פסקי דין על מלכה יורם | פסקי דין על א. דרדרי | פסקי דין על דרדרי אליעזר | פסקי דין על קינן חנוך |

325/06 א     18/11/2012




א 325/06 מלכה יורם נ' א. דרדרי בע"מ, דרדרי אליעזר, קינן חנוך








בית משפט השלום בצפת



ת"א 325-06 מלכה יורם
נ' א. דרדרי בע"מ
ואח'




בפני

כב' השופטת
רבקה איזנברג


התובע

מלכה יורם


נגד

הנתבעים
1.

א. דרדרי בע"מ
2.

דרדרי אליעזר
3. קינן חנוך




פסק דין



1.
בפני
תביעה כספית על סך 77,260 ₪, יתרת חוב שנותרה, לטענת התובע, בגין עבודות חשמל שביצע עבור הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), אשר בנתה מעון יום במושב מרגליות. נתבע 2 הינו בעל מניות ומנהל הנתבעת. נתבע 3 היה בזמנים הרלוונטיים המפקח על העבודות מטעם הנתבעת.

2.
לטענת התובע- בעקבות פניית נתבעים 2-3, התקשר עם הנתבעים בהסכם לביצוע עבודות חשמל מיום 29.9.98 (להלן: "ההסכם"). התובע הפנה למועדי התשלום, כמפורט בנספח א' להסכם. לטענת התובע, סוכם כי לאחר השלמת כל שלב, יגיש לנתבעים סיכום חשבון אשר ישולם תוך 60 יום מעת הגשתו. לטענת התובע, כבר מלכתחילה לא עמדו הנתבעים בתשלומים במועד ואולם למרות זאת, המשיך בעבודות וסיים את העבודות שביצוען היה תלוי בו כבר ב- 5/99. התובע טען, כי לצורך השלמת העבודות של חיבור חשמל על ידי חברת חשמל וחיבור של חברת בזק, המתין לסיום עבודות חוץ על ידי הנתבעים ואספקת טופס 4. לטענת התובע, רק ביום 27.6.99 התקבל במשרדי הפיקוח, טופס 4, ולפיכך בוצע סיור מסירה במעון רק ביום 22.7.99. בסיום הסיור, נדרש התובע להשלים מס' עבודות ולאחר השלמתן חובר המבנה במהלך 8/99 על ידי חברת חשמל. התובע טען, כי לבקשת הנתבעים, ביצע השלמת עבודות ב- 9/99 ולפיכך המבנה נמסר רשמית רק ב- 30.11.99. לאור האמור טען התובע, כי התביעה לא התיישנה בעת הגשתה. לטענת התובע, מתוך הסכום שהיה אמור לקבל בסך 46,439 ₪, שולם לו סכום של 32,078 ₪ בלבד ולפיכך, נותרה יתרת חוב של 14,361 ש"ח. לטענת התובע, מאחר שכתוצאה מהחוב נקלע חשבונו בבנק ליתרת חובה, יש לחייב את הנתבעים בסכום קרן החוב בצירוף הריבית בה חויב חשבונו בבנק בשיעור 19.7% בתוספת הפרשי הצמדה על הקרן והריבית ובתוספת מע"מ, סה"כ 77,260 ₪.


לטענת התובע, כל התנהלותו נעשתה מול נתבעים 2-3 ולכן, יש להרים את מסך ההתאגדות מעל הנתבעת
ולחייב את הנתבעים 2-3 בסכום החוב. התובע הוסיף, כי נתבעים 2-3 הבטיחו לו שהנתבעת תפרע את מלוא התחייבויותיה וכי הם שגרמו לכך שלא תפרע את החוב. לפיכך, טען התובע, כי מעשיהם של נתבעים 2-3, גובלים במרמה ויש להטיל עליהם אחריות באופן אישי לחוב הנתבע.

3.
הנתבעים טענו, כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנותה שכן המדובר בהסכם משנת 98, העבודות הסתיימו ,לטענת התובע עצמו, ב- 5/99 וחשבון סופי שהוגש ביום 15.6.99. מאחר שהתביעה הוגשה רק ב- 28.9.06 טענו הנתבעים כאמור
כי התביעה התיישנה.


