פסקי דין על דיל תעשיות חומרים | פסקי דין על אהרן רינמן | פסקי דין על ליזה יעקב ואח' |

5906-09/11 פ     11/12/2012




פ 5906-09/11 מדינת ישראל/המשרד להגנת הסביבה נ' דיל תעשיות חומרים בע"מ, אהרן רינמן, ליזה יעקב ואח'





בית משפט השלום בקריית גת

11 דצמבר 2012
ת"פ 5906-09-11 מדינת ישראל נ' דיל תעשיות חומרים בע"מ
ואח'
בפני

כב' השופט ישראל פבלו אקסלרד

מדינת ישראל/המשרד להגנת הסביבה

[ע"י ב"כ עו"ד אמיר ברק
]
המאשימה

נ ג ד
1. דיל תעשיות חומרים בע"מ
– ח.פ. 513807966
2. אהרן רינמן
– ת"ז 001219427
3. ליזה יעקב – ת"ז 059135426
[שלושתם ע"י ב"כ עוה"ד אמיר פיש]
4. כימי-כל הובלה והספקת כימיקלים בע"מ – ח.פ. 511105165
5. שלמה קאשי – ת"ז 032301673
[שניהם ע"י ב"כ עוה"ד אריה בדנר]
6. שיכון ובינוי סולל בונה תשתיות בע"מ – ח.צ. 520022625
7. סמנטוב באיו – ת"ז 010346070
[שניהם ע"י ב"כ עוה"ד אמיר פיש]
הנאשמים

גזר דין

הנאשמים הורשעו, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות על חוק החומרים המסוכנים, התשנ"ג – 1993 (להלן: "חוק החומרים המסוכנים"). פרטי ההרשעה נרשמו בהכרעת הדין שניתנה ביום 4.9.12 ובתמצית אחזור ואומר כי על פי כתב האישום, הנאשמת 4 מכרה לנאשמת 1 חומצת מלח בכמויות ובריכוז המחייבים היתר לפי חוק החומרים המסוכנים, למרות שהנאשמת 1 לא הייתה בעלת היתר, הנאשמת 1 החזיקה ומכרה לנאשמת 6 חומצת מלח כאמור, למרות שלא היה לה היתר לכך והנאשמת 6 רכשה מן הנאשמת 4 את חומצת המלח, למרות שגם לה לא היה היתר על פי החוק.

הנאשמים כולם כפרו בעובדות כתב האישום, פרט לחלק הכללי שבו ובתום פרשת הראיות, הוברר כי העובדות שפורטו בכתב האישום, פרט לאלה אשר נוגעות להחזקת חומצת מלח בכמויות אסורות על ידי הנאשמת 6, הינן נכונות. מכאן, כי הנאשמת 1 החזיקה במחסניה, בתאריכים שונים, חומצת מלח בריכוז שמעל 10%, בכמויות שבין 720 ליטר ל- 1920 ליטר, כפי שפורט בסעיף 11 לכתב האישום. המדובר הוא בכמויות מצטברות של כ- 7000 ק"ג.
הנאשמת 4 היא זו אשר מכרה את הרעלים האמורים לנאשמת 1, על אף שהנאשמת 1 לא החזיקה בהיתר על פי חוק החומרים המסוכנים. בהמשך, הנאשמת 1 מכרה לנאשמת 6 חומצת מלח, בריכוזים כאמור, במועדים שונים, בכמויות שבין 240 ל- 580 ליטר בכל פעם, ובמשקל כולל של כ- 2100 ק"ג.

ב"כ המאשימה ביקש להחמיר עם הנאשמים. הוא הפנה לפסקי דין שעניינם מסוכנותה של חומצת המלח וחשיבות השמירה על איכות הסביבה, מתוך מגמה להגן על בריאות הציבור. הוא ביקש לשקול לחומרה את כמויות החומר המעורבות, הימשכות תקופת המכירה והיקף המכירה. טען ב"כ המאשימה, כי קיים פוטנציאל גדול לנזק ממעשים כגון אלה שבגינם הורשעו הנאשמים. הוא טען, כי המדינה סומכת על אדם שניתן לו היתר רעלים וכי הנאשמים 4 ו- 5 הם אלה שהחלו את השרשרת שהביאה לעבירות שבכתב האישום. על כן, יש להשית עליהם עונשים ברף הגבוה של הענישה.

