פסקי דין על יוסף גיאר | פסקי דין על שושנה גיאר | פסקי דין על צבי הרשקוביץ | פסקי דין על עטרה הרשקוביץ |

5758/01 א     16/08/2004




א 5758/01 יוסף גיאר, שושנה גיאר נ' צבי הרשקוביץ, עטרה הרשקוביץ





בתי המשפט
26

א 005758/01
בית משפט השלום ירושלים
16/08/2004

כב' השופטת ר' שלו-גרטל

לפני
1. יוסף גיאר

2. שושנה גיאר

בעניין:
התובעים
ז' חדד

ע"י ב"כ עו"ד
- נ ג ד -
1. צבי הרשקוביץ

2. עטרה הרשקוביץ


הנתבעים
ד' פלג

ע"י ב"כ עו"ד
פסק דין
1. תביעה זו הינה חוליה נוספת בשרשרת הליכים משפטיים שניהלו בעלי הדין ביניהם, בבתי המשפט השונים, בכל הערכאות, ללא לאות מזה מספר שנים, כולל בתי דין רבניים, והוצאה לפועל.
בתחילה היו בעלי הדין שכנים טובים, עד שהחלו לריב על זכויות במגרש בישוב חשמונאים, והפכו אוייבים בלב ובנפש. ו"אהבת לרעך כמוך", מהם, והלאה.
התובעים הגישו תביעה זו בחודש מרץ 2001, בה הם מבקשים מבית המשפט לחייב את הנתבעים לשלם להם 337,260 ₪, בגין נזקים ישירים ועקיפים, שגרמו להם במעשיהם ובהתנהגותם, כמפורט בפרשת התביעה.

2. אלה העובדות הצריכות לענין:
בשנת 1983 רכשו הנתבעים מגרש מס' 322 בישוב חשמונאים, ובנו עליו את ביתם. המגרש נרכש מהחברה לפיתוח שכונות מגורים ביו"ש בע"מ (להלן: "החברה").
בשנת 1989 רכשו הנתבעים מהחברה מגרש נוסף, סמוך לביתם, מגרש מ' 321 (להלן: "המגרש"). בשלב מסויים, לאחר שהחברה סברה, שהנתבעים לא שילמו את מחיר עלות הפיתוח עבור המגרש, היא שלחה להם מכתב, בו הודיעה להם על ביטול החוזה.
התובעים חתמו עם החברה עוד בשנת 1982 על חוזה כללי, לפיו, רכשו זכויות במגרש בישוב חשמונאים. ביום 4.1.96, הודיעה החברה לתובעים, כי היא מקצה להם את המגרש. כחודשיים לאחר מכן, פנו הנתבעים לבית המשפט השלום בתל-אביב-יפו, על דרך המרצת פתיחה, בבקשה ליתן

פסק דין
הצהרתי, לפיו, החוזה בינם לבין החברה שריר וקיים, והודעת הביטול אינה תקפה [ה.פ. 175396/96].
בינתיים החלו התובעים לבצע פעולות בניה במגרש, אשר, כאמור, סמוך לבית הנתבעים, ואלה מיהרו וביקשו מבית המשפט בתל-אביב ליתן צו מניעה נגד החברה, ונגד התובעים.
הנתבעים לא קיבלו צו במעמד צד אחד, ועקב הפגרה והחלטות שופטים תורניים, שלא לדון בבקשה, לא התקיים דיון כלל. בינתיים הזדרזו התובעים והמשיכו בבניה מואצת בשטח. רק ביום 19.9.96 התקיים דיון במעמד שני הצדדים, ולאחר שמיעת בעלי הדין וחקירת המצהירים, ניתן צו מניעה זמני, כנגד התובעים, עד לסיום הדיונים והכרעת בית המשפט. יש לציין, כי קודם להליך זה, הגישו הנתבעים כנגד התובע תביעה בבית הדין הרבני בירושלים, להפסקת הבניה, התובע לא הגיע לדיון, והוצא נגדו כתב סירוב.
בתאריך 14.4.97 נתן בית משפט השלום בתל-אביב (כב' הנשיא בשעתו השופט ד' ארבל)