הנתבעים הוסיפו, כי גם אם ייקבע שהתביעה לא התיישנה, הרי שיש לדחותה בשל השיהוי בהגשתה. הנתבעים טענו כי בשיהוי בהגשת התביעה, יש להעיד על חוסר תום ליבו של התובע ועל הפגיעה בהסתמכותם ואינטרס הצפיות שלהם.

בנוסף, טענו נתבעים 2-3 כי דין התביעה כנגדם להידחות מחמת העדר יריבות. הנתבעים הפנו לכך שהתובע לא עתר להרמת מסך, אשר ממילא תעשה רק בנסיבות חריגות, ואלו לטענתם, לא התקיימו במקרה דנן. הנתבעים 2-3 טענו כי כל התנהלותם נעשתה מתוקף תפקידם אצל הנתבעת ובשמה של הנתבעת ולפיכך יש לדחות את התביעה כנגדם.


לגופם של דברים טענו הנתבעים, כי שולמו לתובע כל הסכומים ויתרת החוב האחרונה שנותרה עמדה על סך 18,487 ₪, אשר אף היא שולמה לתובע ביום 31.8.99.


הנתבעים טענו, כי התובע לא סיים את כל העבודות ואת התחייבויותיו על פי ההסכם ולפיכך, נאלצה הנתבעת לסיים את העבודות בעצמה. בענין זה הפנו הנתבעים לכך שגם לאחר שנת הבדק, נותרו עבודות שעדיין לא תוקנו על ידי התובע. לטענת הנתבעים כתוצאה מהעיכוב בהשלמת העבודות, נגרמו לנתבעת נזקים בגין עיכוב תשלומים שהיתה אמורה לקבל מהמזמינה, וכן בגין עבודות שנאלצה לבצע בעצמה. הנתבעים טענו כי סך הנזקים שגרם התובע לנתבעת עמד על סך של 18,422 ₪.

4.
מטעם התובע הוגש תצהירו של התובע, תצהיר שרון כברי אשר עבד עם התובע בפרויקט, ותצהירו של מוחמד מהרג', אשר אף הוא עבד עם התובע בפרויקט.


מטעם הנתבעים הוגשו שני תצהירים של נתבע 2 וכן תצהירו של נתבע 3.


דיון
:

5.
בתאריך שנקבע לשמיעת העדויות, הודיעו הצדדים כי הגיעו להסכמה שפסק הדין יינתן על בסיס החומר שתיק, ללא שמיעת וחקירת העדים.
הסכמת הצדדים קיבלה תוקף של החלטה.

6.
בראשית הדברים אתייחס לטענות לדחיית התביעה מחמת התיישנות, שיהוי , או העדר יריבות, שהעלו הנתבעים.



לא מצאתי לדחות את התביעה מחמת התיישנותה.
סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע:


תחילת

" תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה ".
עילת התובענה פירושה, מכלול העובדות החיוניות לביסוס עילת התביעה ושבלעדיהן, לא ניתן להגיש את התביעה. כשעילת התביעה היא הפרת חוזה, מתגבשת עילה זו ביום שכלול ההפרה ולא ביום יצירת החוב (ע"א 3599/94 שמעון יופיטר ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ פ"ד נ(5) 423).
לאור האמור, לצורך קביעת מועד היווצרות העילה, ממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות, יש לקבוע מה הוא מועד הפרת ההסכם. דהיינו, מה המועד בו הייתה אמורה הנתבעת לשלם לתובע עבור ביצוע העבודות. לפיכך, אין רלוונטיות למועד כריתת ההסכם, אלא למועד השלב האחרון- סיום העבודות, שהרי רק 60 יום לאחר מכן הייתה אמורה הנתבעת לשלם לתובע את החשבון האחרון.
עוד אציין, כי ההלכה הינה שיש לפרש הוראות המונעות, או חוסמות אדם מפנייה לערכאות ובכללן את דיני ההתיישנות במשורה וזאת לאור זכות הגישה לערכאות שהוכרה כזכות חוקתית ממדרגה ראשונה. ראה