לגבי הנאשמים 1 ו- 2 – טען ב"כ המאשימה, כי הם פעלו כמפיצים סיטונאים של חומצת מלח וכי אין המדובר הוא במכירה יחידה או באירוע חד פעמי, אלא במסחר בכמויות של טונות רבות.
לגבי הנאשמת 6 – נטען, כי היא חילקה את החומר לנהגי משאיות, ללא הנחיות מסודרות ובכך היא סיכנה את העובדים.
הוסיף וטען ב"כ המאשימה, שיש לקחת בחשבון את הנזק שצפוי מביצוע העבירה, נוכח כמות החומר הרבה שהייתה מעורבת במעשים נשוא כתב האישום.

ב"כ המאשימה רואה את מעשיהם של הנאשמים 1, 2, 4 ו- 5, כמעשים חמורים יותר, לעומת מעשיהם של הנאשמים האחרים וטען כי יש להביא בחשבון את העובדה שהם לא נטלו אחריות ולכן, הענישה לגביהם צריכה להיות ברף הגבוה של מתחם הענישה. הנאשמים 2 ו- 5 ביצעו את העבירות באופן מודע וגם זאת יש לשקול לחומרה.

ב"כ המאשימה הפנה את ביהמ"ש למספר פסקי דין, שבהם נגזרו קנסות גבוהים על חברות ומנהלים וביקש להטיל על החברות הנאשמות קנסות שבין 100,000 ₪ ל- 150,000 ₪, על הנאשמים 2 ו- 5 קנסות שבין 50,000 ₪ ל- 100,000 ₪ ועל פי החומרה היחסית, קנסות גם על הנאשמים האחרים. כן ביקש ב"כ המאשימה, להטיל מאסרים מותנים ולחייב חתימה על התחייבויות להימנע מעבירות.

ב"כ הנאשמים 1-3, 6 ו- 7, ביקש לשקול לקולא את העובדה שלא נגרם נזק ולא היה אירוע שסיכן את איכות הסביבה או את בריאות הציבור. כן טען הוא, כי מן הראיות שהוגשו בתיק, ניתן ללמוד שחומר דומה, אם כי בריכוז מעט נמוך יותר, ניתן לרכוש בכל חנות, וכן כי חומצת המלח נמנית על קבוצת החומרים המסוכנים, שניתן להחזיק כמויות יחסית גדולות מהם בכל בית. כך, ניתן להחזיק חומצת מלח בריכוז גבוה מ- 10%, בכמות שלא תעלה על 100 ק"ג. מכאן מבקש הסנגור ללמוד, שגם המחוקק לא ראה בחומצת המלח, כחלק מן החומרים שהסכנה שבהחזקתו היא גבוהה. הוסיף וטען ב"כ נאשמים אלה, כי העבירות לא בוצעו מתוך שיקולי רווח כלכלי.
לגבי הנאשמים 6 ו- 7 נטען, כי העיסוק בחומצת המלח הוא פינה נידחת בפעילות החברה וכי ההרשעה הייתה רק בשל חוסר תשומת לב ותו לא. בינתיים, רועננו ההנחיות לעניין חומצת מלח; הנאשם 7 עשה טעות בתום לב והוא מצר על כך; אין המדובר היה בניסיון לחסוך כסף לחברה והוא אדם בן 63, נעדר עבר פלילי וההרשעה עצמה מהווה ענישה עבור נאשם זה.
לגבי הנאשמת 1 נטען, שהיא חברה קטנה ומשפחתית, שאין עיסוקה בתחום החומרים המסוכנים ואשר מצבה הכלכלי כיום בכי רע. הסנגור הציג מסמכים, ביניהם דוח רווח והפסד ומצב החברה בבנק. כן נטען, שהחברה שינתה את נהליה והוציאה הנחיות למחסנאים בנושא של אחסנת חומרים מסוכנים.
נטען, שהנאשמים 2 ו- 3 הם תא משפחתי אחד, כי הם הפיקו את הלקח והם מצטערים על העבירות שבוצעו.
ב"כ הנאשמים האמורים הפנה לפסקי דין, שבהם נגזרו קנסות בסכומים של כמה אלפי שקלים, הגם שהנסיבות בהן היו יותר חמורות, לטענתו.

