לבית-משפט זה סמכות לדון בכל העניינים הנובעים מהפקודה, למעט בערעור על החלטה למתן צו נגד רופא לפי סעיף 41 לפקודת הרופאים, לאחר שנתקבלה קובלנה משמעתית בעניינו, שאז נתונה הסמכות לבית-המשפט המחוזי, לפי סעיף 47 לפקודה. העותר מדגיש, כי זכות ערעור לפי סעיף 47 כאמור קמה רק לאחר שנוהל הליך משמעתי נגד רופא לפי הפקודה, בעוד שבענייננו מדובר בהשגה על עצם ההחלטה המינהלית להגיש קובלנה משמעתית, שהתקבלה לאחר הפעלת שיקול-דעת מינהלי, בטרם הגשת ובירור הקובלנה. לדידו, הליך משמעתי על-פי פקודת הרופאים הִנו הליך מעין פלילי; ובדומה להליך הפלילי, גם בהליך המשמעתי – השגות על עצם ההחלטה להעמיד לדין ניתן להעלות לפני בית-המשפט המינהלי, בעתירה נגד שיקול הדעת העומד בבסיס ההחלטה על הגשת קובלנה. עוד גורס העותר, בין-השאר, כי יש להקיש בענייננו מפסק-דינו של בית-המשפט העליון בבג"ץ 3157/10
שרגאי נ' המשנה למנכ"ל הבריאות ואח'

(29.4.10); להלן –
עניין שרגאי
). באותו הליך הוגשה לבג"ץ עתירה נגד החלטה שלא להעמיד רופא לדין משמעתי; ובית-המשפט העליון מחק את העתירה, בציינו כי רשם לפניו את הודעת העותרים בדבר קיומו של סעד חלופי, בדרך של הגשת עתירה לבית-המשפט לעניינים מינהליים. בנוסף מבקש העותר להסיק גזירה שווה מהשוואת ההחלטה בעניינו להחלטה בדבר העמדת עורך-דין לדין משמעתי, לפי חוק לשכת עורכי-הדין, התשכ"א-1961 (להלן –
חוק לשכת עורכי-הדין
), אשר לפי הפסיקה הִנה החלטה בעניין "הסדרת העיסוק", לפי פריט 21(5) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, שניתן להשיג עליה בדרך של עתירה מינהלית. לחלופין, מבקש העותר להעביר את הדיון לערכאה המוסמכת, ככל שיוכרע כי בית-משפט זה נעדר סמכות לדון בעתירה.

3.

המשיבים טוענים
, כי ההחלטה להגיש קובלנה משמעתית נגד רופא אינה באה בגדר תחום "הסדרת עיסוק" לפי פריט 21(10) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, שכן עניינה של ההחלטה הוא
הליך משמעתי
, שלגביו נקבע הסדר מיוחד בסעיף 47 לפקודת הרופאים, המחריג את סמכותו של בית משפט זה, כאמור בדברי ההסדר להצעת חוק בתי המשפט לעניינים מינהליים (תיקון מס' 8), התשס"ד-2004 (ה"ח הממשלה 77, 302-301). הם נסמכים בעניין על פסק-הדין שניתן בעת"מ (י-ם) 961/07
גונן שגב נ' משרד הבריאות

(7.8.08)), אשר קבע, כי הליכים משמעתיים לפי פקודת הרופאים אינם בגדר "הסדרת עיסוק" לפי פריט 21(10) הנ"ל. נוכח האמור גורסים המשיבים, כי דין ההחלטה נושא העתירה להתברר בבתי-המשפט הכלליים; וכי מדובר בהחלטת ביניים שהדין לא מקנה זכות ערעור עליה. בנוסף, לעמדת המשיבים, פסק-הדין בעניין
שרגאי
אינו רלבנטי לענייננו, היות שבאותו מקרה נתקפה החלטה שלא להמשיך בניהול קובלנה, המהווה החלטה מינהלית שמסיימת את הטיפול בקובלנה, בעוד שבענייננו נדונה החלטה שבעקבותיה נפתחו נגד העותר הליכים משמעתיים, שטרם באו לסיומם.

4.
דין העתירה להימחק על-הסף, זאת מחמת סעד חלופי העומד לרשות העותר להעלות את טיעוניו במסגרת ההליכים המשמעתיים.

את הטענות בדבר ההחלטה להעמידו לדין משמעתי ובאשר לפגמים שנפלו, לדידו, בהליך המינהלי אשר קדם להחלטה זו – יכול העותר להעלות במסגרת ההליך המשמעתי המתנהל נגדו לפי סעיפים 47-41 לפקודת הרופאים; וככל שתידחנה טענות אלו ויוטל על העותר צו לפי סעיף 41 לפקודה – ניתן יהיה להלין על כך במסגרת הערעור על ההחלטה שתתקבל בתום בירור הקובלנה, לפי סעיף 47 לפקודת הרופאים.