ע"א 2728/06

פלונית נ' מרכז רפואי סורוקה

:
" עינינו הרואות כי בסופו של יום תר הדין – מפי המחוקק והפסיקה – אחר האיזון הראוי, וכשלעצמי סבורני כי אכן במקרים שבהם כפות המאזניים מעוינות, נכון יהיה לפרש הוראות התישנות על דרך הצמצום, מה שאין כן שעה שהכף נוטה אל נכון ומימושו של דבר המחוקק בדבר ההתישנות נהיר ." (עמ' 6).
בהחלטת כב' השופטת סמסון מיום 21.2.08 כבר נקבע, כי לא ניתן לשלול את טענת התובע כי המסירה בוצעה בחודש 9/99 ולפיכך, נדחתה באותה עת, הבקשה לדחיית התביעה על הסף. גם עתה, לאחר עיון בתצהירים שהונחו בפני
וללא שנשמעו עדויות, לא אוכל לקבוע, כי נשללה טענת התובע כי עד 9/99 עדיין בוצעו על ידו עבודות ולפיכך, המועד לתשלום החשבון האחרון היה רק 60 יום לאחר מכן ב- 11/09. מאחר שהתביעה הוגשה ב- 9/06 הרי לכאורה, טרם התיישנה.
אמנם, החשבונית האחרונה שצורפה לתצהיר התובע הינה מיום 1.7.99, אלא שבהתאם לסעיף 4 להסכם, נקבע כי התשלום יהיה בהתאם לביצוע העבודה שוטף 60 יום. מאחר שלטענת הנתבעים (ראה סעיף 27 לתצהיר הנתבעת) בתאריך 22.7.99 עדיין לא הסתיימה העבודה, ומאחר שגם על פי תצהיר שרון כברי, נתמכה טענתו של התובע, כי בחודשם 8/99-9/99 עדיין ביצע עבודות באתר, ברי כי המועד לתשלום לא חלף, אלא 60 יום לאחר מכן, דהיינו, ב- 11/99. לפיכך, מאחר שעילת התביעה לא נולדה, אלא משנכח התובע כי חלף המועד לתשלום והחוב לא שולם, לא התיישנה התביעה אלא 7 שנים לאחר מועד זה ולא הוכח כי במועד הגשתה כבר התיישנה.
8.
גם בטענת השיהוי לא מצאתי די כדי להביא לדחיית התביעה. כבר נקבע כי חסימת תביעה מחמת שיהוי הינה צעד דרסטי הפוגע בזכות המהותית של הגישה לערכאות. לפיכך ההלכה היא, כי לבית המשפט בכל מקרה, שיקול דעת, איזה משקל יש ליתן לטענה מסוג זה. בבחינת טענת השיהוי יש לבחון האם השיהוי מבטא ויתור של התובע על התביעה, האם עקב השיהוי כשלעצמו הורע מצב הנתבע וכן לבחון את תום ליבו של התובע בהגשת התביעה בשיהוי (ראה ת"א (מחוזי ירושלים) 1131/95 יהודה אליהו נ' עוזי ישראל-פור ואח'). במקרה דנן, אין די בנטען בבקשה כדי לקבוע, כי בהתאם למבחנים אלו, הגשת התביעה בשיהוי מצדיקה דחייתה על הסף.

הנתבעים לא טענו כי ניסו לאתר מסמכים רלוונטיים ואלו לא נמצאו בגין השיהוי שבהגשת התביעה, ולא הצביעו על ויתור דה פקטו של התובע על יתרת החוב. בוודאי שלשיהוי הרב בהגשת התביעה, תינתן חשיבות כשתישקל שאלת שיערוך החוב וטענת התובע, כי הינו זכאי לריבית הנטענת ואולם, אין די בטענה, כאמור, כדי להביא לדחיית התביעה על הסף.
9.
יחד עם את, אני מקבלת את טענת נתבעים 2-3 כי יש לדחות התביעה כנגדם על הסף. ההסכם נכרת בין התובע לנתבעת ולפיכך, לא ברור כיצד טוען התובע בסעיף 7 לתצהירו כי הסכם ההתקשרות היה בינו לבין הנתבעים. ככל שהנתבעת לא עמדה במועדי התשלום כפי שהוסכם עליהם בהסכם, הרי המדובר בהפרת ההסכם על ידי הנתבעת. התובע מתעלם בתצהירו מכך שההתקשרות נערכה עם הנתבעת ומייחס לנתבעים 2-3 את ההפרות הנטענות.