ב"כ הנאשמים 4 ו- 5 ציין, שהנאשמת 4 היא חברה משפחתית קטנה, שעוסקת ברעלים, בה משמש הנאשם 5 אחראי רעלים. במצב זה, הרשעתו של הנאשם 5 בדין עלולה לשלול ממנו האפשרות לקבל אישור להיות אחראי רעלים, דבר אשר יכול למוטט את החברה. על כן, ביקש הסנגור לבטל את הרשעתו של הנאשם 5. בעניין זה נטען, שבבוא הנאשם 5 לבקש להאריך את המינוי כאחראי רעלים, עליו להציג מרשם פלילי והיות ועל פי הכללים, על אחראי רעלים להיות "אדם הגון", קיים סיכון של ממש שלא יחודש לו המינוי.
הוסיף וטען ב"כ הנאשמים 4 ו- 5, כי לעבירות לא היו השלכות סביבתיות, דהיינו כי לא היה אירוע חומרים מסוכנים וכי גם המאשימה לא ראתה את המקרה בחומרה רבה, נוכח הזמן שחלף עד הגשת כתב האישום.
הוסיף הסנגור וטען, כי עסקה של הנאשמת 4 התנהל בצורה טובה, אין טענות בדבר אי סדרים בהחזקת החומרים המסוכנים וגם החוקר מטעם המאשימה התרשם מפעולתו של הנאשם 5 שכך הם פני הדברים.
לגבי הפסיקה אליה הפנה ב"כ המאשימה, נטען, כי היא אינה רלוונטית למקרה דנן, שכן באותם המקרים המדובר היה באירועים חמורים ובמקרים שבהם נגרם נזק.
נטען שלנאשמים 4 ו- 5 אין עבר פלילי וכי הנאשם 5 שיתף פעולה עם החוקר.

הנאשם 2 ביקש לומר דברים וציין, שהוא בן 64, נעדר עבר פלילי, שירת בנאמנות בצבא, כי הוא מצטער ולוקח אחריות על הטעות שעשה. הוא פרט את ההנחיות שניתנו בחברה וביקש להתחשב במצבה הכלכלי הקשה של החברה בימים אלו.

הנאשמת 3 מסרה, שגם היא מצטערת ומתחרטת על המקרה וכי הפנימה שבתור מנהלת, אפילו שלא עסקה בנושא החומרים המסוכנים, יש עליה אחריות.

הנאשם 7 ציין, שמאז שאירעה התקלה הוצאו נהלים חדשים וכי הוא עשה טעות באשר לא היה מודע לכמויות. הוא ציין שהוא בן 63, שירת שירות נאמן בצבא וכי הוא נעדר עבר פלילי.

הנאשם 5 ציין, שנעשה שינוי בחברה עוד בשנת 08', כי הוא סיים שירות צבאי ביחידה מובחרת וכי נוכח מחלתו של אביו (מחלת הגזזת), הוא לקח על עצמו את ניהול העסק וכי הרשעה פלילית שלו יכולה להמיט אסון על החברה. הוא ציין את ההקפדה שקיימת בחברה על מכירת החומרים וכי מישהו במקומו שיוכל להיות אחראי רעלים.
לעניין אי ההרשעה, השיב התובע לבקשת עו"ד בדנר וטען, שאם אדם הורשע בעבירה לפי חוק חומרים מסוכנים, יהיה זה אבסורד להימנע מהרשעתו, בטענה שהדבר עלול למנוע את חידוש היותו אחראי על רעלים בחברה. המדובר הוא בעבירה כלכלית אשר אינה מצדיקה אי הרשעה.

בשלב שלאחר הטיעונים לעונש, מסרה המאשימה הודעת הבהרה, לפיה הרשעה בעבירה מן הסוג הנדון, מהווה שיקול רלוונטי וכבד משקל בעת אישור אחראי רעלים, אך לממונה יש שיקול דעת בנושא.