כך נהוג אף בעניין הביקורת השיפוטית על עתירת נאשם נגד החלטה להעמידו לדין פלילי,
במובחן מעתירה המוגשת בעניין החלטה שלא להגיש כתב אישום. בפסיקת בית-המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, צוין, כי הליכי החקירה והאישום אמנם מהווים גם "הליך מינהלי", שחלים עליו כללי הפיקוח של בית המשפט העליון; אולם בצד זאת נפסק, כי סמכות זו של בג"ץ הִנה סמכות שבשיקול דעת, ומקום שבו בידי העותר סעד חלופי – יימנע ככלל בית-משפט זה מלדון בעניין (בג"ץ 6136/06
ארנון פרי נ' היועץ המשפטי לממשלה
(10.9.06)). עוד הובהר, כי "
בית הדין, בדונו בהליך הפלילי, וככל בית משפט פלילי, רשאי ומוסמך לדון לא רק בטענות המכוונות ישירות כנגד האישום הפלילי, אלא אף בהשגות על התנהלותן של רשויות המינהל טרם הגשתו של כתב אישום
"; וכי לאור האמור, בהיעדר טעמים מיוחדים, "
דרך המלך להעלאת טענות כנגד הפגמים שנפלו בהגשת כתב אישום (כולל בשלב החקירה) הינה במסגרת ההליך הפלילי גופו
" (בג"ץ 9131/05
ניר עם כהן ירקות אגודה שיתופית חקלאית בעמ' נ' מדינת ישראל – משרד התעשייה המסחר והתעסוקה
(6.2.06)). היות שהליכי המשמעת הנדונים בעתירה הִנם הליכים מעין פליליים, ראוי ליישם כלל זה גם במקרה שלפנינו.


מהטעם האמור, אין בפסק-הדין בעניין
שרגאי
, שעליו נסמך העותר, כדי לשנות ממסקנה זו; וראוי לאבחן בין שני המקרים. בעניין
שרגאי
הוגשה העתירה נגד החלטה
שלא להמשיך
בהליכים משמעתיים נגד רופא, וזאת במובחן מההחלטה העומדת במוקד העתירה דנן –
החלטה להגיש קובלנה משמעתית
נגד העותר. בעוד שבעניין
שרגאי
ההחלטה נושא העתירה סיימה את ההליך, כך שלא ניתן היה לברר את הטענות המועלות לגביה אלא באמצעות הגשת עתירה; בענייננו ניתן לדון בטענות העותר באשר לסבירות ההחלטה להעמידו לדין משמעתי – בפורום הדן בקובלנה לגופה, כך שעומד לעותר, אפוא, סעד חלופי בעניין זה.


הוא הדין גם באשר לפסקי-הדין הדין שאליהם הפנה העותר, לגבי הביקורת השיפוטית בעניין העמדתו של
עורך-דין
לדין משמעתי (בג"ץ 11213/05
פלונית נ' ועדת מחוז תל אביב של לשכת עורכי הדין בישראל
(20.7.06); בג"ץ 6744/06
עו"ד חיים אינדיג נ' ועד מחוז תל אביב של לשכת עורכי הדין
(26.9.06); ובג"ץ 208/08
יהודה זהבי, עו"ד נ' לשכת עורכי הדין בישראל
(18.8.08)). בפסיקה האמורה נקבע, כי החלטה מינהלית שלא להגיש קובלנה נגד עורך-דין באה בגדרו של תחום "הסדרת עיסוק" לפי פריט 21(5) לתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים. ואולם, בפסקי-הדין הללו לא נדונה שאלה כגון זו הניצבת בענייננו, קרי – תקיפת
החלטה להגיש קובלנה משמעתית
נגד העותר; והם עסקו בשאלת
אי-העמדה לדין
(בדומה לעניין
שרגאי
), או בשאלת העמדתו לדין של אחר, כאשר העותר אינו צד להליכי המשמעת. במובן זה, אף במקרים אלו לא עמד לעותרים דשם כל הליך אחר שבו ניתן היה לברר את טענותיהם – פרט להגשת עתירה; וזאת בשונה, כאמור, מהמקרה שלפנינו, שבו עומד לעותר סעד חלופי.

5.
אשר על כל האמור לעיל, אני מוחק את העתירה על הסף, מחמת קיומו של סעד חלופי העומד לעותר.

הואיל ולא התקיים דיון לגופו של עניין, אין צו להוצאות.


המזכירות תמציא עותק מפסק-הדין לב"כ הצדדים בפקסימיליה.

ניתן היום,
כ"ט בחשון תשע"ג, 14 בנובמבר 2012, בהיעדר הצדדים.














עתמ בית משפט לעניינים מנהליים 55424-05/12 ד"ר אבירם נצר נ' משרד הבריאות, ד"ר בועז לב, פרופ' חיים הרשקו ואח' (פורסם ב-ֽ 14/11/2012)