על פי ההלכה הפסוקה, חברה הינה אישיות משפטית נפרדת מבעלי מניותיה ובוודאי מנושאי המשרה בה. אמנם קיימים מקרים בהם ירים בית המשפט את מסך ההתאגדות ויחייב גם בעלי מניות או נושאי משרה, בחוב של החברה. אולם זאת רק בנסיבות מיוחדות וחריגות. אין בהיותו של בעל מניות, או מנהל בחברה כדי לחייבו בחובות החברה, גם אם היה זה הוא שפעל בשם החברה. כדי שתתקבל תביעה אישית כנגד בעל מניות, או מנהל חברה, על התובע להצביע על עובדות המקימות עילה לחיוב אישי על פי מערכות דינים אחרות כגון: נזקיות, חוזיות, או להרמת מסך ע"פ דיני התאגידים. ראה בעניין זה בש"א 2206/02 (מחוזי נצרת) כימו- טפקו בע"מ נ. לבידי ישראל (ל.ק.ת) בע"מ ואח'. כן ראה ע"א 1569/93 יוסי מאיה נ. פנפורד (ישראל) בע"מ פ"ד מ"ח (5) 705.


מלבד עצם הטענה כי ההתנהלות הייתה מול הנתבעים, לא הציג התובע כל ראיה כי ניתנה התחייבות אישית מטעם הנתבעים 2-3 לשאת בתשלומים נשוא ההסכם שנכרת עם הנתבעת. לא הוצגה התחייבות אישית, או ערבות מטעם מי מהנתבעים, ואין די לפיכך בכך שהנתבעים ייצגו את הנתבעת במערכת היחסים החוזית עם התובע, כדי להטיל עליהם חבות אישית. יצוין כי גם החשבוניות שהוציא התובע נרשמו על ידו על שם הנתבעת ולא על שם מי מהנתבעים, וגם התכתובת שצרף הופנתה על ידו, לנתבעת ולא לנתבעים. גם הטענה כי הנתבעים 2-3 הם אלו שהבטיחו לתובע באופן אישי כי יפרעו את מלוא החוב, אין בה די כדי להטיל על הנתבעים 2-3 אחריות אישית. לא הוכח כאמור, כי הנתבעים 2-3 התחייבו לפרוע בעצמם את החוב, ככל שמדובר באמירות שלהם כאורגאנים של הנתבעת, אשר הבטיחו כי הנתבעת תפרע את החוב, הרי מאחר שלא הוכח, כי הנתבעים ידעו שהנתבעת לא תוכל, או אינה מתכוונת לפרוע את החוב, אין בכך כדי להטיל על הנתבעים 2-3 אחריות אישית.


הנתבע 2 הינו בעל ומנהל הנתבעת 1 ואין די באמור בתצהירו של התובע, כדי להוכיח כי קמו העילות להרמת מסך מכח סעיף 6 לחוק החברות, או מכוח מערכות דינים אחרות. טענתו של הנתבע 2, כי פעל בתום לב בשמה של הנתבעת, לא נסתרה ולא הוכח כי פעל בכוונה כדי להפיק טובת הנאה לעצמו, להבריח כספים, או תוך נטילת סיכון בלתי סביר ביחס ליכולת הנתבעת לקיים את התחייבותה הכספית. עיון בתצהיר התובע מעלה, כי מלבד הקשר עם נתבע זה, אשר לכאורה נבע מהיותו בעל ומנהל החברה, הטענה הינה כי קיבל את עמדתו של הנתבע 3, אשר פיקח על ביצוע העבודות. לא מצאתי בטענה זו עילה להרמת מסך, או לעילות נזקיות או חוזיות ביחס לנתבע זה.
גם הטענות ביחס לנתבע 3 התייחסו להיותו נושא משרה בחברה, וכאילו בחוסר תום לב, נמנע מלחתום על החשבוניות שהוגשו לאישורו. אין די בטענות המועלות בתצהיר התובע כדי להצביע על כוונת מרמה, או הונאה, ואף לא על קיומה של עילה נזיקית כנגד נתבע זה. גם אם אקבל את טענותיו של התובע לעניין עצם השלמת העבודה הרלוונטית לחשבון חודש מאי, לא מצאתי כי טענותיו כנגד נתבע 3 מצביעות על תרמית והן לכל היותר, בבחינת אי הבנות, או חילוקי דעות, ביחס לשיטת העבודה ולאופן ביצועה. בעניין זה ראה גם במכתבו של התובע מיום 16.6.99, אשר צורף לתצהירו, שם בסעיף 4 לא ייחס התובע לנתבע 3 כוונת מרמה, אלא לכל היותר "חוסר יציבות" הגורמת ל"בעיות בזרימת העבודה".