הוגשה גם הודעה מטעם הנאשם 5, לפיה, בעת הגשת הבקשה לחידוש היתר רעלים, נדרשת הצהרה בדבר העדר הרשעות פליליות וכי הותרת הרשעתו על כנה, תסכן את חידוש היתר הרעלים.

אדרש תחילה לבקשתו של הנאשם 5, לבטל את הרשעתו ואומר כי לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים בעניין זה ובחנתי את נסיבות העניין שלפניי, מצאתי כי אין מקום להימנע מהרשעתו של הנאשם במקרה הזה.

בע"פ 2083/96 כתב נ' מד"י, פ"ד נב (337), עמדה כב' השופטת דורנר על המבחנים בבחינת אי הרשעתו של אדם, באומרה כי אי ההרשעה היא החריג, שכן, משהוכח ביצועה של עבירה, יש להרשיע נאשם. רק במקרים יוצאי דופן שבהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה, יימנע ביהמ"ש מהרשעה. נקבע שהטלת מבחן ללא הרשעה היא שיקומית, אך שיקול זה, הוא רק אחד משיקולי הענישה. יש לשקול, בצד שיקולי הנאשם, את מהות העבירה, הצורך בהרתעת הרבים ומדיניות ענישה אחידה. בהתאם לכך נקבע, שהימנעות מהרשעה אפשרית, כאשר ההרשעה תפגע פגיעה חמורה בשיקומו של הנאשם וכן, בנוסף, כאשר סוג העבירה מאפשר לוותר, בנסיבות המקרה, על ההרשעה, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים.
עניין כתב עסק בקשר עם הטלת מבחן, אך הדברים נכונים הם בכל מקום שבו מתבקש ביהמ"ש להימנע מהרשעה או לבטל הרשעה.

עוד אפנה לע"פ 2669/00 מד"י נ' פלונים, פ"ד נד 3, עמ' 685, שם חזרה כב' השופטת פרוקצ'ה על הלכת כתב, בהדגישה כי כאשר המדובר הוא בנאשמים בגירים, נדרש איזון שיקולים, המעמיד את האינטרס הציבורי אל מול נסיבותיו של הנאשם. נשקל מצד אחד הצורך במיצוי ההליך הפלילי בדרך של הרשעת העבריין, ובמסגרת זאת גורם ההרתעה והאכיפה השוויונית, ומנגד, נבחנים נתונים אישיים של הנאשם, ביניהם טיב העבירה וחומרתה, עבר פלילי, גיל, מצב בריאות והנזק הצפוי מהרשעה. כאשר הנאשמים הם בגירים, כך נקבע, יגבר לרוב אינטרס הציבור בהרשעה ורק נסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן, תצדקנה סטייה מן הכלל.

דברים דומים נקבעו ברע"פ 6904/09 בלוך נ' מד"י (פורסם במאגרים משפטיים).

אין מחלוקת בין הצדדים, כי עובדת הרשעתו של הנאשם 5, תהווה שיקול, בבוא הממונה על החומרים המסוכנים לשקול את המשך אישורו של הנאשם 5 כאחראי רעלים בחברתו. על פי הצהרת ב"כ המאשימה, עובדה זו תהווה שיקול רלוונטי וכבד משקל. יחד עם זאת, ברור שאין פירוש הדבר שבכל מקרה ובאופן ברור, תשלול ההרשעה מן הנאשם 5 את המשך האישור, כאמור. סביר להניח, כי יהיה זה אחד השיקולים שתשקול הרשות, בבואה לבחון את בקשתו של הנאשם בבוא העת. כמו כן, גם אם תחליט הרשות שלא לחדש את האישור להיותו של הנאשם 5 אחראי רעלים, אין פירוש הדבר שלא תוכל הנאשמת 4 למנות אדם אחר, אשר ישמש בתפקיד זה. בנסיבות העניין, עצם האפשרות, אשר כלל אינה וודאית, כי יימנע מהנאשם 5 לשמש כאחראי רעלים, לא די בה כדי לחרוג מן הכלל, לפיו אדם אשר ביצע עבירה, דינו הרשעה.

