פסקי דין על חיים שלמה | פסקי דין על המוסד לביטוח לאומי

18890-03/11 עבל     30/11/2012




עבל 18890-03/11 חיים שלמה נ' המוסד לביטוח לאומי









בית הדין הארצי לעבודה


עב"ל 18890-03-11




ניתן ביום


30 בנובמבר 2012



חיים שלמה



המערער

-



המוסד לביטוח לאומי

המשיב


בפני
: סגן הנשיאה יגאל פליטמן
, השופטת רונית רוזנפלד
, השופטת לאה גליקסמן


נציג ציבור (עובדים) מר שלום חבשוש, נציג ציבור (מעבידים) מר אמנון גדעון

בשם המערער –
עו"ד יוסי גתאי

בשם המשיב – עו"ד עדי סמואל



פסק דין


השופטת לאה גליקסמן
:
1.
ערעור זה סב על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (בל 11241/09; השופט דניאל גולדברג, ונציגי הציבור גב' אביבה שיין ומר אורי בירן), אשר דחה את תביעתו של המערער להכיר כפגיעה בעבודה באירוע מיום 29.10.08, בו נחבל המערער בכתפו ובידו לאחר שנפל תוך כדי הליכתו מעבודתו למעונו, בנימוק שחלה הפסקה או סטייה של ממש בדרכו של המערער.
2.
בהתאם למוסכם על הצדדים, הטענות שנרשמו בפרוטוקול במסגרת דיון קדם ערעור הן כסיכומים בכתב, ופסק הדין ניתן על יסוד הטענות שנרשמו בפרוטוקול וכלל החומר שבתיק.

הרקע לערעור
:
3.
במהלך הדיון בבית הדין האזורי הוסכם בין הצדדים כי התשתית העובדתית מפורטת בתצהירו של המערער, בשינויים שהוסכמו בהודעה מיום 4.10.2010 ובהודעה מיום 16.12.2010
4.
המערער עובד במחלקת בשר בשופרסל דיל מול קניון הדר ברחוב פייר קניג.
5.
בכל יום היה מגיע המערער מביתו למקום העבודה ובחזרה ברגל. משך זמן ההליכה של המערער ממקום העבודה לביתו ומביתו לעבודה הינו כרבע שעה.
6.
מסלול ההליכה של המערער מהעבודה לביתו היה קבוע: המערער היה חוצה את הכביש ברחוב פייר קניג לכיוון קניון הדר; שם היה יורד בירידה ברחוב דב הוז (ליד בית ספר אורט); משם היה חוצה שדה לרחוב מקור חיים בו צעד עד למסילת הרכבת; שם היה חוצה את הפסים לרחוב קנאי הגליל, מרחוב קנאי הגליל היה המערער עולה לרחוב רשב"ג ומרחוב רשב"ג היה ממשיך לרחוב יוסי בן יועזר; משם היה ממשיך לרחוב אנטיגונוס עד לביתו.
7.
ביום 29.10.208 עם סיום יום העבודה (לקראת השעה 18:00) יצא המערער מהעבודה. היה יום גשום מאד, ולאחר שהמערער חצה את הכביש ברח' פייר קניג החליט להיכנס לקניון הדר כדי לשלוח טופס של פיס צ'אנס.
8.
משך השהות הכולל של המערער בקניון הדר, כולל כניסה לקניון, צעידה עד לדוכן הפיס שם, מילוי הטופס, וצעידה ליציאה מהקניון, ארכה 10 – 15 דקות בלבד. המערער לא עשה בקניון שום דבר נוסף (ההדגשה במקור).
9.
המערער יצא מהקניון והמשיך בצעידה במסלול הרגיל שלו לביתו, וכאשר הגיע לפסי הרכבת שהיו רטובים מאד החליק על הבוץ במקום ונחבל ביד ובכתף ימין.
10.
ביום הפגיעה ירד גשם, הכביש היה רטוב, המערער נעל נעלי קרוקס שהיו מאד מחליקות, ועל כן האט את קצב הליכתו.
11.
בעקבות הנפילה נעדר המערער מעבודתו למשך כחודש ימים – עד יום 28.11.2008.
12.
המוסד לביטוח לאומי
דחה את תביעתו של המערער להכרה באירוע מיום 29.10.08 כפגיעה בעבודה, בהסתמך על סעיף 81(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה–1995
(להלן - חוק הביטוח הלאומי), בנימוק שהמערער שהה בקניון הדר שלא למטרה הכרוכה במילוי חובותיו כלפי המעביד אלא בענייניו האישיים, ולכן שהותו היא בגדר הפסקה של ממש בדרכו של המערער מעבודתו לביתו. בהמשך לכך הגיש המערער את תביעתו לבית הדין האזורי.
13.
בית הדין האזורי דחה את התביעה, בקובעו כי יישום הוראות החוק כפי שהן פורשו בפסיקה במקרה הנדון, ובייחוד לאור מהות ההפסקה ומשכה, בדגש על מטרת ההפסקה, מוביל למסקנה כי ההפסקה שהמערער עשה מהדרך הרגילה לביתו הייתה הפסקה או סטייה של ממש שלא למטרת מילוי חובותיו כלפי מעבידו, ואין מדובר בפעילות אינצידנטלית גרידא להליכתו; רכישת משקה, מאכל או עיתון הן פעילויות שמשרתות את ההליכה לעבודה או למעון, לפי העניין, ולכן נתפסות כנלוות אליה. לעומת זאת, מטרת הפעילות בשליחת כרטיס פיס היא רכישת סיכוי לזכות בפרס כספי, ולכן היא פעילות שאין לה קשר להליכה לעבודה או למעון ואין היא משרתת אותה או נלווית אליה; בנוסף למטרת ההפסקה, שהיא העיקר, יש משמעות גם ליחס בין משך ההפסקה לבין משך הזמן שבו מתבצעת ההליכה למעון. בענייננו משכה של ההפסקה הוא כמשכה של ההליכה כולה; לאור כל זאת, יש לסווג את השהות בקניון כ"הפסקה" או כ"סטייה" "של ממש" לעניין סעיף 81(א) לחוק הביטוח הלאומי.