פסק דין
הצהרתי, לפיו, החוזה בין החברה לנתבעים תקף, וצו המניעה הזמני הפך קבוע. בנוסף, חוייבו התובעים לשלם לנתבעים הוצאות המשפט 5,000 ₪ בתוספת מע"מ.
החברה הגישה ערעור על פסק הדין בבית המשפט המחוזי בתל-אביב [ע"א 844/97], הערעור התקבל וביום 7.1.99 בוטל פסק הדין של בית המשפט השלום, והנתבעים חוייבו לשלם הוצאות לחברה בשתי הערכאות 20,000 ₪. הנתבעים הגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, אך בקשתם נדחתה.
במהלך עבודות הבניה במגרש, ובעת שהיה צו מניעה האוסר לבצע כל עבודה במגרש, ניסו הנתבעים למנוע את ביצוע העבודות בדרכים שונות, והדבר גרם לעימותים בין בעלי הדין, והגשת תלונות הדדיות במשטרה. בעקבות שתי תקריות אלימות בין התובע לנתבע, נפגע הנתבע בצורה קשה, אושפז בבית חולים.
נגד התובע הוגשו שני כתבי אישום: אחד בגלל אירוע מתאריך 25.1.99, בשעות הבוקר במגרש, לפיו, השמיע איומים כלפי הנתבעים [ת.פ. 4357/00, בית משפט שלום בירושלים (כב' השופט ר' כרמל)], והשני, בגלל אירוע מתאריך 8.3.99 בשעות הבוקר, לפיו, תקף את הנתבע [ת.פ. 4239/00 בית משפט שלום בירושלים (כב' השופט ש' פיינברג)].
התובע נאלץ להתמודד עם כתבי האישום, ניהל את המשפטים, וזוכה משני כתבי האישום, מחמת הספק, כפי שעולה מהכרעות הדין.
בעקבות פסק הדין בערעור, סיימו התובעים לבנות את הבית במגרש, ולטענתם, מגורים בשכנות לנתבעים היתה בלתי אפשרית, ולכן פרסמו את הבית למכירה. הנתבעים ניסו לסכל את מכירת הבית, ותלו על ביתם שלט גדול, המזהיר את הקונה, מכיוון שהמגרש נמצא בהליכים משפטיים. באותה עת, הגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.
לאחר שבית המשפט העליון דחה את בקשתם של הנתבעים [החלטה מיום 20.1.00], הסירו הנתבעים את השלט שתלו, ובסופו של דבר, מכרו התובעים את הבית, בתאריך 14.6.00, בסכום של 290,000$, סכום נמוך, לטענתם, משוויו האמיתי. מספר חודשים לאחר מכן, הגישו את התביעה נגד הנתבעים.

3. התובעים טוענים, כי הנתבעים במעשיהם, התנהגו שלא בדרך מקובלת ובתום לב, גרמו להם נזקים, עוגמת נפש רבה, והוצאות כספיות, כמפורט בכתב התביעה, כדלקמן:
תשלום דמי שכירות במשך 24 חודשים, עד אשר סיימו את בניית הבית, תשלום ארנונה על המגרש בתעריף של אדמה המיועדת לבניה, הוצאות משפטיות, כולל ייצוג משפטי בהליכים המשפטיים, נזק כתוצאה מהליך עיקול בהוצאה לפועל לגביית הוצאות שנפסקו לטובת הנתבעים, ומכירת הבית בסכום נמוך מהסכום אותו יכלו לקבל (ארבעים אלף דולר פחות).

4. הנתבעים טוענים להגנתם, כי זוהי תביעת סרק, שנועדה אך לנקום בהם ולהשפילם, על לא עוול בכפם. התובע הוא זה שנקט שיטות נפסדות של בריונות ואלימות כלפי הנתבע, היכה אותו מכות נמרצות בשני אירועי אלימות, בעקבותיהם אושפז בבית חולים, ונגרמו לו נזקים נפשיים וגופניים קשים.
עוד טענו הנתבעים, כי בניית הבית במגרש, נועדה למסחר, ולא לצרכי מגורי התובעים, אשר יש להם קשרים עם בעל החברה, אחד בשם יערי, קשרים "בלתי כשרים שנודף מהם ריח פלילי" [סע' 7 בכתב ההגנה], ומתנהלת חקירה בקשר לכל עסקאות המקרקעין בגני מודיעין [סע' 38 בכתב ההגנה].
עוד טענו הנתבעים, כי לא הגישו תלונות סרק במשטרה, ואלה תלונות אמת, הם לא הפיצו את כתב הסירוב בישוב חשמונאים, למרות התנהגותו המבישה של התובע, ולא פגעו בו, לא מילולית ולא פיזית.
הנתבעים מודים בהליכים המשפטיים שנקטו, ובכך שתלו את שלט האזהרה, אך הוסיפו וטענו, כי עם קבלת החלטת בית המשפט העליון ביום 20.1.00, הסירו את השלט מביתם. בנוסף, אין כל קשר סיבתי בין הנזקים הנטענים על ידי התובעים, להליכים המשפטיים שהם ניהלו כחוק, על פי דין, ועל פי זכותם הלגטימית לעשות כן.