מקרה דומה למקרה שלפניי, נדון בע"פ 8927/06 שלומציון אלפסי נ' מד"י (פורסם במאגרים משפטיים). המערערת באותה הפרשה, הורשעה בעבירות של קשירת קשר לעוון, התפרעות, בריחה והפרעה לשוטר, עבירות שבוצעו כהתנגדות לתוכנית ההתנתקות באוגוסט 05'. המערערת ביקשה למחוק את ההרשעה ובית המשפט העליון, כב' השופט א. רובינשטיין, דחה את הערעור, בציינו, בין היתר, בשאלת תעסוקתה של המערערת כמורה במערכת החינוך, שהוברר שהדלת אינה נעולה אלא הנושא הוא בשיקול דעת הגורמים הרלוונטיים במשרד החינוך. כמו במקרה האמור, גם במקרה דנא שאלת אישורו של הנאשם 5 כאחראי הרעלים, נתונה לשיקול דעתה של הרשות, והדלת אינה נעולה בפני
ו.

סביר להניח, שבבוא הרשות לשקול המשך מתן האישור המדובר, היא תביא בחשבון, בין היתר, את השינויים שעשה הנאשם 5 בנוהלי העבודה של החברה ואת התנהלותו הוא והתנהלותה של החברה בשנים האחרונות.

לאור האמור, סבור אני שיש לתת משקל משמעותי לחומרתן של העבירות, אשר בוצעו על ידי הנאשם 5, אשר נעשו, כך על פי הכרעת הדין, כאשר הנאשם מודע לריכוזי החומר והכמויות, לחומרה שבביצוע עבירות הפוגעות באיכות הסביבה בכלל, בסכנן גם את בריאות הציבור, בצורך להשית עונשים מרתיעים – כל אלה גוברים, במקרה דנן, על שיקוליו האישיים של הנאשם 5 ולכן, תיוותר הרשעתו על כנה.

נדמה לי שאין צורך להכביר מילים בדבר החומרה שבביצוע עבירות הפוגעות באיכות הסביבה בכלל ובעבירות לפי חוק החומרים המסוכנים בפרט. על בתי המשפט ליטול את חלקם במלחמה כנגד עברייני איכות הסביבה ובכך למנוע, עד כמה שאפשר, מקרים של פגיעות בבריאות הציבור ובאיכות החיים של תושבי המדינה. ראוי שהדבר יבוא לידי ביטוי בהטלת עונשים ראויים, ביניהם קנסות בסכומים גבוהים. בעניין זה, הוברר מטיעוני הצדדים ומפסיקת בתי המשפט, כי מתחם הענישה בתחום עבירות על פי חוק החומרים המסוכנים, הוא רחב מאוד, והוא נע בין אלפי שקלים בודדים לבין מאות אלפי שקלים. אין צורך לומר שכל מקרה ייבחן לגופו ונסיבותיו תבואנה לידי ביטוי בגזר הדין, בצד השיקולים הנוספים, ביניהם שיקולים הקשורים בנאשם הספציפי.

אכן, גזרי הדין אליהם הפנה ב"כ המאשימה ניתנו במקרים אשר חומרתם הייתה רבה יותר מן המקרה שלפניי. במקרה דנא, אכן לא היה "אירוע חומרים מסוכנים", מבחינה זו שלא נשפכה חומצה במקום כלשהו ולא נגרם נזק למי מן האנשים אשר באו במגע עם החומצה בתהליכי האחסנה והמכירה נשוא כתב האישום. מבלי להמעיט בחומרת העבירות, מצאתי שקיים צדק בטענת הסנגורים משטענו שיש להביא בחשבון שניתן למכור ולהחזיק חומצת מלח, גם בריכוז גבוה, בכמות של עד 100 ק"ג, ואין זו כמות קטנה, ללא היתר על פי חוק החומרים המסוכנים. מובן, שהדבר מצביע על כך שהמחוקק ראה בחומרים אחרים, אשר החזקתם אסורה גם בכמויות קטנות מאוד, כחומרים אשר מסוכנים הם יותר מאשר חומצת המלח. יחד עם זאת, הגם שזהו שיקול לקולא, לא ניתן להתעלם מן הכמויות הגדולות שהיו מעורבות בביצוע עבירות ההחזקה, המכירה והקנייה, הכל כמפורט בכתב האישום.