טענות הצדדים
:
14.
המערער טען כי שגה בית הדין האזורי בכך שלא ייחס את החשיבות הראויה לעובדה שקניון הדר מצוי במסלול הליכתו הרגיל של המערער מעבודתו הביתה, ולפיכך אין מדובר בסטייה מהדרך, ודאי שלא סטייה של ממש; בפסק הדין לא נעשתה הבחנה בין הפסקה לבין סטייה של ממש; במקרה הנדון חל האמור ב

פסק דין
בעניין ארמי (דב"ע נז/148-0 המוסד לביטוח לאומי
– שולמית ארמי, פסק הדין מיום 3.6.98) בעניין האפשרות לרפא את הסטייה עם החזרה לתוואי הרגיל; שגה בית הדין בכך שייחס חשיבות יתרה להשוואת משכה של ההפסקה בדרך לעומת משך ההליכה כולה, ומבלי שנתן את דעתו לכך שמשך ההפסקה כולה ארך בין 10 ל-15 דקות. בנוסף, מאחר שירד גשם, המערער הלך לאט יותר כך שמשך ההליכה בדרך היה ארוך יותר ממשך הסטייה; שגה בית הדין בכך שהבחין בין רכישת עיתון לבין רכישת כרטיס פיס לעניין האינצידנטליות של הפעולה; המערער הפנה לדעת המיעוט של השופט צור בפסק הדין בעניין גורדון [עב"ל (ארצי) 639/09 ורדה גורדון - המוסד לביטוח לאומי
, מיום 7.7.11] שקבע כי יש לבחון את החוק בדרך תכליתית, גמישה, תוך ראיית התמונה בכללותה ותוך מתן עדיפות לעיקר על הטפל, ולא בדרך פורמליסטית.
15.
המוסד ביקש לאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי, וטען כי בענייננו הייתה הפסקה של ממש, ואין מדובר בסטייה הניתנת לריפוי; בזמן שהמערער התעכב בקניון הוא יכול היה להגיע לביתו בהתחשב במשך הדרך כולה; התכלית במהות ההליכה לצד משך העיכוב מביאים לכך שהייתה הפסקה של ממש, ולא מדובר בפעולה הכרוכה במילוי חובות כעובד או בפעילות שקשורה והדוקה לדרך כמו עצירה להתרעננות; מדובר בהרחבה של סעיף 80(1) לקשת המקרים שייכנסו בגדר פגיעות בעבודה. סעיף 80(1) הוא חריג ולכן יש לפרשו בצמצום; בעניין גורדון הנסיבות היו שונות, שכן המבוטחת הייתה על תוואי הדרך ולא סטתה מתוואי הדרך.

