פסקי דין על סוניה צאודר | פסקי דין על יאיר מה טוב

38928-02/12 עא     28/11/2012




עא 38928-02/12 סוניה צאודר נ' יאיר מה טוב








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו
בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים



ע"א 38928-02-12 צאודר נ' מה טוב


28.11.12

בפני
כב' השופטת רות לבהר שרון




בעניין
:
סוניה צאודר



ע"י ב"כ עוה"ד
עבד אבו ואסל
המערערת


נ ג ד



יאיר מה טוב



ע"י ב"כ עוה"ד
אריאל פופר

ומירב שמיע
המשיב

פסק דין

בפני
י ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב יפו (כב' השופט משה סובל), שניתן בת.א. 34250-08, ביום 29.12.11, במסגרתו התקבלה תביעת
המשיב נגד המערערת, שחוייבה לשלם למשיב את סכום התביעה בסך 65,0000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 01.07.08 וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪.

העובדות ופסק דינו של בית משפט קמא

1.
ראשיתה של המחלוקת בזכרון דברים שנחתם
בין המערערת, בעלת זכויות בדירת מגורים ברחוב גניחובסקי 14/9 בבני ברק (להלן: "הדירה"), שחתמה באמצעות בתה, הגברת אנטונינה זלצר (להלן: "הבת" או "אנטונינה"), על פי יפוי כח, על זכרון דברים מיום 26.05.08 למכירת הדירה למשיב תמורת 625,000 ₪, כאשר בזכרון הדברים נכלל סעיף פיצוי בשל הפרה בסכום של 65,000 ₪ (להלן: "זיכרון הדברים" ו-"הפיצוי המוסכם").

2.
המשיב טען שהוא קיים את זכרון הדברים, והפקיד את המקדמה בסך 10,000 ₪, בהתאם לזכרון הדברים, בידי עו"ד אהרון זילברצן (להלן: "עוה"ד")
שייצג את שני הצדדים בעסקה. לטענתו, שעה שהופיעו הצדדים במשרדו של עוה"ד ביום 12.06.08 לצורך חתימת ההסכם ותשלום יתרת התמורה,
טענה הבת, כי היא מבקשת לדחות את החתימה במספר ימים כדי לבדוק את סכום ההיוון בקשר לדירה, זאת על אף שהמשיב הסכים, בניגוד לאשר הוסכם בזכרון הדברים, לשאת גם בחלק ניכר מהוצאות ההיוון. ואולם, בסופו של דבר לא נחתם ההסכם. הבת הודיעה למשיב כי אמה התחרטה ואינה מעוניינת עוד למכור את הדירה. לטענת המשיב, רק כאשר חזר ופנה אל הבת וביקש לזרז את החתימה על זיכרון הדברים, גילה שלמעשה נמכרה הדירה על ידי המערערת לקונה אחר. משכך, הגיש המשיב את התובענה נשוא הערעור בדרישה לקבל מהמערערת את הפיצוי המוסכם.

3.
בית משפט קמא שמע מטעם המשיב את עדות המשיב, עדות עוה"ד, עדות אשת המשיב ועדות חברו של המשיב, מר יעקב מעטוף (להלן: "מעטוף"). מטעם המערערת נשמעה עדותה של הבת, וכן עדותו של בנה של המערערת, מר פליקס צאודר (להלן: "הבן" או "צאודר").

4.
ב

פסק דין
מפורט ומנומק קיבל בית המשפט כאמינה את גרסת המשיב, והעדיף אותה על פני העדויות מטעם המערערת, ומצא, כאמור, כי דינה של התביעה להתקבל במלואה. בית המשפט ציין כי עדותו של המשיב והעדים מטעמו היו אמינות עליו, כך גם עדותו של עוה"ד,
וכן עדותו של מעטוף, חברו של המשיב, שאישר שהוא היה נוכח בפגישה והוא הובא לפגישה כדי לתת שיק שלו לתשלום התמורה.

בית המשפט ציין, כי טענתה של המערערת, באמצעות הבת, לפיה הסכם המכר לא נחתם במועד הפגישה שנועדה לחתימת ההסכם אצל עוה"ד בשל סירובו של המשיב לשלם מחצית מדמי ההיוון - לא הוכחה והינה עומדת בסתירה הן לעדויות ולראיות שהובאו מטעם המשיב והן בניגוד לעדותו של
צאודר, שהינו אחיה של אנטונינה, הבת.

הוסיף בית המשפט וציין, כי התגלו סתירות בין התצהיר שצורף מטעם הבת לבקשת הרשות להגן, בו נטענה טענת הגנה אחת בלבד לפיה ההסכם לא נחתם בשל סירוב המשיב לשלם מחצית מדמי ההיוון, לבין תצהיר העדות הראשית, בו העלתה לראשונה טענות חדשות שלא בא זכרן במסגרת תצהיר הבר"ל, אשר כל מטרתן היה ניסיון לפגום בתוקפו של זכרון הדברים, טענות אשר בית המשפט ציין כי אין בהן כל ממש, שכן הן הופרכו
בעדותה של אנטונינה עצמה.