5. להוכחת תביעתו, העיד התובע, הוא בלבד, ולא איש זולתו. מנגד העידו הנתבע, ועוד שלושה עדי הגנה: בוטנסקי ישי, אדם מהישוב שהיה עד לאירועים, ואף נתבע על ידי התובע בבית דין רבני, יוסף חוברה, מתווך דירות שהיה "איש סודו" של התובע, כלשונו, שהעיד, בין השאר, על רצונו של התובע למכור את הבית, המחיר שנקב, ומהו המחיר הריאלי להערכתו, ויהודה שטינמץ, נכדו של הנתבע, בגיל 14 בעת האירועים נשוא התביעה, שנכח באחת התקריות האלימות בין התובע לנתבע, והוא זה שגם צילם את האירוע במצלמתו.
כמו כן, הגישו הנתבעים חוות דעת של ד"ר שבתאי נוי, מומחה בכיר בפסיכולוגיה קלינית וחינוכית, לגבי הנזקים הנפשיים שנגרמו לנתבע, כתוצאה מהתקיפה, המוערכים על ידו כמתאימים ל-50% נכות, לפי סעיף 34 בתקנות המל"ל. ב"כ התובעים לא התנגד להגשת חוות דעת זו, לא ביקש לחקור את המומחה, ולא הגיש חוות דעת נגדית. אין התייחסות בסיכומי הנתבעים לחוות דעת זו, לכן, יש להניח שזנחו טיעון זה.

6. במקרה דנן, מתבססת תביעת התובעים בעיקר על עילה נזיקית בעוולת הרשלנות, ולא על עילה חוזית, הנסמכת על ערבות הנתבעים, לשלם לתובעים פיצויים במקרה של כשלון תביעתם וביטול צו המניעה. התובעים לא טוענים בכלל בכתב התביעה, כי המקור והבסיס לתביעה, הוא ערבות שנתנו הנתבעים, בגדר הליך צו המניעה הזמני בבית משפט השלום בתל-אביב. במצב כזה, מבחינה עניינית הערבות העצמית היא בבחינת קבלת סיכון לתשולם פיצויים, במקרה של כשלון התביעה, ואינה מותנית בכל גורם אחר אלא רק בדחיית התביעה, במסגרתה ביקש בעל הדין את צו המניעה הזמני [ראו בענין זה רע"א 2422/00 אריאל הנדסת חשמל רמזורים ובקרה נ' עיריית בת-ים ואח' פ"ד נו(4), 612, 621-622]. לא כך בענייננו. כאמור, עילת התביעה הינה נזיקית, וכפי שעולה מהעובדות בפרשת התביעה, ומהאמור בסיכומים, היא מבוססת על עוולת הרשלנות. כיום ההלכה הפסוקה היא, כי עקרונית עומדת לנפגע מצו מניעה זמני, עילה בנזיקין, אם התקיימו היסודות של עוולת הרשלנות [ראו ע"א 732/80 ארנס ואח' נ' בית אל-זכרון יעקב פ"ד לח(2), 645; ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון פ"ד לט(1), 113; רע"א 1565/95 סחר ושירותי ים בע"מ נ' חברת שלום ויינשטין בע"מ פ"ד נד(5), 638].
במאמרו "מטרד ליריב" (משפטים ב' תש"ל 221), דן פרופ' ש' גינוסר בטוהר ההתדיינות, היינו, בחובה הכללית המוטלת על כל מתדיין לנהוג בכנות ובהגינות בהליכי המשפט. ההפרה של חובה זו, אותה הוא מגדיר כניהול הליך משפטי בזדון, או ללא סבירות, מקימה לדעתו, אחריות בנזיקין, שניתן לעגנה במסגרת עוולת הרשלנות [שם, עמ' 235-236]. משמע, כאשר הסעד הזמני הושג בזדון ונגרם נזק, קמה אחריות בנזיקין.
פרופ' גינוסר סבור, כי כל אימת שמתדיין מנהל את משפטו או הגנתו בתום לב ובכנות, לא הפר את חובת הזהירות, והחיוב בהוצאות המשפט "לפי התוצאות", אינו אלא סיכון הכרוך בעצם ההתיידנות. אומנם, אין אדם סביר ונבון נוהג להגיש כל הליך, או להתגונן בו מבלי להעריך בכובד ראש, הן את העובדות כפי שהן ידועות לו, והן את השאלות המשפטיות המתעוררות מהן, בין בעצמו ובין בעצת עורך דין, אך אם טעה או הוטעה בהערכתו - ואף השופט המנוסה ביותר עלול לטעות כמוהו - אין לומר שהפר חובתו, שלא לנהוג כפי שנהג. היינו, אחריותו להוצאות היריב, אינה קשורה לשום הפרת חובת הזהירות כלפי יריבו [שם, עמ' 241].
לענין הקשר הסיבתי ושיעור הנזק, נפסק, כי יש להפעיל בדרך ההיקש אמות מידה שגובשו בדיני הנזיקין, ולהחיל את מבחן הצפיות, העומד ביסוד האחריות החוזית (ערבות עצמית ו/או התחייבות), כלומר, בפראפרזה לסעיף 10 בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, בעל ההתחייבות אחראי לנזק שנגרם לבעל דינו, עקב צו המניעה אותו ראה בעל ההתחייבות, או שהיה עליו לראותו מראש, בעת הוצאת הצו, כתוצאה מסתברת של הצו [ראו רע"א 2422/00 שם בעמ' 622ז - 623א]. גדרה של חובת הצפיות יקבע על פי אפשרות הצפיה בפועל. אין לפקפק, כי האפשרות שהסעד הזמני, או האופן בו הוא יבוצע, יגרמו נזק לנתבע, מצויה בתחום הצפיות.
המסקנה הנלמדת מכך, היא שקיימת חובת זהירות מושגית, שהיקפה זהה להיקף הצפיות הפיזית אלא אם ימצא - על יסוד שיקולים שבמדיניות משפטית - כי מוצדק לשלול את תחולת החובה על מערכת יחסיהם של בעלי דין בהליך אזרחי, בנסיבות המתוארות או להגבילה [ראו רע"א 1565/95 שם, בעמ' 649ה' - 656ה'-ו']. אין התובע נדרש לצאת מגדרו כדי להיטיב עם הנתבע על חשבון האינטרס הלגיטימי שלו, ואין הוא נדרש להשקיע משאבים יקרים, בחקירה ובדרישה לבירור כל הנתונים האפשריים העשויים להיות רלוונטים למניעת פגיעה יתרה בנתבע [רע"א 1565/95 שם, בעמ' 658].