דיון והכרעה
:
16.
נקדים ונאמר, כי לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל מנימוקים שיפורטו להלן.
17.
השאלה העומדת להכרעה היא האם האירוע שאירע למערער ביום 29.10.08 מהווה תאונת עבודה על פי סעיפים 81-79 לחוק הביטוח הלאומי.
סעיף 79 מגדיר "תאונת עבודה" כ"תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי - תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו"
.
סעיף 80 לחוק הביטוח הלאומי, שעניינו חזקת תאונת עבודה, מרחיב את הגדרת תאונת עבודה וקובע לענייננו -

80.
חזקת תאונת עבודה

רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם -
(1)
אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה

ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה

למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו

זו;

סעיף 81 לחוק הביטוח הלאומי קובע -
81.
הפסקה וסטייה

(א)
תאונה שאירעה תוך כדי נסיעה או הליכה בנסיבות האמורות בפסקאות (1), (4), (5) או (7) של סעיף 80 אין רואים אותה כתאונה בעבודה אם חלה בנסיעה או בהליכה הפסקה או סטיה של ממש מהדרך המקובלת, כשההפסקה או הסטיה לא היו למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעבידו, או, לענין פסקה (1) האמורה, בעיסוקו במשלח ידו כעובד עצמאי, או אם יש לייחס את התאונה בעיקר לרשלנותו הפושעת של המבוטח ולא נגרם על- ידיה אי- כושר עבודה לארבעה שבועות לפחות, נכות או מוות.
(ב)
בנסיבות האמורות בפסקה (1) של סעיף 80 לא יראו כהפסקה או כסטיה של ממש, לענין סעיף קטן (א), אם עשה זאת המבוטח לאחת מאלה:


(1)
כדי ללוות ילדו לגן ילדים או למעון ילדים או למקום אחר שהשר קבע כמקום שבו נמצא ילד לפי הסדר קבע או להשיבו משם;
(2)
כדי לקיים מצוות תפילת בוקר בציבור בבית תפילה שבו הוא נוהג להתפלל.
(ההדגשה הוספה - ל.ג)

18.
כפי שעולה מטיעוני הצדדים, עיקר המחלוקת ביניהם הוא האם חלה בהליכתו של המערער מעבודתו לביתו "הפסקה או סטיה של ממש מהדרך המקובלת". כן טוען המוסד כי חלה "הפסקה של ממש" ולא "סטייה של ממש" ולכן ההפסקה אינה ניתנת לריפוי למרות שהפגיעה ארעה לאחר שהמערער חזר לדרך המקובלת לביתו.
19.
הפסיקה קבעה כי אין מבחן כללי המסווג מהי "הפסקה או סטיה של ממש"

אלא הכל תלוי בנסיבות המקרה, וכך נקבע בעניין אהרנפלד:
בדב"ע לא/
68
-
0
הנ"ל נפסק כי "אין לקבוע מבחן כללי לפיו תסווג

'הפסקה' או 'סטיה' כ'קלה' או כ'רגילה', ומתי תסווג כ'הפסקה או סטיה של ממש'.
הכל תלוי בנסיבות."
בדב"ע לח/0-67 מוסא - המוסד לביטוח לאומי
(לא פורסם); הביא בית-הדין את הדברים הבאים מתוך
דב"ע לה/ 30-0

חתוכה - המוסד לביטוח לאומי
(לא פורסם)
:
"כדי לקבוע אם היתה "הפסקה של ממש" יש לתת את הדעת לשני גורמים: מהות ההפסקה ואורך ההפסקה, ובכל מקרה יש להעריך את משקלו של כל אחד משני הגורמים. בדיון לא/37 - 0[2] ראינו כי מימד הזמן, לכשעצמו, אף אם מדובר בהפסקה של כשעה, אינו שוקל כאשר ההפסקה לא הייתה מרצונו החופשי של המבוטח. וכן להיפך, 'הפסקה' מרצון לא תיחשב להפסקה 'של ממש', אם המבוטח נעצר לרגע לקניית עיתון או לשתיית כוס מיץ או אף לארוחה קלה, ובלבד שההפסקה תהיה

אינצידנטלית לדרכו של אדם בלכתו לעבודה
."