חלקם של הנאשמים 4 ו- 5 בפרשה הוא משמעותי מאוד: הם החלו את שרשרת המכירות ולמרות שהנאשמת 4 ומנהלה, הנאשם 5, ידעו את ריכוזו של החומר ואת הכמויות הנמכרות (בניגוד לגרסתו של הנאשם 5 בחקירה בפני
חוקר המאשימה), הם בחרו, מן הסתם משיקולים כלכליים, לבצע את העבירות שבהן הורשעו, ובהיקף נכבד. נאשמים אלו חזרו וביצעו פעולות מכירה ורק לאחר ש"נתפסו" על ידי חוקרי המאשימה, הדבר פסק. נאשמים אלה עיסוקם בחומרים מסוכנים ודווקא מהם מצופה היה להקפדה יתרה, בהבינם את הסכנות הצפויות לציבור, כמו גם את הצורך למלא אחר תנאי החוק בעניין זה.

גם חלקה של הנאשמת 1 בפרשה הוא משמעותי. היא הורשעה גם בהחזקה וגם במכירה של החומרים המסוכנים, במספר הזדמנויות ובכמויות גדולות, לנאשמת 6, וזאת כאשר הנאשם 2 מודע (בניגוד לגרסתו בפני
חוקר המאשימה), כי החומר הנמכר הוא בריכוזים אסורים. הנאשם 2 היה הרוח החיה בעסקאות הנדונות ומבין מנהלי החברה, הוא אשר עסק בחומרים מסוכנים. מבחינה זו, חלקה של הנאשמת 3 הוא פחות, וזאת אני אומר מבלי להמעיט בחומרה, שהרי עיסוקה היומיומי לא היה בחומרים מסוכנים אלא בתחומי המוצרים האחרים שבהם עוסקת הנאשמת 1. הדבר יבוא לידי ביטוי בבואי לשקול את העונש שיוטל על נאשמת זו.

ניתן לומר שחלקם של הנאשמים 6 ו- 7, הוא הקטן יותר לעומת הנאשמים האחרים. נאשמים אלה, אין עיסוקם בחומרים מסוכנים והעבירה בוצעה על ידם, באמצעות הנאשם 7, אשר לא היה מודע לנושא החומרים המסוכנים ולצורך לקבל היתר כזה או אחר, הגם שאין בדבר כדי לפטור נאשמים אלה מאחריות פלילית.

לזכותם של כל הנאשמים יאמר, והדבר יובא בחשבון בבואי לגזור העונשים, כי כולם רעננו את הנהלים בחברותיהם וכי כיום קיימת הקפדה שלא לעבור על החוק, שעניינו חומרים מסוכנים.

בבואי לגזור את העונשים, במסגרת גזר דין זה, אביא בחשבון את הטענות שנטענו על ידי הנאשמים השונים, לעניין היות כולם נעדרי עבר פלילי, אנשים אשר תרמו למדינה במסגרת שירות צבאי, גילם של הנאשמים ולעניין הנאשמת 1, מצבה הכלכלי, כפי שבא לידי ביטוי במסמכים שהוצגו לי.

בנסיבות העניין, כפי שפורטו לעיל, אינני סבור שיש מקום להשית על מי מן הנאשמים עונש של מאסר על תנאי ויש להסתפק בקנסות בסכומים ראויים תוך חיוב כל הנאשמים לחתום על התחייבויות להימנע מעבירות.

לאור כל האמור לעיל, אני גוזר על הנאשמים את העונשים הבאים:

על הנאשמת 1:
1. קנס בסך 60,000 ₪. הקנס ישולם ב- 10 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים, החל מיום 1 בינואר ובכל 1 בחודש. אי תשלום אחד משיעורי הקנס יעמיד היתרה לפירעון מיידי.
2. נאשמת זו תחתום על התחייבות להימנע מעבירות שבהן הורשעה בסך 60,000 ₪. ההתחייבות תחתם תוך 10 ימים. תקופת ההתחייבות היא למשך שנתיים מהיום.