7. במקרה דנן, המחלוקת בין הצדדים, מתמקדת בשאלה, האם הנתבעים בהשיגם את צו המניעה הזמני והקבוע, התנהגו בחוסר סבירות, או בזדון, ולכן קמה לתובעים עילת תביעה נגדם. כמו כן, נשאלת השאלה, האם התובעים הוכיחו קשר סיבתי בין התנהגות הנתבעים, לבין מתן הסעד הזמני שגרם לנזק הנטען.

8. בשלב הזה של הדיון, לאור חומר הראיות והתרשמותי מהעדים, אני קובעת, כי הנתבעים לא התנהגו בזדון או בחוסר סבירות, כאשר נקטו את ההליכים המשפטיים, ולא הפרו את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובעים. אין ספק, שהנתבעים צפו או באופן סביר יכלו לצפות שצו המניעה שנתבקש על ידם, יגרום לתובעים נזק. אולם, אין כל ראיה שהנתבעים לא קיימו את חובתם להביא לפני בית המשפט השלום בתל-אביב את המידע העובדתי הנדרש, ביחס למחלוקת. הנתבעים עתרו בבקשה למתן צו מניעה זמני, לאחר שהתובעים החלו לבצע פעולות בניה במגרש, אולם, לא קיבלו צו במעמד צד אחד. עקב הפגרה והחלטות שופטים תורניים שלא לדון בבקשה, לא התקיים דיון, ובינתיים הזדרזו התובעים והמשיכו בבניה מואצת בשטח.
רק ביום 19.9.96 התקיים דיון במעמד שני הצדדים, ולאחר שמיעת שני הצדדים וחקירת המצהירים, ניתן צו מניעה זמני כנגד התובעים. זמן קצר לאחר מתן צו המניעה הזמני, התקיים הדיון בתיק העיקרי, וכאמור, ניתן צו מניעה קבוע בפסק הדין מיום 14.4.97.
כל העובדות הנ"ל מופיעות בפסק הדין [ה"פ 175396/96 בית משפט השלום בתל-אביב- יפו]. התובעים לא טענו, וממילא לא הביאו כל ראיה להוכיח, שהנתבעים התנהגו בחוסר תום לב, בכך שלא הביאו לפני בית המשפט השלום בתל-אביב את מלוא המידע הדרוש להכרעת בית המשפט, ושיש בו כדי להשפיע על התוצאה, או, כי לא היתה כל סבירות בנקיטת ההליכים המשפטיים והוצאת צו המניעה נגדם. הנתבעים היו מיוצגים על ידי עורך דין, היינו, סמכו על ייעוץ משפטי, ועובדה שבית המשפט השלום בפסק דינו, קבע שהחוזה של הנתבעים עם החברה תקף, וזכותם עדיפה על זכותם של התובעים. נכון שלפי פסיקת בית המשפט המחוזי בגדר הערעור, נקבע שהשופט טעה, וכי מסקנתו היתה שגויה, אולם, כפי שצויין לעיל, אף השופט המנוסה ביותר עלול לטעות, ואין בכך כדי להסיק, שהנתבעים נהגו בחוסר תום לב או בזדון, שעה שנקטו את ההליכים המשפטיים. זכותו של אדם למשפט הינה זכות יסוד חוקתית, כשם שזכותו להתלונן במשטרה על ביצוע עבירות נגדו, לא יכולה להיות מוטלת בספק. לא נקבע בהכרעות הדין, שלא היה ממש בתלונות, או שמדובר בעלילה, או כל כיו"ב. כפי שעולה מהכרעות הדין, הנאשם זוכה מהספק.
לא זו אף זו, אף אם תמצי לומר, כי קמה חבות הנתבעים, הרי שלא הוכח קשר סיבתי בין התנהגות הנתבעים, לבין מתן צו המניעה והנזקים הנטענים, כביכול, ולא הוכחו במידת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי, הנזקים הנטענים על ידי התובעים, כפי שאנמק להלן.
הוכחת התביעה מבוססת רק על עדותו של התובע, וזו עדות בעייתית, שלא הותירה רושם טוב בבית המשפט, עדות מגמתית, חמקנית בנקודות המהותיות ביותר. זו עדות יחידה של בעל דין, אשר יש לו ענין בתוצאות המשפט, והוא נמנע מלהביא עדים שיכלו להעיד על נזקיו, לפחות אותם עדים שהתברר במשפט, כי הם קיימים. בנוסף, חלקים רבים מעדותו במהותם עדות שמיעה, ומשקלם מועט ביותר.