(ההדגשה הוספה – ל.ג)

דב"ע שן/174-0 אהרנפלד – המוסד לביטוח לאומי
, פד"ע כב 98 (להלן –
עניין

אהרנפלד
)

על פי הפסיקה המבחן העיקרי הוא מבחן המטרה, ובעניין זה נקבע כי "
הסטיה תבחן בפרמטרים של מידתיות, של סבירות ובעיקר של מטרת הסטיה
"
[עב"ל (ארצי) 329/03 רחל אספיר - המוסד לביטוח לאומי
, ניתן ביום 9.1.2005; ראו גם:
דב"ע נה/0-143 המוסד לביטוח לאומי
- יעל גיא, פד"ע כח(1) 510;
דב"ע לד/89 - 0 אהרון - המוסד לביטוח לאומי
, פד"ע ה 347].

ומן הכלל אל הפרט:
20.
בנסיבות המקרה, בעת שהיה המערער בדרכו מעבודתו למעונו הוא סטה מדרכו ונכנס לקניון הדר כדי לשלוח כרטיס של פיס צ'אנס. כאמור, על פי הפסיקה מטרת וכוונת הנסיעה או ההליכה היא אבן בוחן מרכזית לבחינת ההכרה בתאונה שאירעה במהלך הנסיעה כתאונת עבודה [דב"ע מח/ 0-39 המוסד לביטוח לאומי
- סכנדריון מרים, פד"ע יט 502; עב"ל (ארצי) 639/09 ורדה גורדון - המוסד לביטוח לאומי
, מיום 7.7.11; עבל (ארצי) 20535-12-10 שלום ציפורה - המוסד לביטוח לאומי
, ניתן ביום 1.12.11]. במקרה הנדון מטרת ההליכה של המערער הייתה הליכה מהעבודה למעונו, ולא רכישה או שליחת כרטיס הפיס.

לפיכך, משתכלית ההליכה של המערער הייתה מהעבודה למעון, יש לבדוק האם מדובר בהפסקה או
סטייה של ממש.
21.
אנו סבורים כי הסטייה בדרכו של המערער מעבודתו למעונו לא הייתה בגדר "הפסקה או סטייה של ממש", הן בהיבט המהותי והן בהיבט של משך הזמן.
22.
באשר להיבט המהותי

: כאמור, המערער סטה בדרכו מעבודתו למעונו, ונכנס לקניון הדר על מנת לשלוח טופס פיס בלבד, ולאחר כ- 15-10 דקות הוא שב למסלול הרגיל שלו בדרכו לביתו. מטרתו הייתה להגיע למעונו, והשהות בקניון לא ניתקה את הקשר של ההליכה מהעבודה למעונו. שליחת טופס הפיס לא הפכה לפעילות בעלת מטרה עצמאית, אלא מדובר בפעולה אינצידנטלית ונלווית לדרכו של המערער ממקום עבודתו למעונו. במכלול נסיבות המקרה איננו סבורים כי שליחת טופס הפיס שונה מבחינה מהותית מהפסקה או סטייה לצורך קניית עיתון, או קניית שתייה או ארוחה קלה, כאשר כולם אינצידנטליים לדרכו של האדם. כאמור, הפעילות היחידה של המערער הייתה שליחת טופס הפיס, ולאחריה הוא חזר למסלול הרגיל בדרך לביתו. קניון הדר נמצא בתוואי הקבוע של המערער מהעבודה למעונו, ולפיכך מדובר בסטייה "קלה" או "מקובלת" להבדיל מ"סטייה של ממש".


23.
זאת ועוד. על פי הפסיקה סטייה מהדרך ניתנת לריפוי עם החזרה לתוואי הרגיל של הדרך [דב"ע נז/148-0 המוסד לביטוח לאומי
– שולמית ארמי, פסק הדין מיום 3.6.98 (להלן – עניין ארמי); דב"ע נו/18-0 המוסד לביטוח לאומי
- משה פוגל, פד"ע כט', 45; דב"ע מא/0-19 המוסד לביטוח לאומי
– משה אבניאלי פד"ע י"ב, 298]. בעניין ארמי קבעה השופטת ברק כי די בעובדה שהתאונה אירעה לאחר שהמבוטחת שבה למסלול הנסיעה הרגיל שלה כדי להכיר באירוע כפגיעה בעבודה. כאמור, במקרה הנדון, לאחר שהמערער סטה בדרכו מעבודתו למעונו על מנת לשלוח כרטיס פיס בלבד, הוא מיד חזר ללכת בתוואי הרגיל של הדרך המקובלת לביתו. כלומר, מדובר בהליכה אחת, שהוארכה, מעבודתו למעונו. התאונה אירעה למערער לאחר שהוא חזר לתוואי המקובל של הדרך, היינו התאונה אירעה על קטע התוואי הרגיל של הדרך המקובלת להליכתו. לפיכך, הסטייה "הקלה" נרפאה בכך שהמערער חזר לתוואי הדרך הרגיל, בו אירעה התאונה.
24.
באשר למשך הסטייה