כאמור, גם אם הנתבע 3 התעכב באישור החשבוניות או דרש דרישות נוספות מהתובע (כגון דפי מדידה, או כתב כמויות עם מדידה וכיוב'), אין בעצם העלאת הדרישות כדי להצביע על כוונת מרמה, או רשלנות על היסודות שנקבעו בדין להוכחתה. לאור האמור, גם ביחס לנתבע 3, לא מצאתי כי התובע הוכיח, עילה לחיוב אישי בגין תפקודו כנושא משרה אצל הנתבעת.

10.
התביעה נגד הנתבעת- על פי ההסכם הייתה אמורה הנתבעת לשלם לתובע סך של 61,776 ₪ כולל מע"מ, כשמסכום זה ניתנה הנחה של 16%. כלומר התמורה נקבע על סך של 51,892 ₪. על פי שלבי התשלום המפורטים בהסכם, תשלום האחרון
אשר היה אמור להשתלם במסירה עמד על - 15% דהיינו 7,783 ₪.


מהחשבוניות שצרף התובע, עולה כי עד יום 30.5.99 הוצאו אכן החשבוניות לתשלום בשיעור של 85% מהתמורה (בתוספת 750 ₪ + מע"מ בגין עבודה נוספת שביצע הנתבע באתר אחר במצפה עדי), ואולם, מתוך סכום החשבוניות בסך כולל של 44,985 ₪, שילמה הנתבעת לתובע רק סכום של 38,408 ₪ (שכן ביחס לחשבונית עסקה 55 על סך 25,064 ₪ שילמה הנתבעת רק סך של 18,487 ₪), ולפיכך נותרה יתרת חוב על סך של 6,577 ₪.


אין חולק, כי עד מועד זה טרם הושלמו העבודות למסירה ולפיכך, בסיום הפרויקט ולאחר מסירתו, הייתה אמורה הנתבעת לשלם לתובע גם את החיוב האחרון (15%) בסך 7,783 ₪. לאור האמור, סך יתרת התמורה המוסכמת שלא שולמה לתובע עמדה על סך של 14,360=6,577+7,783 ₪.


הנתבעת לא צרפה לתצהירה כל קבלות, או אסמכתאות לתשלומים נוספים ששילמה לתובע, וגם התחשיב המופיע בסעיף 3.8 לתצהיר הנתבעת אינו ברור ולא נתמך באסמכתאות. כך לדוגמא לא הוכח כי הסך לתשלום לפי מדידה עמד על סך של 50,880 ₪ בלבד, לא הוכח כי הוסכם על עירבון בסך של 6,411 ₪.

לפיכך, ככל שהתובע ביצע את העבודות נשוא ההסכם, אני מקבלת טענתו כי נותרה יתרת חוב לתשלום בסכום של 14,360 ₪.

11.
טענות הנתבעת כאילו העבודות לא הושלמו, או כאילו התובע גרם לה נזקים שיש לקזזם מסכום החוב, לא הוכחו. מפרוטוקול קבלה למעון מיום 22.7.99 עולה כי אכן נותרו עבודות ותיקונים שעל התובע היה להשלים. בהתאם לתצהירו של שרון כברי, אשר תמך בטענות התובע, במהלך 8-9/99 השלים התובע את העבודות והמעון כבר היה מאוכלס ופעיל. שני הליקויים היחידים הרלוונטיים לעבודות החשמל, שנמצאו בפרוטוקול מסירת שנת הבדק אשר צורף לתצהיר הנתבעים הינם פלורסטנטים שרופים ונקודת טלפון אחת לא תקינה. מכאן שיתר העבודות הושלמו ובוצעו. הנתבעת לא התייחסה לשווי 2 התיקונים הבודדים הנ"ל, אשר עולה כי נותרו ולפיכך לא הוכיחה מה הסכום שיש להפחית מהתמורה שהוסכמה.
גם ביחס ליתר העבודות אשר לטענתה, לא הושלמו על ידי התובע, אלא על ידה, לא צרפה הנתבעת כל אסמכתא או ראיה לטענה זו. הנתבעת לא צרפה תצהיר מטעם איש מקצוע אחר, אשר ביצע לטענתה את
השלמת העבודות, או תיקון ליקויים בעבודת התובע. הנתבעת אף לא צרפה חשבונית, או ראיה אחרת, לתשלום ההוצאות המוזכרות בסעיף 41.1 לתצהירה (לא רק שלא הוצגו ראיות לעצם התשלום, הרי אפילו לא הוצגו ראיות למחירים ולעלויות הנטענות ביחס ליום עבודה של מחפרון, מנהל עבודה או חשמלאי).