בהתאם לסעיף 54 בפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971], יש לנמק מה הניע את בית המשפט להכריע במשפט אזרחי, על פי עדות יחידה של בעל דין, ללא סיוע [ראו ע"א 771/86, 772 קווה נ' ישראל פ"ד מג(4), 212, 218]. לנוכח הכחשת הנתבעים עובדות מהותיות, אין די בעדות התובע כשלעצמה, כדי להכריע במשפט, ולא אוכל להשתית על דברי התובע מימצא עובדתי, ולהסתמך רק על עדות זו, במיוחד כאשר מתוך המסמכים שצרף התובע, ניתן להסיק אחרת מגירסתו. בסופו של דבר, התובעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם, להוכיח את העובדות להן הם טוענים, ולא הניחו לפני בית המשפט תשתית ראייתית מוצקה, אשר על יסודה ניתן לבסס מימצאים, עדות התובע לא נתמכת בעדויות אחרות, וכאמור, המסמכים שצורפו לתצהירו, לא ממש תומכים בגירסתו. אשתו, התובעת, כלל לא העידה, ואף לא אחד מהאנשים שהיו מעורבים בשרשרת האירועים, לפי גירסת התובעים, לא זומן להעיד מטעמם. הלכה פסוקה היא, כי מעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, אשר לפי תכתיב השכל הישר, עשויה לתרום לגילוי האמת, ואם נמנע מהבאת ראייה רלוונטית, שהיא בהישג ידו ואין לו הסבר סביר למחדלו, ניתן להסיק, שאילו הובאה אותה ראייה היתה פועלת נגדו [ראו ע"א 465/88 בנק למימון וסחר נ' מתתיהו פ"ד מה(4) 651, 658; ע"א 55/89 קופל נ' טלקאר פ"ד מד(4) 595, 602]. הנחה זו המבוססת על ציפיה הגיונית ניתנת אומנם לסתירה, ברם, בנסיבות דנן, לא הובאו כל נימוקים במגמה לנסות ולסתרה.
מימצא עובדתי, לפיו, התובעים ביצעו בניה מואצת במגרש, בטרם הוצא צו המניעה הזמני, נקבע על ידי בית משפט השלום בפסק דינו מיום 14.4.97. אין כל ראיה, אף לא עדות מפי התובע, באיזו שלב היתה בניית הבית בעת שהוצא צו המניעה, וכמה זמן נדרש לסיים את הבניה. אף לא אחד מבעלי המקצוע שעבדו עבור התובעים, לא זומן להעיד, ושוב, יש בכך לכרסם כרסום של ממש בטענות התובעים.
אין חולק שבית המשפט הוציא צו מניעה זמני, כך שגם אם הנתבעים מנעו פיזית "בגופם" עבודות בניה במגרש, הרי שהיה זה בתקופה שהיה הצו מניעה שהוצא על ידי בית המשפט לאחר דיון במעמד שני הצדדים. לפיכך, התנהגות הנתבעים אינה מעלה ואינה מורידה לענין זה. ממילא היה על התובעים לכבד את צו המניעה, ולא להמשיך בעבודות הבניה.
אף לגירסת התובעים, הם ידעו מלכתחילה, בשלב בו רכשו מהחברה את המגרש, שהנתבעים טענו לבעלות עליו [סע' 7 בתצהיר התובע], ולמרות זאת, הסכימו לקבל את המגרש, פנו למודד, והחלו בהליכי הבניה, כולל מכירת ביתם בישוב חשמונאים. במועד בו החלו לבצע עבודות עפר, סמוך לתאריך 15.7.96 [סע' 11 בתצהיר התובע], עדיין לא היה בידיהם היתר בניה. ההיתר ניתן בתאריך 31.7.96 [נספח 2 בתצהיר התובע], כאשר במועד זה, כבר היה תלוי ועומד ההליך המשפטי שהגישו הנתבעים נגד החברה, עוד בתאריך 31.3.96, בנוסף להליך