: בחינת מכלול נסיבות המקרה מובילה למסקנה כי במקרה הנדון משך הסטייה מהתוואי הרגיל של הדרך הוא סביר, ואינו הופך אותה ל"סטייה של ממש":
24.1.
בית הדין האזורי קבע כי בענייננו הייתה "הפסקה או סטייה של ממש", בין היתר, בהתבסס על היחס בין משך ההפסקה או משך הזמן שבו הוארכה הדרך לבין משך הזמן שבו מתבצעת ההליכה למעון. בעניין אהרנפלד נקבע כי-
"את ההפסקה שבה מדובר במקרה דנה יש לשקול ביחס לאורך הנסיעה בתנאים רגילים. נסיעתה של התובעת מהעיר אל ביתה ארכה בדרך כלל כחצי שעה עד שלושת רבעי השעה, ואילו במקרה דנה התעכבה התובעת בשיחות עם החברות, לאחר שירדה מהאוטובוס, יותר זמן מהנסיעה כולה. לאור זאת, ובהתחשב באמור בפסקה הקודמת, נראה לבית-הדין כי ישים לענייננו האמור בפסקי-דין הדנים בסטייה של ממש ואשר קבעו כי, בהתחשב במטרות הסטייה, יש לתת משקל לעובדה כי מרחק הסטייה שקול כנגד מרחק הדרך כולה או יותר מזה. דב"ע לו/
78
-
0
המוסד לביטוח לאומי
- סוכר, (לא פורסם); דב"ע לה/
37
-
0
המוסד לביטוח לאומי
נ' אלבז, (לא פורסם)."

(ההדגשה הוספה – ל.ג.)
כלומר, בעניין אהרנפלד בית הדין ציין כי יינתן משקל ליחס בין משך ומרחק הסטייה לבין אלו של הדרך המקובלת תוך התחשבות במטרת הסטייה. במקרה הנדון קבענו כי מטרת הסטייה היא אינצידנטלית ונלווית לפעולת המערער בהליכתו לביתו, ואינה פעולה עצמאית העומדת בפני
עצמה. לאור מטרת סטייה זו יש לתת משקל פחות ליחס האמור.
24.2.
אין לקבוע מבחן טכני ופורמאלי של השוואת משך זמן ההפסקה או הסטייה למשך זמן ההליכה. הפסקה או סטייה שבמהותן אינן "של ממש", לא יהפכו לכאלה רק בשל כך שמשך זמן ההליכה של המבוטח לעבודה הוא קצר יחסית.

24.3.

מעבר לאמור, ביום הפגיעה ירד גשם והמערער האט את קצב הליכתו, כך שההליכה לביתו ארכה מעבר לרבע שעה, ומשך ההפסקה היה קצר יותר.

25.
סיכומם של דברים:

פעולת שליחת כרטיס הפיס הייתה אינצידנטלית לדרכו של המערער מעבודתו למעונו; החזרה לתוואי הרגיל של הדרך מהווה ריפוי של הסטייה; ומשך זמן הסטייה היה סביר. לאור האמור, לא הייתה "הפסקה או סטייה של ממש" בדרכו של המערער מעבודתו לביתו, ויש להכיר באירוע מיום 29.10.08 כפגיעה בעבודה.





26.
סוף דבר

: הערעור מתקבל. המוסד ישלם למערער הוצאות בסך של 4,000 ₪. אם סכום זה לא ישולם בתוך 30 יום, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום עד למועד התשלום בפועל.


ניתן היום, ט"ז בכסלו תשע"ג (30 בנובמבר 2012), בהיעדר הצדדים וישלח אליהם.







יגאל פליטמן
,
סגן נשיאה, אב"ד

רונית רוזנפלד
,
שופטת

לאה גליקסמן
,
שופטת

מר אמנון גדעון,
נציג ציבור (מעבידים)
מר שלום חבשוש,
נציג ציבור (עובדים)







עבל בית הדין הארצי לעבודה 18890-03/11 חיים שלמה נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם ב-ֽ 30/11/2012)