על הנאשם 2:
1. קנס בסך 25,000 ₪, או 200 ימי מאסר תמורתו. הקנס ישולם ב- 10 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים, החל מיום 1 בינואר ובכל 1 בחודש. אי תשלום אחד משיעורי הקנס יעמיד היתרה לפירעון מיידי.
2. נאשם זה יחתום על התחייבות להימנע מעבירות שבהן הורשע בסך 50,000 ₪. ההתחייבות תחתם תוך 10 ימים, שאם לא כן ייאסר הנאשם למשך 14 יום. תקופת ההתחייבות היא למשך שנתיים מהיום.

על הנאשמת 3:
1. קנס בסך 10,000 ₪, או 50 ימי מאסר תמורתו. הקנס ישולם ב- 5 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים, החל מיום 1 בינואר ובכל 1 בחודש. אי תשלום אחד משיעורי הקנס יעמיד היתרה לפירעון מיידי.
2. נאשמת זו תחתום על התחייבות להימנע מעבירות שבהן הורשעה בסך 20,000 ₪, ההתחייבות תחתם תוך 10 ימים, שאם לא כן תיאסר הנאשמת למשך 10 ימים. תקופת ההתחייבות היא למשך שנתיים מהיום.

על הנאשמת 4:
1. קנס בסך 60,000 ₪. הקנס ישולם ב- 10 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים, החל מיום 1 בינואר ובכל 1 בחודש. אי תשלום אחד משיעורי הקנס יעמיד היתרה לפירעון מיידי.
2. נאשמת זו תחתום על התחייבות להימנע מעבירות שבהן הורשעה בסך 60,000 ₪. ההתחייבות תחתם תוך 10 ימים. תקופת ההתחייבות היא למשך שנתיים מהיום.

על הנאשם 5:
1. קנס בסך 25,000 ₪, או 200 ימי מאסר תמורתו. הקנס ישולם ב- 10 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים, החל מיום 1 בינואר ובכל 1 בחודש. אי תשלום אחד משיעורי הקנס יעמיד היתרה לפירעון מיידי.
2. נאשם זה יחתום על התחייבות להימנע מעבירות שבהן הורשע בסך 50,000 ₪. ההתחייבות תחתם תוך 10 ימים, שאם לא כן ייאסר הנאשם למשך 14 יום. תקופת ההתחייבות היא למשך שנתיים מהיום.

על הנאשמת 6:
1. קנס בסך 7,000 ₪. הקנס ישולם עד ליום 1.1.13.
2. נאשמת זו תחתום על התחייבות להימנע מעבירות שבהן הורשעה בסך 20,000 ₪. ההתחייבות תחתם תוך 10 ימים. תקופת ההתחייבות היא למשך שנתיים מהיום.

על הנאשם 7:
1. קנס בסך 3,000 ₪, או 30 ימי מאסר תמורתו. הקנס ישולם ב- 5 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים, החל מיום 1 בינואר ובכל 1 בחודש. אי תשלום אחד משיעורי הקנס יעמיד היתרה לפירעון מיידי.
2. נאשם זה יחתום על התחייבות להימנע מעבירות שבהן הורשע בסך 6,000 ₪. ההתחייבות תחתם תוך 10 ימים, שאם לא כן ייאסר הנאשם למשך 14 יום. תקופת ההתחייבות היא למשך שנתיים מהיום.

התחייבויות החברות והנאשמת 3 יכול שתחתמנה בפני
באי כוחן והן תוגשנה לביהמ"ש בתוך התקופות שנרשמו לעיל.

זכות ערעור – תוך 45 יום.

ניתן היום, כ"ז כסלו תשע"ג, 06 דצמבר 2012, במעמד הצדדים:
ב"כ המאשימה עו"ד ברק אמיר ברק; ב"כ הנאשמים 1-3 ו- 6-7 עו"ד אמיר פיש
; ב"כ הנאשמים 4-5 עו"ד אריה בדנר
; הנאשמים 2, 5 ו- 7 בעצמם.

1 מתוך 9









פ בית משפט שלום 5906-09/11 מדינת ישראל/המשרד להגנת הסביבה נ' דיל תעשיות חומרים בע"מ, אהרן רינמן, ליזה יעקב ואח' (פורסם ב-ֽ 11/12/2012)