שנקטו הנתבעים בבית הדין הרבני, נגד התובעים, למנוע מהם לבנות במגרש. בנסיבות אלה, ידעו התובעים, או היה עליהם לדעת ולצפות, שיחולו עיכובים בבניה, בעקבות מחלוקת משפטית ביחס לזכות הבעלות במגרש. התובעים מכרו את ביתם לפי חוזה מכר שנחתם ביום 21.5.96, היינו, כאשר כבר היו הליכים משפטיים תלויים ועומדים ביחס למגרש, ובחוזה המכר בינם לבין הרוכשים מרדכי וגילה פוגודה (להלן: "פוגודה"), התחייבו למסור את החזקה בבית, לא יאוחר מיום 8.1.97 [סע' 2 בחוזה]. היינו, כ-7 חודשים לאחר חתימת החוזה. התחייבות זו בלתי סבירה, אף ללא כל קשר למחלוקת משפטית, שהרי פרק זמן של שבעה חודשים לבניית בית, הינו בלתי סביר. נסיון החיים מלמד שבניית בית, אורכת יותר משבעה חודשים.
על אחת כמה וכמה, כאשר התובעים ידעו שקיימת מחלוקת משפטית סביב המגרש, לכן, היה עליהם לנהוג בסבירות, ולא להתחייב למסור לפוגודה את החזקה עד לתאריך 8.1.97.
זאת ועוד, בחוזה השכירות [נספח 13 לתצהיר התובע] אין תאריך חתימה, אין תאריכים מדוייקים של תקופת השכירות, והתובע לא מעיד מתי נחתם חוזה זה, עליו רק הוא חתום, ולא מופיעה בו חתימת התובעת. פוגודה לא זומן להעיד מטעם התובעים, ואין כל ראיה מסייעת, ממנה ניתן להסיק, שפוגודה נאלצו, כביכול, להשכיר לתובעים את הבית למשך שנה (בכתב התביעה נטען 24 חודשים, ובחוזה השכירות מדובר על שנה), ולוותר על כניסתם לבית תמורת שכר דירה. הנסתר רב על הגלוי, בכל הנוגע ליחסים החוזיים בין התובעים לפוגודה, ולהעברות הכספיות ביניהם. העובדה שהתובעים המשיכו להתגורר בבית שמכרו לפוגודה, יכולה להיות בגלל סיבות שונות וממניעים שונים, מה עוד, שגם אין כל ראיה לתשלום ממשי של דמי שכירות, ששילמו התובעים לפוגודה. קשה להסתמך רק על מוצא פיו של התובע, אשר העיד בצורה חמקנית ומעורפלת בכלל, וגם בנקודה זו בפרט "זה מופיע בחוזה המכר, לא היה קבלות, יש חוזה על זה. אני לא זוכר בדיוק מה שהיה, תשלום היה בפועל. יש לך הסכם שכירות. אין קבלות יש הסכם" [עמ' 9 שו' 16-18]. ההסבר שנתן התובע בחקירה חוזרת, לפיו, קיזז את דמי השכירות מתמורת מחיר הדירה, הינו המצאה מאוחרת, גירסה כבושה שצצה רק בחקירה חוזרת, וככזו, לא רק שמשקלה אפסי אלא שאינה מתיישבת עם הנתון העובדתי בחוזה המכר, לפיו, יתרת מלוא התמורה, סכום של 34,000$, שולמה לתובעים במעמד מסירת החזקה לפוגודה, היינו, 8.1.97. אם פוגודה לא שילמו את מלוא הסכום הנ"ל, ממילא לא היו זכאים לקבל את החזקה בבית, והתובעים היו זכאים להמשיך ולהתגורר בו.
אין כל בסיס משפטי לחייב את הנתבעים בתשלום הארנונה על המגרש. התובעים היו חייבים בתשלום הארנונה בכל מקרה, בתעריף של אדמה מיועדת לבניה, לפי חוזה רכישה שלהם עם החברה, ואף לאור התכניות שהגישו בסמוך לאחר שחתמו על החוזה עם החברה, ללא כל קשר לנתבעים, או להליך משפטי כזה או אחר.
בכתב התביעה לא טענו התובעים לפיצויים בגלל פגיעה בזכות הקנין, פגיעה בפרטיות, או בשל לשון הרע, ולכן, לא היה כל מקום להכניס תביעה זו בשלב הסיכומים. הכלל הוא, שלעולם לא יתן בית משפט לתובע