גם טענת הנתבעת לנזקים עקיפים שגרם התובע, נטענה באופן סתמי וללא כל אסמכתא. הנתבעת לא טרחה לקבל תצהיר
מטעם מי מהמזמינה אשר יעיד, כי אכן עוכבו כספים בחשבון סופי בגין איחור, או ליקוים בעבודות, או כאילו עוכב שחרור הערבות כנטען בתצהיר.

החזקה הראייתית בדבר הימנעות הנתבע מהבאת ראיה רלוונטית, קובעת, כי אם בעל דין נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שבהישג ידו, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היא הייתה פועלת נגדו, ויש בהימנעותו כדי לאשש את גרסת הצד שכנגד.

"מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר – ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו (602ז')". ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ מ"ד (4) 595.

בהערת אגב אציין, כי דווקא פרוטוקול שנת הבדק המתייחס לליקויים רבים במעון ואשר ביחס לעבודות החשמל לא נזכרו בו אלא 2 הליקויים כאמור, מצביע על כך ש"המכתב הזועם" אותו קיבלה הנתבעת אינו נובע מליקויים בעבודות שבוצעו על ידי התובע. כך לדוגמא לא מצאתי כל קשר בין:
ליקויים בפתיחת דלתות, משטח נירוסטה במטבח, תיקוני צבע, סדקים רטיבות, חדירת מים וכיוב', לבין עבודות שביצע התובע.

לאור האמור ומשלא הוכחו טענות הנתבעת כאילו התובע אינו זכאי ליתרת התמורה המוסכמת בסך של 14,360 ₪, אני מקבלת את טענתו כי הנתבעת נותרה חבה לו סכום זה.

12.
אינני מקבלת את טענת התובע לעניין הפרשי הריבית בהם, לטענתו, יש לחייב את הנתבעת ואינני סבורה כי יש
להשית על הנתבעת את הריבית הבנקאית הנטענת, או ריבית בכלל.
ראשית, התובע לא צרף כל אסמכתא המעידה על כך שחוייב בריבית של 19.7%, כנטען על ידו.
שנית, גם לו היתה מצורפת אסמכתא לכך שריבית זו הושתה על חשבונו של התובע בבנק, היה התובע צריך להוכיח כי הריבית הנ"ל הושתה דווקא בגין חוב זה ולא בגין צבירת חובות נוספים בחשבונו דנן.
שלישית ובעיקר, התובע השתהה בהגשת תביעתו כ- 7 שנים והגיש אותה רק בסמוך להתיישנותה.


על פי ההלכה הפסוקה, נקבע כי נתבע יופטר מתשלומה של ריבית כולה, או מקצתה, במקרים שבעל הדין הזוכה, תרם תרומה מהותית להתמשכות היתרה של ההליכים (ראה ע"א 419/80 הולנדר ושות' בע"מ נ. הוד אווז בע"מ פ"ד ל"ו (4) 433 עמ' 435).


בהתחשב בעובדה שהתובע התמהמה כ- 7 שנים (!!!) בהגשת התביעה, שוכנעתי כי אין מקום לפסוק ריבית עד למועד הגשת התביעה (אלא רק מעת הגשתה) ויש רק להצמיד את קרן החוב למועד הגשת התביעה.

13.
לאור כל
האמור, אני מקבלת את התביעה באופן חלקי, כך שאני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 14,360 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה מ- 11/99 ועד למועד הגשת התביעה, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד היום.


בנוסף, אני מחייבת את הנתבעת בתשלום הוצאות התובע, לרבות שכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 5,000 ₪.


סכומים אלו ישולמו לתובע תוך 30 יום, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.


התביעה נגד נתבעים 2-3 נדחית.

ניתן היום,
ד' כסליו
תשע"ג
, 18 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.









א בית משפט שלום 325/06 מלכה יורם נ' א. דרדרי בע"מ, דרדרי אליעזר, קינן חנוך (פורסם ב-ֽ 18/11/2012)