באשר לשאלה מי מהצדדים היה הגורם לכך שהסכם המכר לא נחתם, דחה בית המשפט את טענת אנטונינה שההסכם לא נחתם מפאת סירובו של המשיב לשאת בתשלום מחצית דמי ההיוון למינהל, טענה שעומדת אף בניגוד לגרסתו של אחיה, צאודר, אשר היה גם הוא נוכח בפגישה אצל עוה"ד. צאודר אישר, כי המחלוקות שהיו באותה עת לקראת חתימת ההסכם, שהיה כבר מוכן לחתימה אצל עוה"ד, היו בעניין ההצמדה לדולר ונושא תשלום ההיוון סוכם למעשה במהלך הפגישה.

טענות הצדדים בערעור

5.
הצדדים חזרו בפני
על טענותיהם, כאשר ב"כ המערערת טען כי מרשתו הינה אשה זקנה תושבת ארה"ב, שביקשה למכור את דירתה באמצעות בתה, על פי יפוי כח כללי. לטענתו, מסמך זכרון הדברים לא היה קריא, ונחתם על ידי נכדתה של המערערת ללא אישור המערערת. לטענתו, טעה בית המשפט כשלא דן במשמעות המשפטית של זכרון הדברים, שכן משלא נחתם בסופו של דבר ההסכם ועילת התביעה של המשיב התבססה רק על זכרון הדברים, לא היה מקום לקבל את התביעה. עוד לטענתו שגה בית המשפט כשלא נזקק לפרשנות הראויה לזכרון הדברים, וכי בכל מקרה גם אם מצא בית המשפט כי לזכרון הדברים היה תוקף משפטי, הרי שהוא הופר על ידי המשיב ולא על ידי המערערת.
עוד טען ב"כ המערערת, כי עוה"ד לא העיד אמת, וכך גם טען כי כל
העדויות מטעם המשיב היו שקריות, ומסקנתו של בית המשפט מוטעית ולא היה מקום לקבל את התביעה.

6.
מנגד, סמך המשיב ידיו על פסק דינו של בית משפט קמא, וטען שמדובר ב

פסק דין
עובדתי המבוסס על קביעות מהימנות שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב במסקנות מסוג זה, וכי דין הערעור להדחות, תוך חיוב המערערת בהוצאות.

ד י ו ן

7.
לאחר שעיינתי בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון של הצדדים, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, אני סבורה שדין הערעור להידחות.

8.
אני מוצאת לציין, כי מדובר ב

פסק דין
עובדתי לחלוטין, מנומק ביסודיות ובאריכות, כאשר בית המשפט שמע את העדים, התרשם מהם, ולא היה כל מקום להגשת ערעור במקרה זה.

הלכה פסוקה היא שערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, ששמעה את העדויות והתרשמה באופן בלתי אמצעי מהעדים וממהימנותם, והתעמקה בחומר הראיות, אלא במקרים חריגים, בהם הגרסה העובדתית שאומצה על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת, או שהיא תוצאה של התעלמות מראיות שהוצגו בפני
ה [ע"א 4814/09 טמפו תעשיות בירה בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 22.12.10); רע"א 7791/09 חממה מאיר סחר (1996) בע"מ נ' טחינת השלום 2001 בע"מ (פורסם בנבו, 04.01.10)]. לא כך הם פני הדברים בענייננו, בו בית משפט קמא סקר בפסק דינו את כל הראיות בצורה סדורה וראויה, ונימק החלטתו היטב. אומנם יתכן ולו ישבתי אני בערכאה המבררת הייתי מתרשמת בצורה שונה מהעדים, אך זה היתרון של הערכאה הדיונית, ששמעה את העדים והתרשמה מאמינותם, ואין מקום במקרה דנן להתערבות ערכאת הערעור.

9.
בנסיבות אלה ובהסתמך על תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, הרי שהערעור נדחה מהנימוקים שפורטו על ידי בית משפט קמא, ואין כל מקום להוסיף על האמור שם.
סוף דבר

10.
לאור כל האמור, הערעור
נדחה.

הנני מחייבת את המערערת לשלם למשיב הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪.

הסכום הנ"ל יועבר למשיב מהפיקדון שהפקידה המערערת, באמצעות ב"כ, כאשר יתרת הפיקדון, על פירותיו, תוחזר למערערת, באמצעות ב"כ.

המזכירות תעביר עותק פסה"ד לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ד בכסלו, תשע"ג (28.11.12), בהעדר הצדדים.















עא בית משפט מחוזי 38928-02/12 סוניה צאודר נ' יאיר מה טוב (פורסם ב-ֽ 28/11/2012)