פסק דין
על סמך עילה שונה מזו שנטענה בכתב התביעה, מה עוד, שסיכומים בכתב אינם דרך נאותה להעלות בהם טיעונים שלא הובאו בכתבי הטענות [ראו ד"ר י' זוסמן "סדרי הדין האזרחי" (אמינון מהד' שביעית בעריכת ש' לוין, 1995) עמ' 513].
למעלה מן הצורך אציין, כי אין כל עוולת לשון הרע בשלט המודיע, כי המגרש מצוי בהליך משפטי, ומזהיר קונה, כל עוד ההליך המשפטי אכן לא הסתיים. הוכח במשפט בעדות הנתבע, אשר לא נסתרה בחקירה נגדית ולא בראיה אחרת, שהשלט הוסר ברגע שבית המשפט העליון נתן את החלטתו, שהביאה לסיום ההליך המשפטי, בכל הנוגע לצו המניעה.
טענת התובעים, כי הפסידו במכירת הבית 40,000$, נטענה אף היא בעלמא. אין כל ראיה חיצונית לבסס טענה זו. מדוע הבית שבנו שוה 330,000$, ולא 290,000$ כפי שנמכר? התובעים לא טרחו לצרף חוות דעת שמאי, ועדותו של התובע בנקודה זו אינה הגיונית, לאור הנתונים הנקובים בחוזה המכר בין התובעים לפוגודה. חוזה זה נחתם בשנת 1996, לפיו, מכרו התובעים את ביתם בגני מודיעין בחשמונאים, היינו, אותה שכונה בה מצוי המגרש. הבית בשטח כ-200 מ"ר, שתי קומות ומרתף, על מגרש בשטח כ-600 מ"ר, מגרש מס' 318, היינו, סמוך למגרש 321, נמכר בסכום של 180,000$. הבית שבנו התובעים במגרש 321 עם נתונים כמעט זהים, היינו, בשטח של כ-240 מ"ר, שלושה מפלסים, שטח המגרש 608 מ"ר [ראו חוזה חכירה נספח 1 לתצהיר התובע], כך שבלתי מתקבל על הדעת שארבע שנים לאחר מכן בשנת 2000, יעלה שוויו כמעט פי שניים. שוק הנדל"ן, לא רק שלא עלה באותן שנים אלא היה בירידה, כידוע לכל, וכפי שהעיד גם יוסף חוברה, עד מטעם הנתבעים, מתווך דירות, אשר היה איש סודו של התובע, איתו היה התובע מתייעץ בכל דבר. התובעים מכרו את הבית בתאריך 14.6.00 לרוכשים קסן, תמורת 290,000$. לפי עדותו של חוברה, שוויו של הבית היה כ-250,000$, ובאותה תקופה, בית דומה עם נתונם טובים יותר, כולל נוף טוב יותר, נמכר בסכום של 200,000$. עדות זו לא נסתרה, וחוברה הותיר רושם מצויין בעדותו.
יתר על כן, טענת התובעים, כי סיכמו עם קונה פוטנציאלי על מחיר של 330,000$, לא הוכחה. אותו קונה עלום לא זומן להעיד, ואין בדל ראיה על כוונה כלשהי להתקשר בעסקה זו. אם היה ממש בטענה, ניתן להניח, שהתובע היה מזמן לעדות את אותו קונה פוטנציאלי. הדעת נותנת, כי בתקופה של מחלוקת קשה בין הצדדים, התובע היה טורח לרשום את הפרטים של כל קונה פוטנציאלי, כדי שיהיה בידו להוכיח שהנתבעים הם אלה שסיכלו את המכירה, והבריחו את הקונים. עדותו של התובע, לפיה, לא ניתן היה להשיג את הקונה שהסכים לרכוש את הבית ב-330,000$, אינה מהימנה, ותשובותיו בנקודה זו, היו חמקניות ולא משכנעות. המסקנה היא, כי לא היה קונה כזה.
ההוצאות שהוציאו התובעים בגין ההליכים המשפטיים, נפסקו לזכותם בגדר אותם הליכים, ואם לא נפסקו בצורה הולמת, יכלו התובעים לערער על כך. איני רואה מקום לחייב את הנתבעים בהחזר הוצאות, בגין אותם הליכים, בגדר תביעה זו.
התובעים לא הוכיחו את הנזק הנטען של הפסד ימי עבודה של התובע, שהוערך על ידו בסכום של 20,000 ₪. גם אם התובע לא נחקר בנקודה זו, אין בכך, כדי להסיק שנגרם לו נזק. התובע לא הצהיר בכלל במה הוא עובד, אף לא בכתב התביעה, לא נטען במה הוא עוסק, וכמה ימים נאלץ להעדר מהעבודה, אם בכלל, ואין ראיה שהפסיד שכר בשל כך. עדותו כוללנית וסתמית, וחסרה נתונים עובדתיים לביסוס הטענה. יש לזכור שלתובעים היה ענין בהליכים המשפטיים, לא פחות מהענין שהיה לנתבעים. כפי שציינתי לעיל, התובעים רכשו את המגרש בידיעה ברורה שהנתבעים טוענים לבעלות בו, לכן, לקחו על עצמם את הסיכון הכרוך בעסקה כזו.

הליכי ההוצאה לפועל, שנקטו הנתבעים לגביית ההוצאות שנפסקו לזכותם, ננקטו כדין, ואם התובעים היו משלמים את ההוצאות, היתה נמנעת מהם הטירדה, לרבות ההוצאה בגין הליכי העיקול לגביית הכספים. זאת ועוד, לפי נספחים 16-17 בתצהיר התובע, ננקטו נגד התובעים הליכי עיקול גם על ידי זוכה בשם "יעד נציגויות בע"מ", כך שלא ניתן לייחס את ההוצאות הנטענות דווקא לנתבעים. מעבר לכך, 35% מס הכנסה שנוכה מסכום קופת הגמל, 4,729 ₪, אינו הסכום הנתבע בתביעה בגין כך 2,540 ₪. כאמור, אם היו התובעים משלמים את ההוצאות בהן חוייבו, היו מקטינים את הנזק שנגרם להם, וחוסכים מעצמם גם את עוגמת הנפש.

9. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה.
בנסיבות הענין, בשים לב להתנהגות הצדדים, כפי שעלתה מפסקי הדין והכרעות הדין שניתנו על ידי בתי המשפט בערכאות השונות, ולמספר הדיונים המצומצם בהליך זה, אני פוסקת הוצאות על הצד המתון. אני מחייבת את התובעים לשלם לנתבעים הוצאות המשפט, סכום כולל של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

10. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום כ"ט באב, תשס"ד (16 באוגוסט 2004) בהעדר הצדדים.

ר' שלו- גרטל, שופטת

עדי ברגר








א בית משפט שלום 5758/01 יוסף גיאר, שושנה גיאר נ' צבי הרשקוביץ, עטרה הרשקוביץ (פורסם ב-ֽ 16